יוחנן המטביל

יוחנן המטביל

יוחנן, באיקונין ביזנטי מהמאה ה-6
לידה	בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס עין כרם, האימפריה הרומית
הוצאה להורג	30 לערך מכוור, האימפריה הרומית
קדוש עבור	כל הכנסיות
חג	24 ביוני (לידה), 29 באוגוסט (הוצאה להורג), 7 בינואר (נצרות אורתודוקסית)
תכונות	צלב, שה, בגד מעור גמל
פטרון של	ההוספיטלרים, פירנצה, ירדן, ניופאונדלנד ולברדור, ג'נובה, פוארטו ריקו ועוד

יוחנן המטביל על פי גירטגן טוט סין ג'נס

כריתת ראשו של יוחנן המטביל. מימין עומדות הורודיה ושלומית. ציור בכנסיית יוחנן בהרים. ככל הנראה הציור מעשה ידי אל גרקו או תלמידיו.

פסל יוחנן המטביל (1412-1414), מאת לורנצו גיברטי

יוחנן המטביל במוזיאון האזולז'וס הלאומי בליסבון

יוחנן המטביל (ביוונית: Ιωάννης ο Βαπτιστής, יוֹאָנֵּס אוֹ בַּפְּטִיסְטֵס; בסורית: ܝܘܿܚܲܢܵܢ ܡܲܥܡܕ݂ܵܢܵܐ, יוֹחַנָן מַעְמְדָֿנָא; בערבית: يَحْيَى بِن زَكَرِيَّا, יַחְיַא בִּן זַכָּרִיַּא; במנדעית: ࡉࡅࡄࡀࡍࡀ ࡌࡀࡑࡁࡀࡍࡀ, יוחאנא מאסבאנא; בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס – 36 לערך) הוא דמות המופיעה בברית החדשה. לפי המסופר, היה יהודי בן תקופת בית שני, מורה רוחני, קרוב משפחתו של ישו. הוא מתואר כמבשר בואו של ישו וכמטבילו, ומכאן כינויו. במאות הראשונות לספירה היו כתות שהאמינו ביוחנן ולא בישו. אחת מהן ששרדה עד ימינו היא כת המנדאים שהיגרה לדרום עיראק.

ייחוסו המשפחתי

יוחנן המטביל בן זכריה היה יהודי שנולד למשפחת כוהנים מיוחסת ממשמרת אביה (משמרת הכהונה השמינית בסדר המשמרות). אביו זכריה בן ישראל שירת ככהן בבית המקדש ואמו אלישבע הייתה אף היא מזרע הכהונה, והיא ידועה כבת דודתה של מרים, אם ישו. על פי המסורת הנוצרית, יוחנן נולד וחי בכפר עין כרם הסמוך לירושלים, בו פעלה באותה עת קהילה יהודית.

הורתו ולידתו

סיפור הורתו ולידתו של יוחנן אפוף נסים, והוא שואב את עיקר פרטיו מערבוב של סיפורי מקרא שונים. כך למשל סיפור הורתו, המורכב מסיפורם של יצחק ושמשון:

