שערי חסד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת רחובות שערי חסד
תוכנית השכונה
תוכנית השכונה, כפי שהציג גמ"ח הכללי ב-1909
שער תקנות חברת שערי חסד 1908
שער לשכונה מכיוון רחוב הגר"א
הכיתוב מעל השער - לזכר אחד התורמים לשכונה
בית כנסת הגר"א ובור המים המרכזי
רחוב ישעיהו בר זכאי במרכז שכונת שערי חסד. משמאל - בית המדרש קהל חסידים. בהמשך - בית כנסת הגר"א
אחת מסמטאות הירק בשכונה
בתי וולפסון חוסמים את שערי חסד

שכונת שערי חסד היא שכונה ותיקה במערבה של ירושלים, בין השכונות נחלאות, רחביה וקריית וולפסון. גבולותיה הם: בצפון - רחוב הגר"א; במזרח - רחוב אוסישקין; בדרום - רחובות אבן שפרוט והר"ן; ובמערב - רחוב דיסקין. השכונה הוקמה בשנת תרס"ט (1909) על שטח של כ-40 דונם, ושומרת זה כמאה שנה על אופייה הדתי-השמרני. השכונה נודעה באנשי החסד והצדקה, וכן ברבנים ובתלמידי החכמים שפעלו בה.

הקמת השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוזמי השכונה ומקימיה היו ראשי ארגון 'גמ"ח הכללי', ששימש כארגון צדקה החל משנת תר"ל (1870), בראשותו של הרב שלמה זלמן פרוש. ראשי הארגון, בראשות נפתלי צבי פרוש-גליקמן (בנו של הרב שלמה זלמן פרוש) ושמואל זנוויל שפיצר, יסדו בשנת תרס"ח את 'חברת שערי חסד לבניית בתים בירושלים', אשר נועדה לסייע ליהודים חרדים לרכוש דירה צנועה בירושלים בתשלומים מפליגים ללא ריבית. השכונה יועדה למשפחות אשכנזיות בלבד, ורובם הגדול של תושביה היו תלמידי ישיבות ואברכים. בל"ג בעומר תרס"ט נערכה חגיגת הנחת אבן הפינה לשלושים הבתים הראשונים, במעמד הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים.

114 הדירות בשכונה נבנו בטורים אורכיים, בניגוד ל"שכונות החצר" שאפיינו את הבנייה בירושלים באותה עת. המרווח בין טורי הבתים היה גדול יחסית, ובכמה מקומות ניטעו עצים וירק, דבר שהקנה לשכונה אופי רענן ונקי. את אופי השכונה ואנשיה תיאר יצחק שפירא, בספרו 'ירושלים מחוץ לחומה':

אדם מתגלגל מרחביה לתוך שערי חסד השוכנת בבקעה, הריהו טועם טעם של עיירה ליטאית. תושבי השכונה הם אנשי המעמד הבינוני, שמזונותיהם קצובים להם בצמצום מראש השנה ועד ראש השנה, ממאסי "מותרות" ושומרי תורה ומצוות. קיימים בה שני בתי כנסת יפים (ע"ש 'הגר"א' ו'החסידי') המלאים מתפללים. מסתופפים בצל בתי "המקדש מעט" האלה למדנים מצוינים, וקול התורה בוקע מהם ברוב שעות היום... בין רחובות השכונה בולטים השמות: 'התנאים', 'האמוראים', 'הגר"א', 'שילה' ועוד.

ירושלים מחוץ לחומה, תש"ח, עמ' 89

הבתים בשערי חסד נבנו, כאמור, טורים-טורים, כאשר פני רובם אל הרחוב הראשי, ואילו גבם פונה אל סמטת ירק צרה, שהיוותה מעין "חצר אחורית" בכל בלוק. בוני השכונה הקפידו שהחלונות האחוריים לא ייפתחו אלה כנגד אלה בבית ממול, כדי להבטיח פרטיות מרבית, וכדי להדמות לבני ישראל במדבר, אותם שיבח בלעם במילים: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (במדבר, כ"ד, ה'), ופירש רש"י: "שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו."

