אמיל בנבניסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמיל בנבניסט
Émile Benveniste
1902 –‏ 1976
Emile Benveniste.jpg
תרומות עיקריות
מחקריו בתחום הדקדוק ההשוואתי של ה השפות ההודו - אירופיות ובבלשנות הכללית, אחד מנציגי הסטרוקטורליזם.

אמיל בּנבניסטצרפתית: Émile Benveniste; שמו בלידה: עזרא בנבניסט, ‏27 במאי 1902, חאלב, סוריה, האימפריה העות'מאנית3 באוקטובר 1976, ורסאי, צרפת) היה בלשן צרפתי יהודי יליד סוריה, מומחה בשפות האיראניות, בשפות הודו, בארמנית ובשפות הודו-אירופיות אחרות; הצטיין במחקריו בתחום הדקדוק ההשוואתי של השפות ההודו-אירופיות ובבלשנות הכללית; היה מנציגי הסטרוקטורליזם, בהמשך למסורתו של דה סוסיר, וממייסדי הסטרוקטורליזם הצרפתי, לצד קלוד לוי-שטראוס וז'ורז' דומזיל.

חיבר, בין השאר, עבודות חשובות בתחום כינויי הגוף, זמני הפועל והבניינים הסוביונקטיביים של הפעלים. כתב על היחסים בין שפה, חברה וסובייקטיביות. בנבניסט היה איש אשכולות, שתוך כדי חיפוש אחרי תורה כוללנית של השפה עסק גם בנושאים באמנות, פילוסופיה, סוציולוגיה, אתנולוגיה, פסיכואנליזה וספרות.

נהג לחתום בדרך כלל על כתביו בשם "E. Benveniste", כשהאות E יכולה הייתה לסמן לא רק את שמו הצרפתי אמיל, אלא גם את שמו היהודי עזרא.‏[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חאלב, עיר הולדתו, הייתה בימי קדם חלק מאימפריית החתים; אמיל בנבניסט הפך לאחד מחוקריה החשובים של שפתם.
סילבן לוי, בלשן ומנהיג "כל ישראל חברים", עודד את הנער אמיל בנבניסט לממש כישוריו בתחום חקר השפות
קולז' דה פראנס, שבו לימד אמיל בנבניסט

נולד ב-27 במאי 1902 בעיר חאלב שבסוריה תחת השם עזרא בנבניסטה כבן האמצעי משלושה ילדים. אביו, מתתיה בנבניסט, היה בן למשפחה יהודית ספרדית. אמו, מריה מלכנזון, הייתה אשכנזיה ילידת וילנה (ליטא). ההורים הכירו בחיפה, בארץ ישראל, שהייתה אז כמו סוריה חלק מן האימפריה העות'מאנית. אביו ייעד את בנו ללימודי רבנות, ולשם כך השיג עבורו מלגה מטעם כל ישראל חברים ("אליאנס"), ושלח אותו בשנת 1913, בגיל 11, למרסיי שבצרפת. עזרא נרשם בפריז ל"מדרשה הקטנה" לתלמוד תורה (Le Petit Séminaire) במסגרת בית הספר לרבנות של צרפת (École rabbinique de France).

במקביל ללימודים התורניים למד בנבניסט לבחינות הבגרות. הוא עורר את מורת רוחם של מנהלי המדרשה כאשר החליט כעבור 3 שנים לנטוש את לימודי הרבנות, ונרשם לבית הספר ללימודים גבוהים "Ecole pratique des hautes etudes" כדי ללמוד בלשנות. הוא נתמך ביוזמה זאת על ידי נשיא "כל ישראל חברים" דאז, הבלשן המומחה בשפות הודיות, סילבן לוי, שהבחין בכישוריו של הצעיר והציג אותו בפני הבלשן הנודע אנטואן מייה. עזרא בנבניסט ששינה את שמו הפרטי לשם צרפתי – אמיל – היה לאחד מתלמידיו האהובים והמוכשרים ביותר של מייה. בשנת 1919 התייתם אמיל מאמו, שנפטרה בעיירה סמוקוב שבבולגריה.

חייו הבוגרים ופעילותו בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שבשנת 1921 קיבל זכויות שהות ועבודה בצרפת, בשנת 1922 ניתנה לו האפשרות לעבור בחינות ולקבל את התואר agrégé בתחום הדקדוק. כדי לפרנס את עצמו, בשנים 19221924 לימד בנבניסט במכללת "סבינייה" בפריז. דרך קשריו של סילבן לוי, שבנו היה קונסול בבומביי, נסע לאחר מכן לפונה שבהודו, כדי לשרת שם בשנים 1924–1925 כמורה פרטי לילדיו של התעשיין ההודי המפורסם ר' ד' טאטא, שהיה נשוי לצרפתייה. על הקשיים הביורוקרטיים עם השלטונות הצרפתיים בקשר למעמדו האזרחי הצליח להתגבר הודות להתערבותם הנמרצת של סילבן לוי ואנוטאן מייה. ב-9 באוקטובר 1924 קיבל אזרחות צרפתית. בחזרתו מהודו התגייס לצבא הצרפתי. שירת בחייל רגלי במרוקו בשנה האחרונה ל"מלחמת ריף" לדיכוי המרד של עבד אל-כרים (19211927), פעילות צבאית שכלל לא הייתה לרוחו. באותה שנה הוא נמנה עם חותמי המניפסט הסוריאליסטי של אנדרה ברטון וחוג חבריו, שגינה, בין היתר, את המלחמה הקולוניאלית.

