הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הבחירות לכנסת ה-14)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1992 Flag of Israel.svg 1999 ›
הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה
29 במאי 1996

שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
מפלגת העבודה שמעון פרס 34 Red Arrow Down.svg -10 818,741
הליכוד-גשר-צומת בנימין נתניהו 32 Red Arrow Down.svg -8 767,401
ש"ס אריה דרעי 10 Green Arrow Up.svg 4+ 259,796
מפד"ל זבולון המר Green Arrow Up.svg 3+ 240,271
מרצ יוסי שריד Red Arrow Down.svg -3 226,775
ישראל בעליה נתן שרנסקי Green Arrow Up.svg 7+ 174,994
חד"ש-בל"ד האשם מחאמיד Green Arrow Up.svg 2+ 129,455
יהדות התורה מאיר פרוש Gray Rectangle Tiny.svg 0 98,657
הדרך השלישית אביגדור קהלני Green Arrow Up.svg 4+ 96,474
מד"ע-רע"ם עבד אל-מאלכ דהאמשה Green Arrow Up.svg 2+ 89,514
מולדת רחבעם זאבי Red Arrow Down.svg -1 72,002
הערה - הרשימה שלהלן היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

  במקום הראשון במקום השני
  Benjamin Netanyahu.jpg Shimon Peres, WJC Plenary Assembly, 2009.jpg
מועמד בנימין נתניהו שמעון פרס
מפלגה הליכוד מפלגת העבודה
סה"כ קולות 1,501,023 1,471,566
קולות באחוזים 50.5% 49.5%

רה"מ לפני הבחירות

שמעון פרס
מפלגת העבודה

רה"מ הנבחר

בנימין נתניהו
הליכוד

פילוח תוצאות הבחירות בדיאגרמת עוגה. מקרא (בסדר כיוון השעון): בגוונים הכחולים - מפלגות הימין, בגוונים האפורים - המפלגות החרדיות, בגוונים הסגולים - מפלגות המרכז, בגוונים האדומים - מפלגות השמאל, ובחום המפלגות הערביות.

הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה, שהתקיימו ב-29 במאי 1996, י"א בסיוון ה'תשנ"ו, היו הבחירות הראשונות שבהן השתמש הבוחר בשני פתקים - האחד לבחירת רשימה לכנסת, והשני לראשות הממשלה. הבחירות הוקדמו ממועדן המקורי שהיה ב-29 באוקטובר 1996, ט"ז בחשוון, ה'תשנ"ז. בחירות אלו אירעו מספר חודשים לאחר רצח יצחק רבין, ובהן התמודד ראש הממשלה המכהן שמעון פרס מטעם מפלגת העבודה אל מול המועמד בנימין נתניהו מטעם הליכוד שהיה באופוזיציה. על אף הטראומה הלאומית שגרם הרצח והאשמות שנשמעו בשמאל כי ראשי מחנה הימין היו אחראים להסתה שקדמה לרצח, הביאה שורה של פיגועי התאבדות, כמו גם מבצע צבאי בלבנון בעקבות פגיעה באזרחים לבנוניים, לשינוי בעמדת הבוחרים, כאשר 61 אחוזים מהציבור היהודי תמכו בנתניהו ביום הבחירות ומנגד חלק ניכר מהציבור הערבי נמנע מתמיכה בפרס. מסע בחירות אינטנסיבי שניהל נתניהו, אל מול מסע בחירות כושל של פרס, כמו גם התגייסותה של תנועת חב"ד ברגע האחרון לטובת המועמד נתניהו, הובילו לניצחון בהפרש זעום של נתניהו בבחירות הישירות לראשות הממשלה בקרב האוכלוסייה הכללית, שהוביל להקמת קואליציה בראשותו.

