עונש מוות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- מקרא צבעים:
-
- כחול: מבוטל לכל העבירות
- ירוק: מבוטל לכל העבירות, למעט כאלה שנעשו בנסיבות מחמירות (כגון עריקה בזמן מלחמה)
- כתום: מבוטל בפועל
- אדום: קיים באופן חוקי
עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורות ביותר שיכולה מדינה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא הסוג הקיצוני ביותר של ענישה גופנית (למעט אולי עינויים קשים במיוחד), והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג.
תוכן עניינים |
[עריכה] עונש המוות במדינות העולם
על פי הדו"ח השנתי של ארגון אמנסטי הבינלאומי בשנת 2003 היו 1,126 הוצאות להורג ב-28 מדינות; 84% מן ההוצאות להורג אירעו בארבע מדינות: סין - 726 אנשים, איראן - 108 אנשים, ארצות הברית - 65 אנשים, וייטנאם - 64 אנשים, ב-2005 השתנה המגמה, סעודיה חלפה על פני ארצות הברית ודחקה את וייטנאם מחוץ ל"מועדון הארבע", ב-2007 עלתה פקיסטן למקום הרביעי (135 הוצאות להורג) ודחקה את ארצות הברית למקום החמישי. ככלל ניכרת מגמה של הוצאה להורג גוברת במדינות איסלמיות בעשור הראשון של האלף השלישי.
בתקופה שבין 1990 ל-2003 עמד המספר הממוצע של הוצאות להורג בשנה בעולם על 2,242. סין הוציאה להורג לפחות 20,000 איש בין 1990 ל-2001. ישנם גורמים הנוקבים במספרים גבוהים יותר באשר למספר ההוצאות להורג בסין. אחוז ההוצאות להורג לנפש הגבוה ביותר הוא בסינגפור, שם ישנו ממוצע של 70 הוצאות להורג בשנה, לאוכלוסייה בת ארבעה מיליון איש. רוב המוצאים להורג בסינגפור נמצאים אשמים בעבירות סמים.
ברוב המדינות שבהן נהוגה הוצאה להורג שמור עונש זה לענישת מבצעי פשעי מלחמה, ויש המטילות אותו על רצח. ישנן מדינות, כדוגמת סין, שבהן עבירות לא אלימות, כגון עבירות סמים ואף עבירות צווארון לבן, נושאות עמן את עונש המוות.
ברוב הארצות הדמוקרטיות אין עונש המוות נהוג כיום. כך בקנדה, באוסטרליה, בניו זילנד, בכמעט כל מדינות אירופה, ובחלק מארצות אמריקה הלטינית. אירלנד הייתה המדינה הראשונה בעולם אשר אסרה בשנת 1990 על עונש המוות בחוקתה, לאחר משאל עם. בעולם נאסר עונש המוות בשמונים מדינות, 22 מדינות לא הוציאו איש להורג בעשר השנים האחרונות, ובארבע עשרה מדינות נהוג עונש המוות רק לפשעים יוצאי דופן בחומרתם (לדוגמה, פשעי מלחמה). ב-78 מדינות, לרבות מדינות באפריקה, במזרח התיכון, באסיה, באיים הקריביים, וכן ביפן ובארצות הברית, עדיין נהוג עונש המוות. במדינות טוטליטריות נהוג לעתים להוציא להורג ללא משפט מתנגדים לשלטון.
בין השנים 1608 ל-1991 הוצאו להורג בארצות הברית (וקודמותיה בשלטון באזורים אלו) חמישה עשר אלף איש. בין 1930 ל-2002 הוצאו להורג בארצות הברית 4,661 אנשים.
