אלפבית עברי

האלפבית העברי
אל"ף	א		זי"ן	ז		למ"ד	ל		עי"ן	ע		רי"ש	ר
בי"ת	ב		חי"ת	ח		מ"ם	מ		פ"א	פ		שי"ן	ש
גימ"ל	ג		טי"ת	ט		מ"ם סופית	ם		פ"א סופית	ף		ת"ו	ת
דל"ת	ד		יו"ד	י		נו"ן	נ		צד"י	צ
ה"א	ה		כ"ף	כ		נו"ן סופית	ן		צד"י סופית	ץ
ו"ו	ו		כ"ף סופית	ך		סמ"ך	ס		קו"ף	ק

מגדל שעון בפראג שאחד השעונים בו מסומן בספרות עבריות ושמחוגיו זזים הפוך, בהתאם לכתיבה מימין לשמאל

האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, במקום הכתב העברי העתיק, ומקורו בכתב הארמי. האלפבית העברי מונה 22 אותיות ועוד 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפה העברית, שפת היידיש וערבית יהודית.

סיווג הכתב העברי

הכתב העברי הוא אבג'ד או אלפבית עיצורי: כל אות בו מייצגת עיצור, לעתים יותר מעיצור אחד, וקבוצת אותיות קטנה הקרויות אימות הקריאה עשויות לייצג גם תנועות. ייצוג שלם וחד משמעי של התנועות והעיצורים מתאפשר רק בעזרת הניקוד, הוא אוסף הסימנים הדיאקריטיים המתווספים לאותיות האלפבית העברי (להבדיל מהכתב הלטיני למשל, שהוא כתב עיצורי בעל חמש אותיות תנועה).

היסטוריה והתפתחות של האלפבית העברי

התפתחות האלפבית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

מאלפבית כנעני לאלפבית עברי

הכתב העברי הקדום ששימש עד לתקופת בית שני, הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, שבתורו התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני. בכתב הפרוטו-כנעני כל ציור מייצג את העיצור שבתחילת המילה המתוארת בציור (העקרון האקרופוני). כך למשל נבחר ציור של ראש לייצג את הצליל "ר"; ציור של עין לצליל "ע", וכך הלאה. לתנועות לא יוחדו סימנים.

הכתב הכנעני הקדום הלך והתפשט וסימניו היו מוכרים כל כך, עד כי המשתמשים בו התחילו "להתעצל" בהשלמת הציורים, והניחו כי הקורא יבין גם מתוך שרטוטים סכמתיים באיזו אות מדובר. כך, למשל, הפך הראש למשולש עם צוואר; כף היד מלאת האצבעות הפכה לשרטוט דל, ומהדג נותר רק הזנב. כשהעברים אמצו את הכתב הכנעני הם התקשו לזהות חלק מהציורים המקוריים והניחו למשל כי הסימן המתאר את המילה "זהה" הוא כלי נשק; שזנב הדג המשולש הוא דלת, ושדווקא הנחש הוא דג. כך נולדו שמותיהם העבריים של האותיות זי"ן, דל"ת ונו"ן (נון הוא דג, כמו אמנון, שפמנון וכו'). הציורים שהפכו לסימנים התגלגלו לכתבים נוספים, ואפילו ליוונית וללטינית. גם בכתב העברי המודרני ניתן לזהות המשך התפתחותי ברור מן הכתב הכנעני הקדום, והשתמרות שמות האותיות מקלה מאוד על פענוח המקור.

האלפבית העברי בימי הביניים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

האלפבית העברי עם תחיית השפה העברית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ליטון כתחליף לאלפבית עברי

ערך מורחב – ליטון של עברית

בשל חסרונותו של הכתב העברי, בפרט העדר הסימון לתנועות, היו נסיונות עם תחיית העברית להחליפו בכתב לטיני. נסיונות אלה לא צלחו.