"כֹּהֵן הָיָה בִּימֵי הוֹרְדוֹס מֶלֶךְ אֶרֶץ יְהוּדָה זְכַרְיָה שְׁמוֹ מִמִּשְׁמֶרֶת אֲבִיָּה וְלוֹ אִשָּׁה מִבְּנוֹת אַהֲרֹן וּשְׁמָהּ אֱלִישָׁבַע... וְלָהֶם אֵין וָלָד כִּי אֱלִישֶׁבַע עֲקָרָה וּשְׁנֵיהֶם בָּאוּ בַיָּמִים. וַיְהִי הַיּוֹם בְּכַהֲנוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּסֵדֶר מִשְׁמָרוֹ... וְהִנֵּה מַלְאַךְ ה' נִרְאָה אֵלָיו עֹמֵד מִימִין מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיַּרְא זְכַרְיָה וַיִּבָּהֵל וְאֵימָה נָפְלָה עָלָיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמַּלְאָךְ אַל תִּירָא זְכַרְיָהוּ כִּי נִשְׁמְעָה תְּפִלָּתֶךָ וֶאֱלִישֶׁבַע אִשְׁתְּךָ תֵּלֵד לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ שְׁמוֹ יוֹחָנָן וְהָיָה לְךָ לְשִׂמְחָה וָגִיל וְרַבִּים יִשְׂמְחוּ בְּהִוָּלְדו, כִּי גָדוֹל יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ יִמָּלֵא מִבֶּטֶן אִמּו, וְרַבִּים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָשִׁיב אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶם... וַיֹּאמֶר זְכַרְיָה אֶל הַמַּלְאָךְ בַּמָּה אֵדַע אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי אֲנִי זָקַנְתִּי וְאִשְׁתִּי בָּאָה בַיָּמִים? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי גַבְרִיאֵל הָעוֹמֵד לִפְנֵי הָאֱלֹהִים... וְהִנְּךָ נֶאֱלָם וְלֹא תוּכַל לְדַבֵּר עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר יָקוּם הַדָּבָר הַזֶּה תַּחַת כִּי לֹא הֶאֱמַנְתָּ לִדְבָרַי וְהֵם יִמָּלְאוּ בְּמוֹעֲדָם."

— הבשורה על-פי לוקאס, פרק א'

בשל חוסר אמונתו איבד זכריה את כושר דיבורו, וזה חזר אליו רק בעת עריכת ברית המילה לבנו הרך שנולד תשעה חודשים לאחר מכן. שמחתו של האב על הולדת בנו ועל שיבת כוח דיבורו הייתה כה רבה, עד כי הוא פצח מיד בשיר הלל לאל:

"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי פָקַד אֶת עַמּוֹ וַיִּשְׁלַח לוֹ פְּדוּת, וַיַּצְמַח לָנוּ קֶרֶן יְשׁוּעָה בְּבֵית דָּוִד עַבְדּוֹ... לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִם אֲבוֹתֵינוּ וְלִזְכֹּר אֶת בְּרִית קָדְשׁוֹ, אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם אָבִינוּ לְהַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וּלְתִתֵּנוּ לְעָבְדוֹ בְּלִי פָחַד... וְאַתָּה הַיֶּלֶד נְבִיא עֶלְיוֹן יִקָּרֵא לָךְ כִּי לִפְנֵי ה' תֵּלֵךְ לְפַנּוֹת אֶת דְּרָכָיו וּלְהוֹרוֹת דֶּרֶךְ הַיְשׁוּעָה לְעַמּוֹ בִּסְלִיחַת חַטֹּאתֵיהֶם."

— הבשורה על פי לוקאס, שם

סיפור נוסף שנקשר בהורתו ולידתו של יוחנן הוא גזירת פרעה על הזכרים במצרים: על פי הבשורה על פי מתי, שמע המלך הורדוס מחוזי הכוכבים שלו כי בקרוב ייוולד ביהודה מושיע ליהודים. בעקבות כך ציווה המלך להמית את כל הבנים הרכים. על פי מסורת נוצרית דבר זה הביא את אלישבע ההרה לנוס אל ההרים ולהסתתר. גם לאחר שילדה את יוחנן המשיכה אלישבע להתחבא בהרים, עד שיום אחד גילו אותה החיילים וביקשו להמית את בנה. היא ברחה מפניהם, וכשהגיעה למבוי סתום צעקה אל הסלע: "הו הר! קבל את האם והילד!" ואז פתח ההר את פיו והסתיר אותה ואת יוחנן בתוכו.

משנתו ופעילותו

על פי לוקאס, פרק ג, פסוק 1, יוחנן החל את פעילותו בשנת 29, היא השנה ה-15 לשלטונו של הקיסר טיבריוס, תקופה בה היה פונטיוס פילטוס נציב יהודה והורדוס אנטיפס שליט הגליל.

