סטטוס קוו (ישראל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במסגרת המוסדות הלאומיים בארץ ישראל בתקופת היישוב התבסס הסדר הסטטוס קוו ונמשך עד ימינו. ניתן לראות בסטטוס קוו קו מנחה להסדרת יחסי דת ומדינה, המבוסס על הסכמים שהושגו במהלך תקופת המעבר מהיישוב היהודי בארץ ישראל למדינת ישראל. הסכמים אלו כללו את מעמדן של הרבנות והמועצות המקומיות, האוטונומיה לזרמי החינוך הדתיים וחוקים נוספים בתחום השבת והכשרות.

המעבר מהיישוב למדינה גרר שינויים בתחומי החיים שהצריכו הסדר גמיש המשמש כנקודת מוצא להתפתחותם של הסדרים חדשים המושפעים משינויים ומשנים ומעצבים את עקרון הסטטוס קוו. מאז הקמת מדינת ישראל מופיע הסטטוס קוו בכל ההסכמים הפוליטיים בין המפלגות הדתיות למפלגות השלטון. הסטטוס קוו מבטא את מהותה של הפוליטיקה ההסדרית שלב ליבה הוא הימנעות שיטתית מהכרעה ברורה בנושאים השנויים במחלוקת. ‏‏‏[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מכתב הסטטוס קוו

הדעה המקובלת מייחסת את מקורו של הסטטוס קוו למכתב ששלחו ראשי הנהלת הסוכנות היהודית ביוני 1947 להנהלת אגודת ישראל. מכתב זה, החתום על ידי דוד בן-גוריון, הרב יהודה לייב פישמן מימון ויצחק גרינבוים היה מכוון לגייס את תמיכת אגודת ישראל למאבקה של ההסתדרות הציונית לקבלת תוכנית החלוקה. המכתב ביקש להשקיט את דאגותיהם של מנהיגי אגודת ישראל שחששו מהקמת מדינה יהודית בעלת צביון חילוני מובהק העלולה לפגוע במעמד הדת ובמוסדותיה, כמו גם בערכיהם של נאמניה.

במכתב שנשלח ב-19 ביוני 1947 נטען כי הנהלת הסוכנות היהודית אינה יכולה לקבוע מתוקף סמכותה את חוקת המדינה החדשה, וכי אין ביכולתה לקבוע את צביון המדינה שתקום. תנאי מקדמי לאישורה של הקמת מדינת ישראל באו"ם היה חופש מצפון וביטוי לכל תושביה, לפיכך, היה צורך בהסכם שיניח את דעתם של הצדדים השונים, הן הדתיים והן החילוניים. כמו כן, קובע המכתב עקרונות למדיניות ופעולה בארבעה תחומים עיקריים: שבת, כשרות, ענייני אישות וחינוך, המהווים בסיס ויסוד לדת היהודית. ‏‏‏[2]

הסטטוס קוו ביחסי דתיים חילונים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטטוס קוו ביחסי דתיים חילונים בישראל, מסדיר את היחסים העדינים שבין הציבור הדתי והחילוני. ככלל, הציבור החילוני שואף לחזק את החרויות הדרושות לו על פי תפיסת עולמו, ולהגיע להפרדת הדת מהמדינה. הציבור הדתי לעומת זאת מבקש לשמור על צביונה הדתי של המדינה גם במחיר של חיבור בין הדת למדינה, והגבלת חרויות הפרט באמצעות חוק, כאשר נוגע הדבר לאלמנטים דתיים. הסטטוס קוו מקבע את המצב הקיים, כאשר כל אחד מהצדדים מקבל ומוותר. לעתים, כאשר הכוח הפוליטי של אחד מהצדדים מתגבר על השני, מתפתחים לחצים אשר פועלים לשינוי הסטטוס קוו, אך בדרך כלל הצדדים נזהרים שלא לבצע שינויים מפליגים.

הסטטוס קוו בנושא השבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסטטוס קוו בישראל בנושא השבת

בעיית השבת ואופן שמירתה העסיקה את החברה הלאומית המתגבשת עוד בזמן המנדט הבריטי. הדיון בנושא עסק הן בהפעלת עסקים פרטיים, והן בפעולתם של משרדים ממשלתיים ועירוניים. עוד בתקופת המנדט, התפתחו מספר הסדרים ששימשו כבסיס לעקרון הסטטוס קוו. בעשורים האחרונים חל כרסום בסטטוס קוו בתחומים אלה, עם צמיחת התנגדות רבה יותר ויותר לסטטוס קוו הקיים בקרב הרוב החילוני, המוגבל על ידי ההסכמים הקיימים.