אותיות האלפבית העברי

האלפבית העברי בהשוואה למערכות אלפביתיות עם קרבה אורתוגרפית

אותיות האלפבית העברי ואותיות הקרובות להן אורתוגרפית ממערכות אלפביתיות אחרות
שם האות	גופנים עבריים שונים					מערכות אלפביתיות אחרות
	דפוס			כתב	כ. רש"י	פיניקית	יוונית	לטינית	קירילית	נבטית	ערבית
אל"ף	א	א	א				Αα	Aa	Аа		ا
בי"ת	ב	ב	ב				Ββ	Bb	Бб Вв		ب
גימ"ל	ג	ג	ג				Γγ	Cc Gg	Гг		ج
דל"ת	ד	ד	ד				Δδ	Dd	Дд		د
ה"א	ה	ה	ה				Εε	Ee	Ее Єє		ه
ו"ו	ו	ו	ו				Υυ Ϝϝ	FfUuVv WwYy	Ѵѵ Уу		و
זי"ן	ז	ז	ז				Ζζ	Zz	Зз		ز
חי"ת	ח	ח	ח				Ηη	Hh	?		ح
טי"ת	ט	ט	ט				Θθ	Tt	Ѳѳ		ط
יו"ד	י	י	י				Ιι	Jj Ii	Јј Іі		ي
כ"ף	כ ך	כ ך	כ ך				Κκ	Kk	Кк		ك
למ"ד	ל	ל	ל				Λλ	Ll	Лл		ل
מ"ם	מ ם	מ ם	מ ם				Μμ	Mm	Мм		م
נו"ן	נ ן	נ ן	נ ן				Νν	Nn	Нн		ن
סמ"ך	ס	ס	ס				Ξξ	-	Ѯѯ		-
עי"ן	ע	ע	ע				Οο	Oo	Оо		ع ء (ההמזה, ء, מקבילה פונטית לאות א אך אורתוגרפית היא נגזרת מה־ע הערבית, ع)
פ"א	פ ף	פ ף	פ ף				Ππ	Pp	Пп		ف
צד"י	צ ץ	צ ץ	צ ץ				Ϻϻ	-	Цц Чч		ص
קו"ף	ק	ק	ק				Ϙϙ	Qq	-		ق
רי"ש	ר	ר	ר				Ρρ	Rr	Рр		ر
שי"ן	ש	ש	ש				Σσς	Ss	Сс Шш		ش
ת"ו	ת	ת	ת				Ττ	Tt	Тт		ت

הגיית אותיות האלפבית העברי

ערך מורחב – הגיית העברית

הגיית אותיות האלפבית העברי בעברית ישראלית בייצוג IPA
א	[ʔ]		ו	[v]		כ	[χ]		פּ	[p]
ב	[v]		וֹ	[o]		כּ	[k]		צ	[ʦ]
בּ	[b]		וּ	[u]		ל	[l]		צ'	[ʧ]
ג	[g]		ז	[z]		מ	[m]		ק	[k]
ג'	[ʤ]		ז'	[ʒ]		נ	[n]		ר	[ʁ]
ד	[d]		ח	[χ]		ס	[s]		שׁ	[ʃ]
ה	[h]		ט	[t]		ע	[ʔ]		שׂ	[s]
			י	[j]		פ	[f]		ת	[t]

ייצוג אורתוגרפי משתמע לשתי פנים

חמש אותיות בכתב העברי מייצגות כל אחת שני הגאים שונים (או יותר). בכתב מנוקד נבדלים ההגאים על פי סימן ניקוד המבחין בין ההגיות השונות:

ב [v]	-	בּ [b]
ו [v]	-	וּ [u]	-	וֹ [o]
כ [χ]	-	כּ [k]
פ [f]	-	פּ [p]
שׁ [ʃ]	-	שׂ [s]

הרחבת הייצוג האורתוגרפי

שלוש אותיות עבריות מייצגות הגה חליפי בתוספת גרש:

ג	[g],	ג'	[dʒ]
ז	[z],	ז'	[ʒ]
צ	[ts],	צ'	[tʃ]