ההיערכות בליכוד לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיערכות לאחר התבוסה בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסת הליכוד בבחירות לכנסת השלוש עשרה, הייתה המפלגה מובסת ועייפה. עוד בליל הבחירות הכריז יצחק שמיר על התפטרותו מהנהגת המפלגה וכי הוא "בסוף דרכי האישית והפוליטית". נראה היה כי הנהגתו הוותיקה של הליכוד אינה מסוגלת לגלות יוזמה ולנסות לקבל לידיה את השלטון שאבד. משה ארנס, יורשו המובהק של שמיר, פרש מן המפלגה; דוד לוי, לאחר התבוסה בפריימריז ו"נאום הקופים" (שבו האשים את מנהיגי המפלגה כי בעיניהם היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים"), היה בתחילת מסלול שיוביל אותו אל מחוץ למפלגה; אריאל שרון, שעדיין לא התגבר על ספיחיה של מלחמת לבנון הראשונה, לא עמד בראש מחנה שיש בידו כדי לקבל את ההנהגה; יצחק מודעי פרש מן המפלגה, רץ במפלגת יחיד לבחירות, ולא עבר את אחוז החסימה.

עוד בליל הבחירות הודיע בנימין נתניהו על מועמדותו, כמו כן נראו כמנהיגים עתידיים מאיר שטרית ובנימין זאב בגין. טרגדיה אישית שפקדה את מאיר שטרית גרמה לו לא להציג את מועמדותו. בנימין זאב בגין נראה כמי שעתיד להתמודד אך נראה כי הקו המדיני שייצג, כמו גם תכונות אופיו - יושרה קיצונית שגבלה בתמימות פוליטית, ימנעו ממנו את הניצחון. בין היתר היה בגין מעורב בפרשה בה האשים את עורך העיתון ידיעות אחרונות כי הלה "סחט" אותו כאשר ביקש ממנו לכתוב מאמר לזכרו של אביו, מנחם בגין, שאם לא כן "יוחרם". פרשה זו עוררה את הרושם שבגין אינו בקיא דיו במערכת התקשורתית והפוליטית על מנת להוביל מפלגה גדולה בבחירות. גם התעקשותו של בגין על חשיפת נאומיו העוינים של יאסר ערפאת לא הוסיפה לו נקודות בתקופה שלאחר רצח רבין.

הממשלה העשרים ושבע.png

בנימין נתניהו החל, עוד בתקופה שמיד לאחר הבחירות, לפעול במלוא המרץ לקידום מועמדותו לראשות הליכוד. במטה שהקים, שבו השתתפו אביגדור ליברמן (לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ומאוחר יותר מנהיג תנועת ישראל ביתנו וכיום שר הביטחון) והפרסומאי והאסטרטג הפוליטי אייל ארד, החלה פעילות נמרצת, אשר זכתה אף למימון ותמיכה נרחבים, תוך ניצול לקונה בחוק מימון מפלגות. אל מול המצב במפלגה, אשר סבלה מקשיי מימון ומקשיים ארגוניים, בלט מטהו האישי של נתניהו שהיה מאורגן היטב, והראה על נחישות ועל כושר ארגון פוליטי.

לקראת תחילת שנת 1993 התגבשה החזית הפנימית בליכוד. מועמדותו של נתניהו נראתה כאפשרות ריאלית, והוא נראה כמועמד המבטיח ביותר. אל מולו התייצב בגין, אשר זכה לאהדה רבה, אך לתמיכה מועטה יחסית; משה קצב, אשר על אף גילו הצעיר היה חבר הכנסת משנת 1977 וחבר הממשלה משנת 1981, נתפס כבן הדור הוותיק של המפלגה, וככזה לא עורר את ההתלהבות והחידוש שעורר נתניהו; ודוד לוי אשר קיבץ שוב את מחנהו הוותיק לקראת ההתמודדות. היחסים בין לוי ובין נתניהו לא היו כתקנם מאז שנתניהו שירת כסגן שר החוץ תחת השר לוי, ובעקבות המתח הועבר נתניהו לתפקיד סגן שר במשרד ראש הממשלה.

פרשת הקלטת הלוהטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת הקלטת הלוהטת

ב־14 בינואר 1993 הכריז נתניהו בהופעה דרמטית בטלוויזיה, בשעת צפיית שיא במהדורת מבט כי קיבל איומים מ"אחד הבכירים בליכוד, המוקף חבורת פושעים", לפיהם אם לא יסיר את מועמדותו יחשפו אלו קלטת שבה צולם נתניהו כשהוא מקיים יחסים עם אישה שאינה אשתו. הוא התוודה כי אכן ניהל מערכת יחסים מחוץ לנישואין, וכי עניין זה הוא עניינו ועניינה של אשתו שאת סליחתה הוא מבקש. כשלושה ימים לאחר מכן הגיש נתניהו תלונה במשטרה.

