שבתאי לוז'ינסקי (אוניית מעפילים)

שבתאי לוז'ינסקי
	"שבתאי לוז'ינסקי" בחוף ניצנים
	"שבתאי לוז'ינסקי" בחוף ניצנים
שם צופן	שושנה
ארגון	המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
מספר מעפילים	825
רב החובל	הגיעה גם לאשדוד ההגעה=חוף ניצנים
נתוני האונייה
שם קודם	Susana
תאריך רכישה	(נחכרה)
הדחק	670 (או 500) טון
מהירות	9-6 קשר

"שבתאי לוז'ינסקי" הייתה אוניית מעפילים, שקנתה לה מקום ייחודי בתולדות ההעפלה, משום שהייתה בין האוניות המעטות שהצליחו להוריד את נוסעיהן אל הארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, והודות למעורבותם של אנשי היישוב ניצנים בניסיון למנוע את גירוש נוסעיה.

תולדותיה

"סוזנה" - אוניית משא

"סוזנה" נבנתה בשנת 1946, אוניית עץ בעלת שני תרנים. בעלת הדחק של 670 טון (גרסה אחרת: 500 טון), מנוע דיזל איטלקי אנסלדו Ansaldo בעל הספק 350 כ"ס. הייתה רשומה בנמל ויארג'ו בצפון איטליה.

"שבתאי לוזינסקי" - אוניית מעפילים

רכש והכנה

האונייה נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' באמצעות יהודה ארזי, באיטליה בתחילת 1947. לאחר הרכישה היא שטה מנמל הבית מצפון איטליה לדרומה. כשהייתה מול רג'יו דה קלאבריה, נתפסה על ידי המשטרה האיטלקית ונדרשה לחזור, אך לא עשתה כן.

צוות ההכנה להפלגת העפלה כלל את אברהם זכאי, אברהם שביט, בצלאל דרורי, ארץ ישראלים נוספים, וכן איטלקיים מקומיים. נבנתה קונסטרוקציה מצינורות ברזל ובה 600 מיטות. הוקמו שמונה מבני שירותים, מזון הובא ממחסן של המוסד לעלייה ב' ליד מילנו, וכן מים ודלק – הכל במימון של הג'וינט. הספינה צוידה בחמש סירות גומי ל-200 איש, וסירת עץ ל-15 איש.

שמה הלועזי "סוזנה" הוחלף בשמו של שבתאי לוזינסקי, המנהיג הציוני שפעל כחבר "המרכז לגולה" ובמחנות ניצולי השואה באיטליה, ונהרג בתאונת דרכים באותה שנה.

צוות המלווים כלל את אנשי הפלי"ם: דוד מימון (סנפיר) שהיה מפקד האונייה, בצלאל דרורי – פרימן (ישקה) שתיפקד כאחראי על הארגון והטיפול בעולים, וכן את אוסי רביד, אברהם קרני-ריקמן (גשר), ושלושת אנשי "ההגנה" באירופה: יונה, שלמה וסשה. הגדעוני היה אריה חייקינד. מכשיר הקשר המקורי התקלקל והוחלף בלב ים עם מכשיר מספינה אחרת. רב החובל היה איטלקי, אך בפועל שימש בתפקיד דוד מימון.

המעפילים

825 המעפילים נאספו במחנה 'אלסקה' על החוף בסמוך לעיירה מטפונטו (Metaponto) ליד בארי, והתגוררו במחסני פח. מפקד המחנה היה יהושע (אוסי) רביד מהפלי"ם. כן היו כשלושה ארצישראלים נוספים שדאגו ללימודים וספורט. השלטונות האיטלקים התייחסו יפה אל המבצע. הם חשבו שמחנה המעפילים הוא מחנה של פגועי נפש. למעשה הגיעו המעפילים מרומניה, הונגריה ופולין, בהם כ-160 דתיים מהפועל המזרחי, בגילאים 18–35.

המעפילים הגיעו אל מקום ההעמסה במטפונטו, חוף חולי רדוד במפרץ טרנטו, ברגל. נמתח כבל פלדה מהספינה לחוף, ובאמצעות חמש סירות גומי הועברו המעפילים. ההעלאה התבצעה בלילה במשך ארבע שעות. רביד ארגן את הקבוצות בתוך הסירות. עם תום ההעלאה החליט יהודה ארזי כי רביד יצטרף כמלווה בהפלגה. המעפילים התארגנו בספינה על פי השיוך התנועתי-קבוצתי שלהם.

ההפלגה

הספינה הפליגה מנמל מטפונטו שבדרום איטליה ב-4 במרץ, ובמקביל, על מנת להקל על צפיפות הנוסעים בימים הראשונים הפליגו באונייה "אלברטינה" 173 מעפילים נוספים. כעבור חמישה ימים הועלו נוסעי "אלברטינה" על סיפון "שבתאי לוז'ינסקי", ואז שהו עליה 823 נפש. בין המעפילים היו גם 130 בחורים שאומנו באירופה על ידי ארגון "ההגנה" במסגרת תוכנית "עלייה ג'" שדיברה על פריצה חמושה לחופי הארץ ובוטלה בסופו של דבר. מארגני השיט הקפידו על הסוואת הספינה ומעפיליה שהו תדיר בבטן האונייה.

נתיב ההפלגה של האונייה היה לאורך חופי איטליה דרך סנטה מריה, כף מטפן, האי סטמפליה, כף גלידוניה (Gelidonya) בחוף הדרומי של טורקיה, חופי לוב, לאורך החוף המצרי, פורט סעיד וחוף ניצנים.

