תנינאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "תמסח" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו תמסח (פירושונים).
Disambig RTL.svg המונח "תנין" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו תנין (פירושונים).
Information-silk.svgתנינאים
Crocodilia collage1.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
קבוצה: זאורופסידה
קבוצה: ארכוזאוריה
סדרה: תנינאים
משפחות

ראו בגוף הערך.

שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Crocodilia
‏(אוון, 1842)
תחום תפוצה
World.distribution.crocodilia.1.png

תנינאים (שם מדעי: Crocodilia) היא סדרה של בעלי חיים זוחלים בקבוצת הזאורופסידה הכוללת כ-23 מינים הנפוצים בדרום אסיה, בצפון אוסטרליה, באפריקה ובאמריקה. הסדרה כוללת שלוש משפחות: תניניים, אליגטוריים וגאביאליים. מבין אלו החיים, היצורים הקרובים ביותר לתנינאים הם העופות. היסטוריית המאובנים של התנינאים עשירה מאוד. מבנה גופם מותאם היטב לסביבה, ולכן השתנה רק במידה מועטה בחלוף מיליוני השנים. כך, עורם מכוסה מגנים קרניים קשיחים; זנבם חזק; רגליהם מותאמות לזחילה, להליכה ולריצה גם יחד; גופם שטוח יחסית; מערכות הגוף מותאמות לאורח חייהם המימי למחצה; הפה מצויד בלסתות חזקות ושיניים חדות המתאימות לתפיסת הטרף בכוח עצום; וחושיהם חדים. שיטות הציד שלהם מגוונות, כשהידועה שבהן היא מארב סבלני לטרפם.

המבנה החברתי שלהם כולל מדרג חברתי ברור, כשבראשו הזכרים ומתחתיהם - הנקבות. הנקבות מטילות מספר ביצים רב לתוך קנים הבנויים לרוב מבוץ ומצמחייה. בתחילת חייהם אבקועי התנינים פגיעים מאוד, אולם עם הגיל והגודל מספר האיומים הטבעיים עליהם קטן משמעותית. מקומם בתרבות האנושית נרחב, והם שימשו כסמלים בתרבויות מזרחיות ומערביות רבות. ציד אינטנסיבי התרחש מאז המהפכה התעשייתית, והביא להידלדלות אוכלוסיות תנינאים רבות; חלקן אף הובאו למצב של סכנת הכחדה. סכנה זו, יחד עם הרס בתי גידול, הביאו לנקיטת צעדים לאומיים ובינלאומיים לשימורם.

אבולוציה ומיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיני תנינאים קדומים שונים. בתמונה מימין למעלה ע"פ כיוון השעון: גאביאל הודי (Gavialis gangeticus), המין Saurosuchus galilei, המין Litargosuchus leptorhynchus, המין Chenanisuchus lateroculi, המין הימי Dakosaurus maximus בציד פטרוזאורים, המין Longosuchus meani.

היצורים החיים הקרובים ביותר לתנינאים הם העופות - יחד הם השרידים היחידים והאחרונים לקבוצת הארכוזאוריה. קבוצה זו כללה גם את קבוצת הדינוזאוריה, הכוללת את כל הדינוזאורים. אבותיהם הקדומים של התנינאים, אם כן, היו זוחלים קדומים. במיונים המודרניים מצויה קבוצה בשם "דמויי תנינים" (Crocodylomorpha) הכוללת את התנינאים המודרניים ואת כל קרוביהם שנכחדו. התנינאים הקדומים הופיעו כבר לפני 200 מיליוני שנים לערך, ובמהלך התקופה הארוכה שעברה מאז חל רק שינוי קטן יחסית במבנה הבסיסי של גופם. במהלך האבולוציה שלהם התנינאים היו עדים לתהליכים עולמיים רבי השפעה, כמו נדידת היבשות והתפצלות פנגיאה, עידן הקרח האחרון, היכחדות הדינוזאורים והזוחלים הגדולים ותפיסת מקומם על ידי היונקים. תהליכים אלו השפיעו לאין ערוך על האבולוציה של התנינאים ועל תפוצתם המודרנית.

אבות קדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של פיטוזאורוס
איור של אטוזאורוס
גולגלתו של סרקוסוכוס

קבוצת הארכוזאוריה, שכוללת את האבות הקדמונים של הדינוזאורים, העופות והתנינאים כולם, התפצלה במרוצת השנים לשושלות יצורים רבות, שרק לשתיים מרכזיות מהן התמזל המזל והן הביאו לקיומם של יצורים החיים גם היום. שני ענפי הארכוזאורים הללו נקראים אורניתודים (Ornithodira) וקרורוטרסנים (Crurotarsi); האורניתודים הם אבותיהם של הדינוזאורים והעופות, בעוד שהקרורוטרסנים הם אבותיהם של התנינאים. הקרורוטרסנים הקדומים היו בעלי-חיים פרימיטיבים, שהמאפיין המאפשר להבחין בינם לבין אחיהם האורניתודים הוא מבנה עצמות קרסול ייחודי.‏[1] בין קבוצות הקרורטורסנים הבולטות ניתן למנות את הפיטוזאורים (Phytosauria), שחיו בטריאס עליון ושנפוצו באירופה ובצפון אמריקה, את האטוזאורים (Aetosauria), שגופם היה מכוסה ברובו המכריע בשריון חד, ואת הראויסוכים (Rauisuchia), שהיו מהטורפים היבשתיים הדומיננטיים ביותר לפני בוא הדינוזאורים.

מעט אחרי-כן הופיעו הספנוסוכים (Sphenosuchia), שחיו באזורים רבים בעולם מאמצע-סוף תור הטריאס ובתור היורה (אחרון הספנוסוכים נכחד, כנראה, בסמוך לסוף תקופת הדוגר). גודלם היה קטן יחסית וגופם - זקוף. אחרי הספנוסוכים הגיעה תורם של הפרוטוסוכים (Protosuchia). ביחס לתנינאים המודרניים, הפרוטוסוכים היו יצורים קטנים (הגדולים שבהם הגיעו לאורך של מטר אחד לערך), חוטמם היה צר וגפיהם - ארוכות. הם היו כנראה יצורים יבשתיים, אף שייתכן שחלקם החזיקו באורח חיים מימי למחצה. באותה עת היו כל יבשות העולם "המודרניות" מחוברות לכדי יבשת על אחת שנקראה פנגיאה. תצורת יבשות זו אפשרה להם להרחיב את תפוצתם לכל יבשת אמריקה, לדרום יבשת אפריקה, לאירופה ולמזרח אסיה. הפרוטוסוכים בלטו בתור הטריאס, אך מספרם הצטמצם במהירות בתחילתו של תור היורה, והם נעלמו כליל בסופו של תור זה, סמוך לתחילתו של תור הקרטיקון.‏[1]

צורות הביניים; המעבר למים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מקומם של הפרוטוסוכים תפסו בהדרגה קבוצה של תנינאים קדומים שנקראה Mesoeucrocodylia (להלן: "תנינאי הביניים"). מאובנים לא מעטים של חברי קבוצה זו נמצאו ברבות השנים, אולם הגדרתה של קבוצה זו אינה יציבה ועתידה אינו ברור. בעבר היא כלל לא הייתה קיימת, ובמקומה הוגדרה קבוצת ה-Mesosuchia, אולם נמצא שהאחרונה היא פרפילטית ולכן הוחלט על ביטולה.‏[2] תנינאי הביניים התקיימו החל מתחילת תור היורה; מרביתם נכחדו עד סוף הקרטיקון, אולם חלקם הקטן חי גם בתור השלישון. קרבתם של תנינאי הביניים לסביבות החיים המימיות הייתה גדולה יותר מזו של קודמיהם, אף שבמידה משתנה - חלקם שמרו על אורח חיים יבשתי בעיקרו, בעוד שחלקם האחר הפך ליצורים מימיים באופן כמעט מלא. כך למשל, שתי משפחות של ת'לאטוסוכים (Thalattosuchia): ה-Teleosauridae וה-Metriorhynchidae, אימצו אורח חיים מימי עד כי גפיהם הפכו לדמויות-משוטים; יתר על כן, זנבם של בני הקבוצה האחרונה אף הפך לדמוי סנפיר.

בתור הקרטיקון הופיעו קבוצות נוספות של תנינאי ביניים: ה-Atoposauridae, שהיו יצורים יבשתיים קטנים בעלי חוטם קצר ורגליים ארוכות יחסית, חיו בסוף היורה ובתחילת הקרטיקון בגונדוואנה, היבשת הצפונית; ה-Pholidosauridae, שהיו בעלי חוטם ארוך במיוחד, נפוצו בלאוראסיה ובגונדוואנה גם יחד; ידועים במיוחד הם סרקוסוכוס (Sarcosuchus) ודיינוסוכוס (Deinosuchus) שחיו בקרטיקון התחתון. הסרקוסוכוס היה תנין עצום בגודלו: גולגולתו הגיעה לאורך של שני מטרים, גופו - לכדי 11 - 13 מטרים לערך, ומשקלו היה מעל שמונה טונות. הוא חי באפריקה ובדרום אמריקה, ותזונתו העשירה כללה גם דינוזאורים בינוניים.

אחת מהמשפחות האחרונות של תנינאי הביניים היא ה-Dyrosauridae, שכללה תנינאים גדולים בעלי חרטום ארוך. בני משפחה זו חיו בסוף הקרטיקון ובתחילת השלישון, והם בילו חלק נכבד מזמנם במים. הם שרדו את אירוע ההכחדה שבסוף הקרטיקון (שהוביל בין היתר להכחדת הדינוזאורים). בעבר נטען כי יצורים אלו נכחדו במהלך האאוקן, לפני כ-45 מיליוני שנים לערך, אולם נראה שהם שרדו גם אחרי כן.‏[3]

ההתמיינות - מן הקרטיקון ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מקומם של תנינאי הביניים תפסו "התנינאים החדשים" (Eusuchia). היסטוריית המאובנים של התנינאים החדשים חושפת כי ההתפצלות של התנינאים לשלוש המשפחות הקיימות כיום החלה כבר בתור הקרטיקון. המחקר אינו אחיד בדעתו באשר לסדר התפצלות המשפחות בחלוף הזמן - המחקר המורפולוגי מראה כי הגאביאליים התפצלו ראשונים, ומאוחר יותר התרחשה ההתפצלות של התנינים מהאליגטורים ומהקיימנים; המחקר המולקולרי, לעומת זאת, מראה כי דווקא האליגטורים והקיימנים הם שהתפצלו ראשונים.‏[2] מגוון מיני התנינאים הצטמצם משמעותית במהלך 100 מיליוני השנים האחרונות - צניחת הטמפרטורות הביאה לריכוז מרבית מיני התנינאים באזורים הטרופיים והחמים בעולם.

