יהדות זאגרב

בית הכנסת המרכזי בזאגרב שנחנך ב-1867 והוחרב על ידי שלטונות האוסטאשה ב-1942

יהדות זאגרב היא קהילה יהודית, הכוללת מספר קהלים החיים בעיר זאגרב בירת קרואטיה משלהי המאה ה-18 ועד ימינו. ב-1940 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה 12,000 נפשות והייתה השנייה בגודלה בקרב קהילות יהדות יוגוסלביה לאחר קהילת בלגרד.

תיעוד ליהודים שהתגוררו בזאגרב קיים מהמחצית השנייה של המאה ה-14 ועד גירושם מהעיר ב-1526 על ידי פרדיננד הראשון מלך הונגריה, בוהמיה וקרואטיה. בראשית המאה ה-18 שבו סוחרים ורוכלים יהודים לאזור, ומשום שנאסר עליהם להתגורר בעיר עצמה, ייסדו קהילות קטנות בכפרים ובעיירות שסבבו אותה. כתב הסובלנות, שהוציא יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הוביל לראשית ההתיישבות היהודית בעיר. ב-1806 נוסדה רשמית הקהילה היהודית בזאגרב עת התגוררו בה 75 יהודים. במהלך מרבית המאה ה-19 זכתה הקהילה ליחס עוין מצד השלטון המקומי, בעיקר בשל התחרות הכלכלית עם סוחרי העיר. עם זאת, עלה בידי בני הקהילה לפתח מעמד כלכלי איתן ובניה היוו את אבן הראשה של כלכלת העיר המודרנית. לאחר הקרע ביהדות הונגריה התפצלו יהודי זאגרב לשתי קהילות, קהילה נאולוגית גדולה וקהילה אורתודוקסית קטנה אשר לתקופה מסוימת הוכרה על ידי השלטונות כקהילה עצמאית. לאחר כינון האימפריה האוסטרו-הונגרית זכו יהודי זאגרב לשוויון זכויות. ב-1867 הוקם בית הכנסת בזאגרב. ב-1910 מנתה הקהילה 4,233 נפשות, שהיוו 5.67 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לאחר מלחמת העולם הראשונה התחולל בממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים תהליך עיור מהיר, שכלל גם את הקהילה היהודית, אשר הכפילה את מספר בניה. ב-1931 נמנו בזאגרב 8,702 יהודים, שנחלקו לשלושה קהלים: קהל נאולוגי, קהל ספרדי שמנה 625 נפשות וקהל אורתודוקסי שמנה 160 נפשות.

לאחר האנשלוס וחלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה, הגיעו לעיר מאות פליטים יהודים. ב-6 באפריל 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, פלשה גרמניה הנאצית לממלכת יוגוסלביה והכניעה אותה תוך ימים אחדים. אזור זאגרב נכלל בשטחי מדינת קרואטיה העצמאית תחת ממשלת הבובות של האוסטאשה. מיד הוחל ברדיפות יהודים תוך פרסום תקנות המגבילות את זכויות הפרט והזכויות הכלכליות של יהודי העיר. החל מיוני 1941 ביצעו שלטונות האוסטאשה אקציות בעיר, עצרו אלפים מיהודי העיר וגירשו אותם למחנות מעצר זמניים ולמחנות ריכוז שונים. במחנות אלו טבחו אנשי האוסטאשה ביהודי העיר תוך שימוש בנשק קר ובנשק חם. מאות הוכו למוות, ואחרים נורו. העצורים שנותרו הובלו למחנה ההשמדה יאסנובאץ. מפקדי הגסטאפו בזאגרב לא היו שבעי רצון מקצב גירוש יהודי העיר, ועל כן בראשית 1942 נטלו את הפיקוד על מבצעי הגירוש. באוגוסט 1942 ובמרץ 1943 בוצעו שתי האקציות המרכזיות האחרונות בזאגרב. העצורים באקציות אלו שולחו בטרנספורטים לאושוויץ. ראשי האוסטאשה סירבו לדרישות הגרמנים לביצוע אקציות נוספות בשל תבוסתה המסתמנת של גרמניה הנאצית במלחמה.

לאחר סיום המלחמה וכינון הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, שבה שארית הפליטה לעיר וחידשה את הפעילות הקהילתית. ב-1947 התגוררו בזאגרב 2,214 יהודים וכמחצית מהם עלו למדינת ישראל לאחר הקמתה או היגרו לארצות הברית. השלטון הקומוניסטי ביוגוסלביה, אף על פי שהיה ליברלי ממקביליו במזרח אירופה, התנגד לסממנים קהילתיים משום שראה בהם ביטוי של התבדלות. כך נשאה הקהילה אופי חילוני תוך שנכבדיה השתלבו במערכות השלטוניות המקומיות והארציות. לאחר מלחמת העצמאות של קרואטיה, נקט הממשל הקרואטי גישה אוהדת לקהילה היהודית על רקע רצונו לשפר את התדמית הלאומנית שדבקה בו. לקהילה מונה שוב רב ראשי, והוקמו מוסדות חינוך ותרבות עם צביון יהודי בולט. ב-2008 חל פילוג בקרב יהודי העיר, והם נחלקו לשתי קהילות: קהילת "בית ישראל", והקהילה היהודית המרכזית. ב-2016 התגוררו בזאגרב 1,200 יהודים וב-2022 התגוררו בעיר 1,400 יהודים.

היסטוריה

ראשית הקהילה

קיימות עדויות מעטות על נוכחות יהודים בזאגרב בימי הביניים. יוסף ושאול, שני שליחים שנשלחו מטעמו של חסדאי אבן שפרוט ליוסף, מלך הכוזרים עברו בשטחי ממלכת קרואטיה במהלך מסעם וחנו באזור. בהמשך בשלהי המאה ה-14, תקופת שלטונה של מריה, מלכת הונגריה מתועד בעיר יהודי בשם אליאס. במהלך המאה ה-15 קיימות תעודות משפטיות המעידות על יהודים שהיו בעלי בתים בזאגרב וכן על קיומו של המוסד הכנסייתי דוֹמוּס יוּדָאיאוֹרוּם (בלטינית: Domus Judaeorum, "בית יהודי"), שתפקידו היה ללמד מומרים את הלכות הנצרות. מקיומו של מוסד זה מקישים החוקרים שהיו בעיר יהודים שהמירו או אולצו להמיר את דתם. היהודים התגוררו בעיר העתיקה של זאגרב, אזור המכונה בזאגרב המודרנית גְרָאדֶץ, אך אין עדויות על פעילות קהילתית. ב-1526 הכריז פרדיננד הראשון מלך הונגריה, בוהמיה וקרואטיה על זאגרב כאזור ספר צבאי וגירש ממנה את תושביה היהודים.

בראשית המאה ה-18 החלו יהודים לשוב לאזור. הם היגרו מאזורי בורגנלנד, דרום הונגריה המודרנית ומאזור דלמאטיה. המהגרים היו סוחרים, רוכלים, פקידים ואומנים. בתחילה נאסר עליהם להתיישב בזאגרב ועל כן התגוררו בכפרים ובעיירות בסביבתה. ב-1729 הוצא צו רשמי האוסר על התיישבות יהודים בזאגרב. כמו כן נאסר עליהם להשתתף בירידי מסחר. בהמשך, ניתנו היתרי שהייה למספר ימים תמורת תשלום מס גולגולת והשהות הוגבלה לאזורים ספציפיים בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-18, הותר ליהודים להגיע לזאגרב למשך שלושה ימים בשבוע לצורך השתתפות בירידים. לאחר כתב הסובלנות שהוציא יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה עברו היהודים בהדרגה ובמינון נמוך אל העיר עצמה. למרות זאת, ובשל זכויות אוטונומיות מהן נהנתה הרשות המקומית, נקבעו תקנות מקומיות שהגבילו את זכויות כתב הסובלנות. ב-1783 קבעו הרשויות שרק יהודים שנולדו בזאגרב וכאלו שהיגרו אליה בזמן מתן כתב הסובלנות יכולים להמשיך ולהתגורר בה, אך לא תושבים חדשים. כן נקבעה מכסת נישואין בקרב יהודי העיר. ב-1785 נוסדה "החברה קדישא של קהל קדוש זאגרב" וב-1789 תועדו שתי משפחות יהודיות שגרו בזאגרב במגורי קבע: וייס ושטיגלר.

