שייח' באדר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שייח' באדר (יישוב לשעבר)
شيخ بدر
Sb house 2.JPG
בתים שנותרו מן הכפר, על רקע מלון קראון פלאזה
טריטוריה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי  המנדט הבריטי
מחוז מחוז ירושלים (המנדט)
נפה נפת ירושלים (המנדט)
שפה רשמית ערבית
סיבת נטישה מלחמת העצמאות
תאריך נטישה 13 בינואר 1948
יישובים יורשים אזור גבעת רם בירושלים
דת מוסלמים
קואורדינטות 31°46′20″N 35°11′50″E / 31.77225°N 35.19723333°E / 31.77225; 35.19723333 קואורדינטות: 31°46′20″N 35°11′50″E / 31.77225°N 35.19723333°E / 31.77225; 35.19723333 
אזור זמן UTC +2
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map.svg
 
שייח' באדר
שייח' באדר
שייח' באדר במפה מנדטורית משנת 1938
מבט על אזור שייח' באדר - גבעת רם

שייח' באדרערבית: شيخ بدر תעתיק מדויק: שיח' בדר) היה כפר ערבי במערב ירושלים, שנחרב במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה הפך האזור לשכונת גבעת רם ועל שטחו הוקמו מבני ציבור כגון בנייני האומה ומלון קראון פלזה.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדות הכפר ונסיבות ייסודו לוטים בערפל הזמן. בחפירות הצלה שערכה רשות העתיקות בחודש אוגוסט 2005 בשטח הכפר, נתגלו ממצאים המיוחסים לתקופה העות'מאנית;[2] שרידים אלו כוללים בור מים ומטבע מימי הסולטאן מהמוט השני (18081839), שאותם מיחסים החופרים לתושבי הכפר. בור המים נחצב על גבי שרידים של מערת קבורה – אחת ממספר שנתגלו במצב השתמרות קשה באתר, ואחת מרבות שנתגלו באזור.

תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות, ומכרו את תוצרתם לתושבי ירושלים. המקום שבו נמכרה הסחורה הפך ל שוק מחנה יהודה, שהחל להתגבש אט-אט בשלהי התקופה העות'מאנית בסוף המאה ה-19, כאשר פלאחים (איכרים) ערבים מן הכפרים ליפתא, דיר יאסין, שייח' באדר ואחרים שממערב לירושלים, החלו מביאים את תוצרתם החקלאית למכירה בדרך יפו.

בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המנדט, ועם הגידול באוכלוסיית העיר ירושלים, גדלו גם הכפרים הסמוכים לעיר, הכפר ליפתא הלך והתפשט ותושביו הקימו את "ליפתא עילית". מדרום הלך וגדל הכפר שייח' באדר, ותושבים אמידים יוצאי הכפר החלו בונים בתים פרטיים לאורך רחוב יפו. הבנייה הערבית הגדולה הביאה לכך שבאזור התגוררו זה בצד זה יהודים וערבים במשך כל תקופת המנדט.

סכסוך קרקעות קשה פרץ באותם ימים בין שני קרובי משפחה ערבית מהכפר שייח' באדר לבין שייח' כאסם מוסא מהכפר ליפתא. המתווך ביניהם היה עורך הדין יום טוב המון. לפי גרסה אחת פסק המתווך כי עליהם למכור את שטח המריבה, וכך הצליח לרכוש את המקום במטרה להקים בה שכונה יהודית. על פי גרסה אחרת,[3] לאחר השכנת השלום הסכימו המתדיינים למכור לעורך הדין חלק מאדמות המריבה ועליהן נוסדה שכונת רוממה.

בראשית המאה ה-20 סייעו תושבי שייח' באדר לעולים מהעיר שיראז שבפרס בהקמת בית הכנסת שלהם בשכונת נחלאות.[4]