ברור היה לכל כי ה"בכיר המוקף חבורת פושעים" עליו דיבר נתניהו הוא דוד לוי, וזה, מצידו, הכחיש כל קשר למעשה. חקירת המשטרה לא העלתה דבר, ולא נמצאו כל ממצאים לפיהם אכן נסחט נתניהו, או כי קלטת כזו הייתה קיימת במציאות.

היה זה שפל במערכת היחסים הפנימיים בין מנהיגי הליכוד, מהחמורים אליהם הידרדרה מערכת יחסים אישית. לוי דרש התנצלות אולם נתניהו סירב להתנצל. בדיעבד נתברר כי הקלטת אינה קיימת כלל.

הבחירות הפנימיות בשנת 1993[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל הבחירות הפנימיות בשנת 1993 -שהיו הבחירות הראשונות בליכוד שהיו פתוחות לכל חברי המפלגה, התייצבו ארבעה - נתניהו, לוי, בגין וקצב. מלכתחילה היה העימות החריף ביותר בין נתניהו ולוי. בהופעה טלוויזיונית מספר ימים לפני הבחירות באולפן תוכנית הטלוויזיה "מוקד" בערוץ הראשון, שהייתה אז פורום פוליטי יוקרתי, החליפו השניים האשמות וכינויים. לוי כינה את נתניהו "נפוליאון" ו"צלופח", והמציא את מטבע הלשון "אנטיביביוטיקה", והעימות בין השניים דמה לתיגרה אישית יותר מאשר לעימות פוליטי לגופו של עניין.

נראה כי נתניהו התגבר על ספיחי פרשת הקלטת, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אישית. רעייתו שרה התראיינה לעיתונות ומסרה כי ברור לה שהמדובר ב"תקלה רגעית וחסרת משמעות", ואף הופיעה לצידו של נתניהו במסעותיו בסניפי הליכוד לקראת הבחירות וזכתה לתשואות רמות מצד הפעילים.

בבחירות שנערכו ב־24 במרץ 1993 זכה נתניהו ברוב של יותר מ־52%, הוכתר למנהיג המפלגה ולמועמדה לראשות הממשלה. לוי נראה כמי שבדרכו החוצה מן המפלגה, שכן נראה כי שיתוף פעולה בינו ובין נתניהו אינו אפשרי עוד.

ב־18 ביוני 1995 הודיע לוי על פרישתו מן הליכוד והקמת תנועה בשם "גשר" אשר תתמודד לבחירות לכנסת, בעוד שלוי יתמודד על תפקיד ראש הממשלה. מחברי הכנסת של הליכוד הצטרף אליו רק דוד מגן.

בין בחירת נתניהו לרצח רבין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך חודשים ספורים מיום בחירתו הצליח נתניהו לשקם את הליכוד, להביא להסדר חובותיו ולהזרים דם חדש אל שורות התנועה. באותה תקופה החלה הממשלה בראשות יצחק רבין את המהלכים שהובילו לחתימת הסכמי אוסלו. נתניהו, בראש הליכוד, היה ראש וראשון למתנגדים להסכמים אלו, והוביל את המסע התקשורתי והפוליטי נגדם, נגד ממשלת השמאל, ונגד העומד בראשה, יצחק רבין. ב־13 בספטמבר 1993 נערכה פגישתם ההיסטורית של רבין וערפאת בוושינגטון. נתניהו עמד בראש המתנגדים למהלכים שנחשפו עתה לציבור.