בקרטיקון עליון ובתקופת השלישון חיו מספר תנינאי ענק. הבולטים שבהם היו: דיינוסוכוס - סוג של דמוי-אליגטור מגיל הקמפן באמריקה הצפונית, שאורכו נע בין 8 ל-12 מטר ומשקלו בין 2.5 ל-8 טון ובשל גודלו טרף אף דינוזאורים גדולים. הדיינוסוכוס היה בעל עוצמת הנשיכה החזקה ביותר בעולם הטבע, שהפעילה כוח של כ-102,000 ניוטון, כמעט פי 2 מזו של הדינוזאור טירנוזאורוס רקס,‏[4] ופורוסזאורוס - סוג של קיימן ענק מגיל המיוקן באמריקה הדרומית שאורכו נע בין 11 ל-13 מטר ומשקלו היה 10 טון.

על-פי המיון המודרני המקובל, סדרת התנינאים נחלקת לשלוש משפחות:

מיונים מקבילים אחרים קובעים כי בסדרת התנינאים ישנה משפחה אחת (Crocodylidae), ובה שלוש תת-משפחות - גאביאליים, אליגטוריים ותניניים. ההבדל בין שתי צורות המיון הללו חסר משמעות מיוחדת - ובעיקרם עומד בסיס זהה: התנינאים היא קבוצת-על הכוללת שלוש תת-קבוצות. המשפחה הגדולה בסדרה היא משפחת התניניים, כשאחריה ניצבות על-פי הסדר משפחת האליגטוריים ומשפחת הגאביאליים. בסך הכול קיימים בסדרה 23 מינים. קיימת מחלוקת לגבי סיווגו של המין גאביאל חקיין - בעבר, תחת חסותם של המחקרים המורפולוגיים (גם העדכניים), הוא סווג תחת משפחת התניניים, בעוד שמחקרים מולקולריים מודרניים הראו כי הוא קרוב יותר לגאביאל, ולכן שייכו אותו למשפחת הגאביאליים.‏[5]

שני מאפיינים בולטים מאפשרים לזהות לאיזו משפחה משתייך תנינאי מסוים. התנינאים הקלים ביותר לזיהוי הם הגאביאליים (כולל הגאביאל החקיין), שחרטומם צר מאוד (לכל אורכו) ואינו דומה כלל לזה של האליגטוריים או התניניים. בין התניניים לאליגטוריים נוהגים להבדיל באמצעות השן הרביעית של הלסת התחתונה, שהיא גדולה ובולטת. כשאליגטור סוגר את פיו, השן הרביעית של הלסת התחתונה נכנסת לתוך גומה מתאימה בלסת העליונה, וכך היא נותרת חבויה כשהפה סגור. אצל התניניים, לעומת זאת, השן הרביעית בלסת התחתונה בולטת אל מחוץ לפה גם כשהוא סגור. מלבד הבדל זה, ההבדל החיצוני הבולט ביותר בין התניניים לאליגטוריים הוא צורת החרטום שלהם - חרטומם של האליגטורים רחב ומעוגל יותר וצורתו כצורת האות האנגלית U, בעוד שחרטומם של התניניים מחודד יותר, ודומה לצורת האות V.

השוואה בין החרטומים של מינים מייצגים משלוש משפחות התנינאים (מימין לשמאל): תנין אמריקני, אליגטור אמריקני וגאביאל הודי.

תפוצה ובתי גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנינאים הם יצורים אמפיביים, כלומר הם נמצאים בסביבה יבשתית ומימית לסירוגין. בתי הגידול המימיים שלהם כוללים מאגרי מים מתוקים, כמו אגמים, נהרות שזרימתם איטית, ביצות, כמו גם מאגרי מים מלוחים יותר, כמו שפכי-נהרות וביצות מנגרובים. חלקם חיים במים צלולים וחלקם במים עכורים. אף שלכל מיני הסוג תנין (Crocodylus) ישנן בלוטות שמפרישות מלח מנוזלי הגוף, רק חלק קטן מהם מסוגל לקיים את מאזן האנרגיה הבזבזני הנדרש לצורך כך. הסתגלותו העדיפה של תנין הים למים מלוחים על פני מיני תנינאים אחרים, הביאה לכך שהוא דחק אותם מסביבה זאת, והם נמצאים בה לזמן מוגבל בלבד. המחייה בסביבה מימית, בין היתר, מעניקה לתנינאים שני יתרונות:

  • קיבול החום של המים גבוה יחסית, ולכן שינויים גדולים בטמפרטורת האטמוספירה גוררים שינויים מוגבלים יותר בטמפרטורת המים.
  • הציפה שמספקים המים לתנינאים מאפשרת תנועה חסכונית יותר באנרגיה מאשר תנועה על היבשה.

הסביבה היבשתית חשובה לתנינאים במידה לא-פחותה מחשיבות הסביבה הימית. היבשה משמשת כמקום רביצה לאור השמש, שבמהלכה טמפרטורת גופם של התנינאים עולה לרמה המיטבית לפעילותם. כשמדובר בתנינאים החיים בסביבת מים מלוחים, היציאה ליבשה מאפשרת להם למזער את קליטת יוני המלח. תנינאים אחרים מוצאים מקלט ממזג-אוויר קיצוני על היבשה, שבה הם יכולים לקרר את עצמם, או לברוח מהקור לתוך מאורות. תנינאים אחדים נצפו בחוסר מעש מוחלט על היבשה כאשר מקור המים שלהם התייבש, כנראה לצורך חיסכון באנרגיה. חלקם גם נמלטים מלחצי האוכלוסייה האנושית באזור באמצעות בריחה למאורות. התפקיד החשוב הנוסף של הסביבה היבשתית הוא כמקום להטלת הביצים.

תפוצת התנינאים העולמית

כל התנינאים חיים בסביבה טרופית, למעט שני מיני האליגטורים, המסוגלים לחיות באקלים קר יותר. התנינאים חיים בדרך-כלל בגובה הקרוב לפני הים, ורק מעטים חיים בגבהים. הם חיים בכל היבשות, למעט אירופה ואנטארקטיקה: ניתן למצוא אותם במרבית שטחה של אפריקה, במרכז אמריקה ובדרומה, בדרום מזרח ארצות הברית, באוסטרליה, בדרום אסיה ובמדינות האיים שבדרום-מזרח אסיה.

בארץ ישראל: בארץ ישראל היו נפוצים תניני היאור (תניני הנילוס) עד לתחילת המאה ה-20. בתקופת המקרא ניתן להסיק על תפוצת התנינאים באזור מן האזכורים הרבים (ראו בהמשך). חוקרים רבים שהתמקדו בפאונה של ארץ ישראל הזכירו ברישומיהם תנינים - החל מהאב שמיץ וכלה בזואולוג ישראל אהרוני. התנין האחרון הידוע שחי בארץ ניצוד ב-1912, והוא שמור באוסף הזואולוגי של האב שמיץ בירושלים. דיווחים היסטוריים נוספים קיימים אצל הד"ר ארנסט מסטרמן ב-1893; בספרו של הנרי בייקר טריסטרם, "מסע בארץ ישראל" (1863 - 1864), שם מסופר על הימצאות תנינים ב"נחל הכחול", הלא הוא נחל תנינים; בספרו של ג'ון מקגרגור (1825 - 1892);‏[6] ובשיחותיו של אורי צאן עם זקני הכפר ג'סר א-זרקא. כיום, כאמור, אין קיימים תנינים בארץ ישראל, למעט תנינים הגדלים בתנאי שבי בחמת גדר ובחוות "קרוקולוקו" שבערבה.

מראה חיצוני, אנטומיה ופיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורתם של התנינאים מותאמת היטב לגומחה המימית למחצה שלהם, וזו הסיבה שהם דומים למדי לאבותיהם הקדמונים מתקופת הקרטיקון (לפני 84 מיליון שנים לערך). עמידתם היא חצי-זקופה, שכן הם מחזיקים את רגליהם בצורה אנכית יותר ממרבית הזוחלים (רק למשפחת הזיקיות עמידה זקופה יותר). עובדה זו מאפשרת למספר מינים ללכת במהירות גבוהה יחסית במידת הצורך. לאבותיהם הקדמונים של התנינאים הייתה עמידה זקופה לחלוטין, ומכאן שעמידתם של התנינאים עצמם היא התאמה שניונית, שהתפתחה כתוצאה מהחיים המימיים של התנינאים. במלים אחרות, הניידות של התנינאים המודרניים אינה פרימיטיבית, כי אם מותאמת לאופי חייהם המימי למחצה.

עור ושלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקריב על עור התנין והקשקשים שלו
איור המתאר שלד של תנין

עורם של התנינאים מכוסה בקשקשים שאינם מכסים זה את זה. הקשקשים מורכבים מהחלבון קרטין, אותו חלבון שמרכיב פרסות, קרניים, שיער, טופרים וציפורניים של אורגניזמים רבים. העור שעל ראשם מחובר לעצמות הגולגולת. מתחת לקשקשים נמצאות לוחיות עצם. בדומה לטבעות בגזעי עצים, ללוחיות אלו ישנן טבעות צמיחה שנתיות, שבעזרתן ניתן באופן תאורטי לחשב את גילו של התנינאי. את הלוחיות הללו ניתן למצוא בייחוד בגב, ובמינים מסוימים הן נמצאות גם באזור הבטן. הלוחיות מסודרות במבנה של שורות, ויחד הן משמשות כמעין שריון מגן. מתחת ללוחיות קיימת שכבה חזקה וגמישה שמספקת הגנה נוספת.

בדומה ליונקים, לכל התנינאים ישנן שיניים הערוכות בשקעים בפה, אולם בשונה מהיונקים, התנינאים מחליפים את שיניהם במהלך חייהם. התנינאים הצעירים מחליפים את שיניהם בשיניים גדולות יותר בקצב של שן אחת בחודש. אצל תנינאי בוגר קצב החלפת השיניים יורד לשן אחת בכל שנתיים ואף יותר. משמעות הדבר היא שתנינאי ממוצע מחליף כ-3,000 שיניים במהלך חייו. שיניהם של התנינאים חלולות, והשיניים החדשות גדלות לתוך החלל של קודמותיהן. בצורה זו השן החדשה "מוכנה" כבר כאשר השן הקודמת נושרת.

שלדם של התנינאים המודרניים מותאם היטב לאורח החיים המימי למחצה שלהם. עיניהם, נחיריהם ואוזניהם נמצאות במעלה הגולגולת, כך שהם יכולים לצוף במים כאשר רק איברים אלו חשופים לאוויר. בזוחלים פרימיטיביים, עצם הכנפה (Pterygoid) והעצם הרבועה (Quadrate bone), מחוברות לגולגולת דרך מפרק בעל יכולת תנועה. בתנינאים מודרניים, עצמות אלו צמודות לגולגולת דרך מפרקים חסרי כושר תנועה, כך שהגולגולת כולה קשיחה וחסרת תנועה למעט מפרקי הלסת התחתונה. גוף התנינאים מוארך וגפיהם קצרות יחסית. ברגליהם הקדמיות - חמש אצבעות, ובאחוריות - רק ארבע. לתנינאים ישנו חך משני (Secondary palate), המאפשר להם לנשום גם כאשר הם שקועים בחלקם במים. החך המשני מפריד למעשה בין חלל הנשימה לחלל הפה. שסתומים חיכיים (של החך) המצויים בצד האחורי של הגרון נסגרים כאשר התנינאי שוקע במים, וכך הוא יכול לפתוח את פיו מתחת למים מבלי להיחנק. בנוסף, החך המשני מאפשר לתנינאים אכילה ונשימה באותו זמן.