תחת בית הבסבורג

ב-1806 נוסדה רשמית הקהילה היהודית בזאגרב, עת מנתה 75 נפשות. ראש הקהילה הראשון היה יעקב שטיגלר שלימים הפך לתעשיין ויצרן מעליות. במחצית הראשונה של המאה ה-19 המשיכו ראשי השלטון המקומי במדיניות אנטי-יהודית. ב-1831 נרכש מבנה אשר שימש כבית תפילה ומגורי רב הקהילה. ב-1838 דרשו סוחרי העיר זאגרב לגרש את היהודים בעיר על רקע תחרות כלכלית. מקצת מיהודי העיר גורשו בצו הרשות המקומית ולאחרים נאסרה הכניסה לירידי מסחר. במאי 1839 פנו נכבדי קהילות זאגרב וואראז'דין לסאבור של ממלכת קרואטיה ודרשו לשמור על חירויות הפרט של היהודים בכל קהילות הממלכה. ב-1840 העביר הסאבור תקנה ובה הותר ליהודים להתיישב בכל חלקי הממלכה להוציא אזורי כרייה. ניתנו חופש פולחן, זכות ללימודים במוסדות אקדמיים וחופש עיסוק חוץ מרכישת נכסי דלא-ניידי. ב-1843 שוב פנו ראשי הקהילה לסאבור בדרישה להעניק אמנציפציה מלאה ליהודי הממלכה. עם זאת, באותה השנה נאסר על יהודי העיר להעסיק פועלים שאינם יהודים וב-1844 הודיעו ראשי השלטון המקומי לרשויות השלטון האוסטרי כי הם מסרבים ליישם את כתב הסובלנות. המעמד המשפטי של יהודי זאגרב היה מעורפל. ברצותו היה השלטון המקומי מחיל חוקים שאומצו בפרלמנט ההונגרי וברצותו היה מחיל תקנות שאומצו בפרלמנט האוסטרי. ב-1835 התגוררו בזאגרב 38 משפחות יהודיות שמנו 234 נפשות.

רק לאחר מהפכת 1848 בהונגריה הוחל בהסדרת מעמדם המשפטי של יהודי העיר. ב-1850 נבחר לראשונה בן הקהילה גְיוּרוֹ הירשלר למועצת העיר. ב-1857 מנתה הקהילה 756 נפשות. לאחר כינון האימפריה האוסטרו-הונגרית הוכרז על שוויון זכויות ליהודי האימפריה. עם זאת, רק ב-21 באוקטובר 1873 חוקק הסאבור של ממלכת קרואטיה-סלאבוניה את חוק שוויון הזכויות בשטח הממלכה. ההתבססות בעיר הייתה מהירה וזרמו אליה בעלי מקצועות חופשיים וכן משפחות סוחרים ותעשיינים אמידות. החלה הגירה פנימית משמעותית מיישובי הסביבה לזאגרב. ב-1880 התגוררו בעיר 1,285 יהודים שהיוו כארבעה וחצי אחוזים מכלל האוכלוסייה, וב-1910 מנתה הקהילה 4,233 יהודים שהיוו 5.67 אחוזים מכלל האוכלוסייה. במועד זה ציינו שליש מבני הקהילה ששפת האם שלהם היא גרמנית, חמישית ציינו ששפת אימם הונגרית והשאר קרואטית. התקופה האוסטרו-הונגרית הייתה מכוננת בחיי יהודי זאגרב ובמהלכה התערו בני הקהילה בכל שדרות החיים בעיר. בני הקהילה תרמו לפיתוח הכלכלה המודרנית, היו מעורים בחיים הפוליטיים ומילאו תפקיד מרכזי בחיי התרבות.

בראשית המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בזאגרב. צעירי הקהילה אשר יצאו ללימודים בווינה התערו שם בחוגי הנוער הציוני והצטרפו לארגונים כגון "בר גיורא". בשובם לזאגרב הפכו לפעילים הציוניים הראשונים. מנגד, מקצת מבני הקהילה השתייכו לחוגי הימין הרדיקלי ונודעו כלאומנים קרואטים. חלקם אף המירו את דתם. מבין הנודעים בקבוצה זו ניתן לציין את המומר יוסיף פרנק ממובילי הימין הלאומני בתקופה האוסטרו-הונגרית אשר כיהן כיושב ראש "מפלגת הזכויות הקרואטית". נכדו של פרנק אאוגן קווטרניק הפך לימים לראש שירותי הביטחון הקרואטיים במסגרת שלטון האוסטאשה.

בין מלחמות העולם

לאחר מלחמת העולם הראשונה וכינון ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים היו רבים מיהודי זאגרב בעלי אזרחות זרה או חסרי היתרי שהות כגון אִינְקוֹלָאט או הֶיימָאטְרֶכְט(גר') ועלה חשש גדול בקרבם שיגורשו מחוץ לממלכה. החשש התבסס על תקנות החירום שהוציא הממשל הזמני ובמסגרתן במהלך 1919 גורשו נתינים "זרים" ובכללם יהודים רבים מוויבודינה ומבוסניה. לאחר ביסוס השלטון הוברר כי אין כוונה לגרש יהודים מזאגרב. במקביל הגישו יהודי זאגרב ואוסייק בקשה לפרלמנט הקרואטי בקשה להקמת איגוד קהילות יהודיות באזור קרואטיה. ביולי 1919 אישרה הממשלה הזמנית את הקמתו של "איגוד הקהילות היהודיות בממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים" ובראשו הועמד ד"ר הוגו שפיצר.

בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 גברה מאוד פעילות התנועה הציונית בעיר. בינואר 1919 התקיימה בזאגרב הוועידה הראשונה של ההסתדרות הציונית בממלכה, באוגוסט הוקם ארגון הנוער הציוני שמנה כ-1,500 חברים. ב-1920 כבר מנתה התנועה ציונית 10,000 חברים. בראש ההסתדרות הציונית בזאגרב עמד עורך הדין ד"ר אלכסנדר ליכט, אשר לימים כיהן כיושב ראש ההסתדרות הציונית בממלכת יוגוסלביה. ליכט פעל להעמקת הפעילות הציונית בזאגרב ובתקופתו קמו ארגוני ומועדוני נוער כגון מכבי וארגוני נשים כגון ויצו. יצאו לאור ביטאונים וכתבי עת שונים ברוח התנועה. עוד נודע הפעיל הציוני איוואן יעקבי בנו של הרב הושע יעקבי. לליכט הייתה אופוזיציה בקרב ציוני בוסניה שהובלה על ידי ד"ר מוריץ לוי שטען כי הנהגת התנועה היא אשכנזית ברובה, מדירה את רגלי הספרדים ונוקטת בקו אידאולוגי נוקשה. בהמשך, גם דוד אלבלה מבלגרד מתח ביקורת על התנהלותו של ליכט על רקע זה. ב-28 ביוני 1921 עם כינונה הרשמי של "ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים" כמונרכיה חוקתית הצהיר השלטון על שוויון זכויות לכל אזרחי הממלכה.