אי-התאמות בין ייצוג אורתוגרפי והגיה

הגיית העברית הישראלית שונה מהגיית העברית בתקופת התקבעות האלפבית העברי וכמה מן ההבחנות המיוצגות בו נעלמו ואינן קיימות יותר, מלבד בהגיה דיאלקטית של מיעוטים המשמרים חלק מהבחנות אלה:

א, ע	(בימינו: [ʔ],	בעבר:	ע= [ʕ])
ב, ו	(בימינו: [v],	בעבר:	ו= [w])
ג, גּ	(בימינו: [g],	בעבר:	ג= [ɣ])
ד, דּ	(בימינו: [d],	בעבר:	ד= [ð])
ח, כ	(בימינו: [χ],	בעבר:	ח= [ħ]), כ= [x])
ט, ת, תּ	(בימינו: [t],	בעבר:	ט= [tˁ], ת= [θ])
כּ, ק	(בימינו: [k],	בעבר:	ק= [q])
ס, שׂ	(בימינו: [s],	בעבר:	שׂ= [ɬ])

ליקויים בייצוג האורתוגרפי

הגאים רבים אינם ניתנים לייצוג באלפבית העברי. הבחנה חשובה שהאלפבית העברי (המודרני) אינו יכול לייצג היא ההבחנה בין העיצורים [v] ו-[w], אשר שניהם מיוצגים על ידי האות ו (לעתים מיוצג העיצור [w] על ידי צירוף האותיות וּאָ). למרות זאת, ישנן קהילות הדוברות עברית ההוגות הגייה קלאסית של השפה ובהגייתן יש ייצוג הבחנה בין העיצורים. הן הוגות "ו" כ"W", ואילו "ב" שאינה דגושה כ"V", וכמו כן מבטאות הבדל בין "ק" ל"כ". בקהילה התימנית (למעט יהודי דרום תימן -שרעב וסביבותיה), למשל, נהגית "ג" דגושה כ"j". ברוב קהילות עדות המזרח דוגמת מרוקו, עיראק, תוניס, אלג'יר, מצרים, לוב, במיוחד בקרב הקהילה התימנית , הוגים את האות "ג" הרפויה בהיגוי מיוחד הדומה מעט ל-"ר" המשובשת שנמצאת בשימוש כיום בידי הצברים דוברי העברית בישראל והיא כמו ר' צרפתית (rimel-chimel). .

שמות האותיות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה. סיבה: המקור הראשון לשמות האותיות?.

אותיות סופיות

ערך מורחב – אותיות מנצפ"ך

אותיות סופיות הן חמש אותיות האלפבית העברי המופיעות בצורה המיוחדת להן בסופי מילים בלבד. האותיות הן כ, מ, נ, פ ו־צ, המופיעות בסוף מילה כ־ך, ם, ן, ף ו־ץ, בהתאמה. עד תקופת בית שני לערך, אותיות אלה הופיעו בכתב העבר המרובע בצורתן הסופית גם באמצע מילה, אך השפעת הכתיבה הרהוטה והזורמת, בה הכותב מושך את הקו האחרון של האות אל האות הבאה, גרמה לכיפופן של האותיות הארוכות ך ן ף ץ ולפתיחתה של האות ם. מאז נשארו האותיות המקוריות רק בסופי מילים.

אותיות כתב

כתב רהוט או כתב יד עברי

ערך מורחב – כתב רהוט

כתב רהוט עברי או כתב יד עברי הוא אלפבית עברי חלופי המשמש בעיקר לכתיבה מהירה, לצד הכתב הארמי או הכתב המרובע, המשמש בעיקר לדפוס. בניגוד לכתב הארמי הוא מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים.