פיזיולוגיה ומטבוליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מטבוליזם (חילוף חומרים): במחקר שנערך בשנת 1981 נמצא כי קצב חילוף החומרים של אליגטור קטן פי 60 מהנתון המקביל אצל אדם במשקל 70 ק"ג, שקטן פי 60 מהנתון המקביל אצל חדף השוקל שני גרמים.‏[7] טמפרטורת גופם הממוצעת נעה בסביבות 30 מעלות צלזיוס, אולם היא עשויה להשתנות בטווח גדול. בעונות הקרות או היבשות של השנה, חלק מהתנינאים נוהגים לסגת למחילות או לגופי מים שקטים, תוך שהם אוכלים לעתים רחוקות בלבד. מטרתה של התנהגות זו היא להקטין את בזבוז האנרגיה הרב בתנועה ובציד בטמפרטורות נמוכות. אין זו שנת חורף כלל ועיקר - התנינאים אינם ישנים במשך כל התקופה, אלא רק מתנהלים בעצלתיים.
  • מערכת ההובלה ומערכת העיכול: לבם של התנינאים הוא המפותח ביותר מבין כל קבוצות הזוחלים. הוא כולל ארבעה מדורים שמופרדים כמעט לחלוטין. בשונה מהיונקים, דם עשיר בחמצן ודם עני בחמצן יכולים להתערבב הודות לקיומו של מעבר הנקרא "Foramen of Panizza", שנסגר ונפתח לסירוגין. המעבר פתוח באופן עקרוני בעתות צלילה ועיכול, על מנת לאפשר הזרמה של דם מהריאות לאזור הבטן. הזרמת דם זו נועדה כנראה לסייע בייצורה של חומצת קיבה המסייעת בעיכול עצמות מהטרף הנאכל.‏[8] נראה שלדמם של התנינאים סגולות רפואיות כלשהן נגד חיידקים ונגיפים.‏[9] מערכת העיכול של התנינאים מחולקת למספר חללים. התנינאים בולעים גופים לא גדולים וקשיחים כדי שישמשו כאבני קיבה (Gastroliths), המסייעות בעיכול המזון ובפירוקו לחלקים קטנים. בחלל השני נמצאות חומצות חזקות ביותר, המסייעות בעיכול עצמות וחלקים קשים אחרים. חומצות הקיבה של התנינאים הן מהחזקות ביותר בקרב בעלי החוליות.
  • מערכת הנשימה: בריאותיהם של התנינאים קיימים שקיקי אוויר קטנים הדומים לנאדיות. הם בעלי איבר שרירי ייחודי דמוי סרעפת המחובר למעי ולכבד והמסייע בתהליך הנשימה, וזאת על ידי הפרדה בין חלל בית-החזה וחלל הבטן. נחיריהם נסתמים על ידי קפלים עוריים בעת שהם צוללים במים. קיומו של חך משני מאפשר להם לנשום כשפיהם מלא מים או מזון. במחקר שנערך ב-1985 באוניברסיטת סידני נמצא כי משך הצלילה הממוצע של תניני הים נע בין 4.3 ל-6.6 דקות בלבד, וכי הפרטים עלו לפני המים מרצונם לאחר שפחות מ-30 אחוזים ממלאי החמצן שלהם מוצה.‏[10]

מערכת העצבים; חושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה גוף כללי של תנין

כמו כל הזוחלים, מוחם של התנינאים קטן יחסית לגודל גופם. עם זאת, מוחם מפותח יותר ממוחם של מרבית הזוחלים האחרים. הלסת העליונה והלסת התחתונה מכוסות בנקודות שחורות וקטנות על העור. מאחורי נקודות אלו קיימות פקעות רבות של סיבי-עצבים, המגיבות לכל שינוי קל בפני המים. בעזרת אלו מסוגלים התנינאים לזהות תנודות ושינויים קלים בלחץ המים. יכולת זו מסייעת להם בזיהוי טרף, סכנות האורבות להם ופולשים שחדרו לתחומם, וזאת גם בזמן חשיכה מוחלטת. איברי חישה אלו נקראים בשם Dermal Pressure Receptors ‏(DPR). מבחינה זו נצפה הבדל בין התנינאים השונים. אצל האליגטוריים ניתן למצוא את איברי ה-DPR רק באזורי הלסתות, בעוד שאצל התניניים מצויים איברים אלו ברוב קשקשי הגוף.

בדומה לבעלי ארבע רגליים ימיים או אמפיביים, האוזניים, העיניים והנחיריים נמצאים כולם באותו משטח. הם רואים היטב בשעות היום, וייתכן אף כי הם מבחינים בין צבעים. האישונים שלהם אנכיים, בדומה לאלו של החתוליים, ולכן ראיית הלילה שלהם טובה יותר. בנוסף, מאחורי הרשתית נמצאת שכבה מחזירת אור (Tapetum lucidm) שמשפרת באופן ניכר את ראייתם באור מועט. בנוסף לשני העפעפיים הרגילים, יש להם עפעף שלישי, שמגן על עיניהם מתחת למים. עם זאת, העפעף השלישי מפריע להם למקד את ראייתם מתחת למים, ולכן בזמן החיפוש אחר טרף במים הם מסתמכים על חושים אחרים.

תוף האוזן נמצא מאחורי העיניים, והוא מכוסה בחתיכת עור הניתנת להזזה. בזמן צלילה היא משמשת למניעת חדירת מים לראשם. בחלל האוזן התיכונה קיימת רשת מורכבת של מעברים גרמיים, ושם גם נמצאת חצוצרת השמע. חוש הריח של התנינאים מפותח מאוד, אף שאין להם איבר יעקובסון (איבר המשמש להרחה). קצות עצבי ההרחה שלהם נמצאים בחללי האף המחוברים לנחיריים הנמצאים בקדמת הלסת העליונה.

גודל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המציג גדלים אופייניים של תנין הים: מהנקבה הממוצעת ועד לזכר הגדול ביותר.

רוב התנינאים מגיעים לאורך של מספר מטרים. הקטנים שבהם הם באורך 1.5-2 מטר והגדולים שבהם מגיעים אף ל-7 מטר. משקלם הוא כמה מאות ק"ג. בעבר הגיעו התנינאים גם לאורך של למעלה מ-12 מטר.

התנינאים הגדולים ביותר כיום שייכים למשפחת התניניים. התנינאי הגדול ביותר כיום הוא תנין הים שאורכו יכול להגיע ל-7 מטר ומשקלו ל-2 טון. תנין הים הגדול ביותר שנמדד באופן מדויק, לולונג, שקל 1,075 ק"ג ואורכו היה 6.17 מטר. באפריקה חי פרט של תנין היאור בשם גוסטב בגודל דומה. תנין היאור גם הוא תנינאי גדול, ואורכו נע בין 4 ל-5 מטר בממוצע, ויכול אף להגיע למעל 6 מטר בפרטים גדולים במיוחד. רוב התניניים הם בגודל בינוני ואורכם נע בין 3 ל-5 מטר אך ישנם גם תניניים קטנים שאורכם לא עולה על 3 מטר. התנין הגמדי הוא תנינאי קטן במיוחד: אורכו נע בין 1.5 ל-1.9 מטר.

האליגטוריים קטנים יותר בממוצע. הגדול שבהם הוא הקיימן השחור שאורכו יכול להגיע עד 6 מטר. שאר מיני הקיימנים הם קטנים: גודלם לא עולה לרוב על 3 מטר, ואילו אורכו של קיימן גמדי של קיווייה מגיע רק למטר וחצי. האליגטורים גדולים יותר: אורכו של אליגטור ממוצע מגיע ל-4 מטר ומשקלו ל-270 ק"ג אך נצפו מספר אליגטורים באורך של מעל 5 מטר.

הגאביאליים הם תנינים ארוכים אך רזים. אורכם יכול להגיע ל-5-6 מטר ומשקלם עד לטון. למרות היותם גדולים מאוד, גם ביחס לתנינאים אחרים, הם לא תוקפניים וניזונים בעיקר מדגיםרכיכות מים ופרוקי-רגליים כאשר הם צעירים).

התנהגות ותזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנינאי בזמן "הליכה גבוהה"

התנינאים מסוגלים לנוע הן ביבשה והן במים — באופנים שונים וביעילות משתנה, בהתאם למין. כל התנינאים שוחים היטב במים. הם מנווטים ומכוונים את כיוון תנועתם בעיקר בעזרת זנבם. התנין מתקדם במים על ידי הנעה גלית של הזנב באופן דומה לתנועתם של נחשים. בזמן שחייה מהירה, צמודים גפיו של התנין לצדי גופו. שינוי כיוון התנועה במים נובע מהזזת פלג הגוף העליון והראש, או מהזזת הזנב באופן אסימטרי. ביבשה, לעומת זאת, נעים התנינאים באופן מגושם יחסית. בשהייה על היבשה, אופן התנועה העיקרי של התנינאים הוא זחילה על הגחון, כאשר רגליהם נמצאות בצדי הגוף ולא מתחת לבטן. עם זאת, יש להדגיש שאת מרבית זמנם ביבשה מבלים התנינאים ברביצה ובהתחממות וללא תזוזה כלשהי.

צורת הליכה נפוצה פחות של התנינאים היא "High walk" (תרגום מילולי: "הליכה גבוהה"), שהיא הליכה במהלכה בטנם רחוקה מהקרקע ורגליהם אנכיות לגופם. מהירותה של ההליכה הגבוהה היא 0.3-4.5 קילומטרים בשעה. צורת תנועה זו יוצאת דופן בקרב הזוחלים, שגפיהם מזדקרות בכיוון צדי הגוף ולא כלפי מטה. בשל כך, הזחילה הרגילה של מרבית הזוחלים היא נמוכה מאוד, בניגוד להליכה הגבוהה של התנינאים, שבה הגפיים המזדקרות מטה מביאות להגבהת הגוף. יוצא דופן בתנועתו הוא הגאביאל, שנע ביבשה באופן מגושם גם ביחס לתנינאים אחרים (ולכן הוא יוצא ליבשה רק לביצוע פעולות מעטות כמו קינון, הטלת ביצים ורביצה בשמש). בהיותם על היבשה התנינאים אף מסוגלים לרוץ (Gallop), ובמרחקים קצרים הם מסוגלים להגיע למהירות של 3-17 קילומטרים בשעה, שהיא גבוהה משמעותית ממהירותם במצב של הליכה גבוהה.