ב-1929 פיזר המלך אלכסנדר הראשון את הפרלמנט ושלטונו הפך לאבסולוטי. החלה פעילות נרחבת נגד המפלגה הקומוניסטית ורבים מחבריה נעצרו. חלק מהעצורים היו יהודים ומהם מיהודי זאגרב. העצורים הועמדו למשפט, מקצתם הוצאו להורג ורובם נכלאו. המשטרה היוגוסלבית פשטה לא אחת על סניפי תנועות הנוער היהודיות, בוצעו חיפושים והוחרם רכוש. ב-1931 מנתה הקהילה 8,702 נפשות שנחלקו לשלושה קהלים: קהל נאולוגי, קהל ספרדי קטן שמנה 625 נפשות וקהל אורתודוקסי שמנה 160 נפשות.

בשלהי שנות ה-30 החלו לזרום פליטים יהודים מאוסטריה ובהמשך מצ'כוסלובקיה. בעת ההיא נתונה הייתה הקהילה על פרשת דרכים. מחד, גברה מאוד ההתבוללות בקרב יהודי העיר. 431 יהודים המירו את דתם לנצרות קתולית. מנגד, עלה מניינם של הקומוניסטים היהודים אשר פעלו באופן "חצי מחתרתי" והקימו גם תנועות נוער, בהן היו חברים צעירים אשר כמה עשרות מהם, כגון רוברט דומאני, הצטרפו לבריגדות הבינלאומיות ולחמו במלחמת האזרחים בספרד. לימים הצטרפו חברי תנועות הנוער הקומוניסטיות לשורות הפרטיזנים של טיטו. גם התנועה הציונית הייתה במשבר שהעמיק לאחר פרישת ברית הציונים הרוויזיוניסטים מהתנועה. ארגון הנוער המוביל בקרב צעיריה הציוניים של זאגרב היה השומר הצעיר.

לקהילת זאגרב השתייכו יהודי העיירה וְרְבּוֹבֶץ . קהילה התקיימה שם החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19. בשלהי המאה הוקם בית עלמין יהודי. ב-1931 התגוררו בוורבובץ 57 יהודים. הקהילה חרבה בשואה. נכון ל-2010 ניתן היה לאתר את בית העלמין היהודי. השטח היה לא מתוחזק ומגודל צמחייה עבותה. במקום אותרו 50 מצבות.

שואת יהודי זאגרב

הסמל אותו נאלצו לענוד יהודי זאגרב בעת משטר האוסטאשה

התעשיין היהודי מזאגרב תיאודור גרינפלד (1879–1942), עם הגעתו למחנה ההשמדה יאסנובאץ מאולץ להסיר את טבעת הנישואין שלו, לפני שהוצא להורג על ידי כיתת יורים ביחד עם רעייתו תרזה לבית כהן

אנשי האוסטאשה בעת הוצאה להורג של אסירים סמוך למחנה ההשמדה יאסנובאץ

בפרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה ממלכת יוגוסלביה על נייטרליות מדינית. במקביל החלו מגעים בין שליחיו של הנסיך פאבלה לנציגי גרמניה הנאצית אודות הצטרפותה של יוגוסלביה למדינות הציר. ב-4 באוקטובר 1940 פורסמו תקנות רשמיות שהגבילו את הפעילות הכלכלית של יהודי יוגוסלביה וקבעו נומרוס קלאוזוס במוסדות להשכלה גבוהה. בהמשך, הוגבלו גיוסם של יהודים לצבא וקבלתם לקורסי קצינים. ב-25 במרץ 1941 חתמו בווינה דראגישה צבטקוביץ' ראש ממשלת יוגוסלביה ויואכים פון ריבנטרופ שר החוץ הגרמני על ההסכם התלת-צדדי. ב-27 במרץ פרצה בממלכה הפיכה צבאית בתמיכת מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית. הנסיך פאבלה, מועצת העוצרים וממשלת יוגוסלביה הודחו, ופטר השני הומלך למלך יוגוסלביה. ב-6 באפריל פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה וכבשה אותה תוך ימים אחדים. ב-10 באפריל 1941 נכנסו כוחות גרמניים לזאגרב ועימם עשרות רבות של גולים לאומניים קרואטים שנמלטו מהממלכה בתקופת שלטונה של ממלכת יוגוסלביה. עם הגעתם כוננה המדינה העצמאית של קרואטיה בראשות אנטה פאבליץ'.

ב-11 באפריל פוזרה הנהלת הקהילה והוחרמו משרדיה. לאחר חלוקת יוגוסלביה לאזורי כיבוש, נמלטו מקצת מיהודי זאגרב לאזור הכיבוש האיטלקי. אחרים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה ובהמשך לכוחות הפרטיזנים של טיטו. ב-14 באפריל התפרסמו תקנות "שמירת הרכוש הלאומי הקרואטי" ובמסגרתו בוטלו עסקאות שבוצעו עם יהודים. ב-17 באפריל כונן "הצו להגנת המדינה הקרואטית" ובעקבותיו הוקמה משטרת ביטחון הפנים של האוסטאשה בראשות אאוגן קווטרניק. ב-22 באפריל הכריז שר הפנים הקרואטי אנדריה ארטוקוביץ' כי קרואטיה תפתור את הבעיה היהודית בדרכה של גרמניה. עם זאת, מעדות במשפטו של מפקד משטרת זאגרב פְּרָאנְיוֹ טְרוּהָר (בקרואטית: Franjo Truhar), עולה כי ארטוקוביץ' הורה לטרוהר "לטבוח את היהודים והסרבים ללא הבחנה". עוד הצהיר: "קודם נחרים את רכושם ואחר כך נוציא להורג את כולם". ב-30 באפריל חוקקו חוקי הגזע הראשונים ובכללם ענידת סימון מיוחד ליהודים. ב-2 במאי הוצא צו "ההגנה על התרבות הלאומית והארית של הקרואטים" ובכללו איסור פעילות תרבותית של יהודים בקרב האוכלוסייה הכללית.

ב-5 במאי הוטל עוצר ובמסגרתו נאסרה תנועת יהודים וסרבים. בנוסף נאסר עליהם להתגורר באזורים מסוימים בזאגרב והם נאלצו לעזוב את דירותיהם. ב-4 ביוני נאסר על יהודים לשנות שם משפחה ולהשתמש בשמות עם קונוטציה סלאבית. ב-5 ביוני התפרסם צו ובו נדרשו כל יהודי זאגרב להצהיר באופן מפורט על כל רכושם. ב-30 באוגוסט תוקנה תקנה ובמסגרת הופקע כל הרכוש היהודי ובכלל זה מבני מגורים, חוות חקלאיות, חברות ומפעלי תעשייה. אנשי האוסטאשה בזאגרב פעלו בשיטות של פשע מאורגן במטרה לסחוט כספים מהקהילה או לבצע מעשי שוד באמתלות של חיפוש בדירות מבוקשים. כך, במאי 1941 נעצרו ראשי הקהילה בזאגרב ושחרורם הותנה בתשלום כופר נפש בזהב, תכשיטים ומטבע חוץ. וכך במהירות שמטו אנשי האוסטאשה את הבסיס הכלכלי מבני הקהילה. מאפריל הוחל במעצרים בקרב בני הקהילה, אך לא באופן כולל. מיוני הוחל בשליחת העצורים למחנות הריכוז שהקים שלטון האוסטאשה.

ב-26 ביוני פרסם אנטה פאבליץ את "הצו המיוחד לענייני היהודים" ובו נכתב:

”הואיל והיהודים גורמים לאי שקט באוכלוסייה הכללית, וספסרותם פוגעת באזרחים, יש לראותם אחראים באופן קיבוצי לאירועים ולהעבירם למחנות הסגר.”

בעקבות הצו הוחל במצוד אחר יהודי זאגרב ובמקביל בהקמתם של מחנות ריכוז שיקלטו את העצורים. ביוני 1941 הוקם מחנה גוספיץ', קרושצ'יצה ולאחריו ידובנו. באי פג הוקמו שני מחנות ריכוז האחד לגברים: מחנה הריכוז סלאנה והשני לנשים וילדים: מחנה הריכוז מטאינה. באוגוסט הוקם מחנה ההשמדה יאסנובאץ ובהמשך סטארה גראדישקה. בספטמבר 1941, הוקם במימון כפוי של יהודי זאגרב מחנה הריכוז לובורגראד ועלות ההקמה הייתה 1.3 מיליון קונות. בדצמבר 1941 הוקמו מחנות הריכוז טניה וג'קובו. עד סוף יוני נאסרו כמה אלפים מיהודי זאגרב ושולחו לידובנו ולאי פאג. השוטרים שביצעו את המעצרים תוגמלו כספית בעבור כל יהודי שעצרו.