הסטטוס קוו בנושא כשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבע בחוק כי כל המטבחים במשרדי הממשלה, צה"ל ושאר הארגונים הממלכתיים יהיו כשרים.

נושא הכשרות באופן כללי, מוסדר באמצעות הרבנות הראשית לישראל. גוף החפץ בתעודת כשרות חייב לעמוד בכל הדרישות של הרבנות הראשית לישראל. אך גופים אשר מוותרים על חותמת הכשרות רשאים לגדל ולמכור בשר שאינו כשר.

בעניין הכשרות נטען במסמך המכונן של ההנהלה הציונית כי "יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח שכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר". חוקים נוספים נחקקו במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל לגבי שמירת הכשרות, כך למשל, "חוק איסור גידול חזיר" נחקק בשנת 1962 וקובע כי חל איסור לגדל חזיר בישראל, כמו כן, באוגוסט 1986 אושר בכנסת חוק חג המצות (איסורי חמץ), הידוע בשם "חוק החמץ". החוק קובע שבמהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". איסור זה אינו חל ביישוב שבו רוב התושבים אינם יהודים.

הסטטוס קוו בנושא נישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא הנישואים בציבור היהודי מוסדר בלעדית על יד הרבנות הראשית לישראל. אין בישראל נישואים אזרחיים (גם מוסלמים, נוצרים ודרוזים מחויבים להינשא באמצעות מוסדות הדת שלהם בלבד, וחסרי דת אינם יכולים כלל להינשא בישראל). הפתרון הניתן לציבור החילוני המבקש להינשא בנישואים אזרחיים הוא הכרה בנישואים אשר נערכו במדינה אחרת. הדבר קיבל אף את הכינוי "נישואי קפריסין" שכן מדינה זו פופולרית מאוד למבקשים להינשא בנישואים אזרחיים.

בהתייחסו לנושא הנישואים נכתב במסמך כי "כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגורמים שהנהלת הסוכנות היהודית מייצגת ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים,אלו הנישאו כדת משה וישראל על ידי רב מורשה ואלו הנישאו בצורות שונות".‏[2] בגלל חשיבותו הרבה של נושא זה נקבע כי לבית הדין יש סמכות עליונה לדון בנושאי הנישואים והגירושים. ‏‏‏[3]

הסטטוס קוו בנושא החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום נוסף וחשוב אף הוא שהוזכר במסמך הוא תחום החינוך, נושא משמעותי ביותר לפלגים הדתיים בכלל ולחרדים בפרט, מאחר שהוא מהווה סוכן סוציאליזציה מרכזי. מתוך ההכרה בחשיבות תחום החינוך, הובטח לזרמים הדתיים אוטונומיה מלאה וחוסר התערבות מצד השלטון. כמו כן, הובטח כי לא תהיה שום פגיעה מצד השלטון במצפון הדתי של אף אחד מאזרחי מדינת ישראל. המדינה תקבע את לימודי החובה ותפקח על מילוי הנדרש אך יחד עם זאת, תיתן חופש מלא לכל זרם חינוך לנהל את ענייניו לפי הכרתו.‏‏‏[4]

נושא זה עמד לא פעם בלב לבו של הדיון ומהווה את אחד מיסודות הסטטוס קוו.

הציונים הדתיים התנגדו מלכתחילה לכל ניסיון של התנועה הציונית לעסוק בחינוך, מחשש שאופיו יהיה מנוגד לתפישותיהם הדתיות. החלטת הקונגרס הציוני בשנת 1901 לראות בחינוך את אחד מיסודות התנועה הציונית הייתה, על כן, אחד מהגורמים להתאגדות "המזרחי" כמפלגה משום שרצו לשמור על זרם חינוך עצמאי ודרך התאגדותם ניסו לצבור כוח פוליטי על מנת לעשות זאת.

