אל-אמירה

אל-אמירה

בתי השכונה ששרדו בין מלון לאונרדו פלאזה ירושלים מימין לבית סולל בונה ירושלים משמאל
מידע
עיר	ירושלים
תאריך ייסוד	המחצית השנייה של המאה ה-19
על שם	"הנסיכה" ז'אן מרקוס
קואורדינטות	31°46′34″N 35°13′03″E
שכונות נוספות בירושלים
(למפת ירושלים מוגדלת)   אל-אמירה (למפת ירושלים רגילה)   אל-אמירה (למפת הרי ירושלים רגילה)   אל-אמירה (למפת הרי ירושלים מוגדלת)   אל-אמירה

קצה שכונת אל-אמירה במבט ממערב - במרכז התמונה מלון הגאולה, ברקע בריכת ממילא

בית צ'רצ'יל סמוך למנזר רטיסבון בשנת 1941

אל-אמירה (בערבית: الأميرة; תעתיק מדויק: אלאמירה; בעברית: הנסיכה) הייתה שכונה נוצרית במרכז ירושלים, שהוקמה בשלהי המאה ה-19. בתקופת המנדט הבריטי השתלבה השכונה במרקם העירוני של "העיר העברית" שנבנה לאורך רחוב המלך ג'ורג'. לאחר הקמת מדינת ישראל נהרסו חלק מבתי השכונה, ובמקומם נבנו בניינים אחרים, והחלק אחר נתפס כנכסי נפקדים.

מיקום ומבנה

השכונה השתרעה בין אזור גן המנורה לכיכר צרפת. המבנים בשכונה כללו בתי מגורים ומבני ציבור, שנבנו על קרקע בבעלות הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, על מגרשים רחבים יחסית שהותירו שטח גן גדול מסביב לכל מבנה (בעיקר לבתי המגורים).

שם השכונה

השכונה כונתה 'אל-אמירה', שמשמעו 'הנסיכה', על שם "הנסיכה" ז'אן מרקוס, הולנדית משיחית שהקימה את מלון הגאולה.

היסטוריה

הקמת השכונה

השכונה נבנתה כחלק מתהליך היציאה הנוצרית מהחומות החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19. בני הקהילה הנוצרית, אשר ניצלו את הסכמי הקפיטולציות - היתרים ותנאים מפליגים לבני מיעוטים דתיים - והקימו בתחילה בעיקר מבני ציבור. הבניין הראשון שנבנה באזור היה בית טליתא קומי, בית יתומות לנערות נוצריות, שנחנך ב-1868. את הבית יסד מסדר הדיאקוניסות הגרמני, והוא תוכנן בידי האדריכל קונרד שיק. ברוב התקופה שימש בעיקר כבית ספר לבנות. בימי העלייה החמישית נכנסו ללמוד במוסד גם נערות יהודיות מעולות גרמניה. בצידה השני של השכונה החלה "הנסיכה" ז'אן מרקוס בהקמת מלון הגאולה ב-1875. בטווח ביו שני מבנים אלו הקימו עשירים ערביים נוצריים בתי מגורים גדולים בסגנון דומה, בתי מידות בני שתי קומות מוקפים גינה. המבנה הגדול באזור, מנזר רטיסבון, הוקם בשנות ה-70 של המאה ה-19, המנזר הקתולי רכש מהכנסייה היוונית אורתודוקסית, שטח קרקע גדול ובו הוקם המנזר. שטח שהשתרע, מסביב למבנה, בכל הריבוע שבין הרחובות: אוסישקין — קרן קיימת — המלך ג'ורג' — המעלות — נרקיס.

בשנת 1902 עבר לבית שבנה בקצה הצפוני של השכונה, רולה פלויד, שהיה חבר המושבה האמריקנית ביפו עד פירוקה וממדריכי התיירים הראשונים בארץ ישראל. הבית שימש גם בית הארחה ומסביבו היו אורוות ומחסנים להשכרת ציוד לתיירים. פלויד מת בירושלים ב-1911. ב-1931 הקים בנו אלברט במקום את קולנוע עדן.

המוסד היהודי הראשון שהוקם באזור היה בצלאל. ב-1908 נרכשו עבורו שני בתיו של הסוחר הערבי אבו שאכיר ברחוב שמואל הנגיד 12. עוד בית ערבי שעבר לידיים יהודיות באותה עת הוא הבית שנמצא מאחורי שני בתי בצלאל והיה לבית המגורים של בוריס שץ. האזור כולו הושפע מנוכחות המוסד. בקרבת המוסד החלו משפחות יהודיות שוכרות מגורים בבתים הערביים מסביב. המחסור בדירות בעיר באותם ימים, לפני תחילת הבנייה של השכונות היהודיות החדשות בה, כמו רחביה, בית הכרם, תלפיות ושכונות אחרות, גרם ליהודים לשכור דירות בבתי הערבים ובעלי הבתים הערבים הצליחו לקבל מהיהודים דמי שכירות גבוהים.