ב-23 בנובמבר 1941 פורסמה תקנה בדבר גרוש "אלמנטים לא רצויים" למחנות ריכוז". מיד לאחר פרסום התקנה נערכה אקציה בזאגרב ובה נעצרו מרבית בני הקהילה. בדצמבר 1941 עידכן אנטה פאבליץ' את שר החוץ האיטלקי גליאצו צ'אנו כי בשטח מדינת קרואטיה העצמאית נעצרו 35,000 יהודים. עצורי זאגרב הובלו למחנות מעצר זמניים בקרשקו, בסָמוֹבּוֹר ובדְרָאגָאנִיץ'. בהמשך נשלחו מאות למחנה מעצר ליד קופריבניצה וכ-300 נטבחו שם על ידי אנשי האוסטאשה בעיקר באמצעות נשק קר. חלקם הוכו למוות באלות. מאות נשלחו לידובנו וכ-100 נרצחו עם הגעתם. הנשים והילדים נשלחו ברובם למחנה הריכוז לובורגראד וקרושצ'יצה, אך גם פוזרו במחנות נוספים ומשם הובלו למחנה ההשמדה יאסנובאץ. מרבית הגברים נשלחו ישירות ליאסנובאץ. עד סוף שנת 1941 נרצחו מרבית יהודי זאגרב שנעצרו. חלק מהיהודים שלא גורשו היו מקורבים לראשי השלטון, ובמקביל הפעילה הכנסייה הקתולית של זאגרב לחץ על ראשי האוסטאשה לחדול מגירוש יהודים. מפקדי הגסטפו שלא היו מרוצים מקצב חיסול היהודים בקרואטיה הפעילו לחץ על ראשי האוסטאשה להאצת פעילותם, ולבסוף נטלו את הפיקוד על מבצעי הגירוש. בפברואר 1942 מונה שטורמבאנפיהרר הנס הלם (בגרמנית: Hans Helm) לנספח לעניינים משטרתיים בזאגרב ולאחראי על גירוש היהודים שנותרו באזור קרואטיה. הוא החל לנהל משא ומתן עם ראשי האוסטאשה על ביצוע הגירושים.

באוגוסט 1942 בוצעה אקציה נוספת בזאגרב ובה נעצרו 1,300 יהודים שנמלטו מהאקציה הראשונה ומצאו מחבוא בדירות מסתור ובכפרים סביב זאגרב. תמורת כל יהודי שילמו שלטונות האוסטאשה לגרמנים 30 רייכסמארק. בתקופה זו נעשה ניסיון על ידי הסוכנות היהודית להציל ילדים יהודים מאירופה ולהעלותם לארץ ישראל. לילדי זאגרב הוקצו 50 סרטיפיקטים. במועד זה כבר היו מרבית ילדי הקהילה במחנות ריכוז. רב הקהילה שלום פרייברגר, לו היו קשרים עם ראשי הכנסייה הקתולית בזאגרב ועם ראשי קהילות יהודיות מחוץ ליוגוסלביה ובכלל זה ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, פעל להצלת ילדים מהקהילה. לאחר מאמצים קדחתניים אותרו 11 ילדים ובני נוער ובכללם בנו יחידו של הרב, רובן פרייברגר, והועברו להונגריה ולטורקיה ומשם עלו חלקם לארץ ישראל המנדטורית. הפיקוד הישיר על מעצר וגירוש יהודי זאגרב הוטל על האופטשטורמפיהרר פרנץ אברומייט. הטרנספורטים יצאו מזאגרב ב-13 באוגוסט והגיעו לאושוויץ ב-16 באוגוסט.

בזאגרב נותרו עדיין יהודים אשר זכו להגנת שלטונות האוסטאשה, בשל סיבות כלכליות, קרבה אישית, נשואים בנישואי תערובת או מומרים. בראשית 1943 התנהל משא ומתן בין ראשי האוסטאשה לגרמנים על השלמת גירוש היהודים. על פרנץ אברומייט הוטל להשלים את מבצע הגירוש. החשמן אלויזיה סטפינאץ הארכיבישוף של זאגרב ניסה להתערב ולהציל יהודים מומרים ובני נישואי תערובת ואף כתב מכתב חריף לאנטה פאבליץ' ובו הוא דורש שלא לגרש את היהודים. שלטונות האוסטאשה השתהו בביצוע האקציות אך לבסוף נכנעו ללחץ הגרמני. ב-3 במאי 1943 לפנות בוקר החלה האקציה האחרונה בזאגרב ובמהלכה נעצרו כ-1,400 יהודים. ב-5 במאי הגיע לזאגרב היינריך הימלר כדי לעמוד מקרוב על השלמת הגירושים ולהיפגש עם ראשי האוסטאשה. הימלר עזב את זאגרב בשעות אחר הצהריים ועם עזיבתו החלו הטרנספורטים לאושוויץ. בראשית 1944 לחצו הגרמנים שוב על ראשי האוסטאשה לפעול לחיפוש, מעצר וגירוש מלא של כל היהודים שעדיין מצויים בשטחי מדינת קרואטיה העצמאית. ראשי השלטון השהו את פעולתם ולבסוף סירבו. תבוסת גרמניה בחזית המזרחית ושחרור איטליה על ידי בעלות הברית הובילו את ראשי האוסטאשה למסקנה, שתבוסת גרמניה במלחמה היא ודאית ועליהם למקסם רווחים לקראת ההסכמים העתידיים שיבואו בעקבותיה.

לאורך כל תקופת הגירושים במדינת קרואטיה העצמאית עלה בידי מקצת מיהודי זאגרב להימלט לשטחי הכיבוש האיטלקיים. באזורים אלו, סירב הצבא האיטלקי למסור יהודים המצויים בחזקתו לגרמנים, וזאת למרות לחץ כבד חוזר ונשנה שהופעל על ראשיו. לאחר כניעת איטליה החלו הגרמנים במצוד אחרי היהודים שהיו תחת חסותם. עם זאת, התקדמות כוחות הפרטיזנים של טיטו גרמה לשחרור מחנות ריכוז והשמדה בשטחים השונים. כך גם שחרור השטחים האיטלקיים על ידי בעלות הברית. אלפי פליטים יהודים גדשו את האזורים שבשליטת טיטו ואת שטחי איטליה אשר בשליטת בעלות הברית ומספרם נאמד בקרוב ל-4,000 נפשות. רבים היו במצב גופני ונפשי קשים מאוד. באזורים האיטלקיים סייע לפליטים ארגון דלאסם ובאזורים היוגוסלביים נותרו אלפים בשטחים פתוחים, חלקם עדיין באזורי קרבות. רובם ניסו לעשות את דרכם לאזורים שבשליטת בעלות הברית באיטליה. הפיקוד העליון של הפרטיזנים מינה את ד"ר הינקו גוטליב לטיפול בבעיית הפליטים היהודים וביולי 1944 הוא הגיע למפקדת בעלות הברית בבארי במטרה להסדיר את פינוי הפליטים מאזורי הקרבות לארץ ישראל המנדטורית או לשטחים הנתונים בשליטת בעלות הברית. נציגי בעלות הברית לא גילו עניין רב בבקשות ובפועל לא פונו פליטים יהודים מאזורי הקרבות ומאות מהם נהרגו תוך כדי הלחימה או שנתפסו על ידי הגרמנים והוצאו להורג.