אופי השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשיתה ועד ימינו התאפיינה שערי חסד באופי הדתי-שמרני של תושביה. מאחר שיועדה מלכתחילה לדיירים חרדים ואשכנזים בלבד, רבים בה הסיפורים על יושביה, המתוארים כדמויות מתוך סיפורי חסידיים. נ' בן-אברהם, סופר חרדי מוותיקי ירושלים, פרסם סדרת ספרים בשם 'סיפורים ירושלמיים', בהם תיאר את יושבי שערי חסד:

ושוב אנו בשערי חסד, השכונה אשר בה אפשר לעבור מדלת לדלת ולהצביע – כאן מתגורר צדיק פלוני, וכאן התגוררה חסודה אלמונית; פה במעלה המדרגות, בעלי תריסין, ארי בתורה - גם בחצות ליל ועוסק בנסתרות; ושם בקצה השכונה בעל מלאכה עם כל כך הרבה אמונה וטוהר כפיים עם שיעורים קבועים במשמרות... אצל כולם, כמו בקרב כל אנשי ירושלים הוותיקים, קיימת הסתפקות במועט ורצון לחיים צנועים.

סיפורים ירושלמיים, כרך ג', תשנ"ה, עמ' 72

אופי דתי-שמרני זה הוא שהביא את הסופרת סביון ליברכט לבחור את שערי חסד כמקום הולדתה של ויקטוריה, גיבורת הספר 'תפוחים מן המדבר', כדי להגדיר מהו העולם ממנו הגיעה. עם זאת, לא ניתן להשוות את שערי חסד לשכונות החרדיות ה"קלאסיות" בירושלים, דוגמת מאה שערים, גאולה ואחרות, שכן היא נחשבת מתונה יותר, ותושביה נמנעים בדרך כלל מעימותים עם שכניהם החילונים ברחביה הסמוכה. דוגמה לכך ניתן למצוא בסיפור על אחד מרבני השכונה, שנהג להגיע מדי שבת להפגנה נגד חילול שבת בכיכר השבת והיה עומד בצד ושותק. כאשר נשאל מדוע הוא מגיע להפגנות ענה: "איך אפשר להתעלם מחילול שבת"? וכאשר נשאל: "מדוע, אם כך, אינך מוחה וצועק כמו כולם?" ענה: "לצעוק על יהודי אינני יכול."

שמות הרחובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחובות בשערי חסד נקראים כמעט כולם בשם דמויות דתיות מההיסטוריה היהודית העתיקה והחדשה, כמו רחוב הגאונים, הקליר, השל"ה, רחוב כהנוב (על שם רב מישיבת עץ חיים), רחוב פרוש (על שם הרב שלמה זלמן פרוש, ממקימי השכונה), ועוד. השמות מבטאים את אופייה הדתי של השכונה.

שערי חסד כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלאת ח"י שנים (18 שנה) לשכונה, פרסם 'גמ"ח הכללי' סקירה תמציתית של קורות השכונה, ובין היתר תואר כי:

שוממה ובודדה הייתה אז כל הסביבה ההיא, שמרכזה היום הוא שכונתנו שערי חסד. תהו ובהו שרר על כל ההרים הסובבים, וסכנת שודדי לילה ורוצחי נפש ריחפה באימה על כל עובר יחידי בלילה. וכמה רחוקה הייתה אז שערי חסד! ממעל להרים ועמקים, רחוקה ומובדלה, בלי דרכים ובלי כל חיבור אל העיר."

'סקירה' מאת 'גמ"ח הכללי', תרפ"ז (1927), מתוך ארכיון עיריית ירושלים, מיכל שערי חסד, מס. 2193

תיאור זה שונה מאוד ממצבה של שערי חסד כיום: היא שוכנת בלב ירושלים המודרנית, באזור שוקק חיים. אופייה השקט והפסטורלי הוחלף ברעש העירוני, ואת מקום בתי האבן צמודי הקרקע תפסו בשלהי המאה ה-20 בתי דירות מפוארים, שהקנו לשכונה אופי יוקרתי. גבולה המערבי של שערי חסד, שעד שנות ה-70 ניבט אל עמק המצלבה, נחסם באופן גס בקריית המגורים היוקרתית, מגדלי וולפסון, שנבנתה על המדרון הגולש אל העמק. גם אופי התושבים בשכונה השתנה בשנים האחרונות, וכיום חלק גדול מתושביה הם חרדים אמידים ממוצא אנגלו-סקסי.

