ישעיהו ליבוביץ

שגיאות פרמטריות בתבנית:פילוסוף
פרמטרים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ישעיהו ליבוביץ

לידה	29 בינואר 1903 ריגה, האימפריה הרוסית
פטירה	18 באוגוסט 1994 (בגיל 91) ירושלים, ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
מקום לימודים	אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
מוסדות	האוניברסיטה העברית בירושלים
זרם	קנטיאני
תחומי עניין	כימיה, ביוכימיה, פיזיולוגיה, נוירולוגיה, נוירופיזיולוגיה, רפואה, מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, פילוסופיה של המדע, תאולוגיה, פילוסופיה יהודית, פסיכולוגיה
עיסוק	ביוכימאי, מרצה באוניברסיטה, כימאי, סופר, איש חינוך, עיתונאי, פילוסוף, נוירופיזיולוג
הושפע מ	הרמב"ם, עמנואל קאנט, קארל פופר
מדינה	ישראל
בן או בת זוג	גרטה ליבוביץ
צאצאים	יסכה ליבוביץ, מירה עופרן, אליה ליבוביץ
מספר צאצאים	6

ישעיהו ליבוביץ (29 בינואר 1903 – 18 באוגוסט 1994) היה מדען רב תחומי, ביוכימאי והוגה דעות יהודי-ישראלי, פרשן של הדת היהודית, עורך האנציקלופדיה העברית ומבקר חריף של החברה הישראלית. היה פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים.

ליבוביץ פרסם ספרים ומאמרים רבים בהם פירט את משנתו הפילוסופית, הדתית והפוליטית. בהגותו הפילוסופית נקט בקו אנליטי פוסט-קאנטיאני. בענייני דת הוא גרס כי עיקרה של הדת היהודית הוא במעמדו של האדם לפני האל, המתבטא בקיום המעשי של המצוות ולא באמונה בתאוריות דתיות למיניהן. ליבוביץ התנגד בחריפות לתפיסה הדתית-לאומית של הציונות הדתית, אשר לדעתו מקדשת ערכים כגון אדמה ולאום (להם ליבוביץ היה בז).

ליבוביץ נודע בסגנון התבטאותו הייחודי, ובכלל זה בהתבטאויות קיצוניות ופרובוקטיביות כגון "יודו-נאצים". דעותיו התאולוגיות והפוליטיות השפיעו ועוררו עניין בקרב חוגים רחבים, גם במקרים שהשומעים לא הסכימו עם רוח הדברים, ואף התנגדו להם.

קורות חייו

ישעיהו ליבוביץ נולד בריגה (כיום בירת לטביה) ב-29 בינואר 1903 לסוחר העצים מרדכי קלמן ופריידה (לבית נימצוביץ) ליבוביץ‏‏. הוריו היו אמידים והמשפחה הייתה דתית וציונית. אחותו, הצעירה ממנו בשנתיים, נחמה ליבוביץ, הייתה לימים לפרשנית מקרא נודעת. בילדותם למדו ישעיהו ונחמה ממורים פרטיים, ולא ביקרו בבית-ספר יסודי. כילד, שיחק שחמט עם בן-דודו אהרון נימצוביץ' אולם הוריו שחששו שיתפקר מנעו ממנו להתפתח בכיון זה.

בשנת 1919, בעקבות מלחמת האזרחים ברוסיה, נמלטה משפחתו מריגה לברלין. בגרמניה היה פעיל בתנועת "צעירי המזרחי". בגיל 16 עמד בבחינות הבגרות מבלי שביקר בבית ספר אלא על סמך לימודיו בבית ועד גיל 18 בו היה יכול להיכנס לאוניברסיטה קרא ולמד להנאתו. בברלין למד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין, ובין מוריו היו חתני פרס הנובל: אוטו מאיירהוף, אוטו היינריך ורבורג ופריץ האבר. ליבוביץ קיבל תואר דוקטור בשנת 1924. בשנה זו יצא לאור ספר שכתב יחד עם מנחהו, הנס פרינגסהיים (Hans Pringsheim), שעסק בכימיה של הסוכרים, והיה מראשוני ספרי הלימוד בתחום זה. ב-1927 הצטרף למכון הקייזר וילהלם בברלין, ועסק בחקר הסוכרים. ב-1928 עבר לאוניברסיטת קלן, שם מונה לאסיסטנט של ברונו קיש (Bruno Kisch), ועסק בחקר פעולת הלב והמוח. המשיך ללמוד ביוכימיה ורפואה, אך לא התכוון לעסוק בטיפול רפואי. לאחר שהגסטפו חיפש אחר ליבוביץ בבית הוריה של גרטה בבון, עברו בני הזוג ליבוביץ לבזל, ובאוניברסיטת בזל סיים ליבוביץ את הדוקטור ברפואה בשנת 1934.

בשנת 1935 עלה לארץ ישראל. ב־1936 הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית וב־1941 הועלה לדרגת פרופסור חבר לכימיה ביולוגית. בשנת 1961 התמנה לפרופסור מן המניין לכימיה אורגנית ופיזיולוגית ולנוירולוגיה. בשנת 1970 פרש לגמלאות אך המשיך ללמד היסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה של המדעים.

במלחמת העצמאות השתתף בהגנה על ירושלים והיה מפקד מחלקה בעיר העתיקה. בראשית ימי המדינה עסק גם בפעילות פוליטית במסגרת סיעת "העובד הדתי" בהסתדרות.

ישעיהו ליבוביץ היה מהבולטים שבהוגי הדעות היהודים במאה העשרים. הוא עסק בשאלות פילוסופיות כלליות, כמו גם בשאלות יהודיות-הלכתיות ובנושאים פוליטיים. היה העורך הראשי של הכרכים ט"ז עד כ' וכרך מילואים א' של האנציקלופדיה העברית, כתב ערכים רבים באנציקלופדיה כמו המוח, התפתחות ועל אישים שונים כמו דמוקריטוס, למרק (ולמרקיזם), קלוד ברנאר ועוד. פרסם ספרים ומאמרים בנושאי מדע והפילוסופיה של המדע. הוא עסק רבות בשאלת הגוף והנפש ("הבעיה הפסיכו-פיזית"), בייחודם של החיים ובפילוסופיה של המוסר. כמו כן פרסם ספרי הגות וספרי יהדות, והרבה לעסוק בהגותו של הרמב"ם. הוא פרסם מאמרים רבים שבהם עסק בשאלת משמעותה הדתית של מדינת ישראל ליהודי שומר-מצוות בדורנו - משמעות שלדעתו אינה קיימת.

בכל הנושאים האלה הרבה פרופסור ליבוביץ לצאת מתחומי האקדמיה ולפנות לציבור הרחב, והיה, בין השאר, מרצה פופולרי בסדרת "אוניברסיטה משודרת" של גלי צה"ל. למעשה, חלק ניכר ממפעלו היה פופולריזציה של תחומים בפילוסופיה יהודית, בפילוסופיה מערבית, ובפילוסופיה של המדע, שלא היו די נגישים בזמנו לציבור דובר העברית. פנייתו אל הציבור הרחב ניכרת גם בכך שהרבה לענות למכתבים שנשלחו אליו. במכתבים, שקובצו לספר לאחר מותו ("רציתי לשאול אותך, פרופסור ליבוביץ"), עולות בקשות להבהרות בנושאים שעסק בהם במאמריו, אבל גם בקשות לייעוץ אישי לאור הגותו בתחום המוסר. לרוב המכתבים ענה ליבוביץ בפירוט, ובהם הוא התנסח בסגנון עדין הרבה יותר מזה שניכר במאמריו ובהרצאותיו.

ליבוביץ היה נשוי לגרטה לבית וינטר, שהייתה דוקטור למתמטיקה. לזוג ליבוביץ נולדו שישה ילדים, ששניים מתוכם מתו בימי חייו של ליבוביץ.