רבים מצעירי הקהילה הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו, חלקם כגון: רוברט דומאני, אדולף שטיינברגר ופאבלה פאפ נהרגו בקרבות וזכו לעיטור גיבור יוגוסלביה לאחר המלחמה. חלקם השתלבו בהמשך בעיקר במערך הרפואה של צבא יוגוסלביה וכן התערו בחוגי השלטון ומהם ניתן לציין את הגנרלים סטייפן שטיינר והרברט קראוס ואת פרופסור ליאון גרשקוביץ'.

לאחר השואה

לאחר תום המלחמה וכינון הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה שבו מאות הפליטים ואנשי כוחות הפרטיזנים בחזרה לעיר וחידשו את הפעילות הקהילתית. ב-1946 מונה הרב ד"ר הינקו אורבך לרב הראשי של הקהילה, ונעשה ניסיון שלא צלח לחדש את חיי הדת. ב-1948 עלה הרב לישראל יחד עם מאות רבות מיהודי העיר. עד 1952 עלו מחצית מיהודי זאגרב לישראל או היגרו לארצות הברית. ב-1986 ציינה הקהילה 180 שנים להיווסדה והאירוע צוין בישראל וביוגוסלביה וזכה להדים תקשורתיים. ב-1988 ערך המוזיאון של זאגרב תערוכה בשיתוף קהילת זאגרב שנשאה את השם "יהודי יוגוסלביה" והוצגה גם בבלגרד, בסרייבו, בנובי-סאד ובניו יורק. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 לאחר התפרקות יוגוסלביה וכינון קרואטיה הפכה קהילת זאגרב למרכז החיים היהודיים במדינה. מ-1986 ועד 1993 כיהן סלאבקו גולדשטיין כיושב ראש הקהילה. במהלך מלחמת העצמאות של קרואטיה נפגעו משרדי הקהילה היהודית מפצצה שהוטמנה במקום. לאחר המלחמה וכינון קרואטיה תחת נשיאותו של פרניו טוג'מן, דבקה במדינה תדמית לאומנית. פקידי הממשל החדש בנסותם לְהָזֵם תדמית זו בעיני העולם ככלל וארצות הברית בפרט, נקטו במדיניות של פתיחות יתרה מול יהודי קרואטיה. וכך, העניק הממשל סיוע כספי נרחב לשיקום בית הקהילה היהודית. הנשיא טוג'מן אף עידן התבטאויות שהופיעו בכתביו ונתפשו כאנטישמיות. למרות קו פייסני זה, מאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, החל גל הגירה מזאגרב למדינות שכנות ולישראל. החל מ-1993 מכהן ד"ר אוגניין קראוס כנשיא הקהילה היהודית בזאגרב. בפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת זאגרב פועלת מחלקה ללימודי יהדות. ב-2008 חל פיצול בקהילה והיא נחלקה לשני קהלים. קהל שכונה "בית ישראל" בראשות סלאבקו גולדשטיין ובנו איבו גולדשטיין והקהילה הכללית בראשות אוגניין קראוס.

דמוגרפיה

בשלהי המאה ה-18 הגיעו לאזור מהגרים מבורגנלנד, מדרום הונגריה המודרנית ומדלמטיה. הם התיישבו בכפרים בסביבות העיר ובהדרגה עברו לתוך זאגרב. בראשית המאה ה-19 הגיעו מהגרים מאזור בוהמיה וסלובקיה המודרנית. כך קיים תיעוד להגירת משפחות ממחוז ויסוצ'ינה, מאזור מחוז הראדץ קראלובה אשר בצ'כיה המודרנית, מהעיר טרנצ'ין בסלובקיה המודרנית וכן מאזור מחוז ואש אשר בהונגריה המודרנית. ב-1806 נמנו בעיר 75 יהודים. תהליך מתן זכויות האזרח המלאות ליהודי זאגרב אשר הושלם בתקופה האוסטרו-הונגרית והתפתחותה של קהילה משגשגת ובעלת מעמד כלכלי איתן האיצו את ההגירה לעיר, הן מהכפרים והיישובים סביבה והן מרחבי השטחים האוסטרו-הונגריים. במקביל, הפכה העיר למטרופולין ולמרכז עסקים, מסחר ותרבות אזורי. ב-1890 התגוררו בזאגרב 1,924 יהודים שהיוו 5 אחוזים מכלל האוכלוסייה וב-1910 מנתה הקהילה 4,233 נפשות שהיוו 5.67 אחוזים מכלל האוכלוסייה. מלחמת העולם הראשונה הובילה לשינוי סדרי עולם. בשלהי המלחמה לקראת קריסת הצבא האוסטרו-הונגרי השתוללו עריקים מכוחות הקאדר הירוק, פגעו בקהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים והדבר הוביל להגירה פנימית לזאגרב. לאחר המלחמה התרחש תהליך עיור מואץ בממלכת יוגוסלביה והקהילה גדלה משמעותית. תהליך זה התרחש גם באוכלוסייה הכללית ובשיעורים גבוהים יותר. ב-1932 נמנו בזאגרב 8,702 יהודים שהיוו 4.69 אחוזים מכלל האוכלוסייה. דהיינו, מ-1910 ועד 1931 מספר בני הקהילה הוכפל, כאשר מספר האוכלוסין הכללי גדל פי שניים וחצי.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלה עזיבת יהודים את גרמניה. חלקם הגיעו לזאגרב והתיישבו בה. בהמשך, לאחר האנשלוס ובשל חלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה גבר מאוד זרם הפליטים לעיר. לפליטים הייתה העדפה להגיע לקהילת זאגרב משום גודלה, המוסדות המאורגנים שפעלו בה וקרבתה לתרבות הגרמנית. עבור חלקם שימשה זאגרב כתחנת מעבר בדרכם לארץ ישראל המנדטורית. ב-1932 נמנו בממלכת יוגוסלביה 202 יהודים שהוגדרו כפליטים ועוד 4,400 פליטים שעברו דרכה. ב-1934 עברו דרך זאגרב 4,200 יהודים. הפליטים היוו נטל כלכלי לא מבוטל על הקהילה וגרמו לחיכוכים עם האוכלוסייה המקומית. קהילת זאגרב פתחה עבורם מוסדות הכשרה מקצועית ולבני הנוער חוות הכשרה לקראת העלייה. ב-1940 היו 3,200 פליטים יהודיים בקרואטיה והם שוכנו על חשבון קהילת זאגרב ביישובים שונים וכן בעיר עצמה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בזאגרב 11,000 נפשות ועוד כ-1,000 פליטים התגוררו בעיר. לפי מקורות אחרים שכנו בעיר כ-2,000 פליטים יהודים. במועד זה היו רשומים 9,367 יהודים כחברי הקהילות המאורגנות השונות. השאר לא השתייכו לקהילות המאורגנות, או שסירבו להזדהות כיהודים במפקדי האוכלוסין או שהיו בני תערובת. בשל העובדה שמספר היהודים בקהילה עצמה היה 11,000 נחשבה קהילת זאגרב לשנייה בגודלה בממלכת יוגוסלביה לאחר בלגרד, שם חלקה של הקהילה האורגאנית היה גדול יותר.

ב-1947 נמנו בעיר 2,214 יהודים ועם הקמת מדינת ישראל עלו מאות אליה. כן היה גל הגירה לארצות הברית. במקביל, היגרה לעיר שארית הפליטה מרחבי קרואטיה וכן מבוסניה. בראשית המאה ה-21 התגוררו בזאגרב 1,000 יהודים וב-2016 מנתה הקהילה 1,200 נפשות. במפקדי האוכלוסין שנערכים בקרואטיה, לא קיימת חובה להצהיר על דתו או מוצאו האתני של נפקד. וכך, בוחרים חלק מבני הקהילה שלא להצהיר על יהדותם ומספר בני הקהילה מוערך על ידי שני הארגונים הקהילתיים. לפי נתוני הרישום בקהילה ומשלמי המיסים לקהילה, נמנו ב-2022 בקהילה היהודית בזאגרב 1,400 נפשות.