אתרי השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת הגר"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הכנסת הגר"א (שערי חסד)

בית הכנסת, שנקרא על שם הגר"א מווילנה, שוכן ברחוב בר זכאי שבמרכז השכונה. הוקם בעשור השני של המאה ה-20, סמוך למועד הקמת השכונה, על ידי הרב אפרים שמואל לרנר-פפרמן שהתרים את תושבי השכונה הפרושים ההולכים בשיטת הגר"א. הוא משמש כ'שטיבלך', ובין מתפלליו לאורך השנים אישים ידועים מתושבי השכונה, ובהם רבני השכונה הרב יעקב משה חרל"פ והרב אברהם דוד רוזנטל, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שמואל אוירבך הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון והרב יוסף בוקסבוים.

התנור השכונתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצמוד לבית הכנסת הגר"א, ברחוב השל"ה, עמד במשך עשרות שנים התנור השכונתי. התנור עצמו כבר איננו, אך ליד הפתח האחורי של בית הכנסת, המשמש את עזרת הנשים, ניתן להבחין עד היום בארובת הברזל הגבוהה, ששימשה את התנור. תנור שכונתי היה מתקן הכרחי בירושלים באותם ימים, שכן תנורים ביתיים לא היו בנמצא. כל דבר מאפה נלקח לתנור השכונתי ונאפה בו, תמורת סכום סמלי לבעל התנור. בעיקר שימש התנור בימי שישי, כאשר סירי הקוגל והצ'ולנט היו מוכנסים אליו, ונלקחים בזה אחר זה בשבת בבוקר לאחר התפילה בבית הכנסת. שבת אחת נקרע חוט ה'עירוב' שהקיף את שערי חסד, ויושבי השכונה עמדו אובדי עצות כיצד יטלטלו את הסירים הביתה לסעודת שבת. בהחלטת הרבנים, לא לקח איש את סירו הביתה, אלא אנשי השכונה יצאו על נשיהם וטפם ובאו לסעוד בצוותא ליד התנור השכונתי.

בית הכנסת אגודה-מגן אברהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסמיכות לבית הכנסת הגר"א, ברחוב השל"ה, נמצא בית הכנסת אגודה-מגן אברהם. כיום בית הכנסת משמש את ישיבת מעלות התורה וכן את ישיבת מדרש שמואל לבחורים אמריקאים.

בית כנסת בית זבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחוב קק"ל פינת רחוב הקליר שוכן בית כנסת בית זבול, הפונה אל הרחוב הראשי. את בית הכנסת הקים הרב יעקב משה חרל"פ, ששימש במשך שנים כרב שכונת שערי חסד, ולאחר מכן גם כרבה של שכונת רחביה הסמוכה. במקום זה עמד ביתו של הרב חרל"פ, ולאחר מות אביו הרב זבולון חרל"פ הפך את ביתו לבית כנסת, וקראו על שם אביו. במקום פועל כיום כולל אברכים.

בתי כנסת נוספים בשכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לבית הכנסת הגר"א ולבית הכנסת בית זבול, קיימים בשכונה בתי כנסת רבים נוספים. בין הבולטים שבהם, בית הכנסת "קהל חסידים", שהוקם בשנת 1930, ובית הכנסת "ברסלב-אהל אסתר". בתי כנסת אלו הממוקמים בקרבת בית הכנסת הגר"א משרתים את תושביה החסידים של השכונה.

בנוסף, שוכן בשכונה בית כנסת של חב"ד הפועל על פי מורשת חב"ד ומקיים פעילויות בשכונה.