סדר האותיות

אלפבית עברי
א	ב	ג	ד	ה	ו
ז	ח	ט	י	כ	ל
מ	נ	ס	ע	פ	צ
	ק	ר	ש	ת
אותיות סופיות
ך ם ן ף ץ

הסיבה לסדר האלפבית העברי אינה ידועה, אך יש המבקשים למצוא בו בכל זאת חוקיות כלשהי. פרופ' אהרון דמסקי מאוניברסיטת בר-אילן, למשל, מוצא בסדר האותיות חלוקה לקבוצות שיש להן מכנה משותף:

• האותיות א-ט מיוצגות על ידי ציורי מושגים בבית ובסביבתו
• האותיות י-כ, ע-צ, ו-ר-ש מיוצגות על ידי אברי גוף.
• האותיות מ-ס מיוצגות על ידי מושגי מים

הסדר נשמר באופן כמעט זהה בכתבים השונים (ר' טבלה לעיל), ואפילו באלפבית הערבי, בו הסדר מבוסס על קבוצות על פי צורת האותיות, תחילתה של כל קבוצה היא על פי הסדר המקובל.

תורת ההגה

האותיות המסמלות עיצורים מתחלקות לחמשת מוצאי הפה:

• עיצורים הנחתכים בשפתיים: ב',ו', מ', פ'.
• עיצורים הנחתכים בשיניים: ז', ס', שׁ', שׂ', צ'
• עיצורים הנחתכים בחיך הקדמי ובלשון: ד', ט', ל', נ', ת', ר'
• עיצורים הנחתכים בחיך האחורי: ג', י', כ', ק'
• עיצורים הנחתכים בסדק הקול ובלוע: א', ה', ח', ע'

כיוון הכתיבה

כיוון הכתיבה בעברית עבר כמה גלגולים עד שהתגבש (בדומה לרוב הכתבים העתיקים) לכתיבה מימין לשמאל. ממצאים שונים מלמדים כי הכתיבה בעברית בראשית הדרך הייתה לעתים גם משמאל לימין, ולעתים שורה אחת נכתבה מימין לשמאל ואילו זו שאחריה נכתבה משמאל לימין (כתיבה כזו נקראת "כחריש השור"). נראה כי ההכרעה קשורה בצורה הפיזית שבה נכתבו האותיות: בעת העתיקה נחרטו טקסטים על אוסטרקון או הוטבעו בטין, דבר שהצריך עבודת פטיש ואיזמל. מאחר שרוב האנשים ימניים, נוח היה יותר לכתוב מימין לשמאל. כאשר התפתחה הכתיבה לשימוש בצבע ודיו על גבי קלף או נייר שלא דורשים מאמץ פיזי , העדיפו לכתוב משמאל לימין ולהימנע מ"מריחת" הצבע ומכך שבכתיבה משמאל לימין אין הסתרה של המשפט הנרשם לכותב. בשל כך, כנראה, רוב השפות המאוחרות יותר כמו יוונית או לטינית נכתבות משמאל לימין, והאותיות בהן הפוכות או "בכתב ראי" לאותיות מהן הגיעו.

שמות האלפבית העברי

לוח גזר - דוגמה לשימוש באלפבית הפיניקי

מאחר שהכתב העברי התפתח והשתנה עד כמעט לבלי היכר, נוהגים להבדיל בין כתב עברי עתיק לכתב עברי מודרני;

הכתב העתיק מכונה על ידי חז"ל בשם כתב דַ‏עַ‏ץ או רַעַץ, והוא היה בשימוש בעיקר בימי בית המקדש הראשון.

הכתב המודרני נקרא כתב אשורי, כתב ארמי או כתב מרובע, והוא התפתח בימי בית המקדש השני, בהשפעת כתבים אחרים ומתוך רצון להיבדל מהשומרונים שהמשיכו להחזיק בכתב העברי העתיק.

במהלך הדורות השתכלל הכתב העברי המרובע וזכה לגופנים רבים ומגוונים. בין החשובים והידועים שבהם הוא כתב רש"י, שמקורו בסגנון כתיבה מספרד שהיה נהוג בימי הביניים.

קדושת האלפבית העברי ביהדות

במהלך הדורות התפתח יחס של קדושה כלפי הכתב העברי ביהדות. קדושת הכתב העברי הקדום באה לידי ביטוי בכתבי כת מדבר יהודה, שבחלקם ניתן למצוא את השם המפורש י'ה'ו'ה' כתוב דווקא בכתב העברי הקדום, למרות שהטקסט כולו נכתב בכתב המרובע.