ציד ותזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנין ממין Crocodylus porosus (תנין הים) עם פה פעור. ניתן לשים לב לשיניו החדות.
תנין יאור צד גנו בעת שהלה ניסה לחצות את נהר המארה באפריקה. תמונה 1: התנין מזנק ותופס את הגנו.
תנין יאור צד גנו בעת שהלה ניסה לחצות את נהר המארה באפריקה. תמונה 2: התנין לופת את הגנו במלתעותיו וגורר אותו לתוך המים במטרה להטביעו ואז לטרפו.

התנינאים הם מהציידים היעילים בטבע, הודות למבנה גופם החסון, לגפיהם החזקות, למלתעותיהם האימתניות ולזנבם הארוך והיעיל. התנינאים הם טורפים אופורטוניסטים, כלומר, הם צדים כל דבר הנקרה בדרכם, אולם הם עשויים להציג התנהגויות מורכבות יותר במהלך התמודדות עם פריטי טרף שונים בסביבות שונות. ניביהם החדים מותאמים היטב ללכידת הטרף, לאחיזתו ולגרירתו. השיניים הטוחנות קצרות וקהות, והן משמשות למחיצת הטרף. לתנינאים 28-32 שיניים בלסת התחתונה ו-30-40 שיניים בלסת העליונה. מבנה השיניים מאפשר אחיזה איתנה בטרף, שסיכוייו להימלט קטנים מאוד מרגע שנתפס. עוצמת הנשיכה של התנינאים היא החזקה ביותר בעולם החי כיום, ועולה על זו של אריות וצבועים וייתכן שאף על עוצמת נשיכתם של קרחה לבנה והטירנוזאורוס רקס.‏[4] כאשר התנין תופס טרף במלתעותיו, הנזק שנגרם לטרף מעוצמת הנשיכה הוא גדול וקשה לו ביותר להשתחרר. הלסתות אינן נעות אופקית זו ביחס לזו, וכך הטרף אינו נלעס, אלא נבלע שלם ובמלואו. מרבית התנינאים פעילים בלילה, ואילו בשעות היום הם מעדיפים להתחמם לאור השמש. באופן כללי, קצב פעילות הטרף הוא מינימלי בחודשי החורף הקרים, ועולה בהדרגה לקראת האביב והקיץ.

תזונת התנינאים משתנה בהתאם לגילם ולאורכם. בצעירותם, כשגופם קצר (30-50 סנטימטרים), הם ניזונים מטרף קטן, כמו חרקים, צפרדעים וקרפדות ועכבישים. כשהם בגודל בינוני (2.5 - 3 מטרים), הם יאכלו מעט מאוד חרקים, ולחלופין יטרפו דגים ועופות, יונקים, חלזונות ואף זוחלים אחרים. בהגיעם למלוא גודלם (4.5-5 מטרים), התנינאים לא יאכלו חרקים ועופות כלל, ובמקום זאת מורכב מזונם מיונקים, מזוחלים (גם צבים) ומדגים. גם גודל הטרף משתנה, וכך תנינאי בגודל בינוני יתקשה לצוד יונקים גדולים, שאותם יצודו בעיקר התנינאים הבוגרים והגדולים.
בנוסף, תזונתם של התנינאים משתנה גם בהתאם לסביבת מחייתם. במים מלוחים, בשפכי נהר ובלגונות, טורפים התנינאים הצעירים בעיקר סרטנאים, חסילונים, רכיכות ומגוון של דגים וחרקים. לעומת זאת, במים מתוקים ובביצות הם טורפים צפרדעים, ראשנים, חלזונות, יונקים קטנים, דגים וחרקים.
לסיכום, תזונת התנינאים משתנה באופן טבעי ממין למין. המינים הגדולים והחסונים יותר יטרפו יונקים רבים יותר באופן יחסי. כך, הקיימן השחור ניזון מקפיברות, מלוטרות, מכלבים, מחזירים, מאיילים ומבקר. תנין הביצות יאכל גם קופים, ותנין הים יטרוף גם עטלפים גדולים, וולבים וסוסים. בין היונקים שטורף תנין היאור נמנים אנטילופות ממינים שונים, גנו וזברות. תזונתם של מינים אחדים כוללת גם בני אדם.

במרבית הזמן, התנינאים אינם מבזבזים אנרגיה רבה על הציד. שיטת הציד העיקרית שלהם היא שהייה מתחת לפני המים בהמתנה לבואו של טרף. הם מסתמכים על הסוואה ועל יכולתם המפותחת להישאר בלי-ניע מתחת לפני המים, כאשר רק עיניהם, אוזניהם ונחיריהם מעל לפני המים. מעמדה מוסתרת זו הם יכולים "לשגר" עצמם לכיוון הטרף במהירות גבוהה, ובעת תקיפה הם אף עשויים לרוץ מרחק קטן על האדמה. תנינאים רבים, ובעיקר הבינוניים בגודלם, מסוגלים לזנק מהמים בצורה אנכית ממש לגובה של יותר מ-1.5 מטרים במטרה לתפוס עוף שחג מעליהם. הקטנים שבהם יזנקו אל מחוץ למים, ויתפסו בפיהם חרקים שונים, כמו שפיריות. כאשר תנינאי עט על עדר (של אנטילופות למשל), הפרטים בעדר נכנסים לבהלה ולבלבול, וכך ההפתעה של התנינאי מתגלית על-פי רוב כמוצלחת.

שיטות התנינאים להריגת הטרף מסתמכות על מאמץ קטן. בחלק מהמקרים התנין יאחז בשיניו את אפו או חוטמו של הטרף, מה שישתק אותו במידה חלקית בשל כמות העצבים הגדולה באזור החוטם, ובמקרים אחרים התנין ישתמש בראשו הגרמי כדי להלום בטרפו - מה שעלול להמם אותו, לשבור לו עצמות או להפילו לתוך המים. אחת השיטות הנפוצות להריגת יונקים היא תפיסתם על ידי המלתעות וגרירתם לתוך המים, שם הם מתים מטביעה וחנק.‏[11] בנוסף, התנינאים אורבים לטרפם דווקא בנתיבים שבהם עובר טרף רב, דוגמת נתיבי-נדידה פופולריים. בצודם דגים, התנינאים ממתינים בשקט מתחת למים עם פה פעור, כנראה על מנת לחוש ברעידות כאשר דג מתקרב. ברגע שחשים בדג, הם מזנקים ותופסים אותו במלתעותיהם. לעתים נדירות יותר התנינאים מציגים גם שיטות ציד קבוצתיות. דוגמה לשיטה אחת שלהם נמצאת באגם סנט לוסיה בדרום אפריקה, שם להקות דגים נודדות באופן עונתי - מן האגם לאוקיינוס ההודי ובחזרה. בחודשי האביב התנינאים מתאספים באזור צר שרוחבו פחות מ-500 מטרים באופן שלא מאפשר לדגים לעבור. כל אחד מהתנינאים שומר על מקומו במבנה ולא מש ממנו. התנהגות חברתית בהקשר תזונתי מתרחשת גם כאשר נדרש טיפול בטרף גדול: לאחר שפגר של אנטילופה נגרר למים, למשל, תנינאי אחד ינשך בחוזקה את גוף האנטילופה, והתנינאי השני יתפוס בפיו את אחד מחלקיה ויסתובב במהירות על מנת לבתר את חלק הגוף הזה. לאחר מכן שני התנינאים יחליפו תפקידים.

מבנה חברתי ותקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליגטור אמריקאי בתנוחת מגננה. פיו הפעור נועד להעביר מסר מאיים.
קבוצה של תניני יאור צעירים בחמת גדר.

המבנה החברתי של התנינאים משתנה בהתאם למין התנין ולסביבת מחייתו, ובעיקרו נמצא מדרג היררכי של הזכרים. הזכרים הבוגרים והגדולים הם אלו שלרוב שולטים, ונראה שתנינים אלו הם על פי-רוב חמי מזג. הם שולטים על גישה לנקבות, לאתרי קינון, למזון ולמרחב מחיה. זכרים אחרים עלולים לקרוא עליהם תיגר, אולם מאבק פיזי בין שני זכרים נדיר למדי. גם בקרב הנקבות קיימת היררכיה, אולם היא פחות ברורה. חיכוכים בין נקבות מתקיימים בעיקר עקב מאבק על אתרי קינון, ופחות עקב גישה לזכרים.

התנינאים הם בעלי-חיים טריטוריאליים, בעיקר באזורים צפופים (בעונת היובש באפריקה, למשל, תנינאים רבים מתקבצים במאגרי מים מועטים). הזכרים חיים בטריטוריה שגודלה משתנה בהתאם למין ולסביבה, והחפיפה בין הטריטוריות קטנה. הזכר מכריז על עצמו כשליט באזורו באמצעות מגוון של סימנים חברתיים ומצגים שמשתנים ממין למין, וכשיתקרבו לפרט אחר, הם יבליטו את ראשם, את גבם ואת זנבם. פרט כנוע יעזוב את האזור תוך השקעת גופו ונסיגה תוך-מימית. כך, כאשר זכר זר יחדור לטריטוריה של זכר דומיננטי, הלה יתקוף אותו בנשיכות בבסיס הזנב. בשל כך, זכרים שגופם מכוסה בצלקות ובפציעות הם בדרך-כלל פחותי-מעמד. אצל הנקבות אין התנהגות טריטוריאלית חד-משמעית: נקבות של מינים אחדים תגנה על הטריטוריות שלהן, שם יימצאו אתרי הקינון, בעוד שנקבות של מינים אחרים יתקבצו בקרקע אחת שבה יקננו כל הנקבות, כאשר כל נקבה תגן רק על אתר הקינון הפרטי שלה. יחד עם זאת, כאשר המקום קטן וכמות הפרטים גדולה, שמירה על טריטוריה אישית נעשית קשה יותר ויותר, ולכן תוחלף ההתנהגות הטריטוריאלית במדרג היררכי, שבו הפרטים החזקים לא יאפשרו לכל אחד גישה למקורות (מים, מזון, אתרי קינון, צל וכו') שברשותו.

התנינאים מתקשרים ביניהם באמצעות קולות, תנועות, ריחות ומגע, או בשילוב שלהם. לכל מין יש מגוון (סט) של דרכי תקשורת האופייני לו. התקשורת בין הפרטים מתחילה כבר בביצים בשלב העובר.‏[12] נראה שהתנינאים הקטנים מתקשרים בינם לבין עצמם במהלך סוף הדגירה על מנת לתאם את הבקיעה, היות שכל הביצים בוקעות באותו לילה. לאחר שבקעו מהביצה, האבקועים ישמיעו קולות מצוקה אם גורם זר יאחז בהם וירימם. קולות המצוקה מעוררים תגובות מידיות ועצבניות של תנינאים בוגרים: בחוות תנינים בגינאה החדשה צצו כ-20 תנינים בוגרים מאגם בעקבות קולות כאלו: הזכרים החלו להכות במים בעצבנות וללכת לכיוון האבקוע, והנקבות שחו בעצבנות והשמיעו קולות גרוניים נמוכים. כשהם בוגרים יותר, נמצא כי התנינים מציגים דגם פיזור-ליכוד: בשעות הערב הם מתפזרים על מנת למצוא מזון ולאכול, ובבוקר מתאספים חזרה ומתחממים יחדיו בשמש. בזמן הפיזור ובזמן הליכוד, נמצא שהתנינאים משמיעים קולות בקדחתניות, כנראה כדי לשמור על הליכוד של הקבוצה. בהמשך החיים, רמת ה"קוליות" של התנינאים שונה ממין למין: האליגטורים והקיימנים הם רעשנים ביותר, בעוד שמינים אחרים כמעט שלא משמיעים קולות. ככלל, נראה שמינים החיים באזורי מים פתוחים, באגמים ולאורך נהרות משמיעים פחות קולות מהמינים החיים בביצות.