ליבוביץ נפטר בגיל 91 בירושלים ב־18 באוגוסט 1994 (י"א באלול תשנ"ד).

פרשת פרס ישראל

בשנת 1993 המליצה הוועדה האחראית במשרד החינוך על הענקת פרס ישראל לליבוביץ, ובתחילה התקבלה ההמלצה בהסכמה ציבורית ולא נשמעו לה התנגדויות משמעותיות. אולם באספה מטעם "המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני" שהתקיימה באולם "צוותא" בתל אביב השמיע ליבוביץ התנגדות חריפה לגירוש פעילי חמאס ללבנון שעליו הורה ראש הממשלה, יצחק רבין, כחודש לפני כן, וכן גינה את פעולת יחידות "המסתערבים" של צה"ל והצהיר "המסתערבים הם החמאס שלנו". התבטאותו זו של ליבוביץ פורסמה בהרחבה בראש מהדורת החדשות בטלוויזיה באותו ערב, ועוררה סערה ציבורית ודרישות לשלול ממנו את פרס ישראל. ראש הממשלה רבין הודיע: "אין בסמכותי לשלול ממנו את הפרס, אך בשום אופן לא אלחץ את ידו של פרופסור ליבוביץ בזמן הטקס" (בניגוד לרושם שנשאר בציבור, לא התייחס רבין במקרה זה לביטוי "יודונאצים" אותו השמיע ליבוביץ בתגובה להרג המוני בהפצצות חיל האוויר בתחילת מלחמת לבנון הראשונה, 11 שנה מוקדם יותר).

לאחר מספר ימים הודיע ליבוביץ על החלטתו לוותר על הפרס והסביר אותה במילים הבאות: "לא שיערתי את ההסתבכות שתחול אחר ההודעה שאני אקבל את פרס ישראל. עכשיו אני רוצה שלא לקבל אותו. את ההוקרה כבר קיבלתי - כבודי במקומו מונח."

אורי אבנרי, שארגן את האספה במועדון צוותא בה השמיע ליבוביץ את הדברים בגנות "המסתערבים", כתב באותו זמן בעיתון מעריב: "כמחיר לקבלת פרס ישראל נדרש פרופסור ליבוביץ לצנזר את עצמו ולהגיד מעתה והלאה רק דברים 'מהוגנים' שלא ירגיזו אף אחד. הוא החליט שהמחיר יקר מדי. הוא לא יקבל את פרס ישראל, אך יזכה לפרס שרק מעטים זוכים לו - להישאר נאמן לעצמו ולדרכו, בכל מחיר, ללא פשרות."

הגותו הפילוסופית

ליבוביץ לא העמיד משנה פילוסופית סדורה וכוללת. יתרה מזו, כפר במושג "השקפת עולם" וטען כי השקפה כוללת על המציאות יכולה להיות אך ורק לאלוהים ולא לבן אנוש. לאדם יכולה להיות רק השקפה על היבטים מסוימים של המציאות, וכן: "כל שאלה על מהותו של העולם בכללותו בהכרח שתביא לאנטינומיות ולפאראלוגיזמים".

בהגותו הוא מתייחס רבות לרמב"ם ולקאנט, ואילו בקרב הוגי המאה העשרים הוא מוצא עניין בהגותו של פילוסוף המדע קרל פופר.

הגותו של ליבוביץ מאופיינת במציאתן ובניסוחן החד והבהיר של בעיות ושאלות פילוסופיות חמורות, והוא מוצא ניגודיות בלתי ניתנת ליישוב בין תחומים בעוד שאחרים רואים מעבר רציף ביניהם. הגותו נסמכה רבות על הלוגיקה, ומציאת הניגודים נעשתה אף באמצעות חקירת מושגים והגדרתם המדויקת, תוך שהוא מצליח להצביע על כשלים לוגיים ועל השימוש השגוי במושגים.

אני והעולם, נפש וגוף

מתוך השפעת הגותו של עמנואל קאנט - נקט ליבוביץ בהבחנה קטגורית-דיכוטומית קיצונית בין האני ובין הטבע ("האדם נמצא מחוץ לטבע"). מן ההבחנה הראשונית הזו נגזרת - כמקרה פרטי - הבחנתו הקטגורית הדיכוטומית בין נפש וגוף (הבחנה זו נדרשה לו לשם הצגת הבעיה הפסיכופיזית - כדלהלן).

הבעיה הפסיכופיזית

באשר לתופעה הפסיכופיזית נקט ליבוביץ בגישה רדיקלית, הטוענת שמבחינה עקרונית הבעיה הזו אינה-פתירה, שכן (לדעתו) עקרונית לא נוכל להבין קשר בין תהליכים פיזיים שהנם אובייקטיביים ושייכים ל"רשות הרבים של ההכרה" לבין תהליכים נפשיים שהנם סובייקטיביים ושייכים ל"רשות היחיד של ההכרה" או בלשונו של ליבוביץ: "אנו מבינים שלא נוכל להבין" רציונלית את עצם קיומו של הקשר העובדתי בו אירוע נפשי מחולל אירוע פיזי ולהפך, וכן לא ניתן להבין הצמדה סינכרונית מתמדת בין אירועים נפשיים לאירועים פיזיים ללא הבנת הסיבה ראשונה שחוללה הצמדה זו. ומכאן שכל חשיבה על קשר שכזה מובילה לאנטינומיות ופאראלוגיזמים. לדעתו, אי ההבנה של הקשר הפסיכופיזי היא מהותית וכל תוספת ידע על העולם הפסיכי או תוספת ידע מדעי נוירופיזיולוגי לא יקרב אותנו כמלא הנימה להבנת קשר זה.

ערכים וצרכים

המסגרת הפילוסופית היסודית, אשר שימשה לליבוביץ נקודת מוצא מושגית וכתשתית אובייקטיבית שבתוכה הוא שיכן את עמדותיו הערכיות הסובייקטיביות, היא הבחנתו הקטגורית הדיכוטומית בין "ערך" ל"צורך" (בדומה להבחנתו בין "ערך" ל"עובדה" - כדלהלן בפרק "דת ומדע"): ה"ערך" שלי מוגדר בתור מטרתי (הסובייקטיבית) הסופית העליונה אשר את הגשמתה אני ביודעין רוצה ובוחר להשיג - בכל מחיר ותמורת כל קורבן שיידרש, בעוד שה"צורך" - המתייחס לכל מה שמתחייב מן הנתונים - כולל אפוא לא רק את המתחייב מן המציאות הטבעית אלא גם את כל ההשלכות ההכרחיות הנובעות מבחירתו של ערך. לדעת ליבוביץ אין שום קנה מידה אובייקטיבי המאפשר להכריע איזה ערך "נכון" יותר, ולכן שום בחירה באיזשהו ערך (ושום סלידה מאיזשהו ערך) אינה ניתנת לנימוק אובייקטיבי שכלי (אם כי היא ניתנת לנימוק הסובייקטיבי השרירותי: "כך אני רוצה"), אך ברגע שבו האדם בוחר (כאמור ללא נימוק שכלי) באיזשהו ערך - או-אז נכפות עליו מיד כל ההשלכות הנגזרות מבחירתו הערכית, ובראש ובראשונה נכפים עליו הצרכים שמהווים את האמצעי המאפשר את השגת הערך, ולכן כל צורך כזה ניתן לנימוק אובייקטיבי שכלי.

להבחנה זו של ליבוביץ בין "ערך" ל"צורך" הייתה השפעה מהותית מכרעת על הדרך שבה הוא ניתח את המציאות הפוליטית הישראלית.

