מכירת חמץ

מכירת חמץ
(מקורות עיקריים)

נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, במכירת חמץ אצל הרב הספרדי הראשי של ירושלים, שלמה משה עמאר, לקראת חג הפסח ה'תשע"ו
ברייתא	תוספתא פסחים פרק ב, הלכה ו - ז
משנה תורה	ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ד', הלכה ז'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן תמ"ח, סעיף ד'
מקורות נוספים	הלכות מכירת חמץ בקיצור שולחן ערוך

מכירת חמץ היא הליך מכירה פורמלי הנהוג בהלכה היהודית, הנועד כדי להתמודד עם איסור חמץ בפסח.

על פי ההלכה, יש לבער את החמץ לפני פסח, ואסור שיהיה אפילו מעט ממנו ברשותו של יהודי. עם זאת, מכירתו לגוי יכולה לפתור את הבעיה, שהרי בכך החמץ אינו עוד ברשותו של היהודי, ועל הגוי לא חל איסור זה.

השתלשלות השיטה למכירת חמץ

על פי ההלכה היהודית, אסור שיימצא ברשותו של יהודי חמץ בפסח, וישנה חובה לבערו או להיפטר ממנו קודם הפסח. ניתן גם להעבירו או למוכרו לגוי לפני הפסח, אך גם במסגרת זו אסור להתנות את המכירה או לתת "על מנת להחזיר".

תחילת ההלכה - מכירת חמץ חד פעמית

מקורה של שיטת המכירה נמצא בתוספתא:

ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: עד שאתה לוקח במנה - קח במאתים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח.

התוספתא מתייחסת למצב שבו נמצא היהודי במצוקה - אין הוא יכול לבער את החמץ שברשותו, כיוון שהוא נמצא בספינה. מתוך כך הותר לו למכור את חמצו לגוי או לתת לו במתנה - ובלבד שיהיה זה במתנה גמורה. כן הותר לו למכור במחיר יקר יותר, תוך רמיזה שייתכן שיקנה את החמץ בחזרה לאחר הפסח. גם כאן לא הותר מעבר לכך.

כך הבין מהתוספתא רב עמרם גאון:

וישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אותו ואין שם הערמה ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים, אלא מורע (-מאורע) הוא - מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי. מאי טעמא (-מהו טעמו של דבר)? כיון דקנייה גוי ומשכיה קם ליה ברשותיה (-כיון שקנאו הגוי ומשכו, הועמד ברשותו), וקימא לן (=וההלכה היא) חמץ שלנוכרי אחר הפסח מותר באכילה".

רב עמרם גאון הבין שאין מדובר דווקא בספינה, אלא בכל מקרה שבו נאלץ היהודי לעשות זאת - אך סייג זאת במפורש בכך שהמכירה תהיה גמורה, ושלא תחזור על עצמה כל שנה (כדי שלא ייראה הדבר כהערמה). כן הגביל את הדברים בכך שעל הגוי לבצע פעולת קניין פיזית בחמץ כדי שיעבור לרשותו.

הרמב"ם הוסיף והדגיש שאם מכר על תנאי הרי שהוא עובר על האיסורים של "בל יראה" ו"בל ימצא".

יש המביאים את דעתו של המהר"ם מרוטנבורג שהובאה בשו"ת הרשב"א להתיר מכירת חמץ: ”על חומץ שנתחמץ בשמרי שכר, יש למכרו לגוים קודם הפסח, ולומר לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקנהו ממך אני או יהודי אחר” (חלק א, סימן תתנ.). אך גם כאן אין זו מכירה על תנאי, אלא הודעה לגוי שלאחר הפסח יוכל לקנותו ממנו, ובדומה לשיטה שהובא בתוספתא.

השתלשלות שיטת המכירה

את תחילת השיטה למכור חמץ ולקנותו לאחר הפסח באורח קבע, ניתן לזהות אצל ר' ישראל איסרלין, בן המאה החמש עשרה, בעל שו"ת תרומת הדשן, שכתב: ”שאלה: מי שיש בידו ענייני חמץ סמוך לפסח, וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה. ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל, אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו. שרי כהאי גוונא (-מותר כעין זה) או לאו? תשובה: יראה דשרי (-שמותר), רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט”. ה"תרומת הדשן" לא ציין שאין לעשות את המכירה באופן קבוע, וכן התיר מכירה גמורה "בדבר מועט", היינו במחיר סמלי.