רק בשש מדינות נהוג עונש מוות לעבריינים קטינים, כלומר עבריינים שביצעו את העבירה טרם הגיעם לגיל 18. עד 2005 הנהיגה ארצות הברית באופן כמעט בלעדי את עונש המוות לקטינים בעולם, אך אז בוטל בהחלטת בית המשפט העליון. עם זאת, בשל האיטיות בה מתבצע ההליך המשפטי שקודם להוצאה להורג בארצות הברית, לא הוצא להורג לאחרונה אדם שגילו פחות מ-19 שנה. אמנת האומות המאוחדות לזכויות הילד אוסרת על עונש מוות לקטינים. אמנה זו נחתמה על ידי כל המדינות פרט לארצות הברית ולסומליה.
ישנן מספר אמנות בינלאומיות האוסרות על עונש המוות, לדוגמה הפרוטוקול השישי לאמנה האירופית לזכויות האדם. אמנות אלו מחייבות רק את המדינות החתומות עליהן. המשפט הבינלאומי המנהגי מתיר הוצאה להורג.
מספר ארגונים בינלאומיים מתנים את ההשתתפות בהם באיסור על עונש המוות, ביניהם האיחוד האירופי ומועצת אירופה. מסיבה זו בוטל עונש המוות בטורקיה בשנת 2002, על מנת שתוכל לעמוד בדרישות להצטרפות לאיחוד האירופי. כתוצאה מכך אירופה היא יבשת שעונש המוות אינו נהוג בה, פרט לבלארוס.
[עריכה] עונש המוות בישראל
בזמן המנדט הבריטי היה עונש המוות עונש חובה על עבירת רצח, והיה עונש אפשרי על עבירות ביטחוניות (כולל נשיאת נשק ללא היתר). שמונה אסירים יהודים, אנשי המחתרות, הוצאו להורג על עבירות הקשורות במאבק בשלטון הבריטי, והם קרויים "עולי הגרדום". איש מהם לא הורשע ברצח או בהריגה, אלא בהחזקת נשק בלבד או בירי לעבר מתקנים בריטיים.
חריג לעניין זה היה שוטר עברי בתקופת המנדט, מרדכי שוורץ, שהורשע בשנת 1938 ברצח שותפו הערבי לאוהל. בעת חקירתו במשטרה ובמהלך משפטו טען שוורץ כי הייתה זאת תאונה, אך התביעה טענה כי בקש לנקום את מותם של יהודים בידי ערבים בזמן המאורעות ובמיוחד את מותם של דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס ממושב כרכור ב-30 ביולי 1937. גרסתו זאת לא נתקבלה על דעת השופטים ושוורץ נדון למוות והוצא להורג.
עם קום המדינה הוצא להורג מאיר טוביאנסקי לאחר פסאודו-משפט צבאי מהיר ובלתי חוקי. לאחר שהדבר נתגלה טוהר שמו של טוביאנסקי, והאחראים להוצאה להורג נשפטו. קשה לקרוא לזה "עונש" מוות, שכן טוביאנסקי "נשפט" על ידי בית-דין שחבריו מינו את עצמם, ללא כל חוק או סמכות, וברור ש"הרשעתו" בטלה ומבוטלת. למעשה מדובר ברצח לכל דבר, באמתלה חוקית.
עד לשנת 1954 חל במדינת ישראל עונש מוות וזאת מכח פקודת החוק הפלילי, 1936, המנדטורית אשר המשיכה לחול בישראל על פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, שבה נקבע המשך תחולתם של חוקי המנדט הבריטי, כל עוד לא הוחלפו על ידי חוקים ישראליים.
ב-23 בנובמבר 1950 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מוות על דוד יעקובוביץ לאחר שמצא אותו אשם ברצח בגן מאיר בתל אביב. גזר דין זה לא בוצע לאחר שבית המשפט העליון המיר את אשמת הרצח באשמת הריגה.
ב-16 בינואר 1954 חוקקה הכנסת את החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-1954. החוק התקבל לאחר דיונים ממושכים בכנסת, שנערכו שלא על בסיס מפלגתי, כאשר נימוקי הביטול היו מבוססים על המסורת היהודית, על שיקולי מוסר כלל אנושיים ועל מיעוט ההרתעה שבעונש המוות. עד לביטול עונש המוות על רצח, כל עוד התנהל דיון ציבורי והליכי חקיקה לביטולו, עוכב ביצוע גזר דין המוות שהוטל בפרק זמן זה על פחות מעשרה מורשעים.