החל משנת 1927, כשהוא רק בן 25, התקבל כחוקר דוצנט (directeur d'études) בבית הספר ללימודים גבוהים "École pratique des hautes études", שם עבד תחת הדרכתן של ז'וזף ונדריאס. שנתיים לאחר שסיים בשנת 1935 והציג את עבודתו לתואר דוקטור בספרות, פינה בשנת 1937 מורו אנטואן מייה לטובתו את המשרה בקולז' דה פראנס כפרופסור לדקדוק השוואתי.

חייו בימי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה קטעה את עיסוקיו. הוא גויס לצבא, ובשנת 1940 השתתף בקרבות נגד הגרמנים. לאחר שב-20 ביוני 1940 נפל בשבי הגרמנים בחזית הארדנים, הצליח בנבניסט להימלט ב-21 בנובמבר 1941 ולברוח חזרה לצרפת. על אף שבשנת 1942 חתם יחד עם ההיסטוריון מרק בלוך ועוד עשרים ושבעה אקדמאים יהודים על מכתב שבו הצהירו על נאמנות בלתי מעורערת למולדתם צרפת, הרי תחת הכיבוש של הנאצים ושלטון משתפי הפעולה בווישי כשייך ל"גזע היהודי", סולק בינתיים בנבניסט מכל משרותיו האקדמיות; דירתו בפריז נשדדה, וכתבי ידו שנמצאו שם הושמדו. בעזרת הכומר והמדען ז'אן דה מנשה (מנסה), יהודי מומר, בנו של הברון פליקס דה מנשה מאלכסנדריה, הצליח לברוח לשווייץ מפני הסכנה שארבה לו כיהודי.

אחיו הבכור נעצר בצרפת, נשלח למחנות ריכוז בבון-לה-רולאנד ודראנסי, ומאוחר יותר בשנת 1942 הובל לאושוויץ, שם נספה. מכריו של בנבניסט אומרים שמות אחיו בשואה השפיע עליו קשות למשך שארית חייו.

עם השחרור בשנת 1944 השיג אמיל בנבניסט את משרותיו כפרופסור בחזרה, והחזיק בהן עד שחלה בשנת 1969.

מסעות מחקר בעולם מאפגניסטן ועד אלסקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שמוּנה באביב 1947 שליח בשגרירות הצרפתית בטהראן מטעם המינהל הכללי ליחסי תרבות, החל בנבניסט בעבודות מחקר על אודות שפות איראניות מוכרות פחות. במטרה זו יצא בנבניסט בליווי ידידו, המזרחן והבלשן הנורבגי גאורג מורגנסטירנה (18921978) למסע ברחבי פרס, שם חקר בין השאר את הניבים של השפה סמנאני, כולל ניב העיר סמנאן והניב הקרוי סורחיי, ולאחר מכן בארץ השכנה, אפגניסטן, שבה חקר בין היתר את השפה פאראצ'י השגורה בפי כמה אלפי תושבים מהעמקים שמצפון לקאבול, ועוד חמש שפות המדוברות עדיין בהרי פמיר. בהמשך נסע גם להודו. בשנת 1950 נקרא ללמד כפרופסור אורח באוניברסיטת אן ארבור שבמדינת מישיגן בארצות הברית. הוא ניצל את שהותו באמריקה כדי לצאת בשנת 1952 למסע מחקר למקומות פחות ידועים לחוקרי השפות: הוא יצא לארכיפלג איי המלכה שרלוטה (היידה גוואי) שבפרובינציית קולומביה הבריטית בקנדה, קרוב לוונקובר, שם אסף מידע על שפת הדייגים האינדיאנים היידה המקומיים, שכבר אינה ידועה לדור הצעיר; וב-1952 ו-1953 ביקר בסיוע קרן רוקפלר באלסקה. שם, באתר המסורתי קלוקוואן, הצליח בנבניסט בעל הטקט והעיקשות ליצור קשר אמון עם אינדיאנים טלינגיט, שנרתעו בעבר לחשוף מנהגיהם וחפצי פולחנם בפני חוקרים זרים. את רוב עמלו השקיע בהכרת שפת הטלינגיט. בנבניסט הגיע גם מעבר לחוג הקוטב הצפוני ביישוב פורט יוקון, המאוכלס בכמה מאות אינדיאנים, שתרבותם המקורית הולכת ונעלמת.‏[2]

בחזרה לצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שב-9 בדצמבר1956 עבר בנבניסט התקף לב חמור, הוא הצליח להשתקם וחידש את עבודתו המחקרית, שהחלה להתמקד בנושאים של בלשנות כללית, ויותר מתמיד עם נגיעה למקצועות אחרים כמו אנתרופולוגיה חברתית, פילוסופיה, פסיכולוגיה, פסיכואנליזה, אמנות, תורת הספרות ועוד. בשנת 1961 ייסד יחד עם קלוד לוי-שטראוס ופייר גוּ‏רּ‏ו את כתב העת הצרפתי לאנתרופולוגיה "ל'וֹם" (L'Homme, "האדם"). בין השנים 19591970 היה מזכיר החברה לבלשנות של פריז (שמ1945 כיהן כסגן המזכיר שלה). בשנת 1960 נבחר כחבר באקדמיה לכתבים וספרות יפה, ובשנת 1965 לאקדמיה דיי לינצ'יי האיטלקית. את המאמרים התאורטיים שכתב בשנות החמישים והשישים קיבץ בשני הכרכים של עבודתו המרשימה סוגיות של בלשנות כללית (Problèmes de linguistique generale; בקיצור PLG), שדנו, כפי שמעיד שמה, בתאוריה הכללית של הבלשנות, ושהיו יחסית יותר נגישים לקהל הרחב מאשר עבודותיו המוקדמות, הטכניות יותר.