דמויות מהווי השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה שפירא השען[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעון השמש הקבוע בחזית בית הכנסת הגר"א
שעון השמש על קיר בית הכנסת הגדול בפתח תקוה

את שעון השמש הקבוע בחזית בית הכנסת הגר"א בנה השען משה שפירא, יהודי חרדי, שרכש את ידיעותיו בתחום זה תוך עיון במקורות חז"ל, בספרי הגר"א ובתצפיות וניסויים. הוא התקין כמה שעוני שמש בירושלים, מהם שרדו שניים: הראשון בשערי חסד והשני בבית הכנסת זהרי חמה מול שוק מחנה יהודה. כמו כן עיצב שלושה שעוני שמש מיוחדים ב"שיטת הנקודה" והם קבועים על חזיתו של בית הכנסת הגדול בפתח תקוה. מוט מתכת קטן ובראשו חור מותקן מעל כל שעון שדרכו עוברת קרן שמש ומאירה את הסימן החרוט על לוח השעון. אחד מהשעונים מראה את שעת השקיעה והזריחה וכן את שעת הצהריים בפתח תקוה בארבע עונות השנה. השעון השני מראה את השעה בירושלים והשעון השלישי מראה את שעת גריניץ'. בשנות ה-30 פנו אליו מוסלמים בירושלים בבקשה להתקין עבורם שעון שמש בהר הבית, כדי ליישב סכסוך ארוך בדבר זמני התפילה הנכונים. למרות סכום הכסף העצום שהוצע לו, סירב שפירא לעלות למקום המקודש, וכך גם כשהחל לקבל איומים על חייו. לאחר שהתייעץ עם הרב יוסף חיים זוננפלד, ארז הרב משה את מיטלטליו ונס עם משפחתו לפתח תקווה. כל ימיו לא העז לשוב לירושלים, ולבסוף נפטר ונקבר בפתח תקווה.

הרב אפרים שמואל לרנר-פפרמן החזן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אפרים שמואל לרנר-פפרמן היה בין הפעילים הבולטים ביותר להקמת בית כנסת הגר"א, ומאוחר יותר - לבניית הקומה השנייה בו. הוא שימש כשליח הציבור הקבוע וכקורא בתורה ב'שטיבל שלו', שהוא החדר הצפוני במבנה בית הכנסת, בו התפללו בין היתר גם הרב חרל"פ הרב הראשון של השכונה, הרב שלמה זלמן אוירבך, וכן הדרשן המפורסם של שערי חסד, הרב שלום שבדרון. בשנות ה-60, כאשר החל להיבנות בית החולים הדסה בעין כרם, פנו מנהליו לבתי כנסת ותיקים בירושלים והציעו למתפללים ריצוף חדש ונקי לבתי תפילתם, תמורת אריחי האבן העתיקים. רבים נעתרו לבקשה, שכן האבנים יועדו לריצוף רחבת הכניסה לבית החולים. גם גבאי בית כנסת 'הגר"א' בשערי חסד ניאותו למסור את האבנים העתיקות והשבורות, במיוחד לאחר שהוצע תמורתם חינם ריצוף חדש. אך הרב לרנר-פפרמן סירב שייגעו ב'שטיבל שלו', בטענה כי "אסור לעקור את המרצפות הספוגות בדמעות השנים, ולשים במקומן בלאטות מלאכותיות." עד היום ניתן להבחין בין הריצוף המודרני שבכל חדרי השטיבלך, ובין הריצוף הירושלמי הישן ב'שטיבל' הצפוני, אליו ניתן להציץ מרחבת בור המים שבחצר.

חיים האופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעל התנור השכונתי בשערי חסד היה חיים בֶּקֶר. שמו האמיתי היה חיים לוי, והוא היה תימני מבטן ומלידה, אך זכה לכינוי ביידיש 'דער בעקער – 'האופה' – בשל תפקידו החשוב בשכונה האשכנזית. הוא דיבר יידיש על בוריה, ואף לימד אותה לילדיו, אף על פי שלא התגורר בשערי חסד. מספרים שידע להבחין הסירים, ודרש את שכרו בהתאם: אם הסיר היה שייך למבשלת טובה, היה לוי מבקש את שכרו בדמות "מעשר" מן התקרובת; אך אם הוא היה של מבשלת גרועה, הסתפק הרב חיים בכמה פרוטות כדמי שימוש בתנור.

