רוברט קוך

רוברט קוך
Robert Koch
	רוברט קוך בסביבות שנת 1900
	רוברט קוך בסביבות שנת 1900
לידה	11 בדצמבר 1843; קלאוסתאל (גר'), הנובר
פטירה	27 במאי 1910 (בגיל 66); באדן-באדן, באדן, גרמניה
שם לידה	Robert Heinrich Hermann Koch
ענף מדעי	ביולוגיה, רפואה
מקום מגורים	גרמניה
מקום לימודים	אוניברסיטת גטינגן
מנחה לדוקטורט	גאורג מייזנר, רודולף וירכו
מוסדות	אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
תלמידי דוקטורט	אמיל אדולף פון ברינג, קיטסאטו שיבסבורו, פרידריך לפלר, אוגוסט פון וסרמן
פרסים והוקרה	אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה; אזרחות כבוד של קלאוסתאל-צלרפלד; אביר הצלב הגדול של מסדר העיט האדום; אות המסדר מקסימיליאן של בוואריה למדעים ואמנויות (1909); פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (1905); אזרח כבוד של ברלין; חבר זר של החברה המלכותית (4 במרץ 1897) ;
בן או בת זוג	אמי קוך (16 ביולי 1867–1893); הדוויג קוך (2021–?) ;
צאצאים	גרטרוד פפוהל
תרומות עיקריות
	מהאבות המייסדים של מדע הבקטריולוגיה, מגלה מקור מחלת השחפת
חתימה

הַיְנְרִיךְ הֶרְמָן רוֹבֵּרְט קוֹךְ (בגרמנית: Heinrich Hermann Robert Koch‏; 11 בדצמבר 1843 – 27 במאי 1910) היה רופא ומיקרוביולוג גרמני, מהאבות המייסדים של מדע הבקטריולוגיה והמיקרוביולוגיה. הוא זיהה את הגורמים למחלות שחפת, כולרה וגחלת (אנתראקס) וסיפק בסיס ניסויי לזיהוי מחלות זיהומיות, שכולל ביצוע ניסויים בבעלי חיים ובבני אדם. קוך יצר ושכלל שיטות מחקר בתחום המיקרוביולוגיה וגילה תגליות מפתח בתחום בריאות הציבור. על תרומתו לחקר השחפת, זכה קוך בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1905.

ביוגרפיה

רוברט קוך נולד בקלאוסתאל (Clausthal) שבממלכת הנובר (כיום בגרמניה), לפקיד מכרות. למד רפואה אצל יאקוב הנלה באוניברסיטת גטינגן, וסיים את לימודיו ב-1866. שירת בצבא במלחמת צרפת–פרוסיה ואחריה הפך לרופא מחוזי בוולשטיין. למרות האמצעים הדלים שעמדו לרשותו הפך, יחד עם לואי פסטר, לאחד ממייסדי הבקטריולוגיה.

בוולשטיין החל קוך להתמקד בחקר הגחלת (אנתרקס). באותה תקופה המחלה הייתה נפוצה בקרב פרות וחיסלה לעיתים עדרים שלמים וגרמה גם מוות בקרב בני אדם. באותו זמן קוך היה ללא הכשרה במחקר, מנותק מהקהילה המדעית, ומספריות מדעיות, וכמעט ללא ציוד מדעי. כמו כן הוא היה רופא עסוק עם פציינטים רבים. למרות כל זאת הוא החל לחקור את המחלה.^[1] המעבדה שעמדה לרשותו הייתה ממוקמת בדירה בת 4 החדרים בה גר, והציוד המרכזי שהיה לו היה מיקרוסקופ שקיבל כמתנה מאשתו, וכן ציוד שהכין במו ידיו.^[2]^[1]