כפרופסור לדקדוק השוואתי בקולז' דה פראנס, מוסד אקדמי מבודד יחסית, בנבניסט לא זכה במשך שנים רבות להרצות אלא בפני קומץ סטודנטים בלבד, למרות שלפי העדויות היה מרצה בחסד עליון. ‏[3] לאחר פרסום "הסוגיות בבלשנות הכללית" הוא נעשה מפורסם יותר, ומספר הבאים להרצאותיו הוכפל. עם אלו נמנו בלשנים חשובים כמו אוסוולד דוקרו, קלוד חז'ז', ז'אן קלוד קוקה ומרינה יגיילו.

בשנת 1969 לקה בנבניסט באירוע מוחי קשה, שהפך אותו לאפאזי והמיפלגי, והביא להפסקת כל פעילות מקצועית. למרות נכותו הקשה, שפגעה למר גורלו דווקא ביכולתו לתקשר, כמחוות כבוד למפעלו נבחר בנבניסט ליושב-ראש הראשון של האיגוד הבינלאומי למחקרים סמיוטים בין השנים 19691972.

בנבניסט נפטר כעבור שבע שנים, בשנת 1976, בוורסאי שליד פריז. הוא נקבר בטקס לוויה יהודי.

בחייו הפרטיים היה בנבניסט אדם די מופנם, עם קשרי חברה מועטים יחסית, והוא לא נישא מעולם. עד שחלה בלבו ב-1956 היה בעל חוסן פיזי ויכולת עבודה ומרץ גדולים. הוא ידע לדבר טוב באנגלית ובגרמנית, ושלט בעל חמש-עשרה שפות. במותו ציווה את כתביו לספרייה הלאומית של צרפת. את מכתביו השמיד.

תרומותיו המוקדמות בתחום חקר השפות, בעיקר הדקדוק ההשוואתי של השפות ההודו-אירופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לירז'י קורילוביץ' הפולני, תלמיד מבריק אחר של אנטואן מייה, בנבניסט חיבר עבודות שנחשבו מהפכניות בתחום חקר השפות ההודו-אירופיות – עדיין במסגרת המסורת הבלשנות ההיסטורית (פילולוגיה ודקדוק השוואתי). הוא ביקש, בדומה לקורילוביץ, לבחון מחדש את התאוריות של היווצרות השפות ההודו-אירופיות.‏[4]

מקורות היווצרות שמות העצם בהודו-אירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבודת הדוקטורט שלו, Origines de la formation des noms en indo-européen ("מקורות היווצרות שמות העצם בהודו-אירופית"), שהציג בשנת 1935 ושפורסמה בספר בשנת 1948, על בסיס חקר השפה החתית, תרם בנבניסט לפתרון סוגיות קשורות להיווצרות הנטיות. הגה תאוריה על שורשי המילים ההודו-אירופיות, המורכבים תמיד, לפי השקפתו, לפי המבנה: עיצור – תנועהׁ(התנועה e) – עיצור, כשהעיצור השלישי הוא סיומת נגזרת (סופיקס דריבטיבי) או "הרחבה".‏[4]‏‏[5]

עבודות אחרות בתחום השפות האיראניות (איראניסטיקה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנבניסט המשיך את מפעלו של רוברט גוטיו (Gauthiot): השלים את "דקדוק השפה הסוגדיאנית" שלו, שנשאר בכתב יד, ופרסם את התוצאה בשנת 1929. כן כמו, הכין לדפוס גם את המהדורה השנייה של אנטואן מייה, "דקדוק הפרסית העתיקה", עם שיפורים רבים. אחד ממחקריו החשובים התייחס לשפה הטוחרית ולמיקומה בין השפות ההודו-אירופיות. במאמר משנת 1936, "הטוחרית וההודו-אירופית", בפרסום חגיגי המוקדש לזכרו של הבלשן הגרמני הרמן הירט, הראה בנבניסט שהשפה הטוחרית (שפה מאסיה המרכזית והטורקסטן הסיני דהיום, שנעלמה) לא נמצאה בקצה השטח ההודו-אירופי הקדמון, כפי שחשבו בלשנים רבים, בהם גם מייה, אלא היה חלק מאזור הניבים מסוג קנטום, בקרבה המידית של אזור השפות סאטם.‏[4] לבנבניסט נודעו תרומות חשובות בחקר היבטים שונים של האטימולוגיה הארמנית ושל המורשת ההודו-אירופית של שפה זו.