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות, כחלק מהמאבק להשתלט על כל מרחב צפון-מערב ירושלים ולהבטיח תנועה חופשית מהעיר לשפלה, פעלו ארגוני "ההגנה", אצ"ל ולח"י נגד הכפרים הערביים ליפתא ושייח' באדר. ישראל עמיר, מפקד אזור ירושלים של "ההגנה", כתב בספרו על הלחימה באזור בתחילת המלחמה: "...בין המטרות הראשונות לפעולות יזומות היו רוממה, שיח' באדר וחלאת א-טרחה. הללו חצצו בין מרכז העיר לבין השכונות היהודיות המערביות. הן גם שלטו על הכניסה לעיר מכביש יפו-ירושלים וסיכנו את התחבורה שלנו שם...".[5] ב-11 בינואר 1948 תקפו לוחמים יהודים את הכפר ופוצצו בו את בית המוכתר.[6] מקור מודיעין בריטי דיווח כי לאחר יום של צליפות מצד הערבים, "נטלה ההגנה את העניינים לידיה ופוצצה את ביתו של חאג' סולימאן חמיני, המוכתאר של הכפר".[7] התקפה נוספת על הכפר נערכה ב-13 בינואר. נראה כי בהתקפות היו מעורבים גם אנשי הלח"י בפיקודו של יהושע זטלר.[8]

לאחר שתי התקפות אלו ננטש הכפר באופן סופי. לגבי אופן עזיבתם של תושבי הכפר וזמנו המדויק קיימות מספר גרסאות. יואב גלבר כותב כי יום לאחר הכרזת השביתה הכללית, ב-3 בדצמבר 1947, דיווחו תצפיות של ההגנה כי ערביי הכפר עוזבים את הכפר במשאיות בטנדרים ובחמורים לכפר הסמוך והגדול יותר אל-מאלחה. לדבריו, אחרוני התושבים עזבו את הכפר באמצע ינואר ואת מקומם תפסו לוחמי הנג'אדה. הוא מזכיר גרסה נוספת ופרו-פלסטינית, לדבריו, שלפיה עזבו התושבים רק בינואר אחרי ש"הוכרחו על ידי היהודים לעזוב את בתיהם".[9] גרסה זו מביא גם בני מוריס שמסתמך גם על מסמך מאוסף התעודות של ישראל גלילי (ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" דאז), שנמצא בארכיון הקיבוץ המאוחד. המסמך מתעד ישיבה בה דווח כי ב-13 בינואר התקיפה ההגנה שוב את השכונה, פגעה בכ-20 בתים וציוותה על תושביו לעזבו, וב-16 בינואר פשט המון יהודי על הכפר ובזזו.[7]

בסוף חודש ינואר יושבו בכפר על ידי ועדת השיכון של ירושלים 25 משפחות יהודיות שהתפנו משכונת שמעון הצדיק בתחילת המלחמה.[9] ההגנה ביקשה להחזיק במקום חיל מצב. מפקד מחוז ירושלים, ישראל עמיר, חשש כי השתלטות אצ"ל ולח"י על הכפר תגרום להופעת הבריטים, וכך ייכשל ניסיונה של ההגנה ליצור קשר בין השכונות היהודיות במערב העיר. מפקד הגדנ"ע בירושלים, יהושע אריאלי, הציע לעמיר להציב כוח של מפקדי גדנ"ע בשייח' באדר, שיוכל לגור ולאמן שם את 1,500 הגדנ"עים הירושלמיים. עמיר נענה להצעה, ובינואר 1948 הוקם בסיס גדנ"ע בשייח' באדר. דוד רשף, מפקד הגדנ"ע הארצי, טבע שם זמני לבסיס: "כפר הנוער", אך בעצה אחת החליפו מפקדי הגדנ"ע בירושלים, יהושע אריאלי וצבי אנקורי, את השם ל"גבעת ריכוז מפקדים". מטעמי נוחיות שבראשי התיבות, קבעו אריאלי, אנקורי וסגל מפקדי הבסיס כי שם הבסיס יהיה "גבעת ר"ם". במפות הופיע שם הבסיס כ 'ר"מ', ובהמשך הפך השם ל"רם".[10] גרסה אחרת טוענת כי במלחמה רוכזו בגבעה זו המתגייסים החדשים של צה"ל, וראשי התיבות הם של "רמת מגויסים".[11]

בהמשך המלחמה פעל באזור גם מחנה אימונים של לח"י שכונה 'מחנה יואב' על שמו של לוחם לח"י רחמים זילכה (יואב).[12] בהמשך שוכנו בבתי הכפר עולים חדשים, בעיקר מעיראק ומכורדיסטן. חלק ממבנים אלה קיימים עד היום, בסמוך למלון קראון פלזה. בתחילת המאה ה-21 נהרסו רבים מהם, לאחר שבאזור נבנה פרויקט נדל"ן יוקרתי בשם "משכנות האומה".