התקופה שלאחר מכן הייתה תקופה קשה למדינה. המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה, שאליה נוסף גל של פיגועי טרור. החמורים שבהם היו הפיגועים בעפולה ובחדרה באפריל 1994 והפיגוע בצומת בית ליד בינואר 1995, עליהם נוספו פיגועים רבים נוספים, בהם נהרגו עשרות אנשים. במקביל נחשפו הפרות ההסכמים מצד הרשות הפלסטינית כמו הסתה בבתי הספר, ניצול כניסתו של יאסר ערפאת להחדרת מבוקשים על ידי השב"כ ובעיקר הגדלת המשטרה הפלסטינית בשיעור ניכר יחסית למוסכם. התפתחויות אלו עוררו ספק רב בציבור באשר לכוונות הצד הפלסטיני עמו עומדת הממשלה במשא ומתן, וערערו את בסיס התמיכה הציבורי במהלכי הממשלה. בעוד שרבין ניהל את המשא ומתן עם הפלסטינים והסורים, כאשר הוא סובל מקשיים קואליציוניים (עזיבתה של ש"ס את הממשלה, ופרישתם ממפלגת העבודה של חברי הכנסת אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן אשר הקימו את תנועת הדרך השלישית), נוהל כנגד ההסכמים מסע ציבורי נרחב.

בשולי המסע הציבורי היו התבטאויות קיצוניות, שבעיני רבים נחשבו כחציית קו אדום. בתהלוכה ברעננה בהשתתפותו של נתניהו נישא ארון מתים שעליו נכתב "רבין ממית את הציונות". בהפגנה בכיכר ציון שהתקיימה ערב אישרור הסכמי אוסלו ב' בכנסת, ב־5 באוקטובר 1995, בה נשאו דברים רבים ממנהיגי הימין, נישאו תמונות של ראש הממשלה רבין במדי SS. כל מנהיגי הימין הכחישו כל מעורבות במעשים אלו ואף קראו לחקירות משטרה בנושא[דרוש מקור], הצהרות אלו התקבלו בזלזול רב על ידי התקשורת שטענה כי לא ייתכן שלא היו מודעים למעשים אלו. לאחר מכן התברר שאבישי רביב שהיה סוכן שב"כ הפיץ תמונות שבהן רבין במדי SS.‏[1]

רצח רבין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין על ידי מתנקש יהודי, איש הימין הרדיקלי, יגאל עמיר. ההתנקשות הביאה לתופעות של אבל המוני והכאה על חטא, הן בקרב מחנה הימין והן בקרב מחנה השמאל, והתגבשות תנועה עממית שכונתה "נוער הנרות" - בני נוער מחוגי המרכז, השמאל והקיבוצים שהדליקו נרות נשמה, שרו שירי אבל, וחשו אובדן גדול.

האשמות רבות הוטחו כלפי הימין ומנהיגיו, וביניהם נתניהו. נתניהו הואשם בהסתה שקדמה לרצח. התמונות מן הנאום בכיכר ציון, ומן ההפגנה ברעננה שבה צעד כשמאחוריו נישא ארון מתים, שימשו ככלי תעמולה נגדו. סקרי דעת קהל הראו על פער של כשלושים אחוזים בין נתניהו ובין פרס, אשר התגבש כמועמד השמאל בבחירות אלו. זאת לעומת יתרון משמעותי שהיה לנתניהו לפני הרצח.

ב־22 בנובמבר 1995 הושבע פרס כראש הממשלה החדשה שהקים לאחר הרצח. הבחירות היו אמורות להיערך כשנה לאחר מכן. כשלושה חודשים לאחר הרצח, ב־3 בפברואר 1996, הודיע פרס על הקדמת הבחירות ל־29 במאי 1996. בשלב זה נראה כי פרס הוא הזוכה הוודאי בבחירות. התמיכה בנתניהו הייתה בשפל, וסקרים הראו כי הוא זוכה לתמיכתם של פחות מרבע מהמצביעים. פרס נראה כמועמד השקול והרציני. הופעתו בחברתם של מנהיגי העולם, כנשיא ארצות הברית ביל קלינטון, אשר הגיעו להלווית רבין, כמו גם עשרות שנות ניסיונו והאווירה הציבורית לאחר הרצח, נתנו לו הדרת כבוד של מדינאי בכיר וכ'ממשיכו של יצחק רבין'. נראה היה כי הציבור חפץ בהמשך תהליך אוסלו, וכי הימין אינו מסוגל למנוע את המשך התהליך. שלבי הביצוע של ההסכמים, שבהם נסוג צה"ל מן הערים הפלסטיניות, התבצעו בשקט וללא כל מחאה מצד הימין המשותק. ב־10 בדצמבר פינה צה"ל את טול כרם וב־11 בדצמבר את שכם. צעדים אלו, שבזמנים כתיקונם היו נתקלים בביקורת חריפה ומחאות, עברו ללא כל תגובה מצד הימין.

