מציאת ספר התורה בימי יאשיהו

מציאת ספר התורה בימי יאשיהו
	וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר: 'סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה'', וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ. וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר: 'הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ה''. וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: 'סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן', וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: 'לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ'.
	ספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוקים ח'–י"ג

מציאת ספר התורה בימי יאשיהו הוא סיפור מקראי המופיע בספר מלכים ובספר דברי הימים^[1]. לפי הסיפור, בזמן שיפוץ בית המקדש הראשון מצא חלקיהו הכהן את "ספר התורה" והביא אותו לשפן הסופר, שהקריא אותו ליאשיהו מלך יהודה. בעקבות הכתוב בספר, בוצעה "רפורמת יאשיהו", ובה המלך ושליחיו ביערו מבית המקדש ומירושלים את כלי העבודה הזרה וערכו חגיגה המונית של הקרבת קרבן הפסח.

רבים מחוקרי המקרא סבורים שהספר שנמצא הוא ספר דברים או גרסה מוקדמת שלו, ורפורמת יאשיהו הייתה למעשה יישום של חוק ריכוז הפולחן המופיע בספר דברים.

עלילת הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת שמונה עשרה למלך יאשיהו (סביבות 622 לפנה"ס; לפי תיארוך מסורתי: 457 לפנה"ס), שלח המלך את שפן הסופר אל חלקיהו הכהן לצוות אותו שיחזק את בדק הבית. כששפן הגיע אל חלקיהו, שמע ממנו שמצא בבית המקדש ספר תורה. שפן חזר אל יאשיהו והקריא לו את הכתוב בספר. בתגובה לכך, קרע המלך את בגדיו ושלח משלחת אל חולדה הנביאה. חולדה התנבאה שה' יביא רעה על ממלכת יהודה כפי הכתוב בספר, מכיוון שעבדו עבודה זרה, אך הרעה לא תבוא בימי יאשיהו עצמו.

בעקבות זאת, אסף יאשיהו את זקני יהודה וירושלים, הקריא לפניהם את הספר וכרת "ברית" עם כל העם שילכו אחרי ה' ויקיימו את הכתוב בספר וציווה על הכוהנים להוציא מבית המקדש את הכלים העשויים לבעל ולאשרה. יאשיהו הוציא האשרה שהייתה בבית המקדש ושרף אותה, ביטל את כל הבמות שבממלכת יהודה, טימא את גיא בן הינום כדי שלא תתבצע בו העברה למולך, ניתץ את המזבחות שהקים מנשה וטימא את הבמות שעשה שלמה לעשתרת לכמוש ולמלכום; הוא טימא מזבח שהקים ירבעם בן נבט בבית אל באמצעות שריפת עצמות אדם על המזבח, וזבח את כל כהני הבמות. בהמשך הסיר גם את האובות והידעונים והתרפים. המלך חזר לירושלים וציווה על העם לעשות את חג הפסח כפי הכתוב בספר, והפסח שנחגג על ידי העם – לא נעשה כמוהו מתקופת השופטים.^[2]

בספר דברי הימים מסופר שיאשיהו התחיל את עקירת העבודה הזרה מספר שנים לפני מציאת הספר.^[3]

פרשנות מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשני המקרא התקשו מדוע נחרד יאשיהו למשמע הכתוב בספר, בעוד שלפי המתואר במקרא^[4] ובסיפור עצמו – ספר התורה נכתב בידי משה מאות שנים קודם לכן, ולפי המקובל ביהדות הוא עבר במסורת רצופה מאב לבן ומרב לתלמיד,^[5] וכל העם אמורים להכיר את הכתוב בו ובפרט המלך שמצווה לכתוב לעצמו ספר תורה.^[6]

חלק מהמפרשים ביארו על פי דברי התלמוד^[7] שהספר שנמצא היה הספר המקורי שנכתב בידי משה עצמו, הוא הוחבא במקום סתר מפני אחז ששרף את כל ספרי התורה, וכשנמצא הוא נפתח בקללות שבפרשת כי תבא בפסוק ”יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ”^[8] בניגוד להלכה שקובעת שהספר צריך להגלל לתחילתו.^[9] צירוף המקרים הזה גרם לחרדתו הגדולה של יאשיהו.^[10]

לפי התלמוד הירושלמי, הטעם לכך שיאשיהו נחרד בשומעו את דברי ספר התורה, הוא משום שהספר נפתח בפסוק ”אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם”^[11]:

אמר רב חונה: אמר רב יהודה בשם שמואל: על הדבר הזה קרע יאשיה ואמר: עלי להקים!

— תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ז', הלכה ד'

הרד"ק כתב שהתורה נשתכחה בימי מלכות מנשה שהיה לפי התנ"ך "רע בעיני ה'",^[12] ולכן לא הכיר יאשיהו את דברי התורה והם היו חידוש בעיניו.^[13] בפירוש המיוחס לרש״י הוצע שספר דברים (ספר משנה תורה) הוא שנמצא.^[14]

מחקר המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בשנת 1805 פרסם חוקר המקרא וילהלם מרטין לברכט דה וטה מחקר על ספר דברים, ובו טען שהמאפיין המרכזי של קובץ החוקים שבמרכז הספר^[15] הוא הציווי לריכוז הפולחן שאינו מופיע בשאר חמישה חומשי תורה. ספר דברים הוא גם החומש היחיד שבו מוזכר המושג "ספר התורה", והכוונה היא על החוקים שבספר דברים עצמו.^[16] דה וטה הסיק מכך שהספר שמצא חלקיה ושבעקבותיו החלה רפורמת יאשיהו וריכוז הפולחן הוא ספר דברים. דה וטה שיער שהספר נכתב סמוך למועד מציאתו, ומטרת הכתיבה הייתה להביא לרפורמה, שאכן באה בעקבות הספר.^[17] השערת דה וטה הייתה מקובלת אצל חוקרי מקרא רבים במאה ה-19 וה-20.

חוקרים מאוחרים יותר כמו מרטין נות משערים שספר דברים עם הספרים יהושע, שופטים, שמואל ורובו של ספר מלכים הם יצירה של כותב אחד שחי בתקופת גלות בבל שכתב מנקודת מבטו את ההיסטוריה של עם ישראל מחנייתם בהר חורב ועד לגלות.