בית העלמין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית העלמין גבעת רם
אנדרטת חלקת חללי מלחמת העצמאות בגן סאקר
קברים בבית העלמין שייח' באדר

בית העלמין גבעת רם ידוע גם בשם בית העלמין שייח' באדר ממוקם במדרון מעל גן סאקר ולמרגלות בניין בית המשפט העליון. לאחר מלחמת השחרור התנהל דיון עם לפנות את בית העלמין לשם הקמת בנייני האומה. הרבנים הראשיים לישראל באותם ימים אסרו את פינוי בית העלמין, וכפי שמפרט זאת הרב הרצוג בספרו פסקים וכתבים יו"ד קלג.

במקום זה נמצא קברו של האדמו"ר מזעווהיל. אלפים עולים לקברו להתפלל.

אגדת כד הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירושלים מוכרת אגדה אורבנית אודות משפחת קבלנים בשם משפחת אלה, שעלתה מכורדיסטן לישראל בשנות החמישים ושוכנה במערה נטושה בשכונת שייח' באדר. על פי האגדה, חפר אבי המשפחה במערה ומצא כלי קבור באדמה. כשפתח אותו מצא בו אוצר זהב שהוא, על פי האגדה, בסיס עושרה של המשפחה.

על פי גרסה אחרת של הסיפור, כרעה אם המשפחה ללדת על רצפת הבית ובגבור הכאבים דפקה בידיה על הרצפה, וכך התגלה חלל מתחת לבית שבו נמצאו כלים ובהם מטבעות זהב. משנודע בשכונה על האוצר, החלו תושבים אחרים לחפור מתחת לבית ואף להרוס קירות בתקווה למצוא אוצרות נוספים.

בני המשפחה נהגו להכחיש את הסיפור, אך הוא נשאר חלק מהפולקלור המקומי.[13]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ אנט נגר, ירושלים, בנייני האומה (דרום) - דוח סופי, באתר "חדשות ארכאולוגיות", 7 בספטמבר 2008 (לקוח מגיליון 120 מ-2008)
  3. ^ היסטוריה ונתונים דמוגרפיים - שכונת רוממה, באתר החברה למרכזים ולמינהלים קהילתיים בירושלים בע"מ
  4. ^ עולי שיראז הראשונים הגיעו לפני יותר ממאה שנה. לימים קנו האחים חלקת אדמה בנו דירות וחלקה אחת הקדישו לבניית בית הכנסת לעילוי נשמת אביהם ר' יצחק כליפא. כל בני העדה התנדבו לעזור, היות שהמצב היה קשה בנו במו ידיהם, אבל, מאין ישיגו אבנים לבניה? לסבו של ניסים שמש היה רעיון, חפר בור מים מילא במי גשמים וכאשר הערבים שגרו אז בכפר הסמוך שייח' באדר היו באים לקנות ממנו מים לשתייה - אבן תמורת מים, כך אמר להם. כך החלו לבנות (מסיפורי בועז ניסן).
  5. ^ בספרו "בדרך לא סלולה"
  6. ^ לח"י פוצץ בית ערבי, דבר, 12 בינואר 1948
  7. ^ 7.0 7.1 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 77.
  8. ^ יהושע זטלר, לוחם חירות ירושלים, עמ' 126.
  9. ^ 9.0 9.1 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 135–136, 139 ו-142
  10. ^ אהוד אמיר, ראיונות עם פרופ' יהושע אריאלי ועם פרופ' צבי אנקורי, "גדנ"ע ירושלים בתש"ח", משרד הביטחון, 2003.
  11. ^ ד"ר זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת הארץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 1956 עמ' 571 - המקום היה: "מרכז המפקדים והמגויסים במלחמת הקוממיות בירושלים, ומכאן שמה: ר"ם-ר'מת מ'פקדים או ר'מת-מ'גויסים."
  12. ^ נחמיה בן תור, לקסיקון לח"י,משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 2007, עמ' 217. קורות החיים של רחמים זילקה, באתר "נזכור את כולם" של משרד הביטחון.
  13. ^ הוא מופיע בגרסה שונה ובשמות אחרים בסיפור 'רכוש נטוש' של דוד מונשיין, בספר '77 סיפורים ירושלמים', עמ' 30.