קרב השריון ב-14 באוקטובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב השריון ב-14 באוקטובר

קרב השריון של ה-14 באוקטובר 1973 היה קרב שריון גדול בין צבא מצרים ובין צה"ל שהתרחש ביומה התשיעי של מלחמת יום הכיפורים לכל אורך החזית היבשתית במערב חצי האי סיני. הקרב החל במתקפה מצרית מתוכננת בשישה מוקדים עיקריים, של כוחות שריון, חיל רגלים, ארטילריה, הפצצות אווירייות ופשיטות מוסקות של קומנדו. כוחות צה"ל, שנערכו להתקפה בעוד מועד, הדפו אותה בכל גזרות הלחימה תוך הסבת אבידות כבדות לכוחות המצריים. הניצחון הישראלי הווה נקודת מפנה במערכה בחזית המצרית ומשלב זה במלחמה עבר צה"ל לאופן פעולה התקפי בעוד שהצבא המצרי עבר למגננה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים צלח הצבא המצרי את תעלת סואץ ביצע מתקפה מתוכננת מוצלחת (שהחלה ב-6 באוקטובר 1973), שבמהלכה הקים מספר רב של ראשי גשר וכבש חלקים ממערב סיני. יומיים לאחר תחילת המתקפה ניסה צה"ל להדוף את הכוח המצרי הגדול שהתבסס במערב סיני וביצע מתקפת נגד אוגדתית. מתקפה זו נכשלה והסבה לצה"ל אבדות כבדות. לאחר המתקפה של צה"ל התבסס צבא מצרים עוד יותר בסיני ותפס מספר מאחזים על ציר החת"ם המרוחק 8-12 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ.

לאחר שגם ב-9 באוקטובר נכשלה התקפה של חטיבה 421 על מתחם "חמוטל" (השולט על צומת בגזרה המרכזית), החליטו שני הצדדים על עצירת הפעולות ההתקפיות והתארגנות מחדש להמשך הלחימה. המטכ"ל הישראלי סבר שאין לנסות ולפרוץ דרך מערכי ההגנה הצפופים של המצרים אלא להיערך ממזרח לציר החת"ם ולצבור כוח להמשך הקרבות. במקביל גם במפקדת הצבא המצרי עלה חשש שיוזמה התקפית מצרית נוספת תשנה את המגמה החיובית במלחמה מבחינת מצרים. לאחר ימי המלחמה הראשונים החליט סאדאת (בניגוד לדעת מפקדי הצבא) לצאת למתקפה מחודשת, ככל הנראה גם במטרה לסייע בחזית הסורית, שהייתה במצב קשה במלחמתה בחזית רמת הגולן.

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב חלקיה של הגדה המזרחית של תעלת סואץ הקרקע היא חולית. בחלק המרכזי-צפוני היא עבירה לנגמ"שים ולטנקים אך קשה מאוד עד בלתי אפשרית למעבר זחל"מים.‏‏[1][2] חלקים גדולים מהשטח הם מישוריים או בעלי מבנה גבעי מתון ביותר. בחלקה הצפוני הייתה הקרקע ביצתית ולמעט צירים בודדים, התנועה ברכב כלשהו הייתה קשה מאוד עד בלתי אפשרית.‏‏[3] בחלקה הדרומי של הגדה המזרחית, במרחק של כ-20 קילומטר מזרחה מצוי רכס הררי ובו שני מעברים הכרחיים שכיוונם הוא מזרח-מערב. הצפוני הוא מעבר הגידי והדרומי הוא מעבר המיתלה. רכס הררי זה ממשיך דרומה עד אזור ראס סודר וכונה "קו המעברים". בחלקה המרכזי והצפוני של הגזרה לא קיים מכשול טבעי המונע מכוחות ממונעים להגיע לעומק צפון סיני.