עבור הבהרת מהותם של הערכים הרווחים בחברה האנושית - הסתייע ליבוביץ בדוגמאות דידקטיות רבות. למשל:

• הערך האֵטָטיסטי, אשר מכונה (אצל ליבוביץ): "פאשיזם": מעמיד במרכז את המדינה, ודורש מבעל-הערך להקדיש את עצמו למענה ולמען קיום החלטותיה, כולל הנכונוּת למסור את הנפש למענה כשיש צורך. את הניגוד הקוטבי לערך הזה כינה ליבוביץ: "אנרכיזם". אך אף על פי שאת האידאולוגיה הפאשיסטית דחה ליבוביץ' לגמרי (אישית, ללא נימוק שכלי כמובן), ולעתים הוא אף הפגין עמדות שיכולות להיחשב פרו-אנרכיסטיות, למשל בקריאתו לסרב להוראות מסוימות של המדינה במקרים מסוימים אשר בהם ראה ליבוביץ' את הסירוב כמוצדק - הרי שעל אף כל זאת הוא התעקש להצהיר כי הוא אינו אנרכיסט, ואף טרח להבהיר שהוא רואה את המדינה - אמנם לא כערך - אך בהחלט כצורך, כלומר כהכרח בל-יגונה, שכן - בהיותה ממתנת סכסוכים בלתי נמנעים בין תושביה ובשומרה על חייהם - היא מהוה לדעתו כלי חיוני המאפשר לבני האדם לממש את ערכיהם ושאיפותיהם.
• הערך האתנוצנטרי, אשר מכונה (אצל ליבוביץ): "לאומנות": מעמיד במרכז את העם, אשר למענו נדרש בעל הערך להקדיש את עצמו, וכשצריך - אז גם להקריב את חייו. את הניגוד הקוטבי לערך הזה כינה ליבוביץ: "קוסמופוליטיוּת". אך אף על פי שמהלאומנות סלד ליבוביץ עצמו לחלוטין (אישית - ללא נימוק שכלי כמובן), ואף הפגין לעתים עמדות פרו-קוסמופוליטיוֹת מובהקות - כגון כשקרא לבטל כל אפליה מעמדית שהיא בין יהודים לפלסטינים (ואף כינה כ"יודו-נאצים" שופטים בישראל אשר לטענת ליבוביץ התירו "לענות שבויים ערבים כדי לסחוט מהם הודאה"), הרי שעם כל זאת הוא התעקש להצהיר כי הוא אינו קוסמופוליט, ואף הכריז על עצמו כיהודי וכציוני.
• הערך הכוחני, אשר מכונה (אצל ליבוביץ): "מיליטריזם": מעמיד במרכז את הצבא, ודורש מבעל הערך למלא מתוך ציות עיוור כל פקודה שהוא מקבל ממפקדו הצבאי - כולל כמובן מסירות נפש ונכונוּת להקרבת החיים לשם מילוי כל פקודת-קרב וכל פקודה כוחנית בראש ובראשונה. את הניגוד הקוטבי לערך זה כינה ליבוביץ "פציפיזם". אך למרות שאת המיליטריזם שנא ליבוביץ עצמו באופן מוחלט (אישית - ללא נימוק שכלי כמובן), ואף הפגין לעתים עמדות פרו-פציפיסטיות מובהקות - כגון כשקרא לסרב לשרת במסגרת מלחמת שלום הגליל, הרי שאף על פי כן הוא התעקש להצהיר כי הוא אינו פציפיסט, ובאחת הפעמים (במסגרת תוכנית פופוליטיקה) אף קרא ל"מלחמת אחים"; פעם אחרת גם שיבח את מלחמת האזרחים בארצות הברית, וקרא לקחת ממנה דוגמה כדי "לשבור לבנדיטים את העצמות".
• הערך התאוצנטרי, אשר מכונה (אצל ליבוביץ): "הדת": מעמיד במרכז את עבודת-השם, ודורש מבעל-הערך למלא את כל מצוות הדת ולהקדיש לקיומן את חייו, ואף להקריב עבורן את חייו - כשהדת תובעת זאת ("ייהרג ואל יעבור"). בערך הזה בחר ליבוביץ עצמו (אישית - ללא נימוק שכלי כמובן). את דחיית הערך התאוצנטרי כינה ליבוביץ "אתאיזם".
• הערך המוסרי (דהיינו מוסר-קאנטיאני), אשר מכונה (אצל ליבוביץ): "הומניזם": מעמיד במרכז את חיי האדם, ודורש מבעל-הערך לבכר על פני כל שיקול אחר את טובתם ורווחתם של בני האדם באשר הם. את הניגוד הקוטבי לערך זה כינה ליבוביץ: "חייתיות". ליבוביץ עצמו - אמנם לא בחר בעמדה ההומניסטית - אך באופן אישי הוא רחש כבוד (בלתי מנומק-שכלית כמובן) לכל בחירה של הזולת בעמדה כזו.

היחס בין הערכים

בהתאם לדרך שלפיה הוא הגדיר (כדלעיל) את המונח "ערך", נהג ליבוביץ לעמוד על הסתירה האובייקטיבית הקיימת לדעתו בין הערכים השונים:

• טען כי כל הומניסט חייב להיות אנטי-פשיסט (דהיינו "אנרכיסט"), אנטי-לאומני (דהיינו "קוסמופוליט"), אנטי-מיליטריסט (דהיינו "פציפיסט"), ואנטי-דתי (דהיינו "אתאיסט").
• עוד סבר כי קיימת סתירה אובייקטיבית - בין ערך הדת - לבין ערכי לאום ומדינה, או - כפי שניסח זאת ניסוח קיצוני בתשובתו לאחר מהמכתבים שנשלחו אליו: "אם אנשי גוש אמונים מעניקים למדינה חשיבות דתית - הרי שזוהי עבודת אלילים לשמה".
• התנגד בתוקף לקשירה בין ערך הדת לבין ערך ההומניזם, וטען שקיים הבדל מהותי בין שני המושגים. כראיה לסתירה הקיימת לדעתו בין שני הערכים, הביא ליבוביץ את הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם", אשר פירושו - בעיני ליבוביץ - שעל האדם הדתי לקיים את המצוות גם אם הן נוגדות את המצפון המוסרי. בתור דוגמה להבדל שבין שני הערכים, טען ליבוביץ כי קיים הבדל תהומי בין "הציווי האתאיסטי" (כלשונו) "ואהבת לרעך כמוך" לבין הציווי היהודי-דתי "ואהבת לרעך כמוך אני ה'"; ליבוביץ טען כי המלים "אני ה'" עומדות על המטרה הסופית העליונה שלשמה נדרש האדם הדתי לקיים את מצוַת אהבת הזולת, ובכך הן משקפות את ההבדל המכריע בין הגישה הדתית לגישה המוסרית-הומאנית: בעוד שהתכלית אשר אליה מתכוון האדם הדתי היא עבודת ה', הרי שהתכלית השמורה בלבו של האיש המוסרי היא עבודת האדם.

העדפותיו האישיות של ליבוביץ

העדפותיו הערכיות האישיות של ליבוביץ, יחד עם האופן שלפיו נתפרשו בעיני ליבוביץ מאבקי הימין והשמאל בישראל, מסבירים את פשר מאבקיו הפוליטיים - הפרדוקסליים-לכאורה - שעליהם הצביעו רבים, קרי: העובדה כי, במיוחד לאחר 1967, ליבוביץ הדתי, אשר הגדיר עצמו כתאוצנטרי (דהיינו, כמי שמקדיש את חייו לעבודת האל) שיתף פעולה בצורה עקבית עם מחנה השמאל, המורכב ברובו הגדול מחילונים גמורים, ויצא עמם למאבק עיקש נגד תנועת גוש אמונים הדתית. התנהגותו זו של ליבוביץ מוסברת בכך שאותם אנשי שמאל נתפסו בעיני ליבוביץ כבעלי תפיסה הומניסטית - שאותה כאמור ליבוביץ כיבד, בעוד שאנשי "גוש אמונים" נתפסו בעיני ליבוביץ - לא כתאוצנטריים - אלא דווקא כבעלי כל השאיפות הערכיות שמהן סלד ליבוביץ: פשיזם, לאומנות, ומיליטריזם; לכן הוא ראה את עצמו במאבק מתמיד נגד אנשים אלו.