יוחנן גדל במשפחת כהונה אריסטוקרטית, אך בחר לעצמו דרך חיים בלתי שגרתית, רחוקה ממעמד וסדר: הוא הסתובב בהרים ומזונו כלל חגבים ודבש בר. תודעתו האפוקליפטית התבטאה בקריאה לאנשים לחזור בתשובה לפני יום הדין הקרב ובא במילים בוטות וישירות. לדוגמה:

"אַתֶּם יַלְדֵי הַצִּפְעוֹנִים! מִי הִשְׂכִּיל אֶתְכֶם לְהִמָּלֵט מִפְּנֵי הַקֶּצֶף הַבָּא? לָכֵן עֲשׂוּ פְרִי רָאוּי לַתְּשׁוּבָה וְאַל תְּדַמּוּ בְנַפְשְׁכֶם לֵאמֹר: "אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ" כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֲשֶׁר מִן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יָכֹל הָאֱלֹהִים לְהָקִים בָּנִים לְאַבְרָהָם, וּכְבָר הוּשַׂם הַגַּרְזֶן עַל־שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים וְהִנֵּה כָל־עֵץ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עֹשֶׂה פְּרִי טוֹב יִגָּדַע וְהֻשְׁלַךְ בָּאֵשׁ!"

— הבשורה על פי לוקאס, פרק ג'

כחלק מתהליך ההיטהרות הטביל יוחנן את מאמיניו בנהר הירדן, ומכאן כנויו "המטביל". הוא אף הטביל את קרוב משפחתו, ישו, אירוע הנחשב למרכזי בחיי שניהם, ותיאורו הציורי מופיע רבות באמנות הדתית-נוצרית. נהוג לזהות את מקום ההטבלה של יוחנן עם בית עברה שליד קאסר אל-יהוד, כ-8 קילומטרים מצפון לים המלח.

דמותו הכריזמטית של יוחנן סחפה אחריה מאמינים רבים, אך גם עוררה את דאגתם של השלטונות הרומיים מפני "המטיף בשער" שביקש לא פעם לערער את הסדר הציבורי. הוא לא חסך את שבט לשונו מההנהגה הפרושית ומן הכהונה הצדוקית ואף מן המלך, דבר שהיה בסופו של דבר בעוכריו (להלן).

בעבר נטו חוקרים לקשור את יוחנן עם כת מדבר יהודה בקומראן, וזאת על פי הקבלות שנמצאו בין רעיונותיו בנושאי טהרה והכנה לקראת יום הדין, לבין רעיונות דומים בכתבי האיסיים במגילות מדבר יהודה. המחקר המודרני אינו מאשש טענות אלה.

אחריתו

שלומית מציגה את ראשו של יוחנן המטביל. ציור של ברנרדינו משנת 1527 ממוזיאון הלובר בפריס

עריפת ראשו של יוחנן המטביל מאת ברנרד ואן אורלי במוזיאון המטרופוליטן

הטטרארך הורדוס אנטיפס העריך שנשקפת סכנת מרד יהודי בשלטונו בהנהגת יוחנן. בנוסף יוחנן מתח ביקורת נוקבת מעל במות העיר על אנטיפס שנישא (בניגוד להלכה היהודית האוסרת נישואי אח לאלמנת אחיו אם ילדה לו ילדים) להרודיאס, שקודם לכן נישאה לאחיו "פיליפוס" וילדה לו ילדים (על פי יוסף בן מתתיהו, אח זה היה הורדוס ולא הטטרארך פיליפוס, וייתכן כי הבשורות מחליפות ביניהם). דבריו של יוחנן עוררו את חמתה של הרודיאס שאילצה את אנטיפס לאסור את יוחנן:

"וַיִּתְפֹּס אֶת יוֹחָנָן וַיַּאַסְרֵהוּ בְּבֵית הַסֹּהַר בִּגְלַל הוֹרוֹדְיָה אֵשֶׁת פִילִפּוֹס אָחִיו אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, כִּי יוֹחָנָן אָמַר אֶל הוֹרְדוֹס: אֵשֶׁת אָחִיךָ אֵינֶנָּה מֻתֶּרֶת לָךְ! וְתִּשְׂטֹם אוֹתוֹ הוֹרוֹדְיָה וַתְּבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ."