צירי תנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1973 היו קיימים בגזרה שלושה כבישים עיקריים בכיוון צפון-דרום

  • ציר לכסיקון - הציר הסמוך ביותר לקו המים של תעלת סואץ שלאורכו נפרשו מעוזי קו בר-לב
  • ציר החת"ם (חיל תותחנים) - ציר המרוחק 8-12 ק"מ ממזרח לתעלה
  • ציר בלוזה-טסה-ראס סודר המרוחק כ-30-35 ק"מ ממזרח לתעלה (מכונה לעתים "כביש הרוחב")

כבישים אלו חוברו על ידי מספר כבישים שכיוונם מזרח-מערב

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות השריון בחזית כולה כללו על פי המקורות הישראלים 750 טנקים‏[4] ועל פי המקורות המצרים, 900 טנקים.[5] ונפרשו (מצפון לדרום):

הכוח המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח המצרי בגדה המזרחית של תעלת סואץ מנה 780 טנקים.[6] בגדה המערבית היוו הדיוויזיות המשוריינות 4 ו-21 ככוח עתודה שמנה 330 טנקים (דיוויזיה 21 לארמייה השנייה ודיוויזיה 4 לארמייה השלישית).[7]

  • בגזרת הארמייה השנייה
      • חטיבת חי"ר עצמאית 135, בפיקוד קולונל מוסטפא אל-עבאסי,‏‏[8] שפעלה מצפון לקנטרה.
    • דיוויזיית חי"ר 18, בפיקוד פואד עזיז ע'אלי,‏‏ כללה שלוש חטיבות אורגניות:
      • חטיבת חי"ר 90
      • חטיבת חי"ר 134
      • חטיבת חי"ר 136
      • חטיבת שריון 15 תגברה את דיוויזיה 18.[9] הדיוויזיה פעלה בגזרת קנטרה.
    • הדיוויזיה המצרית השנייה‏ בפיקוד בריגדיר גנרל (עמיד) חסן אבו סעדה, ‏‏[10], כללה שלוש חטיבות אורגניות:
      • חטיבת חי"ר 4
      • חטיבת חי"ר 117
      • חטיבת חי"ר 120
      • חטיבת שריון 24 (מדיוויזיה ממוכנת 23 שהתמקמה על הגדה המערבית של תעלת סואץ בגזרה זו) תגברה את הדיוויזיה המצרית השנייה. הדיוויזיה פעלה בגזרת גשר פירדאן.
    • דיוויזיית חי"ר 16, בפיקוד בריגדיר גנרל עבד ראב אל-נבי חאפז, כללה שלוש חטיבות:
      • חטיבת חי"ר ממוכנת 3
      • חטיבת חי"ר 16
      • חטיבת חי"ר 112. הדיוויזיה פעלה בגזרת דוורסואר.
    • דיוויזיית שריון 21, בפיקוד בריגדיר גנרל איברהים עוראבי, כללה שלוש חטיבות:
      • חטיבת שריון 1
      • חטיבת שריון 14
      • חטיבה ממוכנת 18
    • דיוויזייה ממוכנת 23, בפיקוד בריגדיר גנרל אחמד עבוד א-זומר, כללה שלוש חטיבות:
      • חטיבת שריון 24
      • חטיבה ממוכנת 116
      • חטיבה ממוכנת 118
  • בגזרת הארמייה השלישית
      • חטיבה עצמאית אמפיבית 130, בפיקוד קולונל מחמוד שועייב
    • הדיוויזיה המצרית השביעית , בפיקוד בריגדיר גנרל אחמד בדאווי סעיד אחמד, כללה שתי חטיבות:
      • חטיבה ממוכנת 2
      • חטיבה ממוכנת 11
    • דיוויזיית חי"ר 19, בפיקוד בריגדיר גנרל יוסוף עפיפי מוחמד
    • דיוויזיית שריון 4, בפיקוד בריגדיר גנרל מוחמד עבד אל-עזיז קביל, כללה שתי חטיבות:
      • חטיבת שריון 3
      • חטיבת שריון עצמאית 25
    • דיוויזייה ממוכנת 6, בפיקוד בריגדיר גנרל מוחמד עבול פתח מוהרם, כללה שלוש חטיבות:
      • חטיבת שריון 22
      • חטיבה ממוכנת 113
      • חטיבה ממוכנת 1
    • חמש יחידות קומנדו (צעיקה) בפיקוד מייג'ור גנרל נביל שוקרי

ההמתנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבוע שבין 9 ו-14 באוקטובר, התרחשו בסיני רק קרבות מקומיים. אוגדת שרון ניסתה אומנם להגיע לקו המים בכוחות קטנים, אך ההוראה של הרמטכ"ל הייתה להסיג אותם מיד. המצרים מצידם, נקטו בטקטיקה של נסיונות התקדמות זוחלת. בלילות 9 ו-10 באוקטובר התקדם חי"ר מצרי בהסתר הליל והתחפר בסמוך לעמדות השריון הישראלי. עם שחר תקפו המצרים בחיפוי ארטילריה וטילי סאגר. הכוחות הישראלים בלמו התקפות אלו באמצעות ארטילריה ושימוש מושכל בשריון והסבו אבידות ניכרות לחי"ר המצרי. למרות כישלון התקפות אלו, גברה ההערכה בקרב הפיקוד הישראלי לתעוזה ולדבקות במטרה של החייל המצרי.[11]

הפיקוד הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישת הפיקוד הישראלי גרסה כי המצרים פועלים על פי הדוקטרינה הסובייטית-מצרית הטוענת כי את ההתקפה יש לבצע על ידי שתי דיוויזיות שריון.[12] עד עתה חצו את תעלת סואץ אל סיני רק דיוויזיות חי"ר ודיוויזיות ממוכנות (בכולן נכללו גם חטיבות טנקים) ולפי דוקטרינה זו היה על המצרים להעביר לסיני גם את הדיוויזיות המשוריינות ה-4 וה-21. אולם בחלוף הימים התברר כי המצרים אינם מזדרזים להעבירן לגדה המזרחית של תעלת סואץ. באותם ימים קשים בהם כוחו של צה"ל נשחק והלך, שקלו במטכ"ל להסיג את הכוחות אחורה אל אזור "קו המעברים" (מעבר המיתלה ומעבר הגידי המרוחקים כ-30 ק"מ מתעלת סואץ). במקביל, הוחל בתכנון צליחת תעלת סואץ. חיל האוויר תמך בתוכנית הצליחה בשל חששו משחיקה בכוחו שתביא לנטרול יכולתו ההתקפית וראה בצליחה ובהשמדת בסיסי הטילים מהקרקע פתרון הכרחי מבחינתו. בתחילה סברו ברלב ואלעזר כי ניתן לבצע נסיון צליחה רק לאחר שלמצרים ייגרמו אבידות משמעותיות בכוח השריון שלהם.[13] גם סגן הרמטכ"ל, ישראל טל התנגד בתוקף לצליחה בשל קרב ההבקעה הצפוי שהיה לדעתו כרוך בקרבנות רבים מאוד והעדיף לנהל קרבות שריון בגדה המזרחית של התעלה. ברלב ואלעזר נטו לתמוך בתוכנית הצליחה אך העבירו את ההחלטה לשר הביטחון משה דיין וזה העדיף להעביר את הדיון להכרעת ראש הממשלה. עד שהתקיים הדיון כבר רבו הסימנים להתקפה מצרית קרבה לאחר שב-13 באוקטובר החלו לעבור שתי הדיוויזיות המשוריינות שמנו כ-600 טנקים, לעבר סיני. בכך התייתר הדיון בלשכת גולדה מאיר והיה מוסכם על כל המפקדים הישראלים כי יש להמתין להתקפה המצרית.[14]