השתתפותו ב"אסכולת פראג"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-30 השתתף בנבניסט בחוג הבלשנות של פראג או "אסכולת פראג" – חוג בינלאומי שנציגיו הבולטים ביותר היו רומאן יאקובסון וניקולאי טרובצקוי. הם פיתחו את הרעיונות הסטרוקטורליסטים מתורתו של סוסיר, ותוך כדי כך חקרו את מערכת הצלילים של הלשונות, וייסדו, בין השאר, את הפונולוגיה; ומצד שני התייחסו להקשר השימוש בלשון והדגישו את פונקציות הלשון כמערכת תקשורת (יאקובסון) בחברה וכיוצא בזאת. בנבניסט הושפע מגישתם, חקר את הקשר בין השפה ובין המוסדות החברתיים ומאוחר יותר פיתח את תורת השיח (discours) והמבע (énonciation) שלו.

עבודותיו אחרי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום חקר השפות ההודו-אירופיות, בעיקר החתית והשפות האיראניות; תרומות בלקסיקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"עיונים על השפה האוסטית" (1959) מוקדשים להיסטוריה ולמחקר ההשוואתי של שפה זו, שפת האלאנים הקדומים שהתיישבו בקווקז. בשנת 1962 פרסם את ספרו "החתית וההודו-אירופית: עיונים השוואתיים", אחד המחקרים החשובים על שפת החתים, שבה קבע מקרי דמיון שלא זוהו לפניו בין החתית ויתר השפות ההודו-אירופיות. בשנת 1948 פרסם את הכרך השני של ספרו מ-1935, תחת הכותרת Noms d'agents et noms d'action en indo-européen ("שמות של גורמי פעולה ושמות פעולה בהודו-אירופית").

הלשון ככלי בחקר השיטתי של החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו על השתקפות בשפות ההודו-אירופיות של המעמדות ומוסדות החברה נקבצו בספר, שנחשב חלוצי בתחום, "Le vocabulaire des institutions indo-européennes" ("אוצר המלים של המוסדות ההודו-אירופיים"), שפורסם בשנת 1969. תוך יישום הגישה שירש מאנטואן מייה, המדגישה את הקשר בין שפה ובין חברה, עבודה זו של בנבניסט נחשבה על ידי הבלשן קלוורט ווטקינס "התאור האתנו-סמנטי השלם שנכתב אי פעם על תרבות כלשהי".‏[4] הכרך הראשון של הספר נקרא "Économie, parenté, société" ("כלכלה, קרבה משפחתית, חברה"); הכרך השני נקרא "Pouvoir, droit, religion" ("שלטון, משפט, דת").

סוגיות בבלשנות כללית - גישתו לפרגמטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולת הכותרת של תרומותיו של בנבניסט לבלשנות ולמדעי החברה בכלל הוא הספר "סוגיות של בלשנות כללית", שיצא בשני כרכים. הכרך הראשון (1968), המקבץ מאמרים מהשנים 19391964, דן ביחסים בין ביולוגי ובין תרבותי, בין סובייקטיביות ובין חברתיות, בין סימן ובין אובייקט, בין סמל ובין חשיבה, ובסוגיות של אנליזה תוך-שפתית. בכרך זה עוסק בנבניסט בנושאים הקשורים לאתנולוגיה, ללוגיקה ולפילוסופיה – למשל בתחום פרגמטיקה.

הכרך השני, שהופיע בשנת 1973, כולל כעשרים מאמרים שפורסמו בשנים 19651972. הוא מתחיל בשני ראיונות שבהם דן המדען בהתפתחות הבלשנות ובשינויים שחלו באותן השנים בתאוריות של הלשון. הפרק השני עוסק בתקשורת, בבעית היסוד של הקשר בין התקשורת ובין הסימן ובהתפחתות הסמיוטיקה של הלשון. בעבודות בפרק השלישי דן במושגים של מבנה ופונקציה ובמבנה הלשון ומבנה החברה. הפרק הרביעי מוקדש לתפקידים של תחביר, להיווצרות השמות המורכבים וליחסי "אוקסיליאריות", בעיקר מקרי פועלי העזר. הפרק החמישי, הקרוי "האדם בתוך הלשון", מורכב משני מחקרים: אחד על האנטונימים וכינויי הגוף בשפה הצרפתית, והשני דן בנושא "צורה ומשמעות בשפה", בסמנטיקה ובסמיוטיקה. בפרק האחרון, "אוצר מלים ותרבות", חוקר בנבניסט את היווצרותם של מושגים תרבותיים, כמו למשל את תולדות המושג "מדעי", את ה"בלספמיה והאופמיה", ודן ב"שני מודלים בלשניים של העיר", היווני והרומי.