נראה היה כי אם אכן תתקיימנה הבחירות זמן כה קצר (כחצי שנה) לאחר הרצח, לא יהיה ביד הימין להספיק ולהתארגן ולשנות את מצב הדברים מקצה אל קצה.

פיגועי ההתאבדות בפברואר ובמרץ 1996[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־5 בינואר 1996 חוסל "המהנדס" יחיא עיאש, איש החמאס האחראי למותם של עשרות ישראלים, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד. התנועות האיסלאמיות הקיצוניות בשטחים כגון החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכן החזבאללה הודיעו כי בכוונתם לנקום את מותו של עיאש.

ב־25 בפברואר 1996 החל גל פיגועים אשר בו נהרגו עשרות אנשים, ונפצעו מאות. באותו היום נהרגו 27 אנשים בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב־3 במרץ, התפוצץ מחבל נוסף בירושלים והרג 18 אנשים. למחרת פוצץ עצמו מחבל מתאבד בלב תל אביב, כשהוא פוגע בהמון אדם בערב חג הפורים והורג 13 אנשים, חלקם הגדול ילדים ובני נוער.

הפיגועים שינו את האווירה הציבורית מן הקצה אל הקצה. נראה היה כי הימין שב והרים את ראשו, לראשונה מאז רצח רבין. הסקרים הצביעו על יתרון קל לנתניהו על פני פרס.

בנסיון לנסות ולשפר את מצבו האלקטורלי, יזם פרס ועידת פסגה של מנהיגי העולם בשארם א-שייח' ב־13 במרץ 1996. אל הוועידה התכנסו מנהיגים רבים, ביניהם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון אשר אף ביקר בארץ, על מנת לעודד את העם בישראל. ראשי אמ"ן טענו כי הפיגועים הם יוזמה של איראן המנסה אף היא להתערב בבחירות בארץ ואינם קשורים כלל לחיסולו של המהנדס. לרבים נראה כי התערבות מנהיגי העולם והסברי ראשי אמ"ן הם התערבות לא הולמת במערכת הבחירות, והתוצאה הייתה כי התמיכה בנתניהו אך גברה.

מבצע ענבי זעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־11 באפריל הורה פרס על מבצע מקיף לטיהור קיני מחבלים בלבנון, אשר כונה מבצע ענבי זעם. לאחר מותו של רבין שמר פרס בידיו את תיק הביטחון, ולא העביר אותו, כפי שדרשו רבים, לאהוד ברק. פרס ניהל את המבצע באופן אישי ומקרוב, דבר שהביא להאשמות הימין כי המבצע נועד בעיקרו לצורכי תעמולת בחירות. המבצע הסתבך כאשר ב־18 באפריל פגע צה"ל, שלא בכוונה, בבניין בכפר קנא שבו הסתתרו אזרחים לבנונים. כמאה אזרחים נהרגו בתקרית.

התקרית הביאה לסיום המבצע בלחץ בינלאומי, וב־27 באפריל הסתיים המבצע, טרם זמנו. תמונותיהם של ההרוגים בכפר קנא גרמו לניכור בין אוכלוסיית ערביי ישראל ובין פרס. במסע בחירות אישי וצמוד זקוק היה פרס לא רק לקולות ערביי ישראל, כי אם גם לתמיכתם הנלהבת. נראה היה כי בתקרית כפר קנא איבד פרס את קולותיהם של רבים מהם.

מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הבחירות עצמה הייתה שקטה, ואף עצובה. על רקע פיגועי ההתאבדות והאווירה הקשה שלאחר מות רבין, לא היה מקום לניהול מערכת בחירות סוערת.

