מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוד רמז (דרבקין) (י"ח באדר תרמ"ו, 1886 ־19 במאי 1951) היה ממנהיגי היישוב, מזכ"ל ההסתדרות, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל הראשונות.
רמז נולד בקאפוסט, בפלך מוהילב שבבלארוס ליחיאל דרבקין ולחיה לבית פאפרין. הוא למד תחילה ב"חדר" ולאחר סיום לימודיו נותר ללמוד בבית הוריו ולמד תלמוד מפי סבו, הרב דב דרבקין, ולימודי ספרות ומקרא בלימוד עצמי. בנעוריו הוא שימש מזכיר האגודה הציונית הכללית והיה בין מייסדי סניף "פועלי ציון" בעיירה. הוא למד גם בגימנסיה בעיר ילץ ובתום לימודיו הוזמן לשמש כמורה ב"חדר" בעיירה קרוצ'י, ממנה יצא בשנת 1905 לוורשה. לאחר נדודים ברחבי רוסיה הוא גויס אל הצבא האדום ושוחרר בשל היותו בן יחיד. בתקופה זו התפרסמו שירים מכתביו בעיתון "השילוח". רמז עבר לחיות בקושטא ובשנת 1911 החל בה בלימודי משפטים, במהלכם פגש לראשונה בדוד בן-גוריון וביצחק בן צבי, עמם הוא התנדב ב-1912 אל הצבא העות'מאני. שבועות ספורים לאחר מכן פרשו השלושה מהצבא ורמז שב לרוסיה במטרה להתכונן לעלייה לארץ ישראל.
ברוסיה נישא רמז לליבה לבית רמז, בת העיירה קרוצ'י, ויחדיו הם עלו לישראל בפסח בשנת 1913 והתיישבו בקסטינה (באר טוביה). רמז החל לעבוד כפועל חקלאי ולאחר התפרקות הקבוצה עבד בכרכור, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה בזכרון יעקב. בתקופת שהותו בזכרון יעקב החלה ראשית פעילותו הציבורית בארץ ישראל, עת הוא פעל עם ד"ר הלל יפה לקלוט את נפגעי חזית המלחמה ביהודה ומגורשי תל אביב ויפו. בעקבות הפשיטה של הצבא העות'מאני על המושבה עברו רמז ורעייתו אל תל אביב והשתקעו בה, לדרישת חברי תנועת אחדות העבודה ובראשם ברל כצנלסון למען הרחבת פעילותו במסגרת התנועה. בתקופה שלאחר מכן היה רמז שותף, לצד כצנלסון, בעריכת ה"קונטרס" וכן בכתיבת החוברת "הצעה לאיחוד פועלי ארץ ישראל". ההחלטה על האיחוד התקבלה כעבור זמן קצר, למעט התבדלות "הפועל הצעיר", ורמז התמנה למזכיר הסתדרות הפועלים החקלאיים של אחדות העבודה. הקמת הסתדרות העובדים הכללית הביאה למינויו למנהל המשרד לעבודות ציבוריות, בניין וחרושת שנקרא מאוחר יותר בשם "סולל בונה". רמז החזיק בתפקיד זה בשנים 1921 - 1929, במהלכן הוקמה חברת "שיכון" שפעלה לשיכון העובדים ורכישת קרקעות למטרות שיכון. במקביל היה חבר מועצת עיריית תל אביב.
בשנים 1935 - 1944 כיהן רמז כמזכיר הכללי של הסתדרות העובדים הכללית. במהלך שנות כהונתו החל לפעול המס האחיד והוקמו קרנות סיוע לנזקקים ולמחוסרי עבודה. בעקבות השבתת נמל יפו, עם פרוץ המרד הערבי הגדול, הוא פעל להקמת נמל חלופי בתל אביב והביא להקמת חברת "נחשון" שעסקה בנושאי ספנות ודיג והביאה מאוחר יותר להקמת "צים". המפעלים הכלכליים של ההסתדרות, דוגמת "המשביר" ו"הסנה", טופחו על ידו גם הם. בתקופתו הודפסה חוברת "חוקות ההסתדרות" והוקמה הוצאת "עם עובד". לאחר מכן קיבל על עצמו רמז את תפקיד יושב ראש הוועד הלאומי (1945 - 1949).
רמז נאסר במהלך "השבת השחורה" והיה נתון ארבעה חודשים במעצר בלטרון. לפני הקמת המדינה היה חבר במועצת העם ובמינהלת העם, שהפכו לאחר הכרזת העצמאות למועצת המדינה הזמנית ולממשלה הזמנית. הוא נמנה בין ארבעת המצביעים במינהלת העם נגד הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, אך היה בין חותמי מגילת העצמאות של מדינת ישראל והתמנה לחבר בממשלה הזמנית בתפקיד שר התחבורה ויו"ר ועדת השרים לענייני חינוך. בתקופת כהונתו הוסדרו קשרי האלחוט במדינה, חודשה פעילות הרכבת, הוסדרה פעילות נמלי הים והתעופה והוקם השירות האווירי "אל על".
רמז כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י במהלך הכנסת הראשונה, עד לפטירתו. הוא עמד בראש משרד התחבורה גם במסגרת הממשלה הראשונה. בממשלה השנייה התמנה לשר החינוך והתרבות, תפקיד בו כיהן בעת מותו.
רמז המשיך לאורך השנים בכתיבת מאמרים ושירים. הוא היה חבר ועד הלשון והומצאו על ידו מילים רבות בשפה העברית המתחדשת.
רמז היה נשוי ואחד מבניו הוא אהרן רמז, לימים מפקד חיל האוויר וחבר הכנסת, בן אחר הוא גדעון רמז, שהגיש במשך שנים את יומן החוץ של רשת ב'. בתקופה מסוימת בחייו שימש רמז כמנחה וכמכוון בתוך מפא"י לגולדה מאיר ואף נטען כי בין דוד רמז לגולדה מאיר היה רומן.
[עריכה] קישורים חיצוניים