המסורת והקבלה היהודית הקנו לצורת האותיות (המרובעות), לשמותיהן ואפילו לסדר הופעתן באלפבית, משמעות דתית. כך נכתבו פרקי תפילה ותהילים על פי אקרוסטיכון אלפביתי, וכן פיוטים וזמירות שבת.

בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, נטען כי דווקא הכתב המרובע הוא הכתב המקודש והקדום יותר: הכתב המרובע ירד מן השמים יחד עם התורה, ובגלל חטאי עם ישראל נעלם מהשימוש בישראל כתב זה, ובמקומו התקבל "כתב דעץ/רעץ" (המכונה בפי החוקרים הכתב העברי העתיק), ולבסוף עזרא הסופר, שעלה מפרס, החזיר לשימוש כתב זה. לפי דעת כל החוקרים, טענה זו שגויה.

קדושת הכתב העברי לא פגה גם בימי הביניים, ויהודים הקפידו לגנוז מסמכים וכתבי יד שנכתבו בכתב זה, גם אם לא היו כתבי קודש מובהקים. כך, למשל, נתגלו בגניזה הקהירית, מכתבים, כתוּ‏בּ‏ות וספרי חולין כתובים בעברית, ואפילו בערבית יהודית.

בשו"ת הרדב"ז (חלק ג' סימן תמ"ב) נשאל המחבר על משמעות קדושת האותיות על רקע הממצאים ההיסטוריים המאחרים את השימוש בכתב זה.

גימטריה

לאותיות הכתב העברי נהוג להתאים ערך מספרי, בהתאם למיקומן ברשימת האלפבית. כך אל"ף שווה ל-1, בי"ת שווה ל-2 וכך הלאה. החל מן האות יו"ד עולה הערך בעשרות: יו"ד שווה ל-10, כ"ף שווה ל-20, והחל מהאות קו"ף עולה הערך במאות: קו"ף שווה ל-100, רי"ש שווה ל-200 וכן הלאה. השימוש בגימטריה קדום מאד, וישנן דוגמאות כבר מימי התלמוד לשימוש פרשני, ערכי ודתי לטקסטים יהודיים על פי גימטריה. גם לאותיות הכתב הערבי יש ערכים מספריים, ולמשל המילה בהאא עולה בגימטריה 9, וזהו מספר קדוש לבהאים.

האלפבית העברי במחשבים

ב-Windows ,ISO ומקינטוש נמצאות האותיות העבריות בטווח המספרים 224 עד 250. בעברית של יוניקוד הן נמצאות בטווח המספרים 1488 עד 1514.

ראו גם

• כתב עברי עתיק
• כתב יתדות
• ניקוד
• כתיב עברי
• הגיית העברית
• ליטון של עברית

לקריאה נוספת

• רבקה גונן, תולדות הכתב העברי - בהוצאת משרד החינוך והתרבות ומוזיאון ישראל, תש"ל.
• עדה ירדני, ספר הכתב העברי - תולדות, יסודות, סגנונות, עיצוב, הוצאת כרטא, 1991.
• עדנה אנגל, התפתחות הכתב העברי ממרד בר-כוכבא ועד שנת 1000, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, בהדרכתו של פרופ’ מלאכי בית-אריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים טבת תשנ״א 1990.
• אות היא לעולם - קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית, עורך משה שפיצר, בהוצאת האגודה לאמנות יהודית, תשמ"א.
• מיכאל לנדמן, תיקון הכתב העברי ירושלים. מרכוס ושות' 1979
• ורנר ויינברג, תיקון הכתיב העברי: הבעיה והניסיונות לפתרה (תרגום: רוני פינס), ירושלים: מאגנס, תשל"ב.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: אלפבית עברי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלפבית עברי

• תקן לתעתיק לטיני של עברית - נמצא באתר של האקדמיה ללשון העברית.
• תקן לברייל באותיות עבריות
• השיר "אלף בית" מאת נעמי שמר, מאתר שירונט