— הבשורה על-פי מרקוס, פרק ו'

יוחנן נכלא במרתף מבצרו של הורדוס במכוור (עבר הירדן), אך לא היה בכך די להרודיאס. היא חיכתה לשעת הכושר להינקם בו, וזו הגיעה על ידי בתה שלומית ביום הולדתו של הורדוס:

"וַיְהִי... כַּאֲשֶׁר עָשָׂה הוֹרְדוֹס מִשְׁתֶּה בְּיוֹם הֻלֶּדֶתו לִגְדוֹלָיו וּלְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וּלְרָאשֵׁי הַגָּלִיל, וְתָּבֹא בַת הוֹרוֹדְיָה וַתְּרַקֵּד וַתִּיטַב בְּעֵינֵי הוֹרְדוֹס וּבְעֵינֵי הַמְסֻבִּים עִמּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנַּעֲרָה: שַׁאֲלִי מִמֶּנִּי אֶת־אֲשֶׁר תַּחְפְּצִי וְאֶתֵּן לָך!... וַתֵּצֵא וַתֹּאמֶר לְאִמָּהּ: מָה אֶשְׁאָל? וַתֹּאמֶר: אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל! וַתְּמַהֵר מְאֹד לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּשְׁאַל לֵאמֹר: רְצוֹנִי שֶׁתִּתֵּן לִי עַתָּה בַקְּעָרָה אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל... וּמִיָּד שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחַד הַטַּבָּחִים וַיְצַוֵּהוּ לְהָבִיא אֶת רֹאשׁוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיִּכְרֹת אֶת רֹאשׁוֹ בְּבֵית הַסֹּהַר, וַיְבִיאֵהוּ בַּקְּעָרָה וַיִּתְּנֵהוּ לַנַּעֲרָה, וְהַנַּעֲרָה נָתְנָה אֶל אִמָּהּ."

— הבשורה על-פי מרקוס, שם

סצנת עריפת ראשו של יוחנן הפכה לאחד האירועים המסופרים ביותר בתרבות הנוצרית, וזכתה ברבות הימים לביטוי רב בספרות ובאמנות; אוסקר ויילד כתב את המחזה "שלומית" (במקור "Salomé"), ששימש בסיס ללברית של אופרה באותו שם מאת ריכרד שטראוס. קטע מפורסם באופרה הוא "ריקוד שבעת הצעיפים" של שלומית, שנחשב לאחד הקטעים האירוטיים הידועים ביותר במוזיקה הקלאסית.

בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, מופיע קטע המתייחס ליוחנן המטביל ובו כתוב כי היהודים האמינו שחורבן צבאו של הורדוס בא כעונש על כך שהרג את יוחנן. יוחנן הוצא להורג בסביבות שנת 36 לספירה.

אתרים הקשורים ביוחנן

כנסיית יוחנן בהרים בעין כרם

כנסיית יוחנן המטביל בצד הירדני של קאסר אל יהוד

• כנסיית יוחנן בהרים - כנסייה קתולית בבעלות הפרנציסקנים, השוכנת בעין כרם ומשמרת על פי המסורת את מקום הולדתו של יוחנן.
• כנסיית יוחנן המטביל - כנסייה יוונית אורתודוקסית בעין כרם המוקדשת לחייו ולפועלו של יוחנן.
• מנזר יוחנן במדבר - ממוקם מערבית לירושלים, סמוך למושב אבן ספיר, במורד ההר, על צוק גבוה בגדתו המזרחית של נחל שורק, בין המושב לנחל, כשמעיינות הסטף בגדה שממול. הכנסייה מוקדשת לזכר פעילות ההטבלה של יוחנן במדבר יהודה. מיקומה של הכנסייה דווקא פה ולא במדבר מקורו בקושי ביטחוני של הנוצרים עוד בתקופה הצלבנית להקים כנסייה מבודדת במדבר. עד שנת 2003 נחכר המקום על ידי הנוצרים היוונים-קתולים, אך הם אולצו לעזוב, ואת מקומם תפסו בעלי המקום - הפרנציסקנים.