כלכלה

מלון פאלאס בזאגרב שהוקם על ידי שאנדור אלכסנדר והיה בבעלותו

יהודי זאגרב תרמו באופן משמעותי לביסוס הכלכלה המודרנית בעיר. בראשית ההתיישבות היהודית באזור היו בני הקהילה רוכלים וסוחרי בקר. בהמשך, פיתחו תעשיינים יהודים את ענפי התעשייה הקלה והכבדה והקימו מפעלים אשר העסיקו מאות עובדים. ב-1843 הוטל מס מיוחד על יהודי זאגרב אותו נאלצה לשלם הקהילה והוא עמד על 800 פלורינים אוסטרו-הונגריים.. המס עלה בהתמדה וב-1899 עמד על 20,000 פלורינים (כ-10,000 דולר אמריקני).

ד"ר מאברו זק"ש ייסד את ענף הרפואה המשפטית באזור קרואטיה והיה המרצה הראשון בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת זאגרב. ב-1866 הותקנה מרכזיית הטלפון הראשונה בעיר בבית משפחת שוורץ. ד"ר ליודוויט שוורץ (בקרואטית: Ljudevit Švarc) יזם את הקמת קו החשמליות בעיר. תחנת הרדיו הראשונה בעיר הוקמה על ידי בן הקהילה אִיבוֹ שטרן. ב-1919 ייסד שמואל ברגר מנכבדי הקהילה את המוזיאון האתנוגרפי הקרואטי והיה מנהלו הראשון. בעידן היוגוסלבי נמנו מקרב בני הקהילה אומנים רבים. מפעלים בבעלות יהודית הפכו לתאגידים כאשר משרות הניהול הוחזקו בידי הבעלים המקוריים. המעמד הכלכלי האיתן שצברה שכבת המשפחות העשירות בזאגרב היה כרטיס כניסה לבורגנות המקומית ובמקרים מסוימים אף לאצולה המקומית. התעשיין ויקטור גוטמן זכה לתואר בארון ושמואל דוד אלכסנדר כיהן כיושב ראש איגוד התעשיינים בקרואטיה. עוד ניתן לציין את משפחת התעשיינים דויטש-מאצליסקי ובכללם פיליפ דויטש ובנו אלברט דויטש-מאצליסקי. ב-1931 נמנו 70 רופאים, 65 עורכי דין, 55 פקידי הרשות המקומית ו-3 חברים במועצת העיר מקרב בני הקהילה.

חינוך

גן הילדים היהודי בזאגרב ב-1926, הגננת מרים ויילר

ב-1841 הוקם בית ספר יסודי קהילתי ובו לימדו בגרמנית. ב-1852 הוא נסגר בשל בעיות כלכליות. ב-1855 נפתח בית ספר יסודי ובו לימדו בכיתות א'–ג'. ב-1865 הוחלפה שפת הלימוד מגרמנית לקרואטית. בשלהי המאה ה-19 למדו 240 תלמידים בבית הספר היסודי היהודי ו-260 תלמידים במערכת החינוך היסודית הכללית. ב-1898 הקימה הקהילה בית ספר פרו-גמנסיה (בגרמנית: Realschule) כן פעל תלמוד תורה לצד בית הכנסת. ב-1923 הוקם גן ילדים יהודי שפעל עד 1941. בראשית המאה ה-20 פרסם הרב גאברו שוורץ מספר מסות העוסקות בתולדות יהודי זאגרב. בהמשך, הרב ד"ר שלום פרייברגר פרסם שני ספרי לימוד העוסקים בתולדות עם ישראל ויהודי קרואטיה. ב-1931 למדו בבית הספר היסודי היהודי 232 תלמידים ובמערכת החינוך היסודית העירונית 294 תלמידים. בשנה זו למדו בתלמוד התורה 40 תלמידים. במחצית השנייה של שנות ה-30 הפעיל הרב פרייברגר בית מדרש בתוך בית הקהילה.

ב-1992 נפתח גן ילדים יהודי וב-2003 נוסד "בית הספר היסודי היהודי על שם לאה דויטש".

חיי הדת והקהילה

חיי הקהילה

בהתאם לתקנות האוסטרו-הונגריות ובהמשך תקנות ממלכת יוגוסלביה, כל עדה הייתה מאורגנת כיחידה ארגונית עצמאית וזכתה לאוטונומיה בניהול חיי הדת כגון ענייני אישות. כל אזרח שהצהיר על היותו יהודי היה חייב להשתייך לאחת מהיחידות הקהילתיות ולשלם לה מס קהילה. בעידן היוגוסלבי יזם ד"ר הוגו שפיצר את הקמת איגוד הקהילות בממלכה ועמד בראשו. ב-1920 ניצחו נציגי התנועה הציונית בראשות ד"ר הוגו כהן בבחירות לראשות הקהילה. כהן ערך רפורמות רבות בחיי הקהילה. בראשות הקהילה עמדה מועצה של 90 חברים. פעלו ארגונים שונים כגון חברה קדישא, ארגון לגמילות חסדים וכן פעל בעיר תא של ארגון בני ברית. עד למלחמת העולם השנייה היו שלושה קהלים אשכנזי-ניאולוגי גדול, ספרדי ואורתודוקסי קטנים אשר הוכרו כקהילות נפרדות. לאחר השואה קמה קהילה אחת אשר נשאה צביון אשכנזי ובהמשך, החל משנות ה-50 של המאה ה-20 נשאה אופי חילוני מובהק. ב-2008 התפצלה הקהילה לשתי קהילות, הקהילה המרכזית וקהילת "בית ישראל".

תרבות ואמנות

בתקופה האוסטרו-הונגרית יצרו יהודי זאגרב מערך תרבותי קהילתי עשיר והשתלבו בחיי התרבות והחברה הכלליים. ניתן לציין את המנצח מילאן זק"ש שהיה המנצח והמנהל האמנותי של "האופרה של זאגרב" בין השנים 1911–1932 ואת המוזיקאי ז'יגה הירשלר שעסק בתיעוד והוראת מוזיקה יהודית עממית. ב-1933 נוסדה מקהלה קהילתית בשם "אחדות". הקהילה הוציאה לאור מספר ביטאונים. הירחון המבט היהודי (בקרואטית: Židovska smotra) יצא לאור בשנים 1906–1916 והיה הביטאון הראשון של התנועה הציונית במרחב הסלאבי-דרומי. הירחון הופץ בקרואטית. ב-1917 יצא לאור ביטאון ההמשך שנקרא "יהודים" (בקרואטית: Židov) והופץ עד 1941. כן הופץ ירחון לילדי הקהילה בשם "אביב". בזאגרב נוסדה "האגודה להפצת אמנות יהודית" אשר הפיצה ירחון בשם "אמנות" (בתעתיק קרואטי: Omanut) בעריכת הינקו גוטליב.

חיי הדת

חותמת קהילת זאגרב

ב-1809 מונה אהרן פאלוטה (בגרמנית: Aaron Palota) לרבה הראשי של קהילת זאגרב. ב-1831 נרכש בית תפילה שבו התגורר רב הקהילה. הרב פאלוטה שהיה אורתודוקסי אדוק נקלע למאבק עם הרפורמיסטים בקהילה. בתקופה זו כבר נבדלו שתי קהילות בעיר, פלג שמרני קטן ומרבית הקהילה שהתפללה ברוח ליברלית. ב-1840 מונה הרב מוריץ גולדמן תלמידו של שד"ל לרב הקהילה. רשמית אהרן פאלוטה נותר במשרת הרב הראשי עד ליום מותו ב-1843, אך בפועל תפקידו היה זוטר. התפילות נוהלו בגרמנית והרב גולדמן ניהל אותן בסגנון קהילות גרמניה הרפורמיות, עניין שהוביל לחיכוכים רבים בקהילה בין שמרנים למתונים. ב-1849 החלו מגעים בין הקהילות לאיחוד וכחלק משיתוף פעולה זה סיים הרב גולדמן את כהונתו כרב ראשי וכיהן כרב בקהילה. לאחר 1860 התנצר. ב-1850 מונה הרב ליאופולד רוקונשטיין שכיהן ברבנות באוראדיה לרב הראשי. הרב רוקונשטיין שהיה מקובל על שתי הקהילות כיהן במשרתו עד 1858 ובתקופתו התאחדו האורתודוקסים והנאולוגים למטרת הקמת בית כנסת מרכזי לקהילה.