מאוחר יותר תמה ר' יוסף קארו על רבנו ירוחם, שאסר מכירה בהערמה: ”ואיני מבין דבריו, דהא שרי (-שהרי מותר) ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא (-ואפילו כך מותר) מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי! ואפשר ד'שלא יערים' דקאמר (-שמה שאמר 'שלא יערים') היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי”. אם כן ברור מדברי ר' יוסף קארו שמותר למכור בהערמה, ורק שלא תהיה המכירה על תנאי. אך עם כל זאת הדגיש, גם בחיבורו שולחן ערוך, שיש להוציא את החמץ מן הבית בפועל, כדי שהמכירה תהיה גמורה.

עם הזמן, כאשר לא היה אפשרי להוציא את החמץ מן הבית, התירו (ה'בית חדש' וה'מגן אברהם') למכור או להשכיר את החדר בו נמצא החמץ ביחד עם החמץ. ובקשר לתשלום, היות שלעיתים היה מדובר בכמויות אדירות (מפעלי תעשייה), התירו (ה'נודע ביהודה' ועוד) שישלם סכום קטן בהתחלה, ואת השאר יטיל המוכר על הגוי כהלוואה (שישלם לו לאחר הפסח).

רבי שניאור זלמן מלאדי בעל שולחן ערוך הרב, קבע שצריך לעשות במכירה זו 'ערב קבלן' (ערב שהמוכר יכול לפנות אליו ישירות כדי לקבל את כספו, גם אם עוד לא פנה כלל אל הקונה), שאז אין למוכר שום קשר עם הגוי, ורק אז אפשר לזקוף את שאר הסכום כהלוואה.

היתרים נוספים נוספו עם הזמן בספרות האחרונים: התירו להבטיח לגוי שיקנה ממנו אחר הפסח (ולא רק "שמא אקח ממך"). כן התירו למכור באופן כללי את כל החמץ שבבית היהודי, גם בלי לדעת בדיוק מה מוכרים. עוד בוטל הצורך שתהיה אפשרות לגוי להיכנס באופן חופשי למקום שבו נמצא החמץ. ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו משנה ברורה, הוסיף וכתב:

"ואם ירא לתת לו שטר שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה, יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף בלבד בלי שטר, ותנאי מהני בזה לכמה פוסקים, ויש לסמוך להקל בכגון זה".

לפי כמה מהפוסקים, הגיעו הדברים לכדי מכירה פיקטיבית לחלוטין, כך סובר למשל רבי יאיר חיים בכרך (בשו"ת 'חוות יאיר'), סמך לדבריו הביא מכך ש ש"הקיסר החסיד ירום הודו" פטר את מכירת החמץ ממס מכירות, משום שאין זה אלא טקס דתי.

הסיבות להתפתחות השיטה

יש שכתבו כי מה שגרם להתפתחות השיטה הוא המהפכה התעשייתית וריכוז הייצור שהביאה בכנפיה. יהודים רבים החזיקו במבשלות שכר, ונקלעו לחוסר יכולת לבער את כל החמץ עד הפסח. אם בעבר הייתה ברשות אדם כמות לא-גדולה של חמץ שעליו לבער עד הפסח, הרי שכעת עמדו בעלי המפעלים והמבשלות חסרי אונים אל מול כמויות הענק שהיו צריכים להיפטר מהן. ביעור פשוט, או אפילו מכירה רגילה, היו עלולים לגרום להפסדי ענק ולחוסר יכולת לתפקד מבחינה כלכלית. לצורך כך נדחקו הפוסקים, והחלו להקל יותר ויותר.