הגותו הדתית

משנתו הדתית של ליבוביץ היא יוצאת-דופן בהגדרתו את מושג האמונה. בניגוד לתפיסת האמונה המקובלת - זו המדגישה את חשיבות קבלתן של שורת הנחות מטאפיזיות על המציאות ("אלוהים ברא את העולם וגומל למאמיניו") והרואה בקיום המצוות נגזרת של הנחות אלו - מזהה ליבוביץ את האמונה ביהדות עם מה שהוא אוהב לכנות "קבלת עול תורה ומצוות". ואילו להנחות על טבעו של אלוהים ואף על התגלויותיו אין חשיבות דתית: "האל איננו אובייקט של החשיבה הדתית". החשיבה הדתית עניינה במעמדו של האדם לפני אלוהים, וזו מגולמת בקיום מצוות.

ליבוביץ התיימר לשאוב את הגותו מתוך משנת הרמב"ם; אף-על-פי-כן, קיימות בהגותו סתירות לכאורה לדברי הרמב"ם בנושאים מסוימים. מנגד, טען ליבוביץ שאין אלה סתירות של ממש, ושהוא מפרש את דברי הרמב"ם באופן הנכון.

מהות הדת היהודית

ליבוביץ ראה בקיום המעשי של המצוות את מהותה של הדת היהודית, ואף של האמונה היהודית - בעיני ליבוביץ קיום המצוות הוא הוא האמונה, ובלעדיו אין כל תוכן ליהדות. כל התאוריות הדתיות למיניהן המהוות יחדיו את האמונה היהודית המקובלת, החל בבריאת העולם, דרך שכר ועונש, העולם הבא ועד לתחזיות אחרית הימים למיניהן, כגון ביאת המשיח ותחיית המתים- את כל אלה ראה ליבוביץ כחסרות חשיבות דתית (בכך למעשה חלק ליבוביץ על הרמב"ם, אשר במפורש הזכיר את האמונה בשכר ובעונש ובביאת המשיח כחלק מעיקרי האמונה). הוא טען כי הדת במהותה נועדה לספק את רצונו של האל - קיום המצוות על ידי האדם - ולא את צרכיו ורצונותיו של האדם, כגון הרצון לדעת את העבר ואת העתיד. לדידו, הדת היהודית רק דורשת מהאדם ואינה נותנת לו מאומה בתמורה:לא שכר על נאמנותו, לא צדק וגם לא תשובות לשאלותיו. בתשובה לאדם ששאל את ליבוביץ מדוע נזקק האל לברוא את האישה מתוך הצלע, ענה ליבוביץ, כי שאלה זו היא אולי מעניינת מאוד, אך חסרת חשיבות דתית, שכן, כל שעל המאמין לדעת הוא, שתפקידו בעולם הוא לקיים את המצוות. בתשובה לאדם שכתב לליבוביץ שהוא מאמין באלוהים אך לא מקיים מצוות, ענה ליבוביץ שהאלוהים שלו (של הבחור שפנה אליו) כנראה איננו האל של היהדות.

תורה שבעל פה ותורה שבכתב

בנושא התורה שבעל פה נשאר ליבוביץ נאמן לגישה המקובלת בזרם האורתודוקסי. לשאלה, מה המשותף לכל היהודים המאמינים, משיב ליבוביץ, כי האקסיומה של היהדות, אותה הנחה יסודית שהיא המשותפת לכל היהודים המאמינים, היא שהתורה שבעל פה - אף על פי שהיא יצירתם של בני אנוש בשר ודם, ואף על פי שאנו ערים למחלוקות הרבות ששררו בעת תקנתה - מקובלת עלינו כתורה האלוהית. ליבוביץ הוסיף וכתב, שלא בא מעמדה של תורה שבעל-פה מתורה שבכתב, אלא היפוכו של דבר: התורה שבעל-פה היא שקבעה את תוכנם של 24 ספרי התנ"ך כספרי הקודש, והיהודי המאמין מחויב להלכה כתורה האלוהית הגם שאין ספק שהיא נוצרה לפי מידת הבנתם של אבותינו את התנ"ך. דהיינו, ההלכה מחייבת את היהודי המאמין, אותה הלכה שאף בכוחה ובסמכותה לחדש ולעקור את הכתוב במקרא.

לשמה ושלא לשמה

ליבוביץ טען שהוא מסתמך על הגותו ואמונתו של גדול הפוסקים והמאמינים בעולמה של היהדות, הרמב"ם, כפי שזו באה לידי ביטוי בחיבורו הפילוסופי מורה נבוכים. אולם למרות זיהוי האמונה עם התגלמותה בפועל במעשים, הוא חוזר ומדגיש את חשיבות הכוונה שבלב, דהיינו, חשיבות ההבחנה שבין המקיים תורה לשמה לבין המקיים תורה שלא-לשמה. אף על פי שאלו ואלו יהודים כשרים, שהרי התורה התירה לאדם לשמור תורה שלא לשמה - כלומר לקיים מצוות מתוך תקווה לשכר ולהימנע מעברות משום פחד מעונש - מעריך ליבוביץ ומחשיב את השומר תורה לשמה, כלומר שלא על מנת להיטיב עם עצמו ובכל מובן אפשרי: לא למען גמול בעולם הזה ולא מתוך אמונה בעולם הבא, לא לשם גמול גופני, לא לשם רוממות הרוח ולא למען שיפור המידות, לא לסיפוק רוחני או צורך נפשי ואף לא חברתי. בכל אלו - כדוגמת השאיפה ל"חוויה דתית" - רואה ליבוביץ את הניגוד לעבודת השם. אדם זה אינו עובד את אלוהיו אלא את עצמו הוא עובד. מאידך האמונה לשמה באה לידי ביטוי בסמלה של היהדות, היא עקדת יצחק. בעקדה מתגלה לפנינו אברהם אבינו כמאמין הגדול, שמוכן היה להקריב את בנו יחידו, יצחק, ובכך לוותר על כל ההבטחות שניתנו לו על ריבוי זרעו וירושת הארץ. זוהי אפוא האמונה לשמה, שאינה תלויה בדבר, וזהו האידאל שאליו אמור לשאוף (במאמץ רב) היהודי המאמין.

השגחה

לפי אמונתו של ליבוביץ', האדם לא צריך לצפות לגמול על כך שהוא מקיים מצוות, וממילא גמול כזה לא מובטח לו. בכך למעשה, כפר ליבוביץ' בעיקר האחד-עשר של הרמב"ם - "שהוא יתעלה נותן שכר למי שמקים צווי התורה, וענש למי שעובר על אזהרותיה".

כמו כן, טען ליבוביץ', כי הדת היהודית לא נותנת ולא מתיימרת לתת מידע או הסברים על העולם. מכאן, שליבוביץ' לא ראה כל משמעות דתית באירועים היסטוריים ואף כתב כי "אלוהים שאפשר להכיר מתוך הטבע או ההיסטוריה- איננו אלוהים!".

ליבוביץ האמין שעולם כמנהגו נוהג ואין השגחה על גורל האדם אלא, כמאמר קהלת: "מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה" (קהלת ג', י"ט). לדעתו, פסגת האמונה, כפי שזו מסומלת באברהם אבינו והתקיימה ברמב"ם, היא אותה הכרה שעל אף שעולם כמנהגו נוהג, האדם עובד את האלוהים ללא קשר לגורלו או מצבו בהווה.

על הנביאים כתב ליבוביץ', בעקבות מאמר בתוספות, כי "הם אינם מתנבאים על מה שיהיה, אלא על מה שראוי להיות". כך, למשל, טען ליבוביץ', כי למרות הנבואות, לא נגאלו עשרת השבטים, כיוון שכנראה לא נמצאו ראויים לכך.