על פי המשפט בישראל כיום, לפי חוק בתי המשפט, כל עבירה שעונשה מוות תידון בבית משפט מחוזי בהרכב של שלושה שופטים, שאחד מהם שופט של בית-המשפט העליון, והעבירות שבית משפט אזרחי במדינת ישראל יכול להטיל עליהן עונש מוות (שיבוצע בתלייה) הן:
- בגידה - מי שעשה בכוונה מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה של המדינה או כדי לגרום ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה (סעיף 97 בחוק העונשין).
- חרחור מלחמה - מי שעשה כדי להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל והתכוון לסייע לאויב (סעיף 98 בחוק העונשין).
- סיוע לאויב במלחמה - מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך. (סעיף 99 בחוק העונשין).
- עשיית מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי או האנושות או פשע מלחמה, בתקופת השלטון הנאצי, בארץ עוינת (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950 והחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם-1950).
לפי סעיף 21 (7) בחוק השיפוט הצבאי, רשאי בית דין צבאי להטיל במסגרת סמכותו עונש מוות. לפי סעיף 43 יכול בית הדין לגזור גזר דין מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע ובלבד שמעשה כזה נעשה בתקופת לחימה. לפי סעיף 493 (א) לחוק זה עונש המוות יבוצע בירייה.
בתי משפט צבאיים דנו למוות מחבלים אך פסקי הדין הומתקו על ידי הרמטכ"ל. הראשון שבהם היה מחמוד חיג'אזי הורשע בשנת 1966 בהסתננות ונשיאת נשק, מאז התביעה הצבאית נמנעת מלדרוש עונש מוות למחבלים.
ב-31 במאי 1962 הוצא להורג הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. ערעורו של אייכמן על הרשעתו ברצח העם היהודי בשואה נדחה על ידי בית המשפט העליון, וכן נשיא המדינה דאז, יצחק בן צבי, דחה את בקשתו לחנינה. אייכמן הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה.
הפושע הנאצי ג'ון איוואן דמיאניוק נדון אף הוא למוות במדינת ישראל. דמיאניוק, אשר הוסגר לארץ מארצות הברית על חלקו בהשמדת היהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה, עמד למשפט שארך כשלוש שנים, החל מחודש פברואר 1987. לאחר שנידון למוות על ידי בית המשפט המחוזי, ערער דמיאניוק לבית המשפט העליון, ושם נתקבל ערעורו, לאחר קרוב לשבע שנים שבהן היה עצור. בית המשפט העליון לא הטיל ספק כי המדובר באדם ששימש בתפקיד ואכמן, אך קבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המדובר ב"איוואן האיום מטרבלינקה". דמיאניוק גורש מהארץ ב-21 בספטמבר 1993.
טעות נפוצה גורסת כי פרט לדמיאניוק ולאייכמן לא נידון איש למוות על ידי בית משפט אזרחי במדינת ישראל. הדבר אינו נכון, שכן קאפו (משתף פעולה עם הנאצים) יהודי בשם יחזקאל אניגסטר הורשע בסיוע לנאצים ונידון לתלייה (אולם העונש הומתק למאסר). היו גם רוצחים שנידונו לתלייה לפני שבוטל עונש המוות על רצח. עם זאת, אף אחד מעונשים אלו לא יצא לפועל.
יש הרואים כעונש מוות בלא משפט את החלטת ממשלת ישראל (בראשות גולדה מאיר) להרוג את כל חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", האחראים לרצח אחד-עשר הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972, ואחרים סבורים שמדובר במאבק לגיטימי בחברי חוליות טרור ורצח.
יש הטוענים שבמדיניות הסיכול הממוקד של ישראל יש משום עונש מוות ללא משפט, ואחרים רואים בכך מעשה הרג לגיטימי של אויב בזמן מלחמה.