העימות הראשי היה בבחירות לראשות הממשלה, ונראה כי האפשרות המוקנית לבוחר להצביע בשני פתקים נותנת אפשרות לאנשים להביע את דעתם במגוון של מפלגות. מפלגות כגון "ישראל בעליה" (אשר רצה בבחירות אלו בפעם הראשונה) או "הדרך השלישית" קראו לבוחר להצביע בעד המועמד הנראה לו לראשות הממשלה, ולהצביע עבורן ועבור המסר הייחודי שלהן בבחירות לכנסת, או כפי שאמרה תעמולת הבחירות של "הדרך השלישית" - להצביע למועמד וגם למפלגה שלו "זה כמו לחם בפיתה". בפועל זכו שתי מפלגות אלו להישגים, כמו גם מפלגות כש"ס אשר הייתה אחת הנהנות העיקריות מן האפשרות להצביע בשני פתקים, והחלה בחיזוק משמעותי של כוחה. במקביל, קראו חלק מהמפלגות הערביות להטיל פתק ריק (למעשה קול פסול) בבחירות לראשות הממשלה כמחאה על האירועים בכפר קנא.

הקרב העיקרי התנהל בתשדירי התעמולה בטלוויזיה. נתניהו נעזר ביועץ האמריקני ארתור פינקלשטיין, אשר יעץ לו לחזור שוב ושוב על מסרים פשוטים וברורים. הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים" חזרה שוב ושוב מדי ערב. תשדירים נוספים הראו זגוגית נשברת, אשר המחישה את חוסר האמון שיש לחוש כלפי הבטחותיו של ערפאת, וכן תמונה של ערפאת ופרס הולכים שלובי יד שצולמה בוועידה כלכלית בדאבוס. הסיסמה הראשית שליוותה את התשדירים, וחזרה שוב ושוב, הייתה - "אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס". אל מול תעמולה זו ניהלה מפלגת העבודה תעמולה נמוכת טונים, עם הסיסמה "ישראל חזקה עם פרס" שנבנתה במקצב המדויק של "ישראל מחכה לרבין". רצח רבין כמעט ולא אוזכר, ואף לא פרשת הקלטת או אירועים מביכים אחרים מעברו של נתניהו. מדיניות זו הוכתרה על ידי התקשורת כניסיון להביא ל"הרדמת" הבחירות, מתוך הנחה כי מערכת בחירות שקטה תועיל למפלגת העבודה.

ההתרחשויות האמיתיות אירעו מאחורי הקלעים. כוחות הימין התאחדו מאחורי נתניהו. דוד לוי הצטרף לרשימה מאוחדת בראשות הליכוד והביע תמיכה בנתניהו, דבר שנראה בלתי אפשרי אך חודשים אחדים לפני כן. כמו כן הצטרף רפאל איתן ותנועתו צומת אל הרשימה המאוחדת. אריאל שרון תיווך בין נתניהו ובין הדתיים וקנה את לבם של האדמו"רים. כתוצאה מכך, הציבור הדתי ואף החרדי עמד מאחורי נתניהו. שיעורי ההצבעה הגבוהים בציבור זה, כמו גם הנכונות וההתלהבות שמפגין הציבור החרדי למען מטרותיו, היוו סיוע ממשי. "שחקן חיזוק" נוסף היה "אלוף שלושת הפיקודים" יצחק מרדכי, אשר לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף אל תנועת הליכוד והפך לפעיל למען בחירתו של נתניהו.

בשמאל נראה היה כי הפעילים לוקים באדישות ובשאננות. אל מול הפעילות הנמרצת בימין, אשר חש כנתון במצור, לא הפגינו אנשי העבודה ומרצ נמרצות וחיוניות. שניים ממנהיגיה הבולטים של מרצ לא התמודדו בבחירות - שולמית אלוני (לאחר החלפתה על ידי יוסי שריד) ויאיר צבן.

אירוע חשוב היה העימות הטלוויזיוני בין נתניהו ופרס שנערך ב־26 במאי 1996, שלושה ימים לפני הבחירות. אל מול נתניהו שנראה תקיף, נמרץ ואף תוקפני, נראה פרס עייף ומנותק. רבים סברו כי נתניהו ניצח בעימות, אם כי רבים אחרים בתקשורת הישראלית סברו כי העימות הסתיים בתיקו.