יחד עם זאת את התערבותו של אלוהים במציאות מוצא ליבוביץ בעצם העובדה שעולם ומלואו קיימים. כאן כוונתו לבעיה פילוסופית עמוקה על טבע ה"אפשר" שנמצאת כבר אצל אריסטו ומגיעה לקאנט. ליבוביץ מבין, כי שמים וארץ וכל צבאם, אינם מחויבי המציאות אלא הם "אפשריים" בלבד, כלומר, יכלו שלא להיות. ועל כך נשאלת השאלה המטאפיזית הגדולה והראשונה: מדוע בכלל קיים משהו? הווי אומר: רצונו של השם יתברך. לדעת ליבוביץ, אחרי ככלות כל החשיבה, ההגות וההכרה הפילוסופית עומדת לנו הכרעת קהלת: "סוף דבר הכול נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת, י"ב, י"ג).

דת ומדע

גישתו של ליבוביץ מהווה גם שיטה לפירוק של כל סתירה אפשרית של תורה ומדע. בכך מסתמך ליבוביץ על ההבחנה שבין עובדות לערכים (בדומה להבחנה בין צרכים לערכים - כדלעיל בפרק קודם). על פי הבחנה זו שראשיתה בהגותו של הפילוסוף דייוויד יום, הכרת עובדות המציאות לא יכולה לחייב את האדם לשום פעולה. הכרת מה שקיים (is) אינה מעידה ולא כלום על מה שצריך (ought). המחשבה, כי בין שני התחומים קיימת הַקְבּלָה (קורלציה) מכונה כשל נטורליסטי. בדרך זו מצליח ליבוביץ לנתק כל קשר בין המדע המודרני לבין ערכיו של האדם. ליבוביץ גרס, כי המושג "רציונליות" חל אך ורק בתחום עיסוקו של המפעל המדעי, והוא בסיס למתודה המדעית. לדעתו, למושג "רציונליות" אין תוקף בתחומים אחרים בחיי האדם, ובפרט בכל הנוגע לרצון האדם ולאמונה שהוא בוחר לחיות לאוֹרה. הניסיון להחיל את המושג "רציונליות" בכל הנוגע לערכיו של האדם (ערכים כגון: הומניות, עבודת השם, הגנה על המולדת, מוות למען הקיסר, או כל ערך אחר) לוקה בכשל המכונה בפי הלוגיקנים category mistake (טעות בקטגוריה).

עוד טוען ליבוביץ כי אין שום קשר בין ידיעותיו של אדם (הכרת ה-is), שמהן נובעות מסקנות על הקיים לבין רצונו (קביעת ה-ought) שהוא מקור להכרעות (ולא למסקנות) על מה שראוי שיהיה. לרצון האדם אין סיבה מהמציאות, אלא רצונו של האדם היא מהותו ואישיותו. בפרט, שום ידיעה שרוכש האדם על העולם אינה משפיעה על רצונו. האדם יכול לשנות את רצונו מעצמו, אך ללא סיבה חיצונית, ולא מפאת תוספת ידע. מכאן נובע כי הידיעה, שאלוהים נתן לנו את התורה במעמד הר סיני אינה זו שמביאה את האדם לקיים מצוות - שהרי תמיד יכול האדם הזה לבחור להיות "מכיר את קונו ומתכוון למרוד בו", כשם שאין לימודי החול - ובהם לימודי המדעים - משפיעים על רצון האדם או מונעים ממנו לקבל עליו עול תורה ומצוות. אלו ואלו מעשיהם נקבעים מרצונם ולא מידיעתם.

כך לא תיתכן סתירה בין המדע לבין דת ישראל משום שתוכניהם שונים בתכלית ואין ביניהם שום חפיפה. המדע, הן מדעי החיים והטבע והן מדעי האדם, תכליתם ללמדנו עובדות על העולם ותו לא.

הדת היהודית, לעומת זאת, עניינה בהכרת מעמדו של האדם לפני אלוהים. הציר שעליו עומד התנ"ך כולו בצורות כתיבתו השונות (אלגוריות, שירה, חזון, היסטוריוגרפיה ועוד) הוא הדרישה המוצגת לאדם: לאהוב את אלוהיו, ללכת בכל דרכיו ולשמור את מצוותיו, כפי שהדרישה באה לידי ביטוי בספר דברים פרק י' פסוקים י"ב-י"ג: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ."

לדעת ליבוביץ', אין מטרת התנ"ך סיפוק מידע לאדם, סיפוק צורכי האדם או מתן מזור לבעיותיו, אלא הצגת דרישה בפניו. התנ"ך לא נועד לספק מידע מדעי על העולם ועל אופן היווצרותו. ידיעות כאלה, ששייכות לתחום החולין, יכולים ללמד מורים או פרופסורים בני אנוש, ואילו השכינה לא ירדה על הר סיני כדי ללמד פרק בפיזיקה, בכימיה, בגאולוגיה או בפליאונטולוגיה. על השאלות בעניין נכונות התיאור המוצג בתורה על אופן בריאת העולם משיב ליבוביץ שאם רצונו של האדם ללמוד על עולם ומלואו, עליו לפנות לספרי המדע, ואם רצונו להכיר את מעמדו לפני אלוהים, לקבל עליו עול תורה ומצוות ולעבוד את ה' עליו לפנות אל התורה.

היחס לציונות הדתית

ליבוביץ היה ממתנגדיה החריפים ביותר של הציונות הדתית, והאשים אותה בקידוש החול. בהגותו של ליבוביץ, בניגוד לזו של הרב קוק, אבי הציונות הדתית, העולם והמציאות האנושית כולה היא חול. רק אלוהים קדוש, והאדם יכול לשאוף לקדושה על ידי קיום מצוות. ליבוביץ נהג לבסס את יחסו השלילי לקידוש החול על פי הגותו של מאיר שמחה הכהן , אשר ראה בשבירת הלוחות של משה מעשה המסמל את הסרת הקדושה החופפת על הלוחות בגלל חטא העגל. במעשה זה של שבירת הלוחות, מצא ליבוביץ משמעות עמוקה וטען שכשם שקדושת הלוחות פגה כאשר העם חטא, כך אין לייחס קדושה למדינה אשר חוקיה אינם חוקי התורה.

בפרט התנגד ליבוביץ למושגים קדושת האדמה ו"קדושת העם". לדעת ליבוביץ, היו רבי יהודה הלוי, המהר"ל מפראג והרב קוק בעלי דתיות בעייתית, מפני שהאמינו בקדושתה הבלתי-תלויה של ארץ ישראל. בזאת עורר את חמתם של חוגי ישיבת "מרכז הרב" - אשר (מחמת זאת ששלל חלק מי"ג העיקרים) ראו בו אפיקורס, אף שהיה אדם דתי. ליבוביץ מצידו, מוצא את ראשיתה של החשיבה של הציונות הדתית על קדושת הארץ והעם בדבריו של קורח בן יצהר שהכריז: "כל העדה כולם קדושים", ומעמת אותם עם מושג הקדושה של משה רבנו: "...ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים". וכך, טען ליבוביץ, כי "אין אתם קדושים, אלא לעולם מוטלת עליכם המשימה לחתור לקדושה. זוהי התורה שאין לה סוף, משום שלעולם לא תגיע להשלמה." וכך אומר ליבוביץ: "מעתה מוטל על היהודי המאמין לבחור בין הדתיות הקורחית לבין הדתיות של משה רבנו".

כמו כן, בדומה לחרדים ובניגוד לציונות הדתית, טען ליבוביץ כי להקמת מדינת ישראל אין כל משמעות דתית, כיוון שאזרחיה הם ממילא "פורקי עול תורה ומצוות", וכי אין קשר בין הבטחת הארץ לאברהם לבין הקמת המדינה, שכן, לדידו של ליבוביץ, קיום ההבטחה האלוהית מותנה בכך שעם ישראל יקיים את חלקו בברית - דהיינו, יקיים את המצוות. במיוחד התקומם ליבוביץ על שהקשר ההיסטורי של עם ישראל ליהודה ושומרון שימש נימוק של הציונות הדתית ואף של הימין הפוליטי החילוני להצדקת השליטה בשטחים אלו וההתיישבות בהם.

יתר על כן, האמונה המשיחית אשר אותה ייחס לאנשי גוש אמונים באשר לעמדתם אודות גאולת הארץ - נתפסה בעיניו כאמונה שקרית, והוא הרבה להשוות אותה לתנועת השבתאים, אשר אמונתם בשבתי צבי נתבדתה, וסופם היה לעזוב את היהדות, כיוון שכל אמונתם התבססה על המשיח השקרי, ולא מה שליבוביץ ראה כמהות הדת היהודית - קיום מצוות. בתשובה לאחד המכתבים שנשלחו אליו, אף לעג ליבוביץ לאנשי גוש אמונים בכותבו כי לכשתתפוצץ בועת המשיחיות של אנשי גוש אמונים, "אולי הם ימצאו נחמה אצל המשיח ההוא", ברומזו לישו. בראיון איתו אף הקביל ביחס שבין הלאומית הדתית לדת, ליחס שבין הנאציונל-סוציאליזם לסוציאליזם‏‏.

היחס לרפורמים

כאמור, את מהותה של האמונה היהודית ראה ליבוביץ' בקיום מצוות ובמעמדו של האדם לפני אלוהיו, המצווה לעבוד אותו במסירות ללא תנאי. לכן, על גישתם של הרפורמים, המתאימה, לטענתו, את המצוות לצורכי האדם, כתב ליבוביץ' "זו לא עבודת השם, אלא עבודת האדם"; ואת הרפורמים עצמם כינה ליבוביץ' מתבוללים.

המדינה כניסיון וככלי

ליבוביץ ראה בעצמאותו המדינית המתחדשת של העם היהודי בבחינת הזדמנות היסטורית לעמת את ערכי המורשת היהודית מול מבחן המציאות. השקפה זו הוצגה באופן נהיר בחיבורו הנודע "לאחר קיביה", שפורסם בעקבות פעולת קיביה (14 באוקטובר 1953), בה נהרגו למעלה מ-60 מתושבי הכפר:

מבחינה מוסרית ומצפונית התקיימנו במשך דורות בחממה מלאכותית, שבה יכולנו לגדל פח ערכים ותכני-תודעה שלא הועמדו במבחן המציאות. מוחזקים היינו בעיני עצמנו, ובמידה מסוימת אף בעיני זולתנו, ככובשי אחד היצרים האיומים האורבים לנפש האדם וכסולדים מפני גילויי-זוועותיו השכיחים של חברה אנושית: יצר שפיכות-הדמים הבין-קיבוצית. בהחזיקנו טובה לעצמנו על כך, התעלמנו - או השתדלנו להתעלם - מן העובדה, שבסיטואציה ההיסטורית שלנו לא הייתה שפיכות-דמים זו מן האמצעים שבהם יכול היה קיבוצנו להשתמש לשם הגנה על קיומו ולשם סיפוקם של צרכיו ומאווייו. מבחינת התפקיד המוסרי, כמבחינת ההגשמה הדתית, היה במציאות הגלותית משום השתמטות מן המבחן המכריע

— ישעיהו ליבוביץ, לאחר קיביה, "בטרם", קפ"ט, ב'/קצ"א, 1953/4

ליבוביץ שב ומדגיש את היעדר הקדושה במדינה, שאינה אלא כלי חילוני להגשמת צרכיו השוטפים של העם. יחד עם זאת, הוא מוצא חשיבות בקיומה של המדינה, כהזדמנות להגשים את הערכים הדתיים הנעלים שהיו בבחינת אות מתה בגולה:

ערכים אינם בעלי ערך ומשקל אלא במידה שהם קשים להשגה ונוחים לאיבוד. וזוהי המשמעות הדתית והמוסרית האמיתית של תקומתנו המדינית והחזרת האפשרות של שימוש בכוח לידינו : עתה אנו נבחנים, אם אנו מסוגלים לא רק לסבול למען ערכים שדגלנו בהם, אלא אף לפעול על פיהם. (...) קשה לסבול למען ערכים, כשסבל זה משמעותו ויתור על דברים שגם הם נחשבים ערכים מבחינת היצר הטוב ; הבעיה המוסרית מתעוררת בכל חריפותה בהתנגשות בין היצר הטוב והיצר הטוב ; הדברת היצר הרע על ידי היצר הטוב היא קשה, אך לא פרובלמטית.

— ישעיהו ליבוביץ, שם, שם

באותה תקופה ניסתה ממשלת ישראל להתנער מהפעולה בקיביה, בטענה (כוזבת) שאת הפעולה ביצעו אזרחים נזעמים. נוכח זאת, טען ליבוביץ כי הפעולה בקיביה מלמדת על בעיה דתית מובהקת. שורש הרע, לשיטתו, מונח בייחוס אצטלה של קדושה לענייני חולין, בה הוא רואה חילול השם ממש:

אנו חייבים לשאול את עצמנו: מאין בא לנו הנוער הזה, שלא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה, כשניתן לו הדחף הפנימי או החיצוני למעשה-תגמול? והרי נוער זה לא היה אספסוף, אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי חינוכו הציוני, במושגי ערכי האדם והחברה. (...) השימוש במונח של התנ"ך והסידור לגבי ערכי תודעתנו והרגשתנו האנושיים ולגבי הכוחות המניעים של פעולתנו הלאומית-מדינית – שימוש זה גורם שגם האסוציאציות של קדושה – ז.א. של תוקף מוחלט – הכרוכות בכינוי זה מועברות על ערכים אלה. אם העם ושלומו והמולדת וביטחונה הם קודש, ואם החרב היא-היא "צור ישראל" – אז גם קיביה אפשרית ומותרת... זהו העונש האיום של העבירה על האיסור החמור של "לא תשא את שם אלהיך לשוא". מתוך עבירה על איסור זה אנו עלולים להקים את ביתנו השלישי על קללתו של יעקב אבינו.

— ישעיהו ליבוביץ, שם, שם

ליבוביץ שב והתייחס לדבריו אלה בעקבות מעשי פשע של אנשי כוחות הביטחון, כגון בטבח כפר קאסם.

עמדותיו הפוליטיות וסגנונו הפובליציסטי

לצד עבודתו באוניברסיטה ועיסוקו בכתיבת ספרי הגותו, ניצל ליבוביץ את מעמדו כדי להביע בפומבי את דעותיו בעניינים שעמדו על סדר היום ואף היה פעיל בעצמו במספר ארגונים פוליטיים. לליבוביץ היו דעות נחרצות בתחומים רבים של השיח הציבורי: אתיקה, פוליטיקה, מלחמה, שלום, ומדינה ועוד. בענייני פנים ביקר ליבוביץ בחריפות את החברה הישראלית, על היותה חברה חילונית מחד, ולאומנית ומיליטנטית מאידך. כמו כן הוא הרבה לבקר את שלטון מפא"י על שחיתותו. בענייני חוץ ליבוביץ מיקם את עצמו בקצה השמאלי של המפה הפוליטית והרבה לגדף את פעולות צה"ל בשטחים. ליבוביץ היה מהראשונים שקראו מיד אחרי מלחמת ששת הימים לסגת מיד מכל השטחים שנכבשו והזהיר מפני הבעיה הדמוגרפית והמוסרית שעלולה לצמוח כתוצאה מהשליטה על הפלסטינים.

ליבוביץ נתן פומבי לדעותיו, תוך שהוא מקצין אותן ומשתמש בביטויים פרובוקטיביים, ויחד עם חסידים נלהבים צבר גם לא מעט אויבים. לפי עדותו של ליבוביץ, הוא אימץ לעצמו סגנון התבטאות חד - ולעתים קיצוני - כדי לנער את המאזינים לדבריו ולגרום להם להפנים את תוכן הדברים.

ענייני פנים

• היה חבר בשורת המתנדבים- קבוצה של אזרחים שביצעו פעולות התנדבות חברתיות בקרב ציבור העולים במעברות וביישובי העולים בפרוזדור ירושלים, בעיקר לימוד השפה העברית לעולים.
• בסוף שנות החמישים הצטרף לתנועת "המשטר החדש", שהקים שמואל תמיר ושמה לה למטרה להילחם בשלטון מפא"י החד מפלגתי. הוא פרש מפעילות זו ב-1960.
• ערכים- ליבוביץ הרבה לבקר את החברה הישראלית על שבחרה בערכים שמהם סלד - לאומיות, מדינה, צבא ואדמה - והפנתה את גבה לערך הדת. את החברה הישראלית ליבוביץ תיאר כ"פורקת עול תורה ומצוות", ואת מנהיגי המדינה (אשר היו חילונים גמורים ברובם) תיאר כ"אוכלי חזיר, מחללי שבת ובועלי נידות". בפרט בז ליבוביץ לגל הפטריוטיות שאחז בעם (חילונים ודתיים כאחד) אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. אפילו את ההערצה לכדורגלנים (אותם ליבוביץ כינה "חוליגנים") ראה ליבוביץ כחלק מתרבות הכוח, המאפיינת לטענתו את החברה הישראלית, ואשר מהווה לדעתו ניגוד לדת ולרוחניות. במכתב שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב־21 ביולי 1967, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, גינה ליבוביץ את הנהירה לכותל המערבי בכלי רכב בעצם חג השבועות, והוסיף: "אשר לליכוד הלאומי בצלו של הכותל - הנה הצעתי: תתוקן הרחבה שלפני הכותל כדיסקוטק הגדול ביותר במדינת ישראל, וייקרא שמו "דיסקוטק השכינה". דבר זה ישביע את רצונם של כל החוגים והפלגים בעם: של החילוניים - בשל היותו דיסקוטק, של הדתיים - בשל שם השכינה הנקרא עליו."
• דגל בהפרדת הדת מהמדינה, הואיל ובמצב הנוכחי הממסד הדתי משועבד למדינה החילונית, ובכך הוא (לדעת ליבוביץ) למעשה מחלל את השם. וכך סיפר ליבוביץ, כי בשנים הראשונות לקום המדינה, באחת מהשיחות הממושכות והלא-ידידותיות שהיו לו עם דוד בן-גוריון, אמר לו בן-גוריון בנושא הפרדת הדת והמדינה: "אני מבין יפה מאוד למה אתה דורש בכל תוקף את הפרדת הדת מן המדינה. אתה מתכוון לכך שדת ישראל תהיה גורם עצמאי אשר השלטון היהודי יצטרך להתמודד עמו. ולכן אני לעולם לא אסכים להפרדת הדת מהמדינה. אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידיה". על כך ענה לו ליבוביץ: "ואני רוצה שדת ישראל תשתחרר משלטונך!".

ענייני חוץ

• התנגד להתחמשות גרעינית - ב־1962 פעל במסגרת "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון", והיה מראשי הקוראים לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, וניבא שארצות הברית תפציץ את הכור בדימונה.
• התנגד לשליטה על השטחים - במיוחד נודע בהתנגדותו החריפה לשליטת ישראל בתושבי השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. כבר בימיה הראשונים הטיף לוויתור על שטחי יהודה שומרון ועזה, ונגד ארץ ישראל השלמה, ועורר בכך פולמוס ציבורי רב.
• ביטחון ושלום - למרות תמיכתו הנלהבת בפינוי השטחים, ליבוביץ היה מודע לכך שהתבצרות בגבולות 67 לא תבטיח ביטחון: "'ביטחון' אינו אלא שלום-אמת בין שכנים (כגון הולנד-בלגיה, שבדיה-נורבגיה, ארצות הברית-קנדה); בהיעדר שלום אין ביטחון, ואין הסדר גאוגרפי-אסטרטגי שבכוחו לשנות מציאות זו. אין קשר ישיר בין בעיית הביטחון ובעיית השטחים: אין 'גבולות בטוחים'. ביסוס ההגנה על קווים מבוצרים - המנטאליות של קו מאז'ינו - סופו תמיד היה כישלון, מימות החומה הסינית והלימס הרומי ועד לחומה האטלנטית של היטלר."
• "יודונאצים" - כינה את חיילי צה"ל במלחמת לבנון הראשונה ובשטחים "יודו-נאצים".
• תמך בסרבנות לשרת בשטחים.
• תמך בתהליך אוסלו.

ביקורת על ליבוביץ

מעטים זכו לכך שספר עב כרס, המקבץ מאמרים מאישים נודעים, יוקדש אך ורק לתקיפת הגותם. הספר "שלילה לשמה: כלפי ישעיהו ליבוביץ" הוא כזה.

• מתנגדיו של ליבוביץ טוענים שגישתו הדתית, אותה הוא תולה ברמב"ם, מהווה למעשה כפירה בעיקרי האמונה של הרמב"ם עצמו. הוא נקרא על ידם "כופר שומר מצוות". נטען שהרעיון הדתי של ליבוביץ הוא מעגלי: יש לקיים מצוות כי כך דורש האלוהים, ואילו המשמעות היחידה שניתן לייחס למושג אלוהים היא דרישתו לקיים מצוות. ליבוביץ מצידו חוזר ומדגיש: האדם אינו צריך לשמור מצוות, אלא רוצה ובוחר לשמור מצוות. עוד ממשיך ליבוביץ ומזכיר את דברי הרמב"ם כחלק ממשנתו הכללית על שלילת התארים מאלוהים: "אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל". רוצה לומר, כל שניתן לדעת על אלוהים הוא להכיר בכך שהוא אלוהים. ואין זה דבר פשוט כלל: רוב בני האדם בכל הזמנים, בכל התרבויות ובכל החברות אינם מגיעים להכרה זו ולאמונה באלוהים.
• נאמר כי אמונה מהסוג שמציע ליבוביץ אינה יכולה להתקבל על דעתו של אדם, ואין לה סיכוי לעבור מדור לדור. מנגד, ליבוביץ השתמש בעבודת בני ישראל לעגל הזהב ובעובדה שכל נביאי האמת שעמדו לישראל לא הצליחו להשפיע אף על נפש אחת מישראל. ומכאן שאף המעמד האלוהי הנשגב ביותר בהר סיני לא אילץ את ישראל לקבל את התורה, ואין שום ידיעה - אפילו היינו משיגים אישור נוטריון לקיום אלוהים - מביאה אדם לאמונה. ומנגד, במשך דורות באשכנז ובספרד הקריבו יהודים את נפשם על קידוש השם גם ללא כל התגלות, ומבלי שעמדו להם נביאים שדיברה שכינה מגרונם. מכאן, שאין מתאם בין התגלות (וידיעה בכלל) לבין האמונה באלוהים שהיא קיום מצוות.
• ליבוביץ העריץ את הרמב"ם, הרבה לצטט אותו והתיימר לשאוב את הגותו מכתביו; אך בפועל כפר בחלק מהעקרונות אותם הרמב"ם ראה כעיקרי האמונה: שכר ועונש, ביאת המשיח ותחיית המתים.
• כמו כן, מבקרים מצביעים על סתירות בין תמיכתו בהפרדת דת ומדינה לבין קריאתו, בראשית ימיה של המדינה, ליצירת שולחן ערוך חדש של "הלכות מדינה", מבלי להזדקק לפתרונות הלכתיים דחוקים לבעיות כגון עבודה חיונית בשבת ודומות לה.
• עוד מאשימים את ליבוביץ שעשה שימוש מסלף במקורות תורניים והוציא אותם מהקשרם. לעתים, כך נטען, אפשר לראות כיצד הוא מבסס את טענותיו על מראי מקומות שעיון בהם מגלה את ההפך משהשתמע מליבוביץ. מאידך, מציין ליבוביץ כי כמו בשיטת הרמב"ם, אין הוא מביא מראי מקומות כנימוק וכביסוס לעמדותיו, אלא כדוגמות בלבד.
• ליבוביץ הדגיש שוב ושוב כי בהיותו אדם דתי, אינו הומניסט, אך נטען, כי רבות מפעולותיו ומהשקפותיו נובעות בבירור ממניעים הומניסטיים, מה שלכאורה מצביע על סתירה נוספת בדמותו המורכבת. אולם כל שטען ליבוביץ הוא שסולם ערכיו הדתי שונה מסולם הערכים ההומניסטי-אתאיסטי, ואין הוא רואה את האדם כערך העליון. ההכרה הדתית אינה מייחסת משמעות ערכית לאדם כשלעצמו אלא רק למעמדו של האדם לפני האל. מכאן לא נובע כלל שליבוביץ מקל ראש בחיי אדם אלא כפי שחזר והטעים: האתאיזם באומרו "ואהבת לרעך כמוך" מעוות את הפסוק המקורי בספר ויקרא פרק י"ט פסוק י"ח: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'". מכאן אנו למדים שאין משמעות לאהבת החבר ללא הכרת קיום אלוהים ומעמד האדם לפניו. משמע שדווקא היהודי המאמין מחויב לדאגה לחברו.