[עריכה] שיטות להוצאה להורג
-
ערך מורחב – הוצאה להורג
במשפט העברי: צורות ההוצאה להורג המפורשות במקרא הן סקילה ושריפה בלבד (עונשים קולקטיביים כמו עיר הנידחת, אינם כלולים). במשנה מוזכרות שתי שיטות נוספות: הרג וחנק. שיטות אלו יחד עם המוזכרות במקרא מכונות 'ארבע מיתות בית דין'. המיתות תוארו אצל חז"ל כך: סקילה הינה השלכת הנידון ממבנה בגובה של כשתי קומות ורגימתו באבנים לאחר מכן אם עדיין לא מת, שריפה הינה שפיכת מתכת מותכת לגרונו של הנידון למוות, הרג הינו עריפת הראש, וחנק מבוצע על ידי כריכת רצועות בד סביב צווארו ומתיחתם.
הרומאים הנהיגו את עונש הצליבה, הנחשב לדרך אכזרית במיוחד להוצאה להורג. כן היו נוהגים להשליך נידונים למוות אל חיות טרף, ולשעשע בכך את ההמונים.
בימי הביניים הייתה שיטת ההוצאה להורג נבחרת על פי מעמדו של המוצא להורג. אצילים הוצאו להורג בצנעה ובאופן מהיר. פשוטי העם הוצאו להורג בשיטות איטיות ומכאיבות יותר, באופן פומבי בדרך כלל. בעוד ראשם של אצילים בדרך כלל נערף בחרב או בגרזן, בני המעמד הפשוט - שלרוב נענשו על גניבה - הוצאו להורג בתלייה, בתחילה על עצים ואחר כך בגרדום - מתקן ייעודי שנבנה לשם הוצאה להורג בתלייה וניצב בכיכר שליד בית הסוהר.
אנשים שהואשמו בכפירה או בבגידה הוצאו להורג בהעלאה על המוקד, שנחשבה לשיטת ההוצאה להורג האכזרית מכולן. על המידה שבה עוררה אימה הוצאה להורג בדרך זו יכולה ללמד העובדה שיהודים רבים שנידונו למוות באמתלות שונות, למשל בעלילות דם, הסכימו להמיר את דתם בטרם ייהרגו, כדי לזכות במיתה קלה של עריפת ראש ולא להישרף באש.
מפנה בדרכי ההוצאה להורג חל בימי המהפכה הצרפתית, עם המצאת הגיליוטינה. הדרך המהירה בה עורפת הגיליוטינה את ראשי קורבנותיה גרמה לכך שההוצאה להורג נעשתה הליך מכאני ומהיר, דבר שאיפשר טבח מהיר של האצולה הצרפתית (לרבות בית המלוכה) בימי "שלטון הטרור" של רובספייר.
בבריטניה הייתה נהוגה הוצאה להורג בתלייה ושיטה זו הייתה בשימוש עד 1964, אז בוטל למעשה עונש המוות בבריטניה (להלכה הוא קיים עד היום).
בארצות הברית נהוגות מספר שיטות להוצאה להורג, על פי המדינה שבה נגזר העונש. יש מדינות המשתמשות בכסא חשמלי, המצאה אמריקנית ייחודית. מדינות אחרות מוציאות להורג מול כיתת יורים, בזריקת רעל, בתא גזים או בתליה.
בדרום אסיה ובדרום מזרח אסיה היה נהוג להשתמש במחיצה על ידי פיל במשך כ-4,000 שנה. גם באימפריה הרומית ובקרתגו השתמשו לעתים בשיטה זו להוצאה להורג.
במאה ה-19 ובמאה ה-20, היו נפוצות ברוב הארצות שיטות הוצאה להורג באמצעות תלייה או כיתת יורים. מדובר בשיטות זולות ופשוטות יחסית, שאפשר לממשן גם בתנאי שדה וגם בעת מלחמה.