התזות העיקריות בהגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גישה מקורית לגבי נושא שרירותיות הסימן בלשון – בנבניסט המשיך בדרכו של סוסיר בגישתו לשפה כמערכת של סימנים, (שבה לכל סימן יש שני צדדים: מסמן (דימוי קולי) ומסומן (מושג), אך הכניס בה שינויים.
    הוא ביקש למשל לתקן את טענתו של סוסיר שלפיה הקשר בין המסמן ובין המסומן הוא שרירותי ("טבעו של הסימן הלשוני", 1939).‏[6] טענה זאת עמדה בסתירה להגדרת הסימן כיחס בין מסמן ובין מסומן, יחס שהוא הכרחי ולא שרירותי (לפי סוסיר עצמו – כמו שני צדי דף נייר). לקשר בין המסמן ובין המסומן יש הכרח שנקבע במשך הזמן ב"חוזה" או ב"אילוף" קיבוצי שקשה לשנות. לדברי בנבניסט, שרירותי הוא הקשר בין הסימן (הצמד מסמן -מסומן) ובין האובייקט, או ה"רפרנט" במציאות, שהוא מיוצג בלשון על ידי המסומן. אלו רמות שונות – המסמן שייך לעולם הצורות (form), ואילו הרפרנט, האובייקט במציאות, שייך לעולם החומר (substance).
    למסמן ולמסומן יש צד שלישי משותף – שניהם הם ייצוגים בתודעתו של האדם (הם co-substantielׁ, בעלי מהות משותפת).
    בדרך כלל לקביעת הקשר בין סימן ובין הרפרנט לא היה מניע, מוטיבציה, כלומר היא שרירותית או קונטינגנטית; יוצאות מן הכלל למשל הן אונומטופאות המבוססות על שחזור קולות מן הטבע. על ידי עמדה זו בנבניסט מעלה מחדש את סוגיית ה"רפרנס", שנדחקה הצידה על ידי הסטרוקטורליזם הבלשני בגרסתו של סוסיר.‏[7]
  • השפה כתקשורת. המבע יוצר שיח או סיפור. הסובייקטיביות בשפה – תורת התקשורת של בנבניסט מבוססת בין השאר על שלושה סוגים של דיכוטומיות: 1. אני – לא-אני; 2. שיח (אישי) (discours) – סיפור ‏ (récit) (לא אישי, היסטורי); 3. סמיוטי – סמנטי.
  1. הדיכוטומיה אני – לא-אני נדונה יחד עם הנושא 'דאיקסיס – רפרנס', במאמר על "טבעם של כינויי הגוף" ("Nature des pronoms").
    "אני" ובן/בת שיחו "אתה, את" מתאפיינים ב"פרסונליות" וב"סובייקטיביות". הם ניתנים להתחלפות זה עם זה. הם אינם מתייחסים למושגים קבועים, כי אם אך ורק לפעולת הדיבור שבהם הם בשימוש ושדרכה מציינים מיהו הדובר.
    מעמדם של ה"אני" ו"אתה" קשור לפעולת המבע (énonciation; באנגלית: utterance), המערבת "דובר" מסוים. "אני" מצביע מי מביע את המבע, וה"אתה, את" מצביע למי מיועד המבע.
    הסובייקטיביות נוצרת דרך השפה.
    "בשפה ודרכה האדם יוצר את עצמו כסובייקט, מפני שרק השפה בלבד קובעת את ה'אגו' (או ה'אני') במציאות, במציאות שלה, שהיא מציאות הקיום. הסובייקטיביות שאנו דנים בה כאן היא יכולת הדובר להעמיד עצמו כ'סובייקט'. היא איננה מוגדרת על ידי ההרגשה שכל אחד חווה של להיות הוא עצמו... אלא היא מוגדרת כיחידה נפשית העוברת (transcends) מעבר למכלול החוויות שהיא מקבצת בתוכה וגורמת לקביעות התודעה. עכשיו אנחנו טוענים ש'סובייקטיביות'... היא רק בצבוץ בתוך הקיום של תכונה יסודית של השפה. 'אגו' (אני) הוא זה שאומר שהוא 'אגו' (אני). כך אנחנו רואים את ייסוד הסובייקטיביות, שהיא נקבע על ידי המעמד הלשוני של הפרט (פרסונה).
    הגוף השלישי אינו מן ההכרח גוף – "פרסונה"; אלא הוא מציין "מישהו נעדר" מפעולת הדיבור (מושג הקיים בבלשנות הערבית).‏[8][9]
  2. מבע (énonciation; באנגלית: utterance) ומובע (énoncé; באנגלית: uttered) הם מושגי מפתח בתאורית השפה של בנבניסט.
    מבע הוא תהליך יצירה לשונית, פעולת השימוש בשפה והיוצרת מסר המיועד למישהו.
    המובע énoncé הוא תוצר פעולה של דיבור או כתיבה בהקשר מסוים.
    במבע השפה נמצאת ביחס לעולם – יחס הנקרא "רפרנס".
    המבע יכול ליצור מובע-"שיח" או מובע-"סיפור".
    • מובע-השיח – או בקיצור: השיח (discours) – הוא מושג מפתח אחר בפי בנבניסט, הדן בו בהרחבה ב"סמיולוגיה של השפה" בכרך השני של ה"סוגיות". הוא מוגדר על ידי בנבניסט כאופן סובייקטיבי של דיבור או כתיבה , מצב עכשווי של דיבור או כתיבה. הוא מתאפיין בהתבטאות בגוף ראשון עם סמנים דאיקטים (deictic markers) כמו כינויי גוף "אני" ו"אתה, את"; תוארי פועל של מקום ושל זמן כמו "כאן","עכשיו" ו-"שם", "היום", "אתמול" ,"מחר", ובשימוש בזמני פעלים רבים, במיוחד זמנים אבסולוטים, כמו present perfect tense האנגלי, passé composé הצרפתי, הווה ועתיד.
      השיח זקוק לקיומו של דובר (locuteur; באנגלית: adresser) ולקיומו של בן- שיח (auditeur; באנגלית: adressee), כשהדובר מתכוון להשפיע על השני.
      אופן זה של דיבור כולל מצורות דיבור יומיומי עד לנאומים והרצאות, שימוש בשפה כתובה כמו - במכתבים, זכרונות, מחזות, וכו'.
      לעומתו,
    • מובע-הסיפור, המובע ההיסטורי או בקיצור: הסיפור (récit) הוא אופן אובייקטיבי של שפה, מדוברת או כתובה, לא אישי (אימפרסונלי), המתייחס לאירועים שהתרחשו בעבר, מבלי שהדובר יהיה מעורב ב סיפר. "כאילו האירועים מספרים את עצמם לבד", אומר בנבניסט.
      הסיפור אינו משתמש בגוף ראשון אלא בגוף השלישי, ואין בו סמנים דאיקטים. זמני הפועל המותרים בו הם בעיקר פרֶ‏טֶ‏ריטום (praeteritum; בצרפתית: passé simple), אימפרפקט ((imperfect ו-pluperfect.
      הסיפור מנוע מלהשתמש בזמן הווה, עתיד או present perfect. דוגמאות לכך הן העבודות ההיסטוריות, סיפרים המדווחים על אירועים באופן לא אישי, אימפרסונלי.
      בסיפורים ספרותיים מוצאים בין קטעי הסיפור גם שיח כמו בקטעי דו-שיח המושמים בין מרכאות או בצורה של הערות עם קטעי שיפוט של המספר – מה שנקרא בטרמינולוגיה של בנבניסט "מודוליזציה" עם שימוש בזמן הווה וב"דאיקטים".
  3. הדיכוטומיה "סמיוטי" – "סמנטי" (1966): לשפה , המוגדרת כ"צינור סמיוטי ראשי" , יש שני אופנים מיוחדים, שני ממדים, של מתן משמעות:
    1. סמיוטי (או סמיולוגי) – מתן משמעות על ידי סימנים או יחידות סימון: מלים, יחידות שפה; אלו הם החומר ההכרחי ל"מבע" (enonciation). סמיוטיקה היא מדע הסימנים, עצמאי לגבי כל רפרנטים; היא מחוץ להקשר.
    את הסמיוטי, הסימנים, צריכים לזהות,להכיר. מזהים סימן על ידי השוואה בין קודם ועכשווי. פרדינן דה סוסיר יצר את הסמיוטקיה הבלשנית.
    2. סמנטי – מתן משמעויות על ידי מבע (enonciation), יצירת מסרים, שדרים (message), המבוססים על היגדים (sentence , phrase) פעולות דיבור מעולם השיח (discourse).
    את הסמנטי יש להבין; מבינים משמעות של מבע חדש על בסיס מבעים קודמים, והיא לוקחת בחשבון את מכלול הרפרנטים.
    בנבניסט ראה צורך ביצירת סמנטיקה בלשנית, להבדיל מהסמיוטיקה הבלשנית של סוסיר. סמנטיקה זאת צריכה להיווצר לדעתו על ידי ניתוח תוך-לשוני – של השיח, ועל ידי ניתוח טרנס-לשוני – של המבע.‏[10]