בתקופת המנדט

לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, בסוף 1917, כבשו הבריטים את ירושלים מידי האימפריה העות'מאנית והקיסרות הגרמנית, ודרשו מהאזרחים הגרמנים לעזוב את העיר. בין היתר, נאלצו לעזוב גם האחיות ממסדר הדיאקוניסות, שעד אז ניהלו את בית הספר לבנות בית טליתא קומי בשכונה.

עם עזיבתן את ירושלים נשארו בבית מוסד זה כמאה נערות פלסטיניות שלמדו בו. "קרן העזרה הבריטית לסוריה וארץ ישראל", שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, קיבלה את המוסד תחת חסותה, ושינתה את שמו ל"הקולג' הבריטי לנערות". מבל ורבורטון , אשת חינוך בריטית, ניהלה את המקום. בשנת 1919 סיימה הקרן את פעולתה, אבל לבקשת הגנרל אדמונד אלנבי המשיכה ורבורטון לנהל את טליתא קומי עוד חמש שנים נוספות. בעזרת "מיסיון ירושלים והמזרח" (Jerusalem and the East Mission) וחברות מיסיון אנגליות אחרות, היא רכשה קרקע בקרבת מנזר רטיסבון, והחלה ב-1920 בבניית מבנה עבור בית הספר במתכונת של קולג' אנגלי.^{[דרושה הבהרה]}

ביולי 1925, הושלם הבניין הראשון של הקולג' והוא עבר למקומו החדש. הבניין של טליתא קומי הוחזר לאחיות הדיאקוניסות הגרמניות שחזרו ארצה. בקולג' למדו נערות נוצריות, מוסלמיות ויהודיות מכל העדות.

בשנת 1924 נחנך רחוב המלך ג'ורג' שחצה את כל האזור ושיפר את הנגישות אליו. הרחוב תוכנן לחבר בין רחוב יפו לתחנת הרכבת, אך תחילה נסלל עד כיכר צרפת בלבד.

בשנת 1928 הקים "הקולג' הבריטי לנערות" גם את בית הספר העממי הבריטי לילדים. בית הספר שכן במתחם של קולג' הנערות, בבניין נפרד עם כניסה נפרדת ומגרש משחקים נפרד שהוקמו עבורו.

בשנת 1922 הוחכרו לחברה הציונית המיישבת הכשרת הישוב אדמות בבעלותה של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, אשר עלייהם הוקמה השכונה רחביה והאזור התפתח כ"עיר העברית". בתקופת המנדט מכרו גם אנשי מנזר רטיסבון ליזמים יהודים חלק מהקרקע שלהם ועליה נבנו מבנים יהודים כמו ראש רחביה, גן רחביה, בית הכנסת ישרון ועוד. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה כבר האוכלוסייה בשכונה ברובה יהודית, מאחר שבעלי הבתים הנוצרים השכירו או מכרו את הנכסים ועברו לגור בבתי מידות בשכונות הגנים הסמוכות טלביה, קטמון ובקעה.

בשנת 1944 רכשה חברת הכשרת היישוב מגרש בשכונה, בפינת הרחובות המלך ג'ורג וממילא, אך רק ב-1961 הושלמה הקמתו של מרכז אמיר על מגרש זה (השם "אמיר" היה גרסה עברית לשם השכונה המקורי "אל-אמירה").

לאחר הקמת המדינה

לאחר הקמת מדינת ישראל נתפסו כל הנכסים שהיו בבעלות ערבית נוצרית בשכונה על ידי רשות הפיתוח כנכסי נפקדים. רוב הבתים המקוריים נהרסו במקומם הוקמו: מלון המלכים בשנת 1956, בית סולל בונה ירושלים ב-1957, היכל שלמה ב-1958 ומלון לאונרדו פלאזה ירושלים ב-1974.

המבנים בשכונה

המבנים העיקריים בשכונה מצפון לדרום:

• בית טליתא קומי
• בית רולה פלויד
• בית פארווג'י (היום רחוב מסילת ישרים 11) – ביתה של משפחת אל-פארווג'י, ראש המשפחה עסק במסחר צאן והיו לו 12 בנים ובנות.
• בית בטאט – ביתו של ערבי נוצרי בשם בטאט שבשנות ה-20 הושכר להסתדרות "חלוצי המזרח". המקום התפרסם לאחר הרצאה של חיים נחמן ביאליק בה דיבר על "החולשה שתקפה את העדה הספרדית בהווה" שבעקבותיה הואשם ב"עליונות אשכנזית" על הספרדים.
• בית צ'רצ'יל
• מנזר רטיסבון
• הקולג' האנגלי לנערות (רחוב אוסישקין 38) – היום בית הספר אוולינה דה רוטשילד.
• בית מכון כרם – בית שהושכר לבית הספר חורב, אחר כך למכון כרם.
• מלון הגאולה – המבנה שבנייתו מעולם לא הושלמה נהרס ובמקומו הוקם מרכז אמיר ומלון פלאזה ירושלים.
• בית מושבק – בית משפחת מושבק, נהרס ובמקומו הוקם מלון המלכים והיכל שלמה.
• קולג' טרה סנטה – גבולה הדרומי של השכונה

לקריאה נוספת

• יהושע בן אריה, ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט : שכונות, בתים, אנשים , ירושלים, יד יצחק בן־צבי, 2011, עמודים: 476–482