[עריכה] השקפות הדת על עונש המוות
[עריכה] הגישה ביהדות
במקרא עונש המוות מופיע כביעור הרע מקרב העם, וכדי שישמעו העם ויראו. כמו כן לגבי רצח מופיע שהארץ צריכה כפרה על דם שנשפך בה, והכפרה לא תיתכן אלא בשפיכת דם השופך. למרות החשיבות המיוחסת לעונש מוות, התורה מדגישה שאין להמית בפחות משני עדים.
במקרא מופיעים עונשי מוות על העבירות הבאות:
- על קללת אלוהים, עבודת אלוהים אחרים, הסתה לעבודת אלוהים אחרים ונבואה בשם אלוהים אחרים.
- על חילול שבת, שימוש בכוחות מאגיים כגון כישוף.
- על גילוי עריות מסוימות, ניאוף, רצח, חטיפת בן העם ומכירתו.
- על פגיעה בסמכויות, כגון הממרה את פי בית הדין במקום הנבחר, והמתנבא שקר.
- על פגיעה בסמכות ההורים; הכאתם, קללתם או המראתם.
- אנשים שהעידו שקר וזממו להרוג אדם, נהרגים, כשם שנענשים בכל עונש שזממו לגרום לנידון.
אצל חז"ל, ניכרת מגמה להימנע ככל האפשר מביצוע עונש מוות. אף על פי כן באופן כללי צידדו בו, ואף ברכו על איבוד הרשעים מן העולם. על תפיסת חז"ל את עונש המוות ניתן ללמוד מכך שנקבעו חומרות מיוחדות בהלכות סדרי הדין בדיני נפשות, משום כובד הראש הנדרש בהם. וכן מזה שהנידון נדרש להתוודות על עוונותיו, משום שעונש המוות נתפס ככפרה ורק על ידי הוידוי יהיה לו חלק לעולם הבא. כמו כן ראינו שההלכה דאגה שהנידון יהרג במיתה קלה ומכובדת גם כשלא מפורש במקרא.
הנסיון להימנע מלבצע עונש מוות בוטא בהצהרות של התנאים, כגון: "סנהדרין ההורגת (אדם) אחד בשבוע (=שבע שנים), נקראת חובלנית", דעה אחרת גורסת שאפילו אם הרגה אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית, ו"רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם". אך אחרים הביעו הסתייגות מעמדה זו לכל הפחות ביחס לרוצחים, עד כדי שאמר התנא רבי שמעון בן גמליאל על חכמים אלו: "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל”. (משנה מכות א, י) מקור לחילוקי דעות ביחס לעונש מוות על גניבה, שלפי המקרא אין עליה עונש מוות, מצוי באגדה המספרת על רבי אלעזר בן רבי שמעון שהיה מוסר גנבים למלכות רומי שהייתה תולה אותם. שלח לו רבי יהושע בן קרחה: "חומץ בן יין! עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה?!” השיב לו: "קוצים אני מכלה מן הכרם!" שלח לו: "יבא בעל הכרם (=אלוהים) ויכלה את קוציו!" (בבלי, בבא מציעא פג, ב) דוגמה אפשרית לביטוי המגמה שלא להעניש במוות היא ההלכה שאם הוכרע לזכותו אין לערער על הפסיקה.
מן ההלכות המבטאות את הזהירות וכובד הראש שיש לנהוג בדיני נפשות, אפשר למנות את ההלכות הבאות:
- דיני נפשות נידונים בעשרים ושלושה דיינים, לעומת דיני ממונות שנידונים בשלושה.
- בדיני נפשות פסיקה לחובה מצריכה רוב של לפחות שני מחייבים יותר מן המזכים.
- אין לפסוק גזר דין לחובה באותו יום של הדיון הסופי אלא רק למחרתו.
- הדיינים 'מאיימים' (=מזהירים) את העדים ומבהירים להם את האחריות הכרוכה בהריגת אדם: 'דיני ממונות - אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות - דמו ודם זרעיותיו (= דם ההרוג וצאצאיו) תלויים בו עד סוף העולם... כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא'.