השפעת כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בפילוסופיה ולוגיקה – לפי הערכת הסינולוג הבריטי א. צ'. גרהם, בנבניסט היה הבלשן הראשון שטען כי הקטגוריות של אריסטו תלויות במבנה השפה היוונית העתיקה.
    בנבניסט מצא כי הקטגוריות הפילוסופיות האלה הן השלכה של טיפולוגיות בלשניות של היוונית על המציאות. התאוריה הזאת של בנבניסט והערכותיו של גרהם עצמו לגביה נדחתה על ידי המחבר הצרפתי ז'אן-פול רדינג.‏[11]
    תרומה אחרת של בנבניסט לתחום הקשור לפילוסופיה, בעיקר לפילוסופיה של השפה, הייתה בהצבעתו על המשמעות המיוחדת של המושג "להיות" בשפות ההודו-אירופיות: רק בשפות האלה למילה "להיות" יש בו-זמנית מובן של "קיום" ושל "זהות".
  • בתורת הספרות – תאורית השיח של בנבניסט מצאה תהודה בתורת הנרטולוגיה (כולל בהשקפותיו של ז'ראר ז'נט), בתורת פעולות השפה (act language theory) ובמיוחד בתורת הספרות, אצל הוגים כמו רולאן בארת ז'וליה קריסטבה, צבטן טודורוב והרלד ויינריך.
    טרי איגלטון השתמש בדיכוטומיה 'סיפור – שיח' של בנבניסט בתאוריה שלו על הסובטקסטים הפוליטיים: המובע (énoncé") והמבע (énonciation) נוטים לחלופין, על רקע פוליטי, להידחף אל מאחורי הקלעים.
  • בתחום הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה – רעיונות של בנבניסט מצאו במידת מה קרקע פורייה בהגותו של ז'אק לאקאן. לאקאן הזמין ממנו מאמר בשנת 1956 עבור הגיליון הראשון של כתב העת שהקים, Psychoanalyse ("פסיכואנליזה").
    בנבניסט כתב על תפקיד השפה אצל פרויד. כעבור שנתיים ב"ז'ורנל דה פסיכולוז'י" כתב מאמר נוסף שבא לתמוך בהשקפתו של לאקאן. בנבניסט הסתמך בעמדה זו על ראייתו את השפה כתקשורת, שבה יש חשיבות לאיש שמדבר ולהקשר שבו עושה זאת. אולם הערותיו על הלא-מודע הסמלי כמאופיין ברמה על-לשונית (supralinguistic) ותת-לשונית (infralinguistic) קרבו אותו יותר אל הפילוסופיה של פול ריקר.
    לאקאן ברך ב"כתביו" (Ecrits) על מה שנראה כמכה הניצחת שנתן בנבניסט לפירוש הביהביוריסטי של השפה האנושית כמערכת של גירויים ותגובות. בנבניסט הביא נימוקים חזקים בזכות ההבדל בין השפה של בני אדם ובין צורות התקשורת בין הדבורים.
    לדעת הפסיכואנליטיקאית, הבלשנית והסופרת ז'וליה קריסטבה, תורת כינויי הגוף של בנבניסט, בעיקר הקוטביות 'אני – אתה', חשובה ביותר לפיתוחה של תאוריה דינמית של הסובייקטיביות.