עוד קודם לכן קזימיר דאוויין הראה קיום העברה ישירה של מתגי גחלת (anthrax bacillus) בין פרות. קוך החליט לאשש באופן מדעי כי חיידק זה הוא באמת סיבת המחלה. הוא לקח חיידקים מדם של חיות משק שמתו זה מכבר מגחלת, והשתמש בכפיסי עץ שהכין בעצמו כדי להחדיר את החיידקים לעכברים, וגילה כי כל העכברים מתו בתוך זמן קצר. בה בעת הוא לקח דם של חיות בריאות והחדיר אותו לעכברים אחרים, וכל העכברים האלה לא סבלו מהמחלה. דבר זה אישש ממצאים של חוקרים אחרים שהראו כי ניתן להעביר את המחלה באמצעות דם של חיה שחלתה בגחלת.^[1]

ממצאים אלה לא השביעו את רצונו של קוך. הוא רצה לדעת האם חיידק, שלא היה מעולם בקשר עם חיה חולה, יכול לגרום למחלה אצל חיה בריאה אחרת. ייתכן לדוגמה כי גורמים אחרים בדם החיה החולה מעבירים את המחלה.^[3]

כדי לענות על שאלה זו קוך המציא שיטות לגדל תרביות טהורות של חיידקי bacillus, בנוזל שנלקח מעין של פר שהומת קודם לכן. הוא מצא שיטות לחקור, לצייר ולצלם תרביות אלה ותיעד את התרבות החיידקים. הוא שם לב גם שכאשר התנאים הפכו לא-נוחים לחיידקים (כמו מחסור בחמצן), הם יצרו נבגים שיכלו להתמודד עם התנאים הקשים, וכאשר התנאים השתפרו מחדש, הם חזרו לחיות כחיידקים פעילים.^[1] כך גילה קוך שעל אף שחיידקי האנתרקס לא יכולים לשרוד בצורתם המקורית מחוץ לגוף במשך זמן רב, הם מפתחים נבגים שיכולים להחזיק מעמד זמן רב. כשנבגים אלה נמצאו בקרקע הם גרמו להתפרצויות "ספונטניות" ובלתי מוסברות של המחלה. קוך גידל מספר דורות של חיידקים בתרביות טהורות אלה. לאחר מכן החדיר את החיידקים לעכברים והראה שאף על פי שחיידקים אלה לא היו בקשר עם בעלי חיים הם יכלו עדיין לגרום לגחלת. דבר זה היה פריצת דרך באישוש תאוריית החיידקים כגורמי מחלות משום שהצביע על כך שניתן להעביר את המחלה באמצעות חיידקים שלא הגיעו ישירות מחיה חולה.

קוך הציג את ממצאיו בפני פרדיננד כהן, פרופסור לבוטניקה מאוניברסיטת ברסלאו (כיום ורוצלב בפולין). כהן כינס את עמיתיו כדי להתבונן בהדגמה של קוך, ביניהם היה גם הפרופסור לפתולוגיה ואנטומיה יוליוס כהנהיים. כהן וכהנהיים התרשמו עמוקות מעבודתו של קוך. בשנת 1876 פרסם כהן את עבודתו של קוך בירחון הבוטני שהוא היה עורכו. בתוך זמן קצר הפך קוך לאדם מפורסם. עם זאת הוא המשיך לעבוד כרופא בוולשטיין במשך 4 שנים נוספות. במהלך תקופה זו הוא שכלל את שיטות העבודה שלו לקבע, לצבוע ולצלם חיידקים. כמו כן הוא המשיך לבצע עבודה חשובה של חקר מחלות שנגרמו על ידי זיהום חיידקי של פצעים, ופרסם את תוצאותיו ב-1878. בעבודה זו, כמו בנושא הגחלת, הוא סיפק בסיס מדעי ומעשי לבקרת הזיהום והמחלה.^[1]

בעקבות פרסומו של קוך הוא קיבל ב-1880 משרה במשרד הבריאות הקיסרי בברלין. בברלין שיפר את השיטות בהן השתמש בוולשטיין, כולל שיטות צביעה ובידוד, ושיפור מצעי גדילה לחיידקים, כולל צלחות אגר וצלחות פטרי, בהם משתמשים עד היום. בעזרת שיטות אלה הצליח לגלות ב-1882 את החיידק שגורם למחלת השחפת, "Mycobacterium tuberculosis". הוא פרסם את תגליתו ב-24 במרץ בכנס של החברה הפיזיולוגית בברלין. מכיוון שבתקופה זו הייתה השחפת גורם תמותה מרכזי, ממנה מת בממוצע כל גרמני שביעי, גילויו העלו אותו לרמת החשיבות של לואי פסטר במחקר הבקטריולוגי.