לכשנתרבו הסימנים כי ההתקפה המצרית קרבה ובאה נתן מפקד חזית הדרום בפועל, חיים ברלב, את תוכנית הקרב הישראלית. המטרה הייתה למשוך את השריון המצרי אל השטח הישראלי ולהשאירו חשוף, מחוץ למטרית טילי הנ"מ וחיפוי מערכי החי"ר המחופרים. לאחר בלימת המתקפה המצרית, אמרה התוכנית הישראלית כי יש לעבור מיידית להכנות לצליחה. פרישת הכוחות הייתה כדלקמן: כוח ששון יצחקי, אוגדת שרון ואוגדת קלמן מגן יהוו את הקו הראשון מול ההתקפה, בשעה שאוגדת אדן תהיה מכונסת באזור טסה כעתודה פיקודית להתקפת נגד עיקרית ותתכונן לצליחה. את גזרתה תתפוש חטיבה 274 וכוחות נוספים מאוגדות שכנות תחת פיקוד דב תמרי. גם באוגדת שרון הוקצתה חטיבה לעתודה ולמתקפות נגד בגזרת אוגדות שרון ומגן.[15] המפקדים הישראלים צפו כי המצרים ירכזו את כוחותיהם לשני מאמצים ארמיונים. מאמץ מרוכז של הארמייה השנייה בכיוון רפידים וטסה ומאמץ מרוכז של הארמייה השלישית לכיוון המעברים. במקרה כזה, הייתה למצרים עדיפות מספרית בנקודות הפריצה שכן 750 הטנקים של צה"ל היו פרושים לאורך כל החזית. כמו כן, היה חשש כי המצרים ינחיתו כוחות קומנדו מוסקים בעורף הכוחות הישראלים.[16]

הפיקוד המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המלחמה המצרית גרסה כי בשלב השני תתקיים "עצירה אופרטיבית" שמטרתה הייתה לחזק את היאחזות המצרים בגדה המזרחית של תעלת סואץ תוך שבירת התקפות הנגד של צה"ל. השלב השלישי כונה "פיתוח המתקפה מזרחה".‏‏[17] כבר בערב ב-8 באוקטובר עלתה שאלת ההתקדמות לכיוון קו המעברים. באותו שלב הייתה תמימות דעים בין הנשיא סאדאת, שר ההגנה אחמד איסמעיל עלי והרמטכ"ל סעד א-שאזלי בנושא זה; שלושתם התנגדו למהלך. סאדאת בשל רצונו להצמד למטרותיו הפוליטיות של היאחזות בסיני (ללא מתן חשיבות להיקף השטח הנשלט) וגרימת אבידות גדולות ככל האפשר לצה"ל, אחמד איסמעיל בשל שמרנותו ונאמנותו לסאדאת ושאזלי בשל חששו מיציאה מטווח מטריית ההגנה של סוללות טילי הנ"מ המצריות, דבר שלדעתו היה עלול, ברמה גדולה של ודאות, לחשוף את כוחות הקרקע המצריים לתקיפות של חיל האוויר הישראלי.[18] אמנם היו קצינים בכירים מצריים שלחצו על אחמד איסמעיל להמשיך בהתקדמות מזרחה בטענה שכך לא יינתן לצה"ל להתארגן מחדש ולהשיב לעצמו את היוזמה אך איסמעיל דחה אותם בעקבות הנחייה מפורשת של סאדאת לעצור את הכוחות. סאדאת היה מעוניין בהפוגה כדי להשיג בפסק זמן זה הישגים מדיניים על ידי מגעים עם המעצמות[19] שאזלי טוען כי גם הוא וגם מפקדי הארמיות התנגדו להתקדמות וכי דיוויזיות 4 ו-21 הושארו ממערב לתעלה כיוון שהיוו עתודה ניידת לבלימת נסיון הבקעה ישראלי שהיה ברור לו כי יגיע, רק לא היה ברור לו היכן. הוא אף מתאר את תגובת מפקד הארמייה השנייה, סעד מאמון, ב-12 באוקטובר, כשקיבל את תוכנית ההתקפה. לטענתו, הודיע לו מאמון כי הוא מתפטר כיוון שהפקודות הן בלתי אפשריות (תגובה זו הייתה בגדר התרסה, מאמון לא התפטר).[20]

אולם, ב-11 באוקטובר חדר צה"ל לשטח סוריה וכבר באותו יום החל לחץ סורי, מגובה בלחץ סובייטי, כלפי סאדאת, לבצע פעולה התקפית בסיני שתחייב את ישראל להסיט כוחות לחזית הדרומית ובכך להקל את הלחץ על סוריה. במקביל, ראש הממשלה הסובייטי, אלכסיי קוסיגין, עמד להגיע לקהיר והמצרים חששו כי יכפה עליהם הפסקת אש בתנאים שלא היו אופטימליים מבחינתם ועל כן הוציאו לפועל את ההתקפה המתוכננת.[21]

המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשן הצבאי חיים הרצוג תיאר את קרב השריון של 14 באוקטובר במילים:"כאלפיים טנקים הוטלו למערכה משני הצדדים, בקרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה (מלבד קרב קורסק במלחמת העולם ה-2)".[22] ב-06:30 בבוקר 14 באוקטובר, החלה הרעשה ארטילרית מצרית לאורך כל החזית במשולב עם הפצצה אווירית על בלוזה ומתחם "הברגה" (בחלקה הדרומי של הגזרה הצפונית). במקביל, החלו כוחות שריון מצריים גדולים, מלווים בכוחות חי"ר, לנוע לעבר הקו שהוחזק בידי צה"ל. שעת ההתקפה העניקה לכוחות צה"ל יתרון בכך שהשמש הזורחת הייתה בגבם ובעיני המצרים.

הגזרה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבה 15 המצרית, שסופחה לדיוויזיה 18 והייתה מצוידת בטנקי T-62[23], תקפה בשני ראשים ממזרח לקנטרה. מאמץ הפריצה הצפוני היה בכיוון בלוזה ורומני ונתקל בחטיבה 204 והפריצה הדרומית נתקלה בקו הגנה של חטיבה 11. עד לשעה 08:45 נבלמו שני נסיונות הפריצה והמצרים איבדו 40 טנקים כשלכוח הישראלי לא היו אבידות. מאמץ מצרי דרומי יותר היה מול אוגדה 162 באזור שממזרח לאיסמעיליה. חטיבה 24 מדיוויזיה 23, מתוגברת בכוחות מהדיוויזיה המצרית השנייה ובסוללות נ"מ, פתחה בשעה 07:00 במתקפה על מתחם "הברגה" תוך שהיא זוכה לחיפוי של טילי נ"ט. מולה עמדו כוחות מאוגדה 162. על הכוחות הקדמיים: חטיבות 274 ו-8 (שסופחה מאוגדה 252 בדרום), פיקד סגן מפקד האוגדה, דב תמרי. בשעה שמפקד האוגדה, אברהם אדן, היה עם החטיבות המקוריות של האוגדה בעתודה מדרום לטאסה למטרת התקפת נגד אוגדתית.

הגזרה המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 07:00 תקפה חטיבה 24 המצרית בשני ראשים בחלק הצפוני של הגזרה המרכזית.[24] מולה ניצבה חטיבה 274 של טירנים בפיקוד יואל גונן. חטיבה זו טרם התנסתה בלחימה ותפסה את קו ההגנה רק בשחר אותו יום. את גל ההתקפה הראשון בלמה חטיבה 274 בעצמה אך תוך אבידות משמעותיות. 15 טנקים ישראלים נפגעו (כולל טנק מפקד החטיבה). שני מפקדי גדודים היו בין הנפגעים. גל התקיפה השני החל ב-09:30 ואז כבר הגיעו לסייע לחטיבה 274 גם גדודים מחטיבה 500 ומחטיבה 460 שקודמו מאזור ההיערכות בטסה. גם ההתקפה המצרית השנייה נהדפה. בסך הכל איבדו המצרים בקרב זה כ-40 טנקים.[25]

דיוויזיה 21, שעברה את התעלה מזרחה, תקפה בכיוון טסה וביר גפגפה (רפידים) בכוח של שתי חטיבות שריון; חטיבה 1 וחטיבה 14 וחטיבה ממוכנת שנשארה בעתודה ולא הייתה מעורבת בקרב. הכוחות המצרים נתקלו באוגדה 143 (בפיקוד אריאל שרון). חטיבה 14 המצרית, שעד ההתקפה סופחה לדיוויזיה 16 שנטלה חלק בצליחה, תקפה באגף הצפוני מול חטיבה 421. זו נערכה כשגדוד אחד בלם בחזית וגדוד אחר נפרש וירה מהאגף הצפוני (הגדוד השלישי שימש כעתודה ואף עסק באימון לקראת הצליחה). המצרים איבדו כ-90 טנקים בשני נסיונות תקיפה מול שני טנקים שאבדו לישראלים.[26] חטיבה 1 המצרית, לה הייתה זו טבילת אש ראשונה, תקפה באגף הדרומי מול חטיבה 14 הישראלית ומול חטיבה 600 המוקטנת. חטיבה 14 הישראלית נערכה עם שני גדודים בחזית וגדוד שנפרש באגף הדרומי.[27] הטנקים הישראלים תפסו עמדות שולטות אך על ידי ניצול הגבעות באזור הצליחו המצרים להגיע עד לטווחים של 100 מטר מהשריון הישראלי אך שם נבלמו.[28] המצרים איבדו בקרב זה 58 טנקים לעומת 3 טנקים ישראלים שנפגעו מטילי נ"ט.[29] כמו כן, פגעו כוחות חטיבה 600 בכ-100 חיילי קומנדו מצריים שהונחתו ממסוקים בעומק השטח הישראלי בלילה שלפני ההתקפה.[30]