עימות עם הבריטים

בבוקר היציאה מנמל ההעמסה, בשעה 09:00, חג מטוס לא מזוהה מעל הספינה והסתלק. במהלך ימי ההפלגה, לא היה ליווי בריטי או מגע כלשהו עם מטוסים או משחתות. ניתנו למעפילים ההוראות הרגילות להתנגדות פסיבית במקרה תפיסה. לא התרחש עימות בים, האונייה התגלתה רק כשהגיעה לחוף. המלווים נצטוו להתערב בין המעפילים ולהתחמק.

מקום ההורדה נקבע לחוף ניצנים, שם השמירה הבריטית הייתה דלילה יותר עקב מיעוט היישובים היהודיים. הספינה הגיעה לקרבת החוף ב-12 במרץ מבלי להתגלות, אך עקב הים הסוער לא ניתן היה להוריד את המעפילים באמצעות סירות הגומי, מחשש שהן יתהפכו. הוחלט להנחית את האנייה על החוף, האונייה הופנתה אל החוף ועלתה על שרטון חול במרחק 120 מטר ממנו. בינתיים האיר היום ובצל החשש הכבד להתגלות, הוחלט למתוח חבל אל החוף ולהניע לאורכו את הסירות עם המעפילים. מעפילים שידעו לשחות קפצו מן הספינה והחלו שוחים אל החוף, בעוד אנשי "ההגנה" שחיכו בחוף ואנשי הפלי"ם שליוו את הספינה כיוונו אותם בתוך המים. לאחר מכן הצליחו חלק מהמעפילים שהגיעו לחוף להתפזר ביישובי הסביבה. לאחר שלוש שעות מתחילת ההורדה, הקיפו חיילים בריטים מהמחנה הסמוך את האזור, כשמלאכת ההורדה וההתארגנות על החוף הייתה בעיצומה.

מאות יהודים מיישובי האזור הוזעקו למקום תפיסת האונייה, על מנת למנוע את גירושם של המעפילים. הם התערבבו עם המעפילים, שרפו את תעודות הזהות שלהם וכל מי שנשאל לגבי זהותו ענה "אני יהודי מארץ ישראל". הבריטים התקשו בזיהוי המעפילים ועצרו מעל 900 איש שהיו על החוף. בעיתון "דבר" דווח על חיילים ושוטרים בריטים וערבים שבזזו את חפצי העולים שנעצרו^[1]. העצורים הוסעו לחיפה בנסיעה שארכה כ-11 שעות ובצהרי 13 במרץ 1947 הועלו 700 מהם על אניית הגירוש 'אמפייר רייול' שלקחה אותם למחנות המעצר בקפריסין^[2], בעוד כ-240 שזוהו כארצישראלים הושארו בארץ ישראל. קבוצה נוספת של 138 עצורים גורשה אחר חצות ב-15 במרץ 1947 ב'אמפייר שלטר'^[3].

במהלך האירוע נורו יריות לכיוון העולים על ידי שוטרים ערבים וחיילים בריטים פרקו את הערבים מנשקם. כן מנעו החיילים הבריטיים ניסיון של ערבים לפרוץ ליישוב^[1].

בין המגורשים היו מאות ארצישראליים, בעוד חלק קטן מהמעפילים שוחררו (חלק נוסף הצליח עוד קודם לברוח ליישובים הקרובים). ב-25 במרץ 1947 החזירו הבריטים מקפריסין 301 מהמגורשים^[4], וב-28 במרץ 1947 החזירו עוד 75 מהם^[5] שזוהו כתושבי ארץ ישראל, בהם כ-85 מהמעפילים שהצליחו להערים על הבריטים ולהטעותם לחשוב שמדובר בארצישראלים בזכות, בין השאר, התחזות לנשותיהם של אנשי היישוב.

בתחילה נאמר על ידי השלטונות הבריטים שלא יקוזזו מעפילי שבתאי לוזנסקי ממכסת הסרטיפיקטים, מפני שהבריטים לא ידעו את מספרם^[6] אולם בהמשך הם קיצצו 375 סרטיפיקטים על פי הערכה^[7].

הבריטים גם השביתו את תנועת המכוניות של קואפרטיב דרום יהודה למשך שבוע, כעונש על סיוע נטען להובלת המעפילים של האונייה^[8].

ייצוגיה בתרבות

"שושנה שושנה" של חיים חפר בביצוע חבורת זמר רן

פרשת "שבתאי לוז'ינסקי" הוכיחה לרבים ביישוב ובתפוצות ישראל את רגש ההזדהות העמוק של אנשי היישוב בארץ עם המעפילים, ואת הרצון להיאבק למענם, כשאנשי היישוב היו מוכנים להיות מוגלים לקפריסין ולשהות שם חצי שנה על מנת לשחרר חלק מהמעפילים.

השיר "שושנה שושנה" של המשורר חיים חפר נכתב ככל הנראה על הספינה "שבתאי לוז'ינסקי", ששמה המנהלתי במוסד לעלייה ב' היה "שושנה" (עברות של שמה הלועזי, "סוזנה"). בבית הרביעי בשיר מתואר כיצד איש פלי"ם הובא בטעות לקפריסין, דבר התואם גם כן את קורות הספינה. באתר הפלי"ם נכתב כי חפר לא הכחיש את הסיפור שהשיר נכתב על הספינה^[9]. כך גם מצוין בשלט בחוף ניצנים^[10].

ראו גם

מבצע מבוכה

לקריאה נוספת

נחום בוגנר, ספינות המרי: ההעפלה 1948-1945, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור; המרכז לתולדות כוח המגן ה"הגנה", תשנ"ג-1993, עמ' 301-296.(הספר בקטלוג ULI)
גלילה רון פדר עמית, מנהרת הזמן 4 - מעפילים מגיעים לחופי הארץ, תל אביב: הוצאת מודן, תשנ"ח-1998. (הספר בקטלוג ULI)