ב-1867 התמנה הרב הושע יעקבי לרב הראשי של יהודי זאגרב. הרב יעקבי היה רב אורתדוקסי אך הנהיג את הקהילה ברוח "תורה עם דרך ארץ". הרב יעקבי הקים את תלמוד-התורה בזאגרב ניהל אותו ולימד בו, לימד יהדות בבתי הספר התיכוניים, עמד בראש הוועד המנהל של בית האבות היהודי, נתן חסות לפעילות הציונית, נתן שעורי יהדות ועברית, גם בביתו, והקים ארגוני נשים יהודיות. כמו כן קשר קשרים עם כל ראשי השלטון ומנהיגי הדתות האחרות ביוגוסלביה, השתתף בפעילויות לרווחת כלל האוכלוסייה ונחשב דמות אהודה מאוד גם בציבור הכללי. ב-1885 נשא לראשונה בשפה הקרואטית את הדרשה בבית הכנסת הגדול בזאגרב (לפני כן נישאו דרשות בגרמנית) וכן חיבר ספרי לימוד בנושאי יהדות בקרואטית. לתקופה מסוימת פעלו שתי הקהילות יחדיו וגייסו כספים להקמת בית כנסת חדש. בראשית 1867 חל קרע בין הסיעות בעקבות הכנסת עוגב לבית הכנסת החדש.

לאחר הקרע ביהדות הונגריה התפלגו רשמית יהודי זאגרב לשתי קהילות. קהילה נאולוגית גדולה וקהילה אורתודוקסית קטנה. ב-1879 הכירו השלטונות במעמדה העצמאי של הקהילה האורתודוקסית. האורתודוקסים התבדלו מהנאולוגים, ובהמשך אף גילו התנגדות עזה לפעילות הציונית. בראש הקהל האורתודוקסי עמד ליאון הסל ורב הקהילה היה לזר וייס. ב-1902 מונה הרב גאברו שוורץ לרב בקהילה הנאולוגית. הרב שוורץ ערך והדפיס סידורי תפילה בקרואטית. בהמשך קם בזאגרב גם קהל ספרדי קטן אשר ב-1931 מנה 625 נפשות. בראש הקהל עמד סֶזָר גאון ורבניו היו מנחם רומנו ויצחק ברוך. ב-1906 ביטלו השלטונות את מעמדה העצמאי של הקהילה האורתודוקסית. ב-1927 מונה הרב משה מרגל לרב הראשי והוא כיהן במשרתו עד 1937. ב-1926 ניתן שוב מעמד עצמאי לקהילה האורתודוקסית וב-1927 זכתה הקהילה הספרדית למעמד העצמאי. ב-1936 כיהן ברבנות בזאגרב הרב ד"ר שלום פרייברגר וב-1941 מונה לרב הראשי של הרשות המקומית זאגרב.

לאחר המלחמה מונה הינקו אורבך לרב הראשי והוא כיהן במשרתו עד 1948 עת עלה לישראל. עד ל-1998 לא מונה רב ראשי לקהילת זאגרב. הקהילה היא חילונית באופייה ורק מעטים בעיקר מזקני הקהילה נוהגים להתפלל. מ-1998 ועד 2006 כיהן ברבנות הרב ד"ר כותל דדון מישראל. הרב נקלע לסכסוך עם חלק מראשי הקהילה וב-2008 פוטר מתפקידו. הפיטורין זכו לביקורת נוקבת מראשי הממשל הקרואטי ובכללם מנשיא קרואטיה סטייפן מסיץ' והובילו לפילוג בקהילה. חלק מבני הקהילה ובראשם סלאבקו גולדשטיין ובנו איבו גולדשטיין הקימו את קהילת "בית ישראל" ומינו את הרב דדון לראש הקהילה, ונכון ל-2018 הוא מכהן בתפקידו זה. הקהילה היהודית העירונית של זאגרב המשיכה את פעילותה במוסדות נפרדים וב-2008 מינתה את הרב צבי אליעזר אלוני . לאחריו מונה בן העיר זאגרב לוציאנו משה פרלביץ' המכהן גם כרב הראשי ליהודי מונטנגרו.

מוסדות הקהילה

ב-1785 נוסדה החברה קדישא וב-1854 הרחיבה האגודה את פעילותה ועסקה גם בביקור חולים ובכלל זה מתן סיוע רפואי. לאחר הקרע ביהדות הונגריה פעלו למעשה שלוש אגודות חברה קדישא לנאולוגים, לאורתודוקסים ולספרדים והן התפצלו בהמשך ל-6 אגודות: שלוש חברות קדישא שעסקו בקבורה ושלוש אגודות סעד וביקור חולים. ב-1846 הקימו האחים יעקב, יוליוס אפשטיין וז'יגה אפשטיין את "האגודה למען האנושיות" (בקרואטית: Društva čovječnosti) אשר פעלה לסיוע לנזקקים מכל שכבות האוכלוסייה בעיר, יהודים ולא יהודים וזכתה לתמיכה ולסיוע של השלטונות האוסטרו-הונגריים. ב-1857 נבנה בית הקהילה היהודית בעיר. במבנה שכנו משרדי הקהילה, בית כנסת, גן ילדים קהילתי ובהמשך גלריה לאמנות ומועדון חברים. ב-1887 נוסדה "אגודת הנשים על שם ילנה פריסטר" אשר עסקה בביקור חולים ובהכנסת כלות. האגודה פעלה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ומנתה כ-800 חברים. ב-1906 הוקם בית יתומים על שם "תיאודור שילינגר" אשר פעל עד שלהי שנות ה-30. ב-1910 הוקם בית האבות על שם לאלוסלאב שוורץ ומומן מעזבונו של שוורץ אשר היה סוחר אמיד בעיר. במהלך מלחמת העולם השנייה הוחרם מבנה בית האבות על ידי האוסטאשה ובהמשך ננטש. ב-1957 הקימה הקהילה בית אבות חדש על שם לאלוסלאב שוורץ.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נוסד ארגון "מנות המזון" אשר סיפק מזון ותרופות למשפחות המגויסים. ב-1927 נפתח סניף של תנועת בני ברית. כן פעלה "אגודת הפקידים היהודים" שעסקה בתאום אירועי חינוך ותרבות. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקמו בזאגרב אגודות הכשרה והן הכשירו נוער יהודי מכל קצוות יוגוסלביה, ובכלל זה נערים ממשפחות קשות יום מקהילות מקדוניה.

בבית הקהילה אשר שוקם לאחר מלחמת העצמאות של קרואטיה, שוכנת ספרייה מהגדולות בבלקן ובה מסמכים וחפצי יודאיקה מקהילות יהודי קרואטיה ככלל וזאגרב בפרט.

בתי הכנסת

בית הכנסת בזאגרב עם השלמת בנייתו ב-1867

מגרש החנייה בו שכן בית הכנסת בזאגרב כפי שצולם ב-2009

שלט ההנצחה לבית הכנסת המוצב במגרש החנייה

ב-1809 נרכש מבנה ובו שכן בית הרב הראשי ובית התפילה הראשון של הקהילה. ב-1840 נחנך בית הכנסת ובית המדרש של הרב מוריץ גולדמן. ב-1841 נחנך בית הכנסת האורתודוקסי בעיר והוא נסגר בפברואר 1858. בראשית המאה ה-21 פעל בית תפילה בתוך בניין משרדים בעיר.