בתקופת היישוב עוצב ההסדר המכיר בקיומם העצמאי של שלושה זרמי חינוך: זרם העובדים של המחנה הציוני הסוציאליסטי, הזרם הכללי, וזרם "המזרחי" שנשא אופי דתי לאומי. המחנה החרדי הלא ציוני שמר על עצמאותו המוחלטת בתחום. שיטת הזרמים הוכרה באופן רשמי בחוק חינוך חובה שנחקק בשנת 1949. דבר זה גרם לתחרות חסרת מעצורים בין המפלגות השונות על השליטה בחברות של העולים החדשים. כל מחנה שאף לקלוט אל מערכת החינוך שלו את מירב העולים. פעילים פוליטיים ואנשי חינוך ניסו למנוע את הקמתם של בתי ספר דתיים בריכוזי עולים. אירועים אלה העידו על הפוטנציאל המשברי הטמון בדמוקרטיה ההסדרית, זאת משום שהסדרים גמישים התלויים ברצונם הטוב של הרוב עלולים להתלקח לכדי עימות בשל מחלוקות ופערים עמוקים בין שני הצדדים.‏‏‏[5]

אחת הדוגמאות הבולטות ליישומה של הדמוקרטיה ההסדרית היא שמערכת החינוך החרדית זכתה ליהנות מתקציב המדינה למרות הידיעה שתכניו של החינוך החרדי אינו עולה בקנה אחד עם הערכים הבסיסיים של הציונות והמדינה. ‏‏‏[6]

הסטטוס קוו בנושא "מיהו יהודי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות היווה במשך שנים אבן נגף פוליטית ביחסים בין הציבור הדתי לבין מדינת ישראל. הגדרה זו קובעת, בין השאר, מהו תהליך הגיור המוכר על ידי המדינה. הציבור האורתודוקסי ביקש להכיר בגיור אורתודוקסי בלבד, כאשר החוק מכיר גם בגיורים של התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות. הסטטוס קוו משאיר את המצב הקיים כפי שהוא.

חוק השבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת "מיהו יהודי" מסמלת את ליבו של השבר הדתי-חילוני ואת דרכי ניהולו. חוק השבות משנת 1950 קובע כי כל יהודי רשאי לעלות למדינת ישראל. לפי ההלכה, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או שהתגייר. לעומת זאת, העמדה החילונית מגדירה את האדם בהתאם לרצונו ולתודעתו. ההימנעות מהגדרת המונח יהודי תאמה, אפוא, את הדמוקרטיה ההסדרית כיוון שכל הכרעה הייתה מציתה את האש. עם ההכרה בסטטוס קוו כהסכם מסדיר התפתח הנוהג הפוליטי להפקיד את משרד הפנים בידי אחת המפלגות הדתיות. נוהג זה ממצה אף הוא את מהות הדמוקרטיה ההסדרית המתאימה את התגמולים השלטוניים לחשיבותם היחסית בעיני השחקנים הפוליטיים. עשרים שנה אחרי חקיקת חוק השבות הוגדר יהודי כמי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת. המציאות הפוליטית הכללית בתקופת הדור הראשון הבליטה את קיומה של הדמוקרטיה ההסדרית. דפוסיו של הדגם ההסדרי ניכרו בשסע הדתי-חילוני במיוחד על רקע העובדה שהם לא יושמו ביחס לשסעים אחרים בחברה הישראלית.‏‏‏[4]

הסדרים עיקריים הקשורים לעקרון הסטטוס קוו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדר בני הישיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטת האו"ם לא הכירה בריבונותה של המדינה על ירושלים ותבעה להפכה לעיר בינלאומית. הרוב המכריע של תלמידי הישיבות היה מרוכז בירושלים. מחלוקת חריפה עד כדי משבר עם המחנה החרדי הייתה עלולה להידרדר עד להיעדר קבלת מרותה של המדינה. ראשי הישיבות הביעו התנגדות נחרצת לגיוס תלמידי הישיבות לצה"ל וראשי מערכת הביטחון הביעו נכונות לפשרות ובלבד שהתלמידים ישרתו שירות צבאי קצר. המחנה החרדי לא הסכים לשום פשרות בנושא מאחר שסבר כי תרומת בני הישיבות להגנת העם היהודי נעשה על ידי לימוד תורה. יש שטענו כי ראשי המחנה החרדי חששו מסחף של הדור הצעיר למחנות אחרים. אם ייחשפו לסביבה לא דתית.