שלום כּסָאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיישב היחיד בשכונת שערי חסד, שלא היה אשכנזי, היה שלום כסאר (קרובם של הרב חיים כסאר והשר לשעבר, ישראל קיסר). למרות היותו תימני, הוא ביקש להתגורר בשערי חסד, ואף פנה כמה פעמים לוועד השכונה, אך נדחה. לבסוף פנה לרב חיים ברלין, ששימש אז כרבה של ירושלים, והפציר בו חיים להתרשם ממנו, ולהמליץ עליו. לאחר שיחה ארוכה, בה התרשם ממנו מאד, ציידו הרב ברלין במכתב המלצה לוועד השכונה, בו כתב כי "הרב שלום הוא יהודי בעל מידות טובות, ירא שמים, והוא כאשכנזי לכל דבר."... מכתב ההמלצה פעל את פעולתו, וכסאר בנה את ביתו בשערי חסד.

בצלאל גולדשטיין החלבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מדמויות המופת של שערי חסד היא דמותו של בצלאל גולדשטיין החלבן, שפעל בה במשך שנים ארוכות. בדומה לרבים משערי חסד, חלק גולדשטיין את חייו בין לימוד תורה ובין פרנסת ביתו. נ' בן-אברהם, בספרו "סיפורים ירושלמיים", הקדיש לגולדשטיין פסקה נכבדה:

זו העיר שאמרו עליה כי מחנווניה – תלמידי חכמים; ומעגלוניה – חסידים; מסנדלריה – "למד-ווניקים"; ומשואבי מימיה – "מקובלים". עיר זו ידעה גם ידעה דמות של חלבן, למדן וצדיק, שאש התורה בערה בקרבו. תפילתו להבים, ולא נהנה מן העולם הזה באצבע קטנה. הרב בצלאל מילכיגער (החלבן) משערי חסד... איי איי איי הרב בצלאל... מי מוותיקי השכונה אינו נאחז התלהבות כאשר הוא מעלה את שמו על דל שפתיו? הרב בצלאל גולדשטיין, עם הופעתו הקרועה והבלויה, אך שופעת חיות קדושה במידה גדושה – תוקע את עגלתו לפתע ליד בית הכנסת הגר"א, חומק ברוב צימאון פנימה, נצמד אל הגמרא בחשק עצום במשך שעות ארוכות. עתים גונבים לו את עגלת החלב, אותה שכח לגמרי בחוץ... אמרו: כשהיה הוא והרב לוי יצחק ה'גאזניק' (מחלק הנפט) מתפלפלים בתורה, לא היה בבתי השכונה לא חלב ולא נפט... וכשהיה הרב בצלאל החלבן נפגש ברבי שלמה אטיק – חלבן אחר גדול בתורה – היה החלב של שניהם מחמיץ.

סיפורים ירושלמיים, כרך א' תשנ"ה, עמ' 15

הרב יעקב משה חרל"פ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יעקב משה חרל"פ

הרב יעקב משה חרל"פ, אשר במשך חייו דבק ברב קוק, גדל בסמוך לשכונת מאה שערים. בשנת 1909, כאשר הוקמה שכונת שערי חסד, הוא התבקש לכהן כרב השכונה, ולשם כך הוא עקר עם משפחתו לשכונה החדשה והתיישב בקצה רחוב הקליר (ר' לעיל – בית כנסת בית זבול). מספרים כי כאשר מונה לתפקיד, שכבה אמו על ערש דווי, וכדי לשמח את לבה, סיפרו לה על המינוי הנכבד. "הרב של שערי חסד?" תמהה האם, "ואני הלא קיוויתי שיענק'לה שלי יהיה צדיק נסתר". לאחר פטירת הרב קוק שימש הרב חרל"פ כראש ישיבת מרכז הרב, ואף היה מועמד לכהונת הרב הראשי לארץ ישראל, אך בסופו של דבר נבחר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ראובן גפני, מקדש מעט - בתי כנסת מוכרים ונסתרים בירושלים, הוצאת יד בן צבי, 2005, עמ' 33-4

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שערי חסד בוויקישיתוף


קואורדינטות: 31°46′41.7″N 35°12′38.56″E / 31.778250°N 35.2107111°E / 31.778250; 35.2107111