פרסים, אותות ומחוות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל בנבניסט כתב בחייו מעל מאתיים מאמרים ופרטי-כלים מדעיים, שחלקם נקבצו במספר ספרים. להלן מבחר מעבודותיו:

  • Sûtra des causes et des effets, en collaboration avec R. Gauthiot et P. Pelliot (1926-1928) ("סוטרה של הסיבות והתוצאות" עם ר' גוטיו ופ' פליו)
  • Éssai de grammaire sogdienne, Paris, Librairie orientaliste P. Geuthner, 1929 ("דקדוק סוגדיאני')
  • Grammaire du vieux-perse, de A. Meillet, deuxième édition entièrement corrigée et augmentée par E. Benveniste (1931) (מהדורה שנייה, מתוקנת ומורחבת על ידי אמיל בנבניסט, של "הדקדוק של הפרסית העתיקה" מאת א' מייה)
  • Origines de la formation des noms en indo-européen, Paris, Adrien-Maisonneuve Paris, 1948 ("מקורות היווצרות שמות העצם בהודו-אירופית"; עבודת הדוקטורט של בנבניסט משנת 1935)
  • Les infinitifs avestiques , 1935 ("שמות הפועל [אינפיניטיב] האבסטיים")
  • Les mages dans l’Ancien Iran (1938) ("המגים באיראן העתיקה")
  • Codices sogdiani (1940) ("קודקסים סוגדיאנים")
  • Textes sogdiens, traduction et commentaires (1940) ("טקסטים סוגדיאנים, תרגום והערות")
  • Vessantara Jataka, traduction et commentaires (1946) ("וסנטארה ג'טאקה, תרגום והערות")
  • Noms d’agent et noms d’action en indo-européen, Paris, Maisonneuve, 1948
  • Études sur la langue ossète (1959) ("עיונים על השפה האוסטית")
  • Hittite et indo-européen. Études comparatives (1962) ("החתית והודו-אירופית: עיונים השוואתיים")
  • Titres et noms propres en iranien ancien (1966) ("תארים ושמות פרטיים באירנית העתיקה")
  • Problèmes de linguistique générale, 1, Paris, Gallimard, 1966 ("סוגיות בבלשנות כללית", א')
  • Problèmes de linguistique générale, 2, Paris, Gallimard, 1974 ("סוגיות בבלשנות כללית", ב')
  • Le Vocabulaire des institutions indo-européennes 1 et 2, Paris, Minuit, 1969 ("מילון המוסדות ההודו-אירופיים")
  • The Persian religion, according with the chief greek texts, Paris, 1929 (1974), Geuthner ("הדת הפרסית, לפי הטקסטים היוונים הקלאסיים", 1929; הדפסה חדשה: פריז, הוצאת גטנר, 1974)

הקורסים שלימד בקולז' דה פראנס נרשמו על ידי תלמידו ז'וקז' רדאר, לימים פרופסור בברן, ונמסרו לשמירה לקולז' דה פראנס:

  • Problèmes de syntaxe générale, 1949-1950 ("סוגיות בתחביר כללי")
  • Syntaxe des cas suivi de La flexion dans les langues indo-européennes (1954-1955) ("תחביר היחסות והנטייה בשפות ההודו-אירופיות")
  • Les pronoms, (1955-195) ("כינויי הגוף")

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Emile Benveniste - La communication + Dossier par Seloua Luste Boulbina ,Folio plus philosophie, Gallimard, 2009 (צרפתית: אמיל בנבניסט - "התקשורת", יחד עם תיק ערוך על ידי סלואה לוסט בולבינה, פוליו פלוס)
  • Th.Simenschy, Gh.Ivănescu, Gramatica comparată a limbilor indo-europene, Editura Didactică şi pedagogică, Bucureşti: 1981 (רומנית: ת' סימנסקי, ע' איוונסקו, "הדקדוק ההשוואתי של השפות ההודו-אירופיות")
  • Françoise Dosse, History of Structuralism, Minnesota University Press, 1997. (באנגלית)
  • David Zemmour, Initiation à la linguistique Paris: Ellipses, Ed., 2008 (צרפתית: דוד זמור, "מבוא לבלשנות")
  • Jean Baptiste Fages, Comprendre Jacques Lacan, Paris: Dunod, 2005 (צרפתית: ז'אן-בטיסט פאז'ס, "להבין את ז'אק לאקאן")
  • Jean-Jacques Thomas art. "Emile Benveniste", in Lawrence Kritzman, The Columbia History of French Thought, 2007 (הערך "אמיל בנבניסט" מאת ז'או ז'אק תומא, בתוך "היסטוריה של ההגות הצרפתית" בעריכת לורנס קריצמן)
  • Nicolas Journet, 'De la règle du jeu au "je" du discours', in: Sciences humaines hors série - sept, -oct 2007 ,"Cinq cents ans de pensée française"
  • צרפתית: ניקולא ז'ורנה, "מכלל המשחק למי שח", בכתב העת "מדעים הומניים" ספט'-אוק' 2007, "חמש מאות שנות הגות צרפתית")