במסגרת הסדר בני הישיבות ניתנה לשר הביטחון רשות לדחות את מועד ההתייצבות של חייבי הגיוס. מאז ועד היום גיוס בני הישיבות נדחה אך לא בוטל, דחייה זו לשחרור מלא עבור מרבית בני הישיבות. ההסדר כלל בראשיתו רק מספר קטן של תלמידי ישיבה כי לא היו קיימים אז הרבה כאלו, אך כעת הוא מונה עשרות‏[7]אלפי תלמידי ישיבות. על רקע אי הגיוס ההולך וגובר בקרב בני הישיבות הוצע הסכם מחודש שזכה לכינוי "ישיבת הסדר" והוא משלב בין לימוד תורה לשירות הצבאי. הסכמת רוב הציבור להסדרים אלו משקפת את ההכרה בצרכיו המיוחדים של המיעוט הדתי.‏‏‏[8]

שרות לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיה נוספת שנכללת בסטטוס קוו הקיים הוא שחרור מלא של נשים משירות צבאי על רקע דתי. הציבור הדתי-לאומי לא ביקש לשחרר את בנותיו משירות צבאי מלא אלא לשלבן במסגרות התנדבותיות אחרות ומתאימות יותר לאמונתן הדתית.

מחלוקת בנוגע לסוגיית השירות הלאומי פרצה בשנת 1951 כאשר ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, הציע תיקון לחוק שירות ביטחון המחייב אישה דתית להוכיח את היותה דתייה ולהתגייס לשירות לאומי. הניסיון לאכוף הכרעה באמצעות חוק מפורש הביא לסערה ולמחאה חריפה שבסיומה הצעתו של דוד בן-גוריון נדחתה.‏‏‏[9]

ביטוי הסטטוס קוו במסגרת הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה לא היה ברור כלל שעקרון הסטטוס קוו יתקבל כבסיס עיקרי להסדרת יחסי דת-מדינה. אמנם למעשה נוצר מעין סטטוס קוו מובן מאליו בתחום המשפטי מתוקף פקודת סדרי שלטון אשר קבעה כי המשפט בארץ ישראל יעמוד בתוקפו עד כמה שניתן שאין בו משום סתירה לעקרונותיה של מדינת ישראל.

באופן פרדוקסלי, הלחצים לשינוי המצב הקיים בתחום החינוך הדתי בעקבות הקמת המדינה היוו את אחד התמריצים לקבלת עקרון הסטטוס קוו כפתרון מוצהר ליישוב סכסוכים בנושאי דת. העיקרון מסייע למניעתם או ליישובם של עימותים בתחום הדתי מתקופת היישוב ועד היום. ואולם, למרות שהמכתב לאגודת ישראל אינו בגדר מסמך מחייב מבחינה משפטית או פוליטית יש לו חשיבות היסטורית רבה. מכתב זה לא היווה נקודת הכרעה במערכה על צביון המדינה שטרם הוקמה אך הוא מסמן מאז ועד היום את נקודת הפתיחה במערכה זו, ואף מתווה במידה רבה את גבולותיה ומגדיר כמה מתכניה העיקריים.

במשך השנים הפך מסמך זה לסמל הכובל את חברי הכנסת לחוקק לפי מצפונם והבנתם, כאשר כל ממשלה נבחרת חדשה רואה עצמה קשורה במסמך.‏‏‏[4]

הסטטוס קוו כמרכיב בדמוקרטיה ההסדרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטטוס קוו מסמל במהותו את הדמוקרטיה ההסדרית המופעלת בצורה בררנית, כפי שקורה במדינת ישראל, בצורה זו אין זו פגיעה בדמוקרטיה כל עוד מוכרת זכותם של חברי הקבוצות שלא נכללות בהסדרים הפוליטיים להשתתפות בבחירות ולייצוג בבית הנבחרים.

הדבקות בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית משמשת גורם ממריץ ליישוב חילוקי הדעות בדרכי שלום, ועל פי כללי משחק של דמוקרטיה התאגדותית.

בשיטות השונות ליישוב סכסוכים במסגרת המודל ההסדרי, ראוי לציין כי הצד השווה לשיטות אלה אינו דווקא הנכונות לפשרות ולויתורים הדדיים, אלא עצם ההימנעות מהחלטות רוב חד-צדדיות כאמצעי הכרעה במחלוקות. דוגמה מובהקת לכך היא נכונותן של מפא"י ומפלגת העבודה להשלים עם אי-הפעלתו של החוק שקיבלה הכנסת בשנת 1951, המטיל חובת שירות לאומי על נשים הפטורות מגיוס לצבא מטעמי דת. זהו מאמץ להימנע ככל האפשר מהכרעות העלולות להחריף את הקונפליקט עד ליצירת איום חמור על יציבות המערכת.