קהל היעד של נתניהו היה מגוון. מצד אחד פנה אל הימין והדתיים, שרצו להשאיר מאחור את תקופת שלטון השמאל. אך לשם הניצחון היה עליו לפנות אף אל הציבור בעל דעות הביניים, המתלבט בין הימין והשמאל, אשר באותם הימים ראה בהסכמי אוסלו משום הכרח מדיני וחפץ במימושם. לאלו הבטיח נתניהו כי עם עלייתו לשלטון לא יבטל את ההסכמים, ויעמוד בהתחייבויותיה המדיניות של ישראל, אך המשא ומתן בניהולו יהיה תקיף יותר, יתבסס על עיקרון ההדדיות וישיג תוצאות טובות יותר מאשר יכול להשיג פרס, העלול, כך חזר נתניהו שוב ושוב, לחלק את ירושלים.

ביום הבחירות פתחה תנועת חב"ד במסע תעמולה אינטנסיבי. בכל רחבי הארץ נתלו שלטי ענק בהם נכתב "נתניהו טוב ליהודים".

על אף צמצום הפער בין שני המתמודדים לקראת יום הבחירות, סקרי דעת הקהל של העיתונים מעריב וידיעות אחרונות ערב הבחירות הצביעו על רוב קטן לטובת פרס.

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות הישירות לראשות הממשלה התקבלו התוצאות הבאות:

בבחירות לכנסת הארבע עשרה נמנו 3,052,130 קולות כשרים מתוך 3,933,250 בעלי זכות הצבעה, אחוז הצבעה של כ-79.3%. אחוז החסימה עמד על אחוז וחצי מכלל הקולות הכשרים, דהיינו 45,782 קולות.

11 מפלגות עברו את אחוז החסימה וקיבלו מושבים בכנסת:

מנדטים מספר קולות שם המפלגה סימן יו"ר הרשימה שינוי
במנדטים
אחוז מכלל הקולות
34 818,741 מפלגת העבודה אמת שמעון פרס 10-
26.83
32 767,401 הליכוד-גשר-צומת מחל בנימין נתניהו -
25.15
10 259,796 ש"ס שס אריה דרעי 4+
8.51
9 240,271 מפד"ל ב זבולון המר 3+
7.87
9 226,775 מרצ מרצ יוסי שריד 3-
7.43
7 174,994 ישראל בעלייה כן נתן שרנסקי 7+
5.74
5 129,455 חד"ש-בל"ד ו האשם מחאמיד 1+
4.24
4 98,657 יהדות התורה ג מאיר פרוש -
3.23
4 96,474 הדרך השלישית הד אביגדור קהלני 4+
3.16
4 89,514 מד"ע-רע"ם ע עבד אל-מאלכ דהאמשה 2+
2.94
2 72,002 מולדת ט רחבעם זאבי 1-
2.4
0 22,741 אחדות למען העלייה ק אפרים גור 1-
0.7
0 14,935 גיל פ נאוה ארד -
0.49
0 13,983 הברית המתקדמת פא מוחמד זיידאן -
0.5
0 11,697 תלם אמונה ת יוסף עזרן 1-
0.4
0 5,533 מפלגת ההתיישבות דן אליעזר לוינגר -
0.18
0 2,845 ימין ישראל יד מרים לפיד -
0.09
0 2,388 רע"ש - מפלגת זכויות הגבר ז יעקב שלוסר -
0.08
0 2,087 האיחוד הערבי לקדמה והתחדשות נ אחמד טיבי -
0.1
0 1,351 דע"ם - ארגון הפעולה הדמוקרטי ד אסף אדיב -
0.04

לאחר הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל הבחירות הצביעו מדגמי ערוצי הטלוויזיה בתחילה על ניצחונו של פרס. אך עם ספירת הקולות התברר כי הזוכה, בהפרש זעיר, הוא נתניהו, כאשר בקרב הציבור היהודי זכה נתניהו לתמיכה של 61% מהמצביעים ותמיכת רוב ערביי ישראל בפרס היא זו שהביאה לתוצאה הצמודה בבחירות. בנתניהו תמכו ציבורים רחבים המזוהים עם מגזרים מקופחים בחברה הישראלית, כגון העולים החדשים, החרדים, המזרחים ותושבי עיירות הפיתוח. מנגד, התמיכה בפרס הייתה רחבה בקרב השכבות המבוססות בחברה הישראלית, המזוהות ברובן עם אוכלוסייה אשכנזית וחילונית יותר, בנוסף לזה של המגזר הערבי. במשך כמה ימים עוד קיוו אנשי השמאל כי "קולות החיילים" ו"קולות הימאים" הנספרים מאוחר יותר, יטו את הכף, אך לשווא. נתניהו נבחר לראשות ממשלת ישראל, כנגד כל הסיכויים, ובהפרש של כשלושים אלף קולות. בסוף משא ומתן קואליציוני הקים נתניהו את ממשלת ישראל העשרים ושבע.