התנגדות לשיטת המכירה

לאור התרחקותה של השיטה הזו מצורתה המקורית, קמו לה כמה מתנגדים במאות השנים האחרונות. ההתנגדות הייתה לא רק לעצם המכירה, אלא גם לקניית חמץ שנמכר בשיטה זו, שהרי אם המכירה לא הייתה כהלכה, מוגדר החמץ כ"חמץ שעבר עליו הפסח", שאסור בהנאה.

מתנגד חריף למכירת החמץ הוא הגר"א, שכתב:

שלא למכור שום דבר חמץ כי אם מכירה עולמית. אחר הפסח אין ליקח מן השוק מה שאופין מקמח של ישראל ומשמרים ויי"ש ושכר של ישראל כי המכירה גרוע...

— מעשה רב, בסידור הגר"א, סימן קפ-קפא, ובשאילתות לרבי חיים מוולוז'ין, אות לא.

רבי אלכסנדר סנדר שור בספרו בכור שור התנגד גם הוא למכירה אך רק כאשר היא מגיעה לפטור איסורי דאורייתא כמו איסור הנאה מחמץ, או איסור בל יראה בלא ביטול החמץ, אך לאחר ביטול החמץ שהאיסור הוא רק דרבנן המכירה מועילה, טעמו הוא שכיוון שהמכירה היא הערמה ואינה מכירה גמורה, על כן אינה מועילה לאיסורי תורה אלא רק לאיסורי דרבנן.

גם ר' שלמה קלוגר בתשובותיו התנגד למכירת החמץ בשיטה הנהוגה.

להלכה, בדורות האחרונים הסכימו כל הפוסקים שאין לשלול לחלוטין את מכירת החמץ לנכרי^{[דרוש מקור]}, אולם יש כאלו המתירים אותה בסייגים שונים, יש האוסרים זאת לאנשים פרטיים, ומתירים אותה רק לבעלי עסקים שברשותם חמץ מרובה.

למעשה, יש הסומכים עליה ללא חשש ויש הנמנעים ממכירת חמץ ודאי ואף מקפידים שלא לקנות לאחר הפסח חמץ שנאפה לפניו. המקפידים יותר רוכשים רק מוצרים מקמח שנטחן לאחר הפסח (או מקמח יבש המשמש לאפיית מצות), עקב חשש החמצה בקמח מחיטים שנלתתו במים.

אף על פי כן, יש מהפוסקים שתיארו את המכירה כמנהג רווח והתנגדו לניסיון לערער אחריה, כפי שכתב הרב אהרון וולקין: ”על דבר שאלתו איך אפשר לסמוך על מכירת חמץ דהאידנא שאינה אלא הערמה... כבר כתבתי לו במכתבי העבר שלא טובה הדרך שבירר לפניו לחטט ולנקר אחרי עיקרי הדינים ומנהגי ישראל” (זקן אהרן, חלק ב' או"ח סימן כג)

מכירת חמץ בימינו

מכירת חמץ בערב פסח בחסידות בעלז

שלט הסבר על מכירת חמץ מקוונת בבית החולים שיבא - תל השומר

בימינו המפעלים הגדולים מוכרים את כלל החמץ שלהם לפסח, ואף מדינת ישראל מוכרת את החמץ, בטקס החוזר בכל שנה, כאשר הרב הראשי לישראל, שהוסמך למשימה זו על ידי שר האוצר, חותם על כתב המוכר את חמצהּ של המדינה לגוי. המכירה נהוגה כמעט בכל הציבור, גם אצל אנשים שאין להם חמץ ידוע, כדי לצאת מידי ספק, או כדי לפטור בית או חדר שלא יעשה בו שימוש בפסח, מחובת בדיקת חמץ. חלק מהמכירות כוללות מניות שברשות המוכרים, בשביל למנוע בעלות משותפת שלהם בחמץ שברשות החברות, ומאחר שאת חלקם בחמץ בלבד הם אינם רשאים, כבעלי מניות, למכור.

ככלל, מקובל שבעלי החמץ חותמים על שטר הרשאה סטנדרטי המסמיך את הרב למכור את כלל החמץ שברשותם ובנוסף מפרטים את מקום החמץ. המנהג הוא לתקף את השליחות באמצעות קניין סודר. מנהג זה מחייב פגישה עם הרב על מנת שיקנה את הסודר לבעל החמץ, או לכל הפחות הגעה למקום בו השאיר את הסודר, הגבהתו וחתימה על שטר המכירה.