הגזרה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור הציר שמחבר בין דרום האגם המר הקטן ובין מעבר הגידי, תקפה ב-08:00 חטיבת השריון המצרית 25. מולה עמדה חטיבה 164 מוקטנת (50 טנקים) בפיקוד אברהם ברעם. הקרב התנהל מטווחים ארוכים והושמדו בו 5 טנקים מצריים. גל התקיפה המצרי השני היה ב-12:00 ובו נעשה נסיון איגוף. גם את ההתקפה הזו הדף הכוח הישראלי והשמיד 15 טנקים מצריים.

באזור הציר המחבר את העיר סואץ ומעבר המיתלה, תקפה חטיבת השריון המצרית 3 מתוגברת בגדוד חי"ר.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב ואדי מבעוק

התקיפה המצרית בוצעה דרך ואדי מבעוק והצליחה להתקדם בהסתר עד סמוך ל"כביש הרוחב" (כביש בלוזה-ראס סודר). מול תקיפה זו עמד גדוד טנקים 46 מחטיבה 401, גדוד חרמ"ש 89 מחטיבה 8 וגדוד 202 מחטיבת הצנחנים. שני גדודי החי"ר תוגברו במחלקות טנקים, תול"רים ותותחי 20 מ"מ. הכוח הישראלי, שנעזר בגיחות הפצצה רבות של חיל האוויר הישראלי, הצליח לבלום את הטור המצרי והשמיד כ-50 טנקים מצרים. במקביל, הדף גדוד 202, בסיוע רחב היקף של חיל האוויר והארטילריה הישראלית, התקפה של כ-60 טנקים של חטיבת השריון המצרית 22 המתוגברת בחי"ר שיצאה מדרום לעיר סואץ בשני טורים שביצעו איגוף דרומי. הטור הצפוני נהדף פעמיים (הפעם השנייה בשעה 11:00), בעוד שהטור הדרומי, שנע דרך עיון מוסה, לא הצליח להגיע לידי תקיפה אמיתית וכוח של 8 נגמ"שים מצרים נלכד לאחר ששהה בשטח הישראלי במשך יומיים. בהתקפה זו הושמדו כ-30 טנקים מצרים וכ-120 חיילים מצרים נשבו.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-250 טנקים אבדו למצרים בקרב. בנוסף, בגזרה הצפונית ביצעו הישראלים מתקפת נגד מקומית וחידשו את הקשר עם מעוז בודפשט.[31] ההתקפה המצרית נוהלה באופן גרוע וסבלה מטקטיקה חסרת דמיון ומסכמתיות. חיים ברלב הודיע באותו ערב לראש הממשלה, גולדה מאיר, הודעה קצרה שאמרה: "היה זה יום טוב. כוחותינו חזרו לעצמם, וכן גם המצרים". בצד המצרי איבדו המצרים את מפקד הארמייה השנייה, סעד מאמון, שלקה בלבו בתחילת יום הקרב והוחלף. הרמטכ"ל המצרי שדיבר בפני מפקדים לאחר הקרב טען כי טילי הנ"ט הישראלים (מסוג ס.ס. 11 (אנ')) הכריעו את הקרב לטובת צה"ל.[32][33] היה זה הניצחון הישראלי הקרקעי הראשון במלחמה מול המצרים. מקרב זה ואילך עלה המורל בקרב חיילי צה"ל והמצרים הסתגרו יותר ויותר בראשי הגשר שלהם, אם כי לא עברו את התעלה מערבה. לאחר הקרב והדלדלות הכוח המצרי בצד המערבי של התעלה, החליט המטכ"ל צה"ל להורות על צליחה למערב התעלה, שהחלה להתבצע כבר בערב של 15 באוקטובר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עדות שרון בפני ועדת אגרנט, עמ' 51