רפרטואר הקולות המימי של התנינאים מותאם היטב לאופי החיים האמפיבי שלהם. הדרכים הבולטות ביותר להשמעת קולות במים הן חבטת הראש במים (Headslap) ונקישת הלסתות (Jawclap), שמבוצעות בסמוך לפני המים. חבטת הראש כוללת את הרמת הראש מעל לפני המים, פתיחה וסגירה חזקה של הפה, ואז חבטה חזקה של הראש במים. מיצג זה מייצר רעש רב, והוא נועד, כנראה, כדי להכריז על נוכחותו ועל מיקומו של המבצע. אמצעי נוסף להעברת מסרים במים הוא השמעת קולות אינפרא-סוניים (קולות נמוכים מאוד). הדרך להפקת קולות אלו היא הרעדת שרירי הגו במהירות. הקולות המופקים הם בתדירות שבין 1 ל-10 הרץ. זכרי תנינים משתמשים בקולות אלו בזמן החיזור. תנינאים אחרים משמיעים אותם בסמוך לחבטות ראש. לבסוף, התנינאים מעבירים מסרים גם באמצעות תנועות מסוימות. בקרבת זכרים אחרים, למשל, הזכר הדומיננטי ישחה כאשר חלק ניכר מגופו הגדול נמצא מחוץ למים, בעוד שהזכרים האחרים ישחו כאשר רק ראשם נמצא בחוץ. בזמן החיזור התנינאים נוגעים זה בזה באזורי הראש והצוואר, מקומות בהם ריכוז הקולטנים התחושתיים גבוה.

אקולוגיה ומחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקריב של ראשו של תנין פיליפינים קטן

ההזדווגות נמשכת בין חצי דקה במינים אחדים ועד ל-15 דקות לערך במינים אחרים, והיא מבוצעת במי החוף הרדודים. כל התנינאים מטילים את ביציהם בקנים העשויים מצמחייה, מבוץ ומחול, המכסים את הביצים בגומה שחפרה הנקבה. הצמחייה שבקן תוססת ובכך מסייעת בשמירה על טמפרטורה מתאימה. לטמפרטורה בקן השפעה רבה על עתיד התנינאים - אם הטמפרטורה תהא גבוהה או נמוכה מדי, העוברים עלולים למות. יתר על-כן, הטמפרטורה ששוררת בקן היא אחד מהמרכיבים המרכזיים הקובעים את הזוויג של העובר, שכן התנינאים הם חסרי כרומוזומי מין (להרחבה ראו קביעת מין תלוית טמפרטורה). בשונה מהעופות, מרבית מיני התנינאים מטילים מספר רב של ביצים: גודל התטולה נע בין 20 ל-80 ביצים, כאשר בממוצע אחד מתוך 50 צאצאים שורד. נתונים אלה משתנים בין המינים ולעתים אף בתוך המין. נקבות בוגרות מטילות ביצים רבות יותר מנקבות צעירות יותר. הדגירה נמשכת בין 35 ימים במינים הקטנים לבין 90 - 100 ימים במינים הגדולים.

הנקבות של מרבית המינים שומרות על קניהן מטורפים, ולצורך כן הן צמות במשך זמן רב, לעתים אף בכל תקופת הדגירה. הקנים נבנים על-פי רוב על גדות נהרות, בביצות, בסבכי צמחייה צפים ובחופי אגמים. בסוף תקופתה הדגירה יבקעו כל הוולדות באותו יום, לעתים בעזרת אמם. הזכרים גדלים מהר יותר מן הנקבות ומגיעים לאורכים גדולים יותר. מידת הדאגה והטיפול מצד ההורים משתנה ממין למין, אולם באופן כללי היא גבוהה (במיוחד מצד הנקבות) מאוד בקרב הזוחלים. הם מגיעים לבגרות מינית ברגע שהגיעו לגיל ולגודל מסוים. הם ממשיכים לגדול במשך כל חייהם, גם לאחר שהגיעו לבגרות מינית. תנינאים בוגרים עשויים להגיע לגיל של 70 שנה ויותר, אולם תוחלת החיים המדויקת משתנה ממין למין, כשהיא נוטה להיות גבוהה יותר אצל המינים הגדולים.

תמותה וטורפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוטמנים, כמו החוטמן האדום שבתמונה, נעזרים בטפריהם ובזריזותם כדי לגנוב את ביצי התנינאים ולברוח מאמם.
נחשי אנקונדה הם מבעלי החיים הבודדים המהווים איום לתנינאים בוגרים

התנינאים חשופים למוות במידה הרבה ביותר כשהם עוברים (בביצה) ובחודשים הראשונים לחייהם. ככל שהם גדלים הם חשופים פחות ופחות לטורפים - שיעור הטריפה של האבקועים הקטנים גבוה למדי, אולם כשהם בוגרים וכשגודלם מלא, רק טורפים מועטים (בעיקר בני אדם ותנינאים אחרים) מסוגלים לאכול אותם. בראשית חייהם, ביצי התנינאים נתונות תחילה לחסדי מזג האוויר: גשמים חזקים יכולים להביא לירידת הטמפרטורה מתחת לרמה הדרושה להישרדות העוברים או לטביעתם, בעוד שגם היעדר גשם ורמות לחות נמוכות עלולות להביא להתייבשות העוברים ולגוויעתם. במרבית המקרים הקנים נבנים באתרים שעלולים להיפגע מתנאי מזג-אוויר קשים, כמו הצפות וסופות. ביצי תנינאים אחרות נשברות בשל הרגלי קינון רשלניים של הנקבה, או בשל שימוש של צבים בקני תנינאים על מנת להטיל בהם את ביציהם שלהם, ובתוך כך ביצי התנינאים נפגעות ונשברות.

סכנה אחרת שאורבת לביצים ולתנינים הצעירים היא טריפה על ידי בעלי חיים אחרים. טריפת הביצים היא מנהג שנמצא בשגרתן של כל נקבות התנינאים. מגוון בעלי חיים נוהג לטרוף את הביצים, ביניהם ראקון, אופוסומים, בואשיים, חזירים, דובים, לוטרות, שועלים, כלבים, לטאות, קופים וחולדות. במקומות מסוימים, הביצים מהוות חלק ניכר מתזונתם של מינים מסוימים. כך למשל, לטאה הנפוצה ביבשת אפריקה אחראית לגנבתן של יותר ממחצית מכל הביצים המוטלות ביבשת בעונות קינון אחדות. בנוסף, נמצא שנמלים מהסוג Crematogaster מחפשות ביצי תנינים והורגות את העוברים. במספר מדינות באפריקה, בני אדם פוגעים גם הם בביצי התנינאים - אם בשל סגולות רפואיות שמיוחסות להן, ואם לשם אכילתן. לאחר שהתנינאים בוקעים מהביצים ויוצאים לאוויר העולם, הם מהווים מקור מזון גם לבעלי החיים שניזונים מהביצים, וגם לבעלי חיים שחיים בסביבה מימית. כך למשל, תנינאים צעירים נאכלים גם על ידי צפרדעים, נחשים וצבים. חלקם נטרפים גם על ידי דגים ומיני עופות (קורמורנים וחסידות למשל). גורם תמותה נוסף של האבקועים הוא פגמים מולדים, כמו עיוורון, זנבות מסובבים או לא-מפותחים וגידולים ממאירים.

בהגיעם לאורך של מטר אחד, מספר הסיבות הטבעיות לתמותתם של התנינאים יורד באופן משמעותי. רק טורפים מעטים יכולים להורגם ולאוכלם. כך, אריות טורפים תניני יאור שמסתובבים בשעות החשיכה על האדמה. גם היפופוטמים מתקיפים והורגים תנינאים, בעיקר בהגנה על גוריהם. טורפים ידועים אחרים של התנינאים הם פילים אפריקנים, נחשי אנקונדה, יגוארים, נמרים וטיגריסים. מלבד אלו, נצפתה תופעה של קניבליזם ברמת המין (פרטים בוגרים שאוכלים פרטים קטנים יותר מאותו המין). עם זאת, אין הסכמה בקרב החוקרים על שכיחות התופעה. מעל כל אלה, הטורפים העיקריים של התנינאים הם בני האדם, שהורגים אותם בשל פחד, רוע לב או מטרות מסחריות. הסיבות הטבעיות לתמותת התנינאים מתגלות כשוליות וכזניחות ביחס לשיעור התמותה הנגרם בשל ציד ובשל אובדן בתי גידול.

התנינאים והאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציד, סחר ומוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סחר מוצהר במיני תנינאים
סיכום השנים 2000 - 2002
אליגטור אמריקני 830,111
תנין אמריקני 100
תנין ג'ונסטון 12
תנין מורלט 6,459
תנין היאור 457,795
תנין גינאה החדשה 84,616
תנין הים 78,233
תנין קובני 0
תנין סיאמי 10,419
קיימן ממושקף 2,196,602
קיימן רחב חרטום 178
קיימן ז'קרה 94,008
סך הכול 3,732,742
נעליים שיוצרו מעור תנין
תנינאים בחוות תנינים ליד בנגקוק

מיני התנינאים נוצלו במהלך ההיסטוריה למטרות מגוונות, שהשתנו בהתאם לזמן ולמקום. בעבר הם ניצודו בכמויות מוגבלות בלבד לשם אכילת בשרם, למטרות רפואיות או למטרות דתיות. קבוצות אתניות רבות נהגו לאכול תנינאים בכל מקום שבהם נמצאו. בסין ובדרום-מזרח אסיה נודעה חשיבות רפואית ללוחיות הגביות של התנינאים ולאיבריהם הפנימיים, והם שימשו בייצור בשמים. באזורים אחרים בדרום-מזרח אסיה נעשה שימוש בשיניים ובטופרים של התנינאים כמרכיבים בשיקויים של מכשפים. תושבי גינאה החדשה נהגו לעתים לקשט את בתיהם בגולגולות תנינאים מקושטות. עם זאת, ציד התנינאים, הסחר בהם ושימושיהם התרחבו רק במאות השנים האחרונות, ובעיקר עם התקדמות המהפכה התעשייתית.