על מנת להנגיש את המכירה לאנשים שאינם יכולים לפגוש במסדר המכירה או אינם מעוניינים בכך, מוחתמים אנשים על שטרי הרשאה גם באמצעות האינטרנט. הרשאות אלו אינן מאפשרות ביצוע קניין באמצעים המסורתיים, ונסמכים על עיקר הדין לפיו מינוי שליח אינו מחייב קניין, או לחלופין על כך שבימינו עסקאות באינטרנט תקפות מדין 'קניין הסוחרים'. בכל מקרה, הקניין במכירת החמץ לגוי מתבצע באופן מחמיר בשטר ובמתן מעות.

הרב יוסף אפרתי כתב, בהתאם לדעת הרב יוסף שלום אלישיב, שאין לסמוך על מכירת חמץ שביצע חילוני כי לא הייתה לו כוונה אמיתית למכור את החמץ, אלא אם שטר המכירה הקנה לה תוקף גם לפי חוקי המדינה. מנגד, לדעת הרב משה פיינשטיין, המכירה מועילה גם כשבוצעה על ידי חילוני.

בפסח של שנת תשס"ו אירע מקרה חריג, כאשר בהנחיית הרב הראשי לצה"ל אביחי רונצקי, נמכרו לגוי יחד עם החמץ הצה"לי גם כמה מאות כלבים המצויים בשירות צה"ל. זאת לאחר שברגע האחרון התברר כי בניגוד למה שסברו תחילה, האוכל אותו הם צורכים מכיל חמץ ואסור בהנאה ליהודים בפסח (ולכך יש לכלול אותו במכירה).

ראו גם

• חמץ
• היתר המכירה (שמיטה)

לקריאה נוספת

• "מכירת חמץ והשתלשלותה", מאת הרב שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה, עמ' רמד-רנה
• מכירת חמץ לגוי. שיעור של הרב שמואל טל על מכירת חמץ
• הרב יוסף יצחק בלינוב, מכירת חמץ בערב קבלן, ביאור שיטת אדמו"ר הזקן על אופן מכירת החמץ ותשובות לטענות על שיטה זו, תשמ"ה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מכירת חמץ בוויקישיתוף

מכירת חמץ

• טופס מכירת החמץ, באתר הרבנות הראשית לישראל, למכירת חמץ באינטרנט
• הרב אליקים לבנון, מכירת חמץ, באתר כיפה
• מכירת חמץ כפי שיטת חב"ד על ידי ערב קבלן
• הרב ד"ר ישעיהו רוטר על הגדרות "חמץ" ומכירתו דרך אינטרנט
• מידע על מכירת חמץ בקטלוג הספרייה הלאומית

מאמרים על מכירת חמץ

• הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, על 'מכירת החמץ' (אורכב 17.04.2012 בארכיון Wayback Machine), מאמר הסוקר את המקור למכירת החמץ, היקפו והתנאים בהם הותר, לעומת אופי המכירה וצורתה כפי שהיא נוהגת בימינו. אתר "ישיבת אור וישועה".
• יהודה צבי שטמפפר‏, מכירת חמץ לגוי - ישראבלוף או היתר ראוי?, באתר וואלה, 6 באפריל 2009
• הרב אליעזר מלמד, הלכות מכירת חמץ, באתר "פניני הלכה"
• רונן כץ, הסבר על מכירת חמץ, "דף קשר" 927, ישיבת הר עציון
• הרב אמנון בזק על מכירת חמץ כדילמה הלכתית
• יצחק בן יוסף, אין לך הערמה גדולה מזו, מקור ראשון, מוסף "שבת", 1 באפריל 2012
• קופטי מהקונסוליה החבשית קנה את חמץ המדינה, דבר, 13 באפריל 1960
• JTA ובן סלס, אחרי יותר מ-40 שנה, יהודי ניו יורק מחפשים קונה חדש לחמץ שלהם, באתר הארץ, 25 במרץ 2021
• מאמרים בנושא מכירת חמץ, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.