  2. ^ אברהם אדן מעיד על פריסות זחלים של טנקים בדיונות. ‏אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 93‏
  3. ^ ‏השימוש בלשון עבר הוא מאחר שבתמונות הלוויין משנות ה-2000 נראה בבירור כי השטח משמש לעיבוד חקלאי‏
  4. ^ אברהם אילון, ‏יום ה-14 באוקטובר 1973 - מדוע "נמחק מן ההיסטוריה" בספר זכרונותיו של סאדאת?, מערכות 266, נובמבר 1978, עמ' 9-19
  5. ^ ‏שאזלי, "חציית התעלה", הוצאת מערכות, 1980, עמ' 177
  6. ^ שאזלי, עמ' 177
  7. ^ שאזלי, עמ' 179
  8. ^ ‏לגבי שמות המפקדים המצרים, ראו מקור בדף השיחה:מתקפת הנגד של 8 באוקטובר#סדר הכוחות המצריים
  9. ^ ‏Gawrych, עמ' 44‏
  10. ^ ‏שאזלי, חציית התעלה, עמ' 172, הוצאת מערכות, 1980‏
  11. ^ חיים הרצוג, מלחמת יום-הדין, הוצאת עידנים, 1975, עמ' 182-183
  12. ^ ‏חנוך ברטוב, 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, כרך ב', עמ' 206‏
  13. ^ הרצוג, עמ' 184
  14. ^ אדן עמ' 169
  15. ^ אדן, עמ' 170
  16. ^ אדן, שם
  17. ^ ‏שמואל בר, מלחמת יום הכיפורים בעיני הערבים, סדרת "מרכז כובד", הוצאת מערכות, 1986, עמ' 59-51‏
  18. ^ "The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory", p. 53-54, Gawrych, Dr. George W. (1996). The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory. Combat Studies Institute, U.S. Army Command and General Staff College הערה: על מנת להגיע לאתר ובו הפרק מהספר, עליכם לפתוח את האתר בחלון חדש, אחרת הקישור לא יעבוד.
  19. ^ Gawrych, p. 54
  20. ^ שאזלי, עמ'176, עמ' 179
  21. ^ אברהם אילון, יום ה-14 באוקטובר 1973
  22. ^ הרצוג, עמ' 187
  23. ^ הרצוג, עמ' 186
  24. ^ זהות החטיבה המצרית על פי אטלס כרטא, העשור השלישי, מפה 101. על פי אדן, עמ' 172, מדובר בחטיבה 15 המצרית
  25. ^ אדן, עמ' 172-173
  26. ^ הפרישה החטיבתית - ע"פ אדן, עמ' 172. לטענתו, השמידה חטיבה 421 רק 40 טנקים מצריים ולא 90.
  27. ^ הפרישה החטיבתית ע"פ אדן, עמ' 172. לטענתו, אבידות המצרים היו גם כאן 40 טנקים.
  28. ^ הרצוג, עמ' 187
  29. ^ הרצוג, שם (הרצוג נוקב במספר של 93 טנקים מצריים מושמדים בחטיבה 1 המצרית, מספר שנראה מופרך לאור גודל היחידה ולאור מקורות אחרים)
  30. ^ נתוני אבידות המצרים על פי גוריץ' (Gawrych), הרכב הכוח הישראלי - על פי אטלס כרטא, העשור השלישי שעל פיו, נשארו בשטח הקרב 40 טנקים מושמדים של חטיבה 1 המצרית
  31. ^ הרצוג, שם (המספר המדויק לטענת הרצוג של טנקים שאבדו למצרים הוא 264)
  32. ^ הרצוג, עמ' 189
  33. ^ המצרים אף טוענים כי ישראל השתמשה בטילי טאו שהגיעו ברכבת האווירית, אלא שאין לטענה זו כל סימוכין במקורות ישראלים