ב-1883 קוך עבד עם צוות חוקרים צרפתיים באלכסנדריה שבמצרים על חקר הכולרה. הוא זיהה את חיידק הוויבריו כולרה (Vibrio Cholerae), אולם הוא לא הצליח להוכיח באופן ניסויי שחיידק זה הוא גורם המחלה. ב-1885 הוא קיבל תואר פרופסור להיגיינה באוניברסיטת ברלין. ב-1891 הוא הועמד בראש "המכון למחלות מידבקות" (המכון קיים עד היום, כפוף ישירות למשרד הבריאות הגרמני וקרוי "מכון רוברט קוך"). הוא עזב את התפקיד ב-1904 והחל לנסוע ברחבי העולם ולחקור מחלות באפריקה (מחלת השינה), הודו (דבר), סרי לנקה (מלריה) וג'אווה.

מלבד עבודתו החשובה בחקר השחפת, עליה קיבל פרס נובל, יש חשיבות גדולה גם לאקסיומות של קוך, אשר אומרות שבשביל לקבוע שאורגניזם פתוגני, גורם למחלה, צריך להראות כי הוא:

נמצא בכל מקרי המחלה שנבדקו
הוכן והוחזק בתרבית טהורה
הצליח לגרום להדבקה במחלה המקורית גם לאחר כמה דורות בתרבית
יכול להתקבל מחדש מחיות שהודבקו בו ולהתרבות שוב בתנאי מעבדה

אחרי הצלחתו החלה רמת המחקר שלו להתדרדר, בייחוד אחרי שערוריית ה"טוברקולין". בשנת 1890 הציג בקונגרס הבינלאומי העשירי לרפואה תרופה נגד שחפת בשם טוברקולין, שאת נוסחתה שמר קוך בסוד. התרופה התקבלה בהתלהבות גדולה, בהסתמך על המוניטין של ממציאה וקוך זכה בשל כך בעיטור הוקרה מטעם הממשל הפרוסי. בתוך זמן מה התברר שהתרופה איננה יעילה ורבים מהחולים שקיבלו אותה מתו.

תלמידיו הצליחו למצוא בעזרת השיטות שפיתח את האורגניזמים האחראים בין השאר לדיפתריה, טיפוס, דלקת ריאות, זיבה, דלקת קרום המוח, צרעת, דבר, טטנוס ועגבת.

קוך נפטר ב-1910 בבאדן-באדן שבגרמניה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

רוברט קוך, באתר פרס נובל (באנגלית)
ד"ר יוחאי וולף, "האב המייסד" של הבקטריולוגיה: 106 שנים למותו של רוברט קוך, מגדולי חוקרי החיידקים, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 27 במאי 2016
הזמנה להרצאה על רוברט קוך, בלווית פנס קסם, 28 במאי 1932. באתר הספרייה הלאומית
יש כאן חיידק, הגורם למחלה!
רוברט קוך, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי רוברט קוך בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
רוברט קוך, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ביוגרפיה של קוך באתר פרס נובל לרפואה
^ פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926
^ שנים רבות לאחר מכן התגלו גורמים אחרים שאינם חיידקים שמעבירים מחלות - לדוגמה נגיפים ובהמשך גם חלבונים כמו פריונים

[nobel-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ביוגרפיה של קוך באתר פרס נובל לרפואה

[2] פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926

[3] שנים רבות לאחר מכן התגלו גורמים אחרים שאינם חיידקים שמעבירים מחלות - לדוגמה נגיפים ובהמשך גם חלבונים כמו פריונים

[1]

[2]

[3]

זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1901–1925	פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925)
1926–1950	פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950)
1951–1975	תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975)
1976–2000	בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000)
2001 ואילך	הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) • אמברוז, רובקון (2024)