כבר בסוף המאה ה-18 ציין ג'ון ג'יימס אודובון כי עורם של האליגטורים האמריקאים משמש לייצור שקי-אוכף, מגפיים ונעליים. למרות זאת, המדובר היה בשוק קטן, והתנינאים ניצודו לשם הספורט או בשל כך שנחשבו למזיקים, ולא למטרות רווח כלכלי. המצב השתנה במלחמת האזרחים האמריקנית (1861 - 1865). במהלך הזמן הביקוש לעורות התנינאים עלה וירד בהתאם לאופנה, וכך גם שימושיהם. הם שימשו לסירוגין להכנת תיקים, חגורות, כריכות ספרים וריפודי כיסאות. באפריקה של המאה ה-19 נעשה שימוש מועט בלבד בעורות התנינאים, ובמקום זאת נעשה שימוש בקנה-מידה קטן בשומנם לייצור נרות ובאיברים אחרים שלהם - לרפואה.

באזור מגורם של בני הזולו באפריקה נחשבו התנינאים למזיקים. ב-1913 הוצעו באזור עשרה שילינג עבור כל תנין מת ו-2.5 פנס עבור כל ביצה. בשנים הבאות הושמדו אלפי ביצים ותנינאים רבים נורו. הירידה המתמדת בגודל אוכלוסיות התנינאים באזור הביאה לכך שב-1969 נכנסה לתוקפה אמנה שמטרתה הגנה על התנינאים באזור. בהודו, התנינאים ניצודו בעיקר למטרות ספורט, וקיימים רק תיעודים בודדים לציד מסחרי. בפיליפינים ציידים מסחריים מקומיים הביאו להיכחדותן של אוכלוסיות מקומיות מבודדות של התנין הפיליפיני. בפיליפינים ובגינאה החדשה שיטת הציד הנפוצה הייתה כניסה למקורות המים הנגישים ושם - ירייה במיני התנינאים הרצויים. כשאוכלוסיות התנינאים הידלדלו, הציידים שילמו למקומיים שיצודו את התנינאים באזורים הלא-נגישים אליהם לא יכלו להגיע סירות מנוע. בדרום אמריקה החל הציד המסחרי בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, והמין המועדף שם הוא הקיימן השחור. בכל האזורים האלו, התנינאים ניצודים, ותוצריהם מעובדים במקום או במדינות היעד - לרוב המדינות המפותחות בהן הביקוש למוצרי התנינאים, ובעיקר לעורות התנינאים, גבוה יותר.

גם כיום, החלק המבוקש ביותר בגוף התנינאים הוא עורם, אך גם בשרם ושיניהם מבוקשים, אם כי במידה פחותה. נתונים של האומות המאוחדות שפורסמו ב-2004 מלמדים כי הסחר בתנינאים מבוצע בקנה-מידה של מאות אלפי תנינאים - כאשר היצואניות הגדולות ביותר (בהפרש ניכר) הן קולומביה וארצות הברית. קולומביה אחראית על ייצוא למעלה מחצי מיליון קיימנים ממושקפים בשנה, וארצות הברית אחראית על ייצוא שנתי של כ-150,000 - 350,000 אליגטורים אמריקאיים. גם תניני היאור נסחרים בהיקף של כ-150,000 פרטים בשנה. עוד עולה מהדו"ח כי היבואניות העיקריות של האליגטורים האמריקאיים הן צרפת, איטליה, סינגפור וגרמניה. היבואנית העיקרית של הקיימנים הממושקפים היא סינגפור, אף שנמסר בדו"ח כי חלק גדול מהסחורה המיובאת מיוצאת לסין ולקוריאה. מיני תנינאים אחרים נסחרים בהיקף קטן משמעותית מהיקף הסחר של שני המינים הללו - בין עשרות בודדות לכמה עשרות אלפים.‏[13]

בשבי האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורה הנפוצה ביותר של גידול תנינאים בשבי היא חוות תנינאים. החוות הראשונות הוקמו בתחילת המאה ה-20, והן היו דומות באופיין לפארקים זואולוגיים שמתמחים בהצגת תנינאים. בחוות אלו לא הושם כל דגש על הרבעתם, והכנסתן העיקרית הגיעה מתיירות. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 אוכלוסיות מיני התנינאים שהיו נחוצים לתעשיית העורות הידלדלו, וכך הוקמו חוות תנינאים שמטרתן היא להרביע את התנינאים ולנצל אותם. הכנסתן של החוות האלו מגיעה, באופן טבעי, ממכירת העורות. חוות אחרות מחזיקות בתנינאים לצורכי שימור (הקמת גרעיני רבייה של מינים שנמצאים בסכנת הכחדה והשבתם לסביבתם הטבעית) או לצרכים חינוכיים. הכנסתן העיקרית של חוות אלו מגיעה ממימון ממשלתי או מארגוני שימור שונים.

באופן עקרוני, קיימים שני סוגים של חוות תנינאים. חוות מהסוג הראשון (Farms) מוקמות בעזרת מאגר יסודי של תנינאים שנלקחו, במצב הרצוי, מאזורים שונים המבודדים זה מזה. עם זאת, על מנת לרענן את המגוון הגנטי של תנינאי החווה, מדי תקופה מובאים לחווה תנינאים חדשים. חוות מהסוג השני (Ranches) מתבססות על לקיחתם של ביצים ותנינאים צעירים מהטבע. שיעורי הרבייה של התנינאים בשבייה גבוהים - ופרטים שנתפסים בבר ומובאים לחווה מתרבים בדרך-כלל כל שנה. בקיומן של החוות נעוצים כמה יתרונות: מתן מענה לביקוש בעורות תנינאים, תוך צמצום משמעותי של מספר התנינאים הנלקחים מסביבתם הטבעית; מניעת הכחדתם של מספר מינים; ולבסוף - הגישה הנוחה לתנינאים שבחוות סייעה לחקר התנהגותם בשבייה והשלכתה של האחרונה, במידה כזו או אחרת, על התנהגותם בבר ועל תפקידם האקולוגי.

שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציד התנינאים והסחר בהם הגיעו לשיאם באמצע המאה ה-20. לפי הערכות, בתקופה זו נסחרו בין חמישה לעשרה מיליון עורות בשנה. רובו המוחלט של הסחר באותה עת היה חוקי, בשל העובדה שהיו חוקים בודדים בלבד שהסדירו את הציד והסחר בזוחלים האלו. הסחר התמקד בכל פעם במין (או בקבוצת מינים) אחר. כאשר האוכלוסיות של אותו המין הידלדלו - הסחר עבר להתמקד במין אחר. יחד עם ציד מקומי כתוצאה מתדמית של מזיקים, מינים רבים הגיעו למצב של סכנת הכחדה. הידלדלות האוכלוסיות הביאה למחסור מורגש בעורות, מה שהביא לתחיקת חוקים ולהתקנת תקנות שהגנו על אוכלוסיות הבר של התנינאים.

כך, בין 1959 ל-1970 מספר מדינות אפריקניות הגנו במידה משתנה על תנין היאור, על התנין דק החרטום ועל התנין הגמדי. ב-1967 נאסר על ציד מסחרי של תנינאים. ב-1968 קולומביה אסרה על ציד ומכירה של מספר מינים, וב-1969 ארצות הברית סיפקה לראשונה הגנה פדרלית על האליגטור האמריקני. עם זאת, מידת האכיפה של חוקי ההגנה על התנינאים לא הייתה גבוהה ואחידה בכל המדינות. ההתקדמות הבאה בשימור התנינאים הגיעה עם החתימה על אמנת וושינגטון לחיות מוגנות (CITES) ב-1973.

אמנת וושינגטון נכנסה לתוקפה ב-1975. היא מחולקת לשלושה נספחים. כ-17 מיני תנינאים (מתוך בערך 23) נמצאים בנספח הראשון של האמנה, והיתר - בנספח השני. מינים הנכללים בנספח הראשון הם מינים המצויים בסכנת הכחדה ושמצבם עלול להידרדר אם לא ייפסק הסחר בהם. המינים בנספח השני הם כאלו שאינם נמצאים בסכנת הכחדה בהווה, אולם גם הסחר במינים אלו נתון להגבלות כלשהן, אם כי חמורות פחות מההגבלות הקיימות על הסחר במינים הנמצאים בנספח הראשון. עם השנים הסחר בתנינאים הצטמצם מלמעלה מחמישה מיליוני עורות בשנה לפחות משני מיליונים. איגוד השימור העולמי (IUCN) מדרג את מחצית מהמינים במצב שימור LC - כלומר סיכון נמוך; מצבו של מין אחד תלוי בתוכניות השימור הננקטות לגביו; ויתר המינים נמצאים במצבים פגיעים או מסוכנים - שלושה מינים נמצאים במצב "פגיע" (VU), שלושה נמצאים בסכנת הכחדה (EN) וארבעה - בסכנת הכחדה חמורה (CR).

תקיפת בני-אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידיעה שהתנינאים מסוכנים לאדם אינה חדשה לאנושות. מרקו פולו, מגלה הארצות האיטלקי מהמאה ה-13, היה האירופאי הראשון שתיאר את האליגטורים הסיניים, באומרו שהם דומים ל"נחשים אדירים עם רגליים", ואת פיהם תיאר כ"גדול מספיק בשביל לבלוע אדם שלם". אף שהאליגטור הסיני לא היה המין המתואר, כפי הנראה, מיני תנינאים אחרים נודעים בתוקפנות שהם מפגינים כלפי בני האדם. מינים אחדים קנו להם תדמית זו בצדק מסוים, אולם מינים אחרים טורפים בני אדם רק לעתים רחוקות מאוד. אדם, מרגע שנלכד במלתעותיו של תנינאי, יתקשה לצאת מהן. הפציעות האופייניות לתקיפות מצד תנינאים שלא הסתיימו במות הקורבן הן בדרך-כלל שברים, אובדן גפיים וחתכים עמוקים. רובן המוחלט של התקיפות נעשה מתוך המים, ורק מיעוטן מן היבשה; הסיבה לכך נעוצה כנראה באובדן אלמנט ההפתעה בתקיפה מהיבשה.

שלט אזהרה המתריע על תנינאים באזור

התנינאים תוקפים בני אדם מכמה סיבות. המרכזית שבהן היא טריפה. בני אדם הם יונקים גדולים יחסית, אולם לא מעבר לגודלו המרבי של הטרף שהתניניאים מסוגלים לאכול - תנין יאור בוגר בגודל מלא מסוגל לאכול גם בהמות גדולות ממנו במשקל רב בהרבה משל אדם. סיבות אחרות כוללות הגנה על טריטוריה (במקרה של זכרים) או על הקן והביצים (במקרה של נקבות). מקרי התקיפה בשל הסיבות האחרונות מתרחשים בעיקר בחודשי עונת הרבייה. כך למשל, דווח על מקרים בהם תנינאי מסוים תקף סירה בה ישבו בני אדם, ולאחר שאלו ברחו מהסירה הטובעת לחוף מבטחים, התנין המשיך להרוס את הסירה. סיבה נוספת מדוע תנינאים תוקפים בני אדם היא כאשר הם בעצמם מותקפים על-ידם, כלומר הגנה עצמית. ההבחנה בין הסיבות נעשית לרוב לפי פרטי האירוע: תנין שיראה באדם טרף פוטנציאלי יתגנב לסביבת האדם בחשאי; לעומת זאת, נקבה שתרצה להרחיק אדם מהקן שלה תראה סימני עצבנות גלויים וברורים כדי להרחיקו.