- כדי לוודא שהעבריין חטא במזיד ואכן חייב מיתה, אין הורגים אותו אלא אם כן יש עדות שהוזהר והגיב בצורה שמוכח ששמע והבין את ההזהרה.
למרות הזהירות והמגמה להפחית את ביצוע העונש, מצינו ביטויים המברכים על מות המורשעים, כגון: לאחר שמזהירים את העדים לומר את האמת מתייחסים לחשש האפשרי שלהם לגרום למותו של אדם: "ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה? הלא כבר נאמר 'ובאבוד רשעים רינה' ”. (משנה סנהדרין ד, ה) ואף הצהירו בצורה כללית שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם (משנה סנהדרין ח, ה), כלומר הנאה להם – שחטאם מתכפר ושלא יוכלו לחטוא עוד, והנאה לעולם – כיון שהחטאים שנהרגים עליהם נתפסים כפוגעים בחברה, ובמותם לא יוכלו להמשיך לפגוע בחברה.
[עריכה] הענישה ביהדות למעשה
בתנ"ך מתוארים מספר מקרים של עונש מוות, ביניהם עונשים על פי צו המלך:
מסופר על עונש המוות שניתן למקושש העצים בשבת(צלופחד) ולמגדף שקילל את אלוהים. כמו כן, נהרגו עובדי עגל הזהב (ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק כ"ז), ועובדי בעל פעור (ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ה'). בתקופת יהושע הוצא להורג עכן שמעל בחרם ולקח שלל מלחמה ומשפחתו. לאחר מכן, בתקופת המלכות, הורג שאול המלך עיר כוהנים שלמה כי חשד בהם במרד (ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוק י"ט). הוא הוציא להורג את האובות והיידעונים (ספר שמואל א, פרק כ"ח, פסוק ג') וגם בנו יהונתן כמעט הוצא להורג עקב הפרת שבועה. דוד הוציא להורג את מי שבישר לו על מות שאול והשלים את מיתתו, ואת הקושרים שרצחו את איש בושת, בנו של שאול. שלמה המלך הוציא להורג את אחיו, אדוניה בן חגית, באשמת קשר, את יואב בן צרויה על רצח, ואת שמעי בן גרא על שביזה את אביו דוד. (ספר מלכים א', פרק ב').
לפי חז"ל ביצוע עונשי מוות בטל ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני.
בגלות ניתנה לקהילות במקומות ובזמנים מסוימים הסמכות להוציא להורג, והיא מומשה על פי תקנות אותן קהילות ולאו דווקא לפי הדינים המקראיים והתלמודיים. המקור לזה היא ההלכה שמכים ועונשים שלא מן הדין כאשר השעה צריכה לכך.
[עריכה] הגישה הנוצרית
ישו הנוצרי הוצא להורג בצליבה. מותו הוא מוטיב נפוץ באמנות הנוצרית, והצלב הוא סמל לאמונה הנוצרית. לנוצרים רבים די בכך על מנת להתנגד לעונש המוות, אך ישנם רבים אחרים אשר אינם מתנגדים לעונש המוות. באימפריה הביזנטית לא היה עונש המוות נהוג, ובמקומו נהוגה הייתה הטלת מום. הנוצרים התומכים בעונש המוות בדרך כלל נוהגים לצטט פסוק מהברית החדשה שבו תומך ישו בעונש המוות לפוגעים בילדים קטנים.