אחד מביטוייה המובהקים של הדמוקרטה ההסדרית הוא השיטה של שיתוף בין נציגי קבוצות ההשקפה ומגזרי האוכלוסייה השונים במסגרתן של קואליציות ממשלתיות. יתרון נוסף של עקרון הסטטוס קוו הוא לאפשר לצדדים היריבים להימנע מהתנגשות חזיתית בנושאים השנויים במחלוקת, ועם זאת להציג את עצמם כמי שמוסיפים לדבוק בעקרונותיהם. ‏‏‏[10]

סוגיית דת ומדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית דת חברה ומדינה מתייחסת למכלול רחב של נושאים ותחומים שעניינם הוא הקשר, מידת ההתאמה ויחסי הגומלין בין גילוייה השונים של הדת, תכניה, חוקיה, ומוסדותיה לבין החברה והמדינה. גלגולו הנוכחי בא לידי ביטוי במושג מדינה יהודית ודמוקרטית.

הסטטוס קוו הוא המושג הנפוץ והידוע ביותר בקשר ליחסי דת ומדינה בישראל. הוא הוצע לראשונה על ידי זרח ורהפטיג ממנהיגי מפלגת הפועל המזרחי ערב הקמת ההמדינה. הניסיונות להסדיר את ענייני הדת בתחום המשפטי הבהירו היטב את המחלוקות העמוקות בין שני המחנות בדבר הזיקה והקשר הראויים בין הדת והמדינה. על רקע הקשיים במציאת פתרון הוצע הסטטוס קוו כעיקרון מנחה להסדרת התחום.

ההסכם מושתת על ההנחה כי הרוב הפוליטי המורכב ממפלגות חילוניות אינו משתמש בכוחו כדי לאכוף הכרעות חילוניות. בהתייחס למיעוט הדתי ניתן לומר כי הסכמתו לעקרון נובעת מחולשתו. זהו עבורו הרע במיעוטו. לעומת זאת, קבלת עקרון זה על ידי המפלגות החילוניות מבהירה שמדובר בביסוס הדמוקרטיה ההסדרית.

דגם הדמוקרטיה ההסדרית של החוקרים דן הורביץ ומשה ליסק מעמיד במרכז הפוליטי את הפשרה - הסדר בין רוב מכריע של גורמים במערכת. דגם זה הוצע בחברות בהם קיים שסע חברתי-פוליטי עמוק. מטרתו של הדגם הוא להכיר בשסע הקיים ולמנוע את הקרע העשוי להתהוות, כל זאת על מנת לשמור על האחדות החברתית.‏‏‏[11] העדרה של חוקה בישראל מהווה חריגה מדפוסי דגם הדמוקרטיה ההסדרית, כיוון שבמצב זה עשוי הרוב להתפתות ולהשתמש בכוחו להכרעה. בסוגיית דת ומדינה דווקא ההימנעות מכינונה של חוקה תואמת את דפוסי הדגם.

חוקה נועדה בין היתר לשקף את המכנה המשותף של כלל בני החברה. ערכים דתיים אינם עולים בקנה אחד עם חירויות הפרט שאחת הבולטות שבהן היא חופש הדת. לפיכך, כל ניסיון לכונן חוקה יוביל בהכרח להתעוררות המחלוקת במלוא עוזה.‏‏‏[12]

הפולמוס סביב הסטטוס קוו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים נשמעו קולות הקוראים לבטל את עקרון הסטטוס קוו או להגדירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. אלו הטוענים כי צריך להגדירו בצורה ברורה גורסים כי עקרון זה במתכונתו הנוכחית הוא עקרון עמום וגבולותיו פרוצים. הם טוענים כי רבים מההסדרים הפועלים כיום לא נכתבו או הוזכרו במכתב ששלחה הסוכנות היהודית להנהלת אגודת ישראל, מסמך המהווה בסיס לעקרון הסטטוס קוו, כאמור. שולמית אלוני הנמנית עם המתנגדים להסדר הסטטוס קוו מתוקף המסמך טוענת למשל, כי לא דובר במסמך זה על סגירת מקומות בילוי בשבת, כשרות במסעדות, איסור ייבוא לבשר לא כשר או על איסורי נישואים אזרחיים. ‏‏‏[13]

משמעות הסטטוס קוו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון הסטטוס קוו משמש אבן פינה לפוליטיקה של ההסדרה בהיותו עיקרון דינאמי המניח מקום להתפתחויות ושינויים. התמורות שחלו בתחום זה נובעות מגורמים שונים, ובהם בולטים במיוחד שינויים דמוגרפיים בהיקף האוכלוסייה ובהרכבה. שינויים דמוגרפיים בהיקף נרחב בעקבות העלייה ההמונית בשנים הראשונות לקיום המדינה היוו את הגורם העיקרי למשבר החינוך, שהביא לערעור ההסדרים שנקבעו בנושא זה בתקופת היישוב ולכינונם של הסדרים חדשים שהותאמו למציאות החדשה שנוצרה.