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון לכט, 50 הוגים מרכזיים בני-זמננו: מסטרוקטורליזם עד פוסט-מודרניות, תל אביב: רסלינג, 2005, כרך א'
  • Gérard Dessons, Emile Benveniste, l'invention du discours, éditions In Press, 2006 (צרפתית: ז'ראר דסו, "אמיל בנבניסט, המצאת השיח", הוצאה לאור "אין-פרס" 2006 - גרסה חדשה של מסה שהופיעה ב-1993 בהוצאה לאור ברטראן-לקוסט)
  • Claudine Normand, Michel Arrivé (dir.), "Emile Benveniste, vingt ans après", colloque de Cerisy, 12-19 août 1995, numéro spécial de Lynx, 1997 (צרפתית: קלודין נורמאן, מישל אריבה (עורכים), "אמיל בנבניסט, אחרי עשרים שנה", קולוקוויום סריזי, 12–19 אוגוסט 1995, גיליון מיוחד של כתב העת "לינקס", 1997)
  • J. C. Milner, Le Periple structural Paris: Seuil, 2001, (צרפתית: ז'. ק. מילנר, "המסע הסטרוקטורלי", פריז: "סיי", 2001)
  • Phillipe Lejeune, Je est un autre. L'autobiographie et la littérature aux médias. Paris 1980. (צרפתית: פיליפ לז'ן, "אני הוא אחר: האוטוביוגרפיה והספרות בתקשורת", פריז, 1980)
  • Supplement "Polyphonic Linguistics. The Many Voices of Émile" Benveniste" to Semiotica 1981 (צרפתית: המוסף "בלשנות פוליפונית: הקולות הרבים של אמיל בנבניסט" ליד "סמיוטיקה", 1981)
  • Georges-Élia Sarfati, Éléments d'analyse du discours, A. Colin, col . « 128 », Paris, 1996 (צרפתית: ז'ורז'-אליה סרפתי, "יסודות אנליזת השיח")
  • Terry Eagleton Literary Theory: An Introduction. Minneapolis: University of' Minnesota Press, 1983 (טרי איגלטון, "תאוריה ספרותית: מבוא", מיניאפוליס: מינסוטה יוניברסיטי פרס, 1983)
  • É. Gilson: L’être et l’essence. Paris 1948 (אטיין ז'ילסון, "הישות והמהות")
  • A. C. Graham: Disputers of the Tao. La Salle 1989 (צרפתית: אנגוס צ'ארלס גרהם :בני הפלוגתא של הטאו, לה סאל, 1989)
  • Julia Kristeva, Épistémologie de la linguistique. Hommage Émile Benveniste, Paris 1971 (ז'וליה קריסטבה, "אפיסטמולוגיה של הבלשנות: הומאז' לאמיל בנבניסט", פריז, 1971)
  • J.Taillardat,G. Lazard,G. Serbat (Hg.), Émile Benveniste aujourd'hui, Colloque international du CNRS, à Tours Bibliothèque d'information grammaticale, Ed. Peeters, Louvain,1984 (-צרפתית: ז'. טאיארדא ,ג. לאזאר, ג. סרבא, "אמיל בנבניסט היום - כינוס בינלאומי של סה. אנ. אר. אס., בעיר טור", הסםריה למידע בדקדוק, לוון: הוצאה לאור פטרס, 1984)
  • Silverman, Kaja, Emile Benveniste: The Subject of Semiotics, Oxford: OUP, 1983, pp. 43-53
  • Jean-Paul Reding, Comparative Essays in Early Greek and Chinese Rational Thinking, Ashgate, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים של בנבניסט on-line:

על בנבניסט ותרומתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Emile Benveniste - La communication + Dossier par Seloua Luste Boulbina ,Folio plus philosophie,Gallimard,2009, p. 109 [אמיל בנבניסט - התקשורת, יחד עם תיק ערוך על ידי סלואה לוסט בולבינה, פוליו פלוס, הוצאה לאור גאלימאר, פריז, 2009, עמ' 109].
  2. ^ Emile Benveniste - La Communication , pp. 112-113.
  3. ^ Francoise Dosse, History of Structuralism, p. 42.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Th. Simenschy, Gh.Ivănescu, Gramatica comparată a limbilor indo-europene, p. 108.
  5. ^ באתר התרבות הצרפתי "אוון".
  6. ^ Nature du signe linguistique, ch.4 dans "La communication-extrait de Problèmes de linguistique générale",Folio plus, Gallimard, 2009, pp. 7-15.
  7. ^ ד. זמור (2008), עמ' 50.
  8. ^ Michael Issacharoff, John Hopkins guide
  9. ^ Dirk Geeraerts, Hubert Cuyckens‏, Oxford handbook of cognitive linguistics, 2007, p. 397.
  10. ^ E. Benveniste, "Sémiologie de la langue", en La Communication, ibi., pp. 63-66
  11. ^ מאמר רוויו של ואן נורדן על המסות ההשוואתיות של רדינג בין החשיבה הרציונלית הסינית וזו היוונית העתיקה.