אף על פי כן, מקרים רבים של התקפת בני-אדם על ידי תנינאים נבעו מחוסר זהירות ברור או מחוסר ברירה. באפריקה, למשל, חיות אוכלוסיות שלמות של בני-אדם בסמוך למקורות מים בהם חיים תנינאים. הקשר של האדם למקורות המים הוא חלק מהשגרה היומית, והוא כולל השקיית משק החי, כביסה, רחצה, שיט בסירות קאנו ודיג. עבורם, קיומם של תנינאים במקורות המים ידוע, והוא מהווה עבורם מעין סכנת טבע. המחשבה ששהייה קבוצתית במקורות המים ועשיית רעש רב עשויה למנוע את תקיפת התנינאים רווחת אצל חלקם הגדול, אולם היא לא הוכחה מעולם. בנוסף, תקיפות רבות התרחשו במקומות שבהם התנהגו בני האדם בחוסר זהירות ברור, שעיקרו אי-ציות לשילוט שאוסר על כניסה למקורות מים שורצי תנינים.

מין התנינאי הקטלני ביותר הוא כנראה תנין היאור התוקף והורג מאות בני אדם מידי שנה.‏[14] השילוב בין גודלו וכוחו הרב של תנין היאור, לבין העובדה שבאפריקה הלא-מפותחת רבים מהתושבים תלויים במקווי מים (כגון אגמים ונהרות) לפרנסתם (בעיקר דיג) וחייהם (למשל כמקור מי שתייה, לרחצה ולכביסה), ולכן נכנסים באופן יומיומי למקום מחייתו של התנין, הוא הגורם העיקרי למספר הרב של ההרוגים. תנין הים גדול, חזק וקטלני יותר מתנין היאור, ואף יותר תוקפני ממנו. עם זאת, באזור תפוצתו התושבים אינם תלויים כל כך במקווי המים (באוסטרליה למשל יש מערכת הספקת מים מודרנית) ומודעים יותר לסכנה מהתנינים, ולכן מספר מקרי התקיפה והמוות נמוך משמעותית. בארצות הברית עיקר מקרי התקיפות בידי תנינאים מתרחשים בפלורידה שם ישנו מגע קרוב בין אליגטורים אמריקניים לבני אדם שפולשים לאזור המחיה שלהם. האליגטורים תוקפים עשרות פעמים מידי שנה, אך כמות ההרוגים קטנה יותר (בודדים כל שנה), מכיוון שהאליגטור לא גדול, חזק ותוקפני כמו התנין. התנין האמריקני אף הוא תוקפני כלפי בני אדם, אך התיעוד לגבי תקיפות בני אדם על ידו חלקי ביותר.

ע"פ ספר גינס שיאי עולם משנת 2006 - הטבח הגדול ביותר שבעלי חיים ביצעו בבני אדם היה ב-19 בפברואר 1945. חטיבה יפנית שהייתה מוצבת באי ראמרי במיאנמר (אז בורמה) הותקפה על ידי חיל הים הבריטי ונאלצה לסגת. הדרך הנסיגה היחידה הייתה חציית 16 ק"מ של ביצות מנגרובים ששרצו באלפי תניני ים. התנינים התקיפו אותם, ומחטיבה שמנתה כ-1,000 חיילים נותרו בחיים בבוקר למחרת רק 20. אחד מהתנינאים אוכלי האדם הידועים לשמצה הוא גוסטב, תנין יאור ענק (אורכו כ-6.1 מטרים) ותוקפני במיוחד, שלפי השמועות הרג 300 בני אדם באפריקה.

אילוף תנין[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הנ"ל, ניתן לאלף תנין ברמה מסוימת, וכבר תועדו מקרים של בני אדם אשר פיתחו מערכות יחסים מרשימות עם התנין.‏[15]

התנינאים בתרבות האנושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרקון סיני

באפריקה, ובייחוד באזור חלקו העליון של נהר הוולטה ובאזור האגמים הגדולים, עמים רבים העריצו את התנינאים. כך למשל, תושבי כפרים ששכנו בסמוך למקווי מים שורצי תנינאים נהגו להביא לכבודם מזון ולהעניק להם שמות. התנינאים נחשבו לרוחותיהם של תושבי הכפר הקודמים ששבו להגן על הכפרים. האי דמבה שבאגם ויקטוריה הוקדש לתנינאים. תושבי בוגנדה נהגו להשליך חלקים מגופות אויביהם למים בשביל התנינאים. בקרב קבוצות אחרות הסגידה לתנינאים הייתה מאופקת יותר. הנארים כיבדו אותם אם הטוטם שלהם היה בדמות תנין, ואם הטאבו על הריגת תנינאים הופר, הם נהגו להקריב לו קורבן. במדגסקר התנינאים שויכו לרעיונות של עונש וגמול. כך למשל, עיקרון של "עין תחת עין" חל גם בכל האמור לגבי תנינים - מותר היה להרוג תנין רק אם התנין הרג אדם, ואם תנין אחד ניצוד באופן שרירותי, הם ציפו כי אדם אחר ייהרג. בנוסף, התנין במדגסקר היווה מעין "רשות שופטת": על אדם שעשה מעשים רעים הוטל לחצות נהר; אם תפס אותו תנין - הרי שהיה אשם, ואם לאו - הרי שהוא חף מפשע. עמים אחרים, בגאנה למשל, קישרו את התנינאים למושג הנקמה, והאמינו כי מכשפות מסוגלות לשלוח נחשים, זבובי צה צה ותנינאים לשליחויות נוראות.

המצרים הקדמונים העריצו את התנינים וראו בהם בעלי חיים מקודשים. מאחר שמספר רב של תנינים פקד את אדמות המצרים עם הצפות הנילוס העונתיות, המצרים קישרו אותם לנצחיות אדמותיהם. האל סובק מהמיתולוגיה המצרית היה אל-תנין. הוא תואר כבעל גוף אנושי וראש של תנין. בידו השמאלית אחז מקל, ובידו הימנית - את הענח' (סמל לאריכות ימים בתרבות המצרית העתיקה). שני אתרים מרכזיים שימשו לסגידה לסובק: המרכזי שבהם - בקרוקודילופוליס, והקטן יותר - באזור העיר פיום. מקדש נוסף, שחלקו שימש לסגידה לאל סובק, הוא מקדש קום אומבו, והוא משמש כיום כאתר תיירות. במקדש נמצאו כמה מאות של תנינים חנוטים.

מזרח אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום מזרח אסיה התנינאים נחשבו ליצורים אליהם התגלגלה נשמתם של שליטי עבר, ולכן הם ממשיכיהם כסמכות אכזרית ומענישה. במספר חברות מסורתיות בפיליפינים, התנינאים היו קרובים לאלים במעמדם ולכן אסור היה להורגם. ב-1884 דווח כי נסיכי העיר קופאנג שבמערב טימור, אינדונזיה הקריבו כמה מבנות המקום עבור התנינאים. הם טענו כי התנינאים הם למעשה אבות השושלת שלהם, ומטרת ההקרבה הייתה שבנות אלו יהיו נשות אבותיהם. מרבית התרבויות בבורנאו נמנעות לרוב מהריגת תנינאים. עם זאת, בחלק מהמקרים משפחה שאחד מבניה נפל קורבן לתנין, תפנה ל"קוסם" שיחזיר חלקים מגופת הילד. הקוסם הורג את התנינאים שנקרים בדרכו, ומפסיק להרגם רק כאשר פוגש בשאריות של אדם באחת הקיבות. לאחר מכן, תושבי הכפר יעלו קורבן חתול עבור התנינאים שנותרו על מנת לכפר על הרג התנינים החפים מפשע.

סין היא המדינה היחידה בה חיים אליגטורים בה התקיימה מסורת כתיבה עתיקה שמתייחסת אליהם. אחת התאוריות באשר למקורו של הדרקון הסיני גורסת כי הוא היה במקור דמוי-תנין. הדרקון משמש במסורת הסינית כסמל לבשורות טובות. לפי המסורת, הדרקון האגדי המריא לגן-עדן בנקודת השוויון שבאביב, וצלל למעמקי הים בנקודת השוויון שבסתיו. מאוחר יותר, בתקופת שלטונה של שושלת טאנג (618 - 907), חוקרי טבע ורוקחים בדרום סין כבר ידעו להבחין בין תנין (ממשפחת התניניים) לבין אליגטור, אף על פי ששניהם עדיין שויכו בתודעה לדרקונים המיתיים. עמים ברברים שצורפו לאימפריה תחת שלטון שושלת טאנג נעזרו בקריאות האליגטורים כדי לחזות גשם.

מלנזיה וילידי אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב עמי העולם, העמים השוכנים במלנזיה ידועים בפסלונים ובתגליפים שהכינו בדמותם של התנינאים. כך למשל, תושבי הכפרים הסמוכים לנהר הקארווארי ידועים בגילופי העץ המשוננים והצרים שהם מכינים בדמות תנינאים חסרי רגליים שראשיהם וגבם מכוסים בעיצובים דמויי-קעקוע. באזור מרכז ספיק חי עם בשם Iatmul שמאמין שתנין הים הוא בורא העולם. השתלשלות סיפור הבריאה שלו: בתחילה מים כיסו את כל העולם; התנין גרם לחלקים מהאדמה להתייבש ולבקיעתה של האדמה; לאחר מכן התנין (שנחשב לזכר הראשון) הזדווג עם הבקעה שנוצרה (שנחשבה לנקבה הראשונה); מהבקעה יצאו הצמחים, בעלי החיים ובני האדם הראשונים; לסתו התחתונה של התנין הפכה לאדמה, וזו העליונה - לשמים; מאוחר יותר טיילו תנינים לאורכה ולרוחבה של הארץ והקימו כפרים. דוגמה נוספת היא עיצוב חרטומן של סירות קאנו כראשי תנינים בקרב כמה מעמי מלנזיה. התנינאים מופיעים בסיפורי מעשיות מלנזיים רבים נוספים.

גם בקרב האבוריג'ינים של אוסטרליה קיימים מיתוסים וסיפורים רבים הנוגעים לתנינאים. חלקם נוגעים למוצא היקום, חלקם - להיווצרותם של נהרות, ואחרים - לנושאים שבטאבו ולחוק. התנינאים מופיעים רבות גם באמנות האבן של האבוריג'ינים - תחריטי האבן (פטרוגליפים) שלהם הם מהתיעודים האנושיים המוקדמים ביותר של התנינאים. כך למשל, גילוף שנעשה בידי אבוריג'ינים של חיה גדולה ובעלת קשקשים נמצא בדרום אוסטרליה, והוא מתוארך לתקופה שלפני 30,000 שנים לערך.