מנזר יוחנן במדבר

• כנסיית הביקור - אף היא כנסייה פרנציסקנית בעין כרם, המשמרת את המקום בו נפגשו מרים אם ישו ובת דודתה אלישבע אם יוחנן, בעת שהיו שתיהן הרות. המקום גם משמר את המקום אליו ברחה אלישבע עם בנה מפני החיילים הרומאים.
• בית עברה או בית עניה מעבר לירדן הוא המקום בו פעל יוחנן המטביל ובו הטביל את ישו. בית עברה שוכנת על הגדה המזרחית של נהר הירדן, מול קאסר אל-יהוד שבישראל, כ-8.5 ק"מ צפונית למקום שפכו אל ים המלח וכתשעה קילומטרים ממזרח למרכז העיר יריחו.
• סבסטיה - מסורת ימי-ביניימית מצביעה על בירת השומרון כמקום קבורת ראשו של יוחנן, כפי שמופיע במפות צליינים מן התקופה.
• מערת יוחנן המטביל - שוכנת בין מטעי קיבוץ צובה. מדובר בבור מים חצוב, גדול מאוד ואחד המשוכללים מסוגו, ששינה את תפקודו לאורך השנים. בימי בית ראשון שימש הבור לאגירת מים לצרכים חקלאיים ולתעשיית כלי חרס; לאחר חורבן בית ראשון וחידוש היישוב היהודי במקום לאחר שיבת ציון שינה הבור את תפקודו והפך למקווה טהרה. לצורך התאמתו למקווה טהרה הוגבהה רצפת הבור. במאה הרביעית הפך המקום לאתר עלייה לרגל ופולחן ליוחנן המטביל, ועל קירותיו נחרתו ציורים הקשורים ליוחנן או לנצרות. עם כיבוש האזור על ידי המוסלמים ננטש המקום והפך למזבלה לחקלאי האזור. בין השנים 2000–2004 התקיימו במקום עונות חפירה על ידי ד"ר שמעון גיבסון ואוניברסיטת קרוליינה הצפונית בשארלוט . בשנת 2004 נחשף המקום לציבור ויש המבקשים לראות בו את המקום שבו נהג יוחנן המטביל להטביל את הנוהים אחריו.
• מנזר גאנדזסאר - שוכן בנגורנו קרבאך ומחזיק לפי האמונה שרידים שהשתייכו ליוחנן המטביל ואביו זכריה.

ימי חגו

בכנסייה הקתולית מקובלים שני ימי חג: ה-24 ביוני בו מציינים את יום לידתו (Nascita di san Giovanni Battista), וה-29 באוגוסט בו מציינים את הוצאתו להורג.

בנצרות האורתודוקסית מציינים רק את ה-7 בינואר כיומו של יוחנן הקדוש.

הנצרות הקופטית חוגגת את יום הפיכתו למרטיר ביום השני לחודש הראשון (Thout 2), כלומר ב-12 בספטמבר.

ראו גם

• מנדעים

לקריאה נוספת

• משה עמירב, דוד הראל ובניה בן-נון, עין כרם - מסע אל הכפר הקסום, הוצאת כתר, 2004
• תמר הירדני, "מי טבל בכנסיית יוחנן המטביל בעין כרם?" בכתב העת של מכון יד בן צבי, עת-מול 187, מאי 2006, הוצאת יד בן צבי
• אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 195–204, מסת"ב 978-965-566-137-8
• רבקה ניר, יוחנן המטביל - המאמין הנוצרי הראשון, למדא, רעננה, 2019(הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• הקשר בין יוחנן וכת מדבר יהודה
• הטבילה הנוצרית במי הירדן
• המחזה "שלומית" מאת אוסקר ויילד (באנגלית)
• על האיור יוצא הדופן של אוברי בירדסלי ל"שלומית"
• יוחנן המטביל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• יוחנן המטביל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יוחנן המטביל, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)