תוצאות הבחירות לכנסת היו דרמטיות ביותר. שתי המפלגות הגדולות איבדו מכוחן, לא מעט בשל שיטת ההצבעה בשני פתקים, שעודדה מפלגות מגזריות כמפלגות הערביות, ש"ס וישראל בעליה. הליכוד קיבל את מספר המנדטים הנמוך ביותר מאז הבחירות לכנסת השביעית, והעבודה קיבלה את מספר המנדטים הנמוך ביותר מאז הבחירות לכנסת התשיעית. הדבר גרם להתערערות מעמדו של ראש הממשלה, שבעבר היה מנהיג של מפלגה גדולה, הזקוקה לשותפה אחת או שתיים להרכבת הקואליציה, אך שיטת הבחירות העמידה אותו מעתה בראשות מפלגה בינונית, התלויה בקואליציה של מספר מפלגות. בעוד מערכות הבחירות הקודמות התאפיינו בכך שברוב המפלגות לא היה פער גדול בין מערכת-בחירות אחת למשנתה, במערכת-הבחירות הזו היו שינויים דרמטיים: מרצ איבדה רבע מכוחה; בציבור הדתי, המפד"ל עלתה ב-50 אחוזים, וש"ס עלתה ב-66 אחוזים. לאחר שבכנסת הקודמת כל המפלגות שוייכו באופן ברור לאחד משני הגושים הגדולים, במערכת-הבחירות הנוכחית נכנסו שתי מפלגות מרכז - ישראל בעלייה (שלימים ניתן היה להגדירה כמפלגת ימין מובהקת, אבל אז עוד היו בה אישים כרומן ברונפמן) פרצה בשעטה גדולה לזירה הפוליטית עם שבעה מנדטים; וגם "הדרך השלישית", מפלגת מרכז מובהקת שכללה בעיקר יוצאי מפלגת העבודה, נכנסה עם ארבעה מנדטים.

כל הקדנציה של נתניהו בראשות הממשלה עמדה בסימן אי היציבות וחוסר האיזון שגרמה השיטה החדשה. מלכתחילה התקשה נתניהו להרכיב את ממשלתו, ובתחילה הודיעו אישים מרכזיים כדוד לוי כי לא יכהנו בה. לאחר שפייס את כל הגורמים והקים ממשלה, הייתה ממשלה זו רעועה ונתונה לסחטנות פוליטית, בדיוק כממשלות שקדמו לה. רבים טענו כי שיטת "הבחירות הישירות" לא הביאה לתועלת רבה, וכי הקלקלה במערכת הפוליטית הישראלית עמוקה מכדי ששינוי בשיטת הבחירות יביא לתיקונה; ח"כ יוסי ביילין החל במסע לחזרה לשיטה הישנה, מסע שהניב פרי בסופו של דבר בשנת 2001 עם ביטול חוק הבחירה הישירה.

נתניהו שימש כראש ממשלה במשך כשלוש שנים, הרוויות במשברים ובזעזועים, כמו גם בפרשיות, שהידועה מביניהן היא פרשת בר-און חברון. למעט אירועי מנהרת הכותל ומספר פיגועים שהתרחשו, תקופת שלטונו של נתניהו הייתה שקטה יחסית מבחינת טרור. בשנת 1999 נאלץ להקדים את הבחירות, ולהתמודד בשנית על ראשות הממשלה, הפעם מול אהוד ברק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראלישראל מערכות בחירות בישראל
1949  •  1951  •  1955  •  1959  •  1961  •  1965  •  1969  •  1973  •  1977  •  1981  •  1984  •  1988  •  1992  •  1996  •  1999  •  2001  •  2003  •  2006  •  2009  •  2013  •  2015  •  2019