באמריקה ובתרבות המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצדו המזרחי של האוקיינוס השקט, במקום שהספרות הכתובה הופיעה מאוחר יותר, קיים תיעוד מצומצם יותר באשר למיקומם של התנינאים בדת ובמיתוסים של התרבויות הגדולות של אמריקה. בני שבט המאיה מן המאה ה-10 והאצטקים מן המאה ה-14 חשבו כי העולם מונח על גבו של זוחל ענקי הנמצא בשלולית. על יחסם של האינדיאנים לתנינאים ניתן ללמוד מתיאוריו של החוקר הצרפתי ז'אק לה מואן. באחד מציוריו נראים שני תנינים ענקיים (שצוירו בגודל לא פרופורציונלי) וחבורות של אינדיאנים שמנסים להרוג אותם. מאוחר יותר, אנתרופולוג בריטי מהמאה ה-19 חקר את דמות התנינאים בשבט הצ'יריקי על ידי התחקות אחר הציורים שלהם על כלי החרס ועל הכלים שלה.

פסל של תנין בברלין

בשונה מהיבשות שלעיל, באירופה התנינאים כמעט שלא היו ידועים, ולכן הם מופיעים במספר קטן של יצירות אמנות מערביות. גם הופעותיהם בספרות היו דלות. במחזהו "אנטוניוס וקלאופטרה", ויליאם שייקספיר מציג את התנינאים כחיה מיתית ומפלצתית, מה שמבוסס על תדמיתם בימי הביניים יותר מאשר על המציאות. שייקספיר גם קשר ביצירותיו את דמעות התנין לבכי מזויף (במחזה אותלו, למשל), וכיום נודע בהקשר זה הביטוי "דמעות תנין". גם המשורר האנגלי אדמונד ספנסר (1552 - 1599) הזכיר בשירו "The Faerie Queene" את התנינים, שבבכיים המזויף גורמים לטרפם להתקרב אליהם. אזכור דומה של דמעות התנין נמצא בספרו של רוברט ברטון (1577 - 1640), "האנטומיה של המלנכוליה".

הנצרות אימצה את המיתוס של התנין כדמות מיסטית המגלמת את הרוע. בחזון יוחנן מזוהה דמותו עם השטן אשר הושלך ארצה עם חבר מרעיו על ידי אלוהים:

"ותהי מלחמה בשמים מיכאל הוא ומלאכיו נלחמים בתנין והתנין נלחם ומלאכיו: ...וישלך התנין הגדול הנחש הקדמוני אשר נקרא שמו מלשין ושטן המדיח תבל כלה הוא השלך ארצה ומלאכיו עמו השלכו"

הברית החדשה, חזון יוחנן יב:7-9 (תרגום: פרנץ דליטש)

האמונה המצרית העתיקה בחוכמתו של התנין הוחלפה בדגש המערבי המודרני על ערמומיותו, על נבזותו ועל פראותו. במחזה המפורסם פיטר פן מאת ג'יימס מתיו ברי מופיע תנין, שבתחילה אכל את ידו של קפטן הוק (ולכן במקום יד יש לו קרס), ובהמשך פיתח תאווה מיוחדת לאכילת יתר חלקי גופו. למזלו של קפטן הוק, התנין בלע גם את שעון היד שלו, ותקתוק השעון מאפשר לו מאז לזהות את התנין. מייקל דנדי, גיבורו של הסרט שובר הקופות קרוקודיל דנדי, היה לוכד תנינים. דמות התנינאים האכזרית בתרבות הפופולרית העכשווית דומה רק במעט, אם כן, לדמות האל-תנין של המצרים הקדמונים.

במקרא ובתרבות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנין מוזכר רבות בתנ"ך והוא מן החיות הבודדות המוזכרות בסיפור הבריאה. לעתים משמש התנין כשם נרדף לנחש. כבר ביום החמישי בורא אלוהים את התנינים, והם היחידים מבין בעלי החיים המוזכרים בשמם. בספר בראשית, לתנינים משמעות סמלית ומיסטית שמעבר לשם החיה בלבד:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. : וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב"

– בראשית, א, כ-כא

אזכורים נוספים במקרא:

  • "וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם." (שמות ז, י"ב)
  • "חֲמַת תַּנִּינִם, יֵינָם; וְרֹאשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר." (דברים לב, לג)
  • "הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו נא, ט)
  • "כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו: אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כג, ג)
  • "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם; שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים, עַל-הַמָּיִם." (תהילים ע"ד, י"ג)
  • "הַלְלוּ אֶת-יְהוָה, מִן-הָאָרֶץ-- תַּנִּינִים, וְכָל-תְּהֹמוֹת" (תהילים קמח, ז)
  • "הֲיָם-אָנִי, אִם-תַּנִּין: כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר" (איוב ז, יב)

לפי ביקורת המקרא, אזכורי התנין במקרא מלמדים על כך שהמקרא דוחה את סיפורי הבריאה הקדומים. לפי סיפורים אלו, התנין נחשב לחיה חזקה בעלת כוחות אדירים. אולם, המקרא מדגיש כי אלוהים ברא את התנינים ("ויברא אלהים את התנינם"), ומכאן שהם יצורים הכפופים לו. אזכורים נוספים במקרא, כמו אלו שמופיעים בישעיהו ובאיוב, מראים על כוחו הרב של התנין כפי שנתפס בתקופה הקדומה, לפי שנרמז כי לתנין הייתה מלחמה גדולה עם האל, ובסופה אלוהים ניצח. ניתן לראות זאת בציטוטים שלעיל: ישעיהו רומז כי אלוהים ניצח את התנין בקרב, ואיוב מוחה כנגד מעשי האל נגדו, וגורס שאין האל צריך לשים עליו משמר, כפי שנאלץ לעשות לתנין. המאבק של אלהים בחיות הים, ככתוב: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו פרק כז א) מופיע גם בספורי עלילות בעל וענת. באפוס המספר על מלחמתו של האל הכנעני בעל ואחותו ענת באל ים מתחולל קרב בו הורגת ענת את עוזריו של ים וביניהם את התנין.

התנין כמפלצת, המזכירה את אגדות הדרקונים שומרי האוצר, מופיע באגדה בתלמוד הבבלי. באגדה זו התנין שומר על אבן יקרה במצולות הים:

"אזלינן בספינתא וחזינן ההוא אבן טבא דהוה הדיר לה תנינא נחית בר אמוראי לאתויה אתא תנינא קא בעי למבלע לה לספינתא" ‎(שטנו בספינה וראינו אבן טובה שהיה שומר עליה תנין, ירד האמודאי להביאה ובא התנין ורצה לבלוע את הספינה)‏

מסכת בבא בתרא פרק ה', דף ע"ד, עמוד ב' (גמרא)

אח"י תנין הייתה הצוללת הראשונה, שבכניסתה לשרות בסוף שנת 1959, סימנה את הקמת שייטת הצוללות של חיל הים הישראלי. צוללת זו ואחותה אח"י רהב נקראו על שם שתי מפלצות הים מחזון ישעיהו. ב-2014 נקלטה בחיל הים הצוללת הראשונה מסדרת דולפין AIP, שנקראה אף היא אח"י תנין.

ה"תמסח" היה שמו בצה"ל של הכלי האמפיבי "ז'ילואה" שמילא תפקיד מפתח בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Charles A. Ross (Consulting editor) and Sthpen Garnett (Editorial advisor), Crocodiles and Alligators, New York: Facts on File, 1989.
  • Rodney Steel, Crocodiles, London: Christopher Helm, 1989.
  • Dan Wylie, Crocodile, Reakation Books, 2013 - about Crocodilians in human culture
  • Schwimmer, David R. (2002). King of the Crocodylians: The Paleobiology of Deinosuchus. Indiana University Press. ISBN 0-253-34087-X. גוגל ספרים)
  • אורי צאן, חלום שהתגשם - עולם החי של ארץ התנ"ך "חי בר", הוצאת אר-אין, 1990 (עמ' 159 - 165).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 דייוויד ר. שווימר, King of the Crocodylians: The Paleobiology of Deinosuchus, הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 2002 - פרק 7: A Genealogy of Deinosuchus. פרק זה עוסק באבולוציה של התנינאים.
  2. ^ 2.0 2.1 Christopher A. Brochu, Phylogenetic Approaches Toward Crocodylian History, Annu. Rev. Earth Planet. Sci. 2003. 31:357–97.
  3. ^ ‏Jouve, S., Iarochene, M., Bouya, B., and Amaghzaz. M. 2005, A new dyrosaurid crocodyliform from the Palaeocene of Morocco and a phylogenetic analysis of Dyrosauridae, Acta Palaeontologica Polonica 50 (3): 581–594.‏
  4. ^ 4.0 4.1 בריאן הנדוורק, נשיכת התנין היא החזקה ביותר שנמדדה, נשיונל ג'אוגרפיק, 23 באפריל 2012.
  5. ^ Ray E. Willis, L. Rex McAliley, Erika D. Neeley, Llewellyn D. Densmore III, Evidence for placing the false gharial (Tomistoma schlegelii) into the family Gavialidae: Inferences from nuclear gene sequences, Molecular Phylogenetics and Evolution 43 (2007) 787–794.
  6. ^ John MacGregor, The Rob Roy on the Jordan, Nile, Red Sea, and Gennesareth, etc., Adamant Media Corporation, 2001.
  7. ^ Roland A. Coulson, Jack D. Herbert (1981), Relationship between metabolic rate and various physiological and biochemical parameter: A comparison of alligator, man and shrew, Comparative Biochemistry Physiology 69A, 1-13.
  8. ^ Order Crocodilia: caimans, crocodiles, and relatives, Animal Diversity Web
  9. ^ Crocodile blood antibiotics hope, BBC News, 19 August 2005.
  10. ^ Wright J. C., Oxygen consumption during voluntary undisturbed diving in the salt water crocodile, Crocodylus porosus, Biology of Australian Frogs and Reptiles, pp. 423-429, 1985.
  11. ^ קובץ וידאו World's Deadliest - Crocs Kill with Strongest Bite, National Geographic Wild, YouTube
  12. ^ בניסוי שנעשה בתנאי מעבדה, נלקחו ביצי אליגטורים ותנינים אמריקאים, והושמעו קולות בסמוך לביצים אחדות. נמצא שבמהלך השבועיים האחרונים לדגירה, הביצים מגיבות לרעשים בביצים הסמוכות להן.
  13. ^ John Caldwell, World Trade in Crocodilian Skins, 2000-2002, United Nations Environment Programme – World Conservation Monitoring Centre, May 2004.
  14. ^ Crocodilian attacks. 2008 IUCN SSC Crocodile Specialist Group
  15. ^ באתר יוטיוב
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg