אליהו ונביאי הבעל בכרמל
אליהו ונביאי הבעל בכרמל (ידוע גם בשם מעמד הר הכרמל) הוא סיפור מקראי המתואר בספר מלכים א על עימות דתי־פולחני שאורגן על ידי אליהו נביא ה', בינו ובין 450 נביאי בעל. העימות נערך בהר הכרמל שבגבול בין ממלכת ישראל וממלכת צור הכנענית.[1] לפי המקרא, נביאי הבעל הפסידו בעימות וכתוצאה מכך נטבחו על־ידי אליהו.
על פי המסורת היהודית הבתר־מקראית, האירוע התרחש בשנת ג'ל"ו, בשנה השש־עשרה למלכות אחאב.[2]
עלילת הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי ספר מלכים א', פרק י"ח, הרקע לעימות היה מדיניותה של ממלכת ישראל לתמוך בפולחן הבעל – שנחשב לעבודה זרה ונאסר בתורה. מתוך רצון למגר זאת מעם ישראל, יזם אליהו הנביא עימות עם נביאי הבעל ואשרה. לא הוטלו הגבלות על שום צד בסכסוך. יושבי ממלכת ישראל, שימשו כקהל וכשופטים בעת ובעונה אחת, ולמעשה העימות היה בשבילם הדרך לבחירת צד בסכסוך.
המיקום הנבחר היה הר הכרמל. להרים יש מעמד דתי חשוב הן במקרא ובדת הישראלית הקדומה והן בדת הכנענית בכלל; הר הכרמל היה ידוע כהר קדוש כבר מימי תחותמס השלישי, ואולי מרומז גם בברכת משה לזבולון: ”עמים הר יקראו, שם יזבחו זבחי צדק, כי שפע ימים יינקו, ושפֻני טמוני חול” (דברים, ל"ג, י"ח–י"ט), ובעת העימות היה הגבול בין ממלכת ישראל וממלכת צור בעלות הברית.[3]
אליהו פתח את העימות בהצעה לשיטת הכרעה בין העמדות: העימות יוכרע לטובת הצד שאלוהיו יוריד אש מהשמים. ואכן, שיטת ההכרעה של אליהו התקבלה – הוחלט שכל צד ישתמש במזבח משלו ובפר משלו, כדי להוכיח שאלוהיו הוא האל האמיתי: ”וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים, וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים, וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים”[4].
לנביאי הבעל ניתנה הזכות להיות הראשונים לנסות להוריד אש מהשמים. בתחילה, הם ניסו לשכנע את הבעל במתינות יחסית: ”וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה”[5]. כשהגיע הצהרים, החל אליהו להתל בהם ואמר להם בסרקזם שעליהם לקרוא לבעל בקול גדול כדי להסב את תשומת לבו מעיסוקיו האחרים. נביאי הבעל קבלו את דבריו ברצינות, ואכן קראו בקול גדול. וכדי להגביר את ההשפעה, גם שרטו שריטות בגופם כמנהג עובדי הבעל, ובכל זאת: ”וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב”[6].
בשלב זה, הגיע תורו של אליהו לנסות ולהוריד אש מהשמים. קודם כל, הוא הכין מזבח לירידת האש: ”וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב; אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה'”[7]. בנוסף, בנה אליהו סביב למזבח תעלה בשטח של בית סאתים. לאחר שהניח את העצים והפר על המזבח, יצק על המזבח ועל התעלה מים, והתפלל: ”וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם. וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית”[8].
ה' נענה לתפילת אליהו, והוריד אש מהשמים ששרפה את הפר, עצי המזבח, המזבח ומי התעלה. לפי המקרא, לאחר שהעימות הסתיים בניצחונו של אליהו, העם השתחווה והצהיר על אמונתו ודבקותו בה' אלוהיו. אליהו ציווה את העם לתפוס את נביאי הבעל. העם תפס את כולם, אליהו הוריד אותם אל נחל קישון ושם טבח בנביאים.
פרשנות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חז"ל דרשו מהכתוב "ויתנו לנו שנים פרים" שהפרים שנבחרו היו תאומים זהים, שגדלו על אותו אבוס, כדי שלא יגיד הצד המפסיד שהאש ירדה על קרבן הצד המנצח, כי הפר שלו היה יותר שווה[9]. חז"ל דרשו מהכתוב "ויבחרו להם הפר האחד" ומהכתוב "וייקחו את הפר אשר נתן להם" שהפר שנבחר לבעל סירב להיקרב אלא אם כן אליהו יתן אותו לידי נביאי הבעל[9]. חז"ל דרשו מהכתוב "ויפסחו על המזבח אשר עשה"[10] ומהכתוב בעמוס "ואם יחבאו בראש הכרמל משם אחפש"[11][12] שחיאל עשה את המזבח חלול, כדי שכשישמע את נביאי הבעל מתפללים, ידליק את המזבח מבפנים. התוכנית לא הצליחה, כי ה' שלח נחש שהרג אותו לפני שבצע את זממו. רבי שמעון בן לקיש דרש מהכתוב "אין קול ואין עונה ואין קשב", שאחרי קריאות נביאי הבעל, הקב"ה השתיק את כל העולם, כדי שהנביאים לא יגידו שהבעל ענה להם[13]. חז"ל דרשו מהכתוב "ויבנה את האבנים מזבח בשם ה'" שאליהו קרא למזבח שבנה - ה'[14]. חז"ל דרשו מהכתוב "ויאמר מלאו ארבעה כדים מים ויצקו על העלה ועל העצים ויאמר שנו וישנו ויאמר שלשו וישלשו וילכו המים סביב למזבח וגם את התעלה מלא מים"[15] ומהכתוב במלכים ב "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו"[16][10] שלאחר יציקת שנים עשר הכדים על המזבח, אלישע יצק על ידיו של אליהו מים מכדו, ובקצות אצבעותיו של אליהו בקעו עשרה מעיינות שמילאו את כל התעלה (שהרי מ-12 כדים לא יכולה להתמלא תעלה בשטח בית סאתים). חז"ל דרשו מהכתוב "ויתנבאו עד לעלות המנחה" ומהכתוב "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר" שאליהו עצר את השמש כשהתחיל לעשות את ההכנות להורדת האש מהשמים[17]. רבי שמלאי דרש מהכתוב "ובדברך עשיתי" שה' ביקש מאליהו לעשות את המעמד עם נביאי הבעל בכרמל[18].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מבחן האש בכרמל, באתר תנ"ך ממלכתי
גליה דורון, מראה מקום: אליהו בכרמל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בנימין מזר, עמים הר יקראו, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה יד, 1978, עמ' 39
- ^ סדר עולם רבה יז
- ^ בנימין מזר, עמים הר יקראו, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה יד, 1978, עמ' 39–40
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"ג
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"ו
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"ט
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוקים ל"א–ל"ב
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוקים ל"ד–ל"ז
- ^ 1 2 במדבר רבה, פרשה כ"ג, פסקה ט'
- ^ 1 2 ילקוט שמעוני ריד
- ^ ספר עמוס, פרק ט', פסוק ג'
- ^ שמות רבה, פרשה ט"ו, פסקה ט"ו
- ^ שמות רבה, פרשה כ"ט, פסקה ט'
- ^ פסיקתא רבתי ד ד"ה וייקח אליהו
- ^ אליהו רבה יז ד"ה בימי אליהו הנביא
- ^ ספר מלכים ב', פרק ג', פסוק י"א
- ^ אגדת בראשית עז ג
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ב', הלכה ח'