ספריו

להלן רשימת ספריו של ליבוביץ, בהם גם כאלה שנערכו על ידי תלמידיו לאחר מותו.

• תורה ומצוות בזמן הזה, הוצאת שוקן, 1954.
• יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, 1975.
• התפתחות ותורשה - פרקי יסוד, הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1978.
• שיחות על פרקי-אבות ועל הרמב"ם, הוצאת שוקן, 1979.
• אמונתו של הרמבם, הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1980.
• אמונה, היסטוריה וערכים, הוצאת אקדמון, 1982.
• גוף ונפש - הבעיה הפסיכו-פיזית, הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1982.
• שיחות על "שמונה פרקים" לרמב"ם, הוצאת כתר, 1985.
• שיחות על מדע וערכים, הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1985.
• בין מדע לפילוסופיה, הוצאת אקדמון, 1987.
• הערות לפרשיות השבוע, הוצאה אקדמון, 1988.
• ישעיהו ליבוביץ-על עולם ומלואו - שיחות עם מיכאל ששר, הוצאת כתר, 1988.
• עם, ארץ, מדינה - יהדות היסטוריה ואקטואליה, הוצאת כתר, 1991.
• שיחות על "מסילת ישרים" לרמח"ל, הוצאה עצמית, 1995.
• חמישה ספרי אמונה, הוצאת כתר, 1995.
• שיחות על הפילוסופיה של המדע. ישעיהו ליבוביץ ויוסף אגסי . הוצאת משרד הביטחון, 1996 בעריכת חמי בן נון.
• שיחות על תורת הנבואה של הרמב"ם, הוצאה עצמית, 1997.
• מה שלמעלה ומה שלמטה - דיאלוגים עם טוני לביא, הוצאת הד ארצי, 1997.
• מגבלות השכל - על המחשבה, מדע ואמונה - ישעיהו ליבוביץ ויוסף אגסי משוחחים, הוצאת כתר, 1997. בעריכת חמי בן-נון.
• שיחות על חגי ישראל ומועדיו, ליאור-רשף הפצות, 1999.
• רציתי לשאול אותך פרופסור ליבוביץ..., הוצאת כתר, 1999.
• שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, הוצאה עצמית, 2000.
• שיחות על פרקי טעמי המצוות במורה נבוכים, הוצאה עצמית, 2003.
• שיחות על מבחר פרקי ההשגחה במורה נבוכים, הוצאה עצמית, 2003.
• ויכוחים על אמונה ופילוסופיה - שיחות עם פרופ' אביעזר רביצקי, הוצאת משרד הביטחון, 2006.
• ישעיהו ליבוביץ: בין שמרנות לרדיקליות, דיונים במשנתו, אביעזר רביצקי (עורך). מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007.

לקריאה נוספת

• נתן שרון, "מפתחות ומנעולים", הארץ, 18.12.1994.
• אבי שגיא (עורך), ישעיהו ליבוביץ - עולמו והגותו, הוצאת כתר, 1995.
• מיכאל ששר, ליבוביץ - כופר או מאמין, הוצאת כתר, 2002.
• מיכאל ששר, מדוע מפחדים מישעיהו ליבוביץ?, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995.
• משה גרנות, אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של י' ליבוביץ, הוצאת מודן, 1993.
• נעמי כשר, ‏אמונתו של ישעיהו ליבוביץ, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000
• טל זסלר, "ליבוביץ ולוינס: בין יהדות לאוניברסליזם", הוצאת רסלינג, 2008.
• אסא כשר, ישעיהו ליבוביץ, האנציקלופדיה העברית.
• שאלות על אלוהים - דיאלוגים, הוצאת הד ארצי, ספריית שורשים, 1998.
• התחיה, הוצאת חיש, 2005.
• אביעזר רביצקי (עורך), ישעיהו ליבוביץ: בין שמרנות לרדיקליות - דיונים במשנתו, הוצאת מכון ון ליר, 2007.
• ישעיהו ליבוביץ, דרך הלאומניות אל החייתיות, הארץ 1984
• אבינועם רוזנק, ישעיהו ליבוביץ: תאוריה ופרקסיס, בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ישעיהו ליבוביץ: שמרנות ורדיקליות, מכון ון ליר, ירושלים 2007, עמ' 280—305.
• חנוך בן פזי, "משנתו הדתית של ישעיהו ליבוביץ כתאולוגיה רדיקלית שלאחר השואה", עיון נ"ז (תשס"ח), עמ' 193 – 202

מבחר מאמרים על הגותו:

מאות מאמרים על הגותו של ליבוביץ נדפסו בכתבי העת, בעיתונות ובספרים. בין המבקרים את הגותו, לחיוב או לשלילה, ניתן למצוא את: אסא כשר, יהודה מלצר, פנחס רוזנבליט, יוחנן גרנך, משה אטר, דב רפל, מרדכי שלו, זאב הרוי, יצחק אנגלרד, גילי זיוון, נעמי כשר, מיכאל רוזנק, אבינועם רוזנק, דוד הרטמן, אבי שגיא, מנחם פיש, שלום רוזנברג, ז'ק מרסל דיבואה, ורבים אחרים. את הרשימה המלאה ניתן למצוא בקטלוג של בית הספרים הלאומי.

קישורים חיצוניים

• אתר עמותת "לשמה" - עמותה למען שימור הגות ליבוביץ
• פורום ליבוביץ באתר תפוז
• שלושה ימי עיון בהגותו במכון ון ליר לציון 100 שנים להולדתו
• יום עיון במשנתו הפוליטית באונ' הפתוחה
• "Idol worship is still within us" - ריאיון (באנגלית) עם ליבוביץ.
• ראיון מצולם עם ליבוביץ ופרופ' אסא כשר, בנוגע למשמעות החיים והמוות (תקציר).
• עמוס ברדע, סולם מוצב ארצה וראשו בשמיים, אתר nrg יהדות
• מירון ח. איזקסון, פרופ' ליבוביץ, האם יש לאדם גם נשמה?, אתר הארץ
• אביב לביא, ישעיהו ליבוביץ חי, אתר הארץ
• יהונתן גפן, יוחזר ישעיהו ליבוביץ!, אתר nrg
• צבי ינאי, אבן האכילס, אתר ynet
• שלום רוזנברג, הפלא האפל, אתר nrg
• עמוס ברדע, ישעיהו ב', אתר nrg יהדות
• טקטס והקלטה של ישעיהו ליבוביץ' על הרמב"ם, מתוך אוניברסיטה משודרת, ynet
• זאב בכלר, אין בתוכן אלא מה שמתגלם בקליפה, עתון הארץ
• עמוס ברדע, בעולם האמת, אתר ynet.