בית הכנסת הגדול בזאגרב

ערך מורחב – בית הכנסת בזאגרב

ב-1833 הותר לקהילה לרכוש שטח לבניית בית כנסת מרכזי. במועד זה לא יכלה הקהילה לעמוד בעלויות הרכישה וההקמה. ב-1855 החליטו פרנסי הקהילה לממש את זכותם לרכוש ולבנות בית כנסת, וב-1861 מונתה ועדה ציבורית שתנהל את הפרויקט. נרכשה קרקע סמוך לכיכר המרכזית של העיר הנקראת בָּאן יֶלָאצִ'יץ'. בית הכנסת תוכנן על ידי האדריכל פראניו קליין בקווי המתאר של בית הכנסת טמפלגאסה ובסגנון אדריכלי נאו-מורי. אורכו של המבנה עמד על 30 מטרים, רוחבו על 19.7 מטרים וגובהו המרבי עמד על 24 מטרים. הוא תוכנן ל-488 מתפללים. ב-27 בספטמבר 1867 נחנך בית הכנסת בזאגרב בנוכחות אישי ציבור מהאוכלוסייה הכללית והיהודית. עם פתיחתו הוכנס עוגב למבנה והעניין גרם לקרע עם הקהילה האורתודוקסית אשר בניה סירבו להתפלל במקום. הגידול המהיר במספר בני הקהילה אילץ את פרנסי הקהילה לבצע תכנון מחדש של אולם התפילה. ב-1921 הורחבה תפוסת המתפללים ל-708. תוכנית להגדלת מספר המושבים ל-944 נגנזה. ב-1933 הותקנה במבנה מערכת הסקה מרכזית.

לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית והחלת שלטון האוסטאשה, מונה איוואן ורנר לראש העיר זאגרב. באוקטובר 1941 הוציא ורנר צו הריסה לבית הכנסת. ב-10 באוקטובר 1941 הוחל בהריסת המבנה ובאפריל 1942 הוא נהרס כליל. כל ההליך צולם למטרות תעמולה אנטישמית. הצילומים הוצגו בתערוכות בכל רחבי מדינת קרואטיה העצמאית כהמחשה לפתרון הסופי של "הבעיה היהודית". חזן בית הכנסת ברנרד גרונר בסיוע גורמים מקומיים הצליח להציל 8 ספרי תורה. לאחר המלחמה הלאימו שלטונות יוגוסלביה את הנכס. ב-1959 נבנה במקום בניין משרדים, והוא חרב כליל בשריפה שפרצה במקום ב-1980. המקום הוסב למגרש חנייה. החל מהמחצית השנייה של שנות ה-80 ביקשה הקהילה משלטונות יוגוסלביה להקים בית כנסת ומרכז תרבות חדשים באתר ונתקלה בסירוב מוחלט. לאחר עצמאות קרואטיה אישר הממשל המקומי את הפרויקט. ב-31 בדצמבר 1999 לאחר מאבק משפטי הוחזר הנכס לידי הקהילה היהודית. הפיצול בקהילת זאגרב בין הקהילה הכללית לבית קהילת "בית ישראל" בראשות סלאבקו גולדשטיין ואיבו גולדשטיין עיכב את התכנון הסופי של האתר. ב-2015 הציגה הקהילה תוכנית למבנה החדש המשולבת בתוכנית המתאר המקומית והוחל בהליך אישורה. בית הכנסת עתיד להכיל אולם תפילה בן 200 מושבים, את משרדי רב הקהילה וכן אולם תרבות.

בתי העלמין

ערך מורחב – בית הקברות מירוגוי

קבר יהודי בזאגרב, מגן דוד בולט.

יהודי העיר זאגרב קברו את מתיהם בשלושה בתי עלמין. בית העלמין היהודי הראשון הוקם ב-1811 והיה בשימוש עד 1877. בית העלמין השני נחנך ב-1858 והיה בשימוש עד 1878. ב-1876 הוקם בזאגרב בית הקברות מירוגוי וב-1878 נחנכה בו חלקה יהודית. החל מ-1878 הובאו יהודים לקבורה בבית עלמין זה. בחלקה היהודית ישנם 10 גושי קבורה לבני הקהילה האשכנזים-נאולוגים, 2 גושים לבני הקהילה הספרדית וגוש אחד לבני הקהילה האורתודוקסית. לפי חוק עזר עירוני הקיים עוד מהתקופה היוגוסלבית, בקברים שאינם מתוחזקים לאורך שנות דור ניתן להשתמש מחדש. ב-1961 פונו 1,000 קברי יהודים מהחלקות השונות ונקברו בקבר אחים בשטח החלקה היהודית. לאורך השנים עד לכינון קרואטיה נעשה שימוש בקברי יהודים לקבורה חוזרת בהתאם לחוק העזר העירוני. וכך, נכון ל-2009 אותרו בבית העלמין כ-1,500 מצבות, אף על פי שטרום מלחמת העולם השנייה היו 4,000–5,000 מצבות. בחלקה קיימת אנדרטה לזכר הנספים בשואה.

לקריאה נוספת

• שלום פרייברגר, Jewish Heritage in Zagreb and Croatia,‏ "Cultural Society "Miroslav Shalom Freiberger, הוצאה מחודשת 1993 (בקרואטית).
• מנחם שלח, חשבון דמים: הצלת יהודי קרואטיה על ידי האיטלקים 1943-1941, הוצאת מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 1986.
• מנחם שלח, תולדות השואה - יוגוסלביה, הוצאת יד ושם, 1986.
• סלאבקו גולדשטיין, איבו גולדשטיין, The Holocaust in Croatia, הוצאת אוניברסיטת פיטסבורג, 2016 (באנגלית).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהדות זאגרב בוויקישיתוף

• יהדות זאגרב, באתר המרכז לאמנות יהודית
• אתר הקהילה היהודית בזאגרב (באנגלית) ו(בקרואטית)
• אתר קהילת בית ישראל בזאגרב (באנגלית) ו(בקרואטית)
• "יהדות זאגרב", באתר JewishGen (באנגלית)
• “Jews”: The Solution to the Jewish Question in the Independent State of Croatia, באתר serbianna.com (באנגלית)
• Snješka Knežević‏, יהודי זאגרב - המהגרים וילידי העיר אשר בנו את הקהילה ואת העיר, באתר tportal.hr (בקרואטית)
• גורל יהודי קרואטיה בשואה - סביבת למידה, יד ושם
• התאחדות עולי יוגוסלביה לשעבר בישראל, [* התאחדות עולי יוגוסלביה לשעבר בישראל, "נשכחים" - על שואת יהודי יוגוסלביה, באתר Youtube "נשכחים" - על שואת יהודי יוגוסלביה], באתר Youtube (הקטע העוסק בזאגרב מתחיל 44:40 מתחילת הסרט)
• רבבות פליטים באיטליה משוועים לעלייה - הייענו? חוסלה הקהילה היהודית האחרונה ביוגוסלביה, המשקיף, 4 ביוני 1943
• גירוש יהודי זאגרב - הקהילה האחרונה של יהודי יוגוסלאביה, הצופה, 6 ביוני 1943
• איך נכרתה יהדות קרואטיה, משמר, 17 בנובמבר 1944
• שרידי היהודים ביוגוסלאביה, הצופה, 22 במאי 1959
• יהודה סבוראי, הציונית היא טאבו, אך אין יהודי שאינו מזדהה עם ישראל, מעריב, 22 ביוני 1980
• חיים לב, קרואטיה: זוכרים את השואה - ללא הממשל, באתר ערוץ 7, 18 באפריל 2016
• אילת מאמו שי, ביקור בעיר האירופית שנשארה ידידותית ליהודים, באתר ynet, 14 באוגוסט 2024

הערות שוליים

ערך מומלץ