היתר אכילת פועל
 | |
| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים כ"ה–כ"ו |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ז', מסכת מעשרות, פרק ב' |
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ז, עמוד ב' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק י"ב |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, חושן משפט, סימן של"ז |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה ר"א ספר החינוך, מצווה תקע"ו |
היתר אכילת פועל היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות המחייבת כל חקלאי שמעסיק פועלים לתת להם לאכול מהדבר שבו הם עוסקים בשעת העבודה.
מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
נאמר בתורה:
כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ
.
בתלמוד הבבלי מבואר כי פסוקים אלו עוסקים בפועל שעובד בחקלאות, שמותר באכילת הפירות המחוברים לקרקע בזמן עבודתו.
טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעיקר הדין פועל יכול לאכול רק בשעת העבודה, אך לא בזמנים אחרים ואפילו לא בהפסקות, אמנם על מנת שלא יבטל ממלאכתו בשעה שאוכל, תיקנו חז"ל שמותר לפועל לאכול בזמן המנוחה בין פעולה לפעולה.
בתלמוד נאמרו כמה הגבלות על היתר אכילת הפועל:
- מותר לפועל לאכול רק מאותו המין בו הוא מתעסק ולא מדברים אחרים. גם לגבי עץ אחר מאותו המין, הרמב"ם[1] פוסק שהפועל העושה בגפן אחת אינו רשאי לאכול מפירות גפן אחרת. השולחן ערוך[2] מוסיף, שאם הפועל כבר אכל מהגפן האחרת אין מוציאים ממנו[3].
- היתר האכילה הוא רק לדברים שהם גידולי קרקע ורק כאשר עוסק בקטיפת הפירות.
- הפעול יכול לאכול רק במקום העבודה, אך נאסר עליו לקחת את האוכל לביתו, וכמשמעות הפסוק: ”וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן”
לשיטת רבי אלעזר בן חסמא האכילה מוגבלת עד לשווי המשכורת של הפועל. אולם לדעת חכמים אין הגבלה על כמות האכילה והפועל יכול לאכול כמה שירצה, אך חכמים ממליצים לפועל לא לאכול יותר מידי כדי שיהיה משתלם להעסיק אותו.
אדם שמעסיק פועלים בפירות של נטע רבעי שאסורים באכילה, חייב לפדות אותם בכדי לאפשר לפעולים לאכול מהם בשעת העבודה, אלא אם כן הוא הודיע להם מראש שהם הולכים לעסוק בנטע רבעי, שאז הוא לא חייב לפדותו.
במשנה במסכת בבא מציעא מובא שהמנהג הוא ששומרי פירות תלושים, אוכלים מהפירות, אך אין זו חובה מן התורה. בניגוד לשומרי פרדסים שאינם אוכלים אפילו מכח המנהג[4].
ההשלכה לגבי חיוב מעשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסכת מעשרות[5] מובא הכלל: ”זה הכלל: האוכל מן התורה, פטור. ושאינו אוכל מן התורה, חייב.”
אחד מתנאי החיוב של תרומות ומעשרות הוא שפירות שנגמרה מלאכתם אינם חייבים במעשרות אלא רק אחרי שיחול עליהם אחד הדברים הקובעים למעשר. אחת האפשרויות היא שהפירות נמכרו. המשנה במעשרות קובעת שכל עוד הפועל אוכל ממה שזיכתה לו התורה ולא מכוח עסק שערך עם המעביד, הפירות נחשבים כפירות שלא נמכרו, ומותר לו לאכול מהם מבלי לעשר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אכילת הפועל, באתר מחלקי המים
- הערך "היתר אכילת פועל", באתר המכלול
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק י"ב, הלכה י'
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן של"ז, סעיף י', בעקבות דברי הרא"ש בבא מציעא פרק ז סימן י
- ^ הרא"ש והשולחן ערוך הוסיפו שבעל הבית אינו יכול לנכות את דמי הענבים הללו ממשכורתו של הפועל, אך הט"ז הקשה על כך, ולדעתו כל עוד לא שולמה משכורתו של הפועל ניתן לנכות ממנה את דמי הענבים שאכל מגפן שלא עבד בה
- ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ז', משנה ח' ובפירוש רבינו עובדיה מברטנורא.
- ^ משנה, מסכת מעשרות, פרק ב', משנה ז'