[עריכה] הגישה המוסלמית
בשריעה - הדין הדתי המוסלמי, נהוג עונש המוות שנקרא קוצאץ. חכמי ההלכה רואים שיש שתי מטרות לקוצאץ; התגמול וההרתעה. לפי השריעה ניתן להוציא להורג מוסלמי על רצח של מוסלמי אחר. אולם חלק ניכר מחכמי ההלכה המוסלמים סברו שאין להטיל עונש מוות על מוסלמים אשר רצחו לא מוסלמים, אם הרצח נבע מעוינות דתית ומשיקולי מלחמה בין שני הצדדים על בסיס אידאלוגי דתי. עם זאת אסכולות שהיו מזוהות עם השלטון המוסלמי, כמו האסכולה החניפית הטילו עונש מוות על מוסלמים אשר רצחו לא מוסלמים בתחומי המדינה המוסלמית. אסכולות אלו ראו שיש להחיל את עונש המוות מבלי להפלות אנשים על מוצאם הדתי או השבטי.
מרביתם ככולם של חכמי ההלכה מסכימים ביניהם על עונש מוות על ניאוף - אם ישנם לכך ארבעה עדים, ויש חילוקי דעות ביניהם על ביצוע דין מוות על המרת דת האסלאם, הרשעה שלישית בשתיית אלכוהול והרשעה חמישית בגניבה. בעוד שמרביתם ככולם של חכמי ההלכה סבורים שיש להטיל עונש מוות על לא מוסלמים אשר רצחו מוסלמים, הרי היו חילוקי דעות ביניהם על הטלת עונש מוות על ניאוף. היו חכמי הלכה שהתנגדו לעונש מוות מצד שלטון מוסלמי על עבירות ניאוף שבוצעו על ידי לא מוסלמים. הסיבה קשורה שלפי הסכם החסות שהוענק ללא מוסלמים, המדינה המוסלמית אינה רשאית להטיל עונשי מוות על עבירות דתיות של הלא מוסלמים כמו עבירת הניאוף. אולם היו חכמי הלכה אחרים שטענו שגם לפי היהדות והנצרות, הוטל עונש מוות על ניאוף ובכך ביצוע דין המוות עליהם לא נחשב כהתערבות דתית בענייני דת, אלא היא בעצם אכיפת החוק הדתי של הקהילה הלא מוסלמית, תוך הסכמת הלא מוסלמים עצמם.
עונש המוות נתפס כזכות של המשפחה של הנרצח ולא זכותה של המדינה המוסלמית. בכך המשפחה של הנרצח יכולה לוותר על עונש המוות אם היא רצתה להתפשר עם משפחת הרוצח באמצעות הסכם של סולח, שבו בדרך כלל שילמה משפחת הרוצח פיצוי כספי שנקרא בשם דיה למשפחת הרוצח במקום עונש המוות.
בארצות רבות שבהן יש רוב למאמינים באסלאם אין השריעה נוהגת, במיוחד בארצות שהיו תחת שלטון קולוניאלי מערבי.
[עריכה] הגישה הבודהיסטית
בעיני הבודהיסטים, עונש המוות שולל מהאדם את האפשרות לעבור שינוי רוחני ולכפר על פשעו. לכן בדרך כלל רואים הבודהיסטים את עונש המוות בשלילה. עם זאת, במדינות רבות בעלות מסורת בודהיסטית, כסין וכיפן, נהוג עונש המוות.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- בועז סנג'רו, על עונש המוות בכלל ועל עונש המוות בגין רצח בפעולת טרור בפרט (PDF)
- אתר עם סקירה על עונש המוות, מתמקד במיוחד במאות האחרונות בבריטניה וארצות הברית אך כולל גם סקירה היסטורית
| ערכים העוסקים בענישה | |
|---|---|
| ענישה | ענישה - היסטוריה של הענישה - ענישה בישראל - ענישה במדינות העולם |
| סוגי ענישה | חרם חברתי - מבחן וטיפול בקהילה - קנס - פיצוי הקורבן - מאסר על תנאי - עבודות שירות - מאסר - ענישה גופנית - גלות - עונש מוות |
| גופי הטלת ענישה | בית משפט - בית דין צבאי - דין משמעתי - בית דין שדה - משפט חברים |
| מקור הסמכות לענישה | חוק - תקנון - משמעת - מצווה |
| תופעות המצריכות ענישה | סטייה חברתית - עבירה - עבריינות |