לחצים לשינוי בהסדרים ובנוהגים בתחום הדתי הופעלו גם בעקבות גלי ההעלייה מרוסיה וארצות חבר העמים כאשר הרכבה החילוני של עלייה זו הוא אחד הגורמים המרכזיים לריבוי הפרות של תקנות וחוקי עזר בנושאים של כשרות ושמירת שבת.

הסדרי הסטטוס קוו בתחומים כגון שמירת שבת וכשרות משקפים במידה רבה את התגברותן של נטיות אינדיבידואליסטיות ומתירניות בחברה הישראלית, שבין ביטוייהן ניתן למנות את אי הנכונות להשלים עם הגבלות על חירות הפרט מטעמים דתיים או אידאולוגיים. לכך מצטרפות התפתחויות בתחום הכלכלי ובדפוסי תרבות הפנאי, העלייה ברמת החיים של האוכלוסייה וצריכה גדלה והולכת של שירותי בידור ונופש. תהליכים אלה מחזקים את אי הנכונות להשלים עם אכיפת אותם ציווים דתיים הנתפסים כפוגעים בנוחיותו ובסגנון חייו של הפרט.

מעמד הסטטוס קוו במציאות העכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל קיבל הסטטוס קוו משמעות מרובה. הוא מתפקד מבחינות רבות כחוקה בלתי כתובה ובלתי מוגדרת, הנתונה לפירושים שונים. עקב החשיבות העליונה שמייחסים במדינת ישראל לסטטוס קוו כפתרון פוליטי לקונפליקטים דתיים. ניתן להשתמש בעקרון הסטטוס קוו כדי לקיים ולשמר הסדרים פוליטיים על ידי הסכמה מפורשת או מרומזת של הצדדים המעורבים להימנע מדיון מחודש בהם, ובכך למנוע עימות, בדרך זו ניתן לראות את עקרון הסטטוס קוו כמשכין שלום בין חלקים שסועים באוכלוסייה.‏‏‏[4]

מצבי סטטוס קוו נוספים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראה סטטוס קוו בכנסיית הקבר

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם וסרמן, "סטטוס קוו", נחום לנגנטל ושוקי פרידמן (עורכים), הקונפליקט: דת ומדינה בישראל, ידיעות אחרונות, 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏כהן, א. וזיסר, ב. (2003). מהשלמה להסלמה : השסע הדתי-החילוני בפתח המאה העשרים ואחת. ירושלים ותל אביב : שוקן‏
  2. ^ 2.0 2.1 ‏ברייטמן, א. (14.1.2008). הסכם הסטטוס קוו
  3. ^ ‏ישעיהו, י. (1990). לחוד ויחד. תל אביב : המרכז לתרבות וחינוך, ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י והעמותה להנצחת ישראל ישעיהו.‏
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 ‏דון יחיא, א. (1997). הפוליטיקה של ההסדרה: יישוב סכסוכים בנושאי דת בישראל. ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.‏
  5. ^ ‏כהן, א. וזיסר, ב. (2003). מהשלמה להסלמה: השסע הדתי-החילוני בפתח המאה העשרים ואחת. ירושלים ותל אביב: שוקן‏
  6. ^ ‏שם‏
  7. ^ שלושים אלף דחויי גיוס בשנת 1999 בעמוד 4, בשנת 2006 46 אלף דחויי גיוס
  8. ^ ‏כהן, א. וזיסר, ב. (2003). מהשלמה להסלמה: השסע הדתי-החילוני בפתח המאה העשרים ואחת. ירושלים ותל אביב: שוקן‏
  9. ^ שם
  10. ^ שם‏
  11. ^ ‏הורביץ, ד. וליסק, מ. (1977). מיישוב למדינה:יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהילה פוליטית. תל אביב: עם עובד.‏
  12. ^ ‏כהן, א. וזיסר, ב. (2003). מהשלמה להסלמה: השסע הדתי-החילוני בפתח המאה העשרים ואחת. ירושלים ותל אביב: שוקן‏
  13. ^ ‏אלוני, ש. (1970). ההסדר: ממדינת חוק למדינת הלכה. תל אביב: אותפז.‏