התקנת יתד לכיסוי הצואה

התקנת יתד לכיסוי הצואה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ד
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה, עמוד א'
משנה תורה	ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכה ט"ו
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קצ"ג סמ"ג, עשה קי"ט ספר החינוך, מצווה תקס"ז

התקנת יתד לכיסוי הצואה היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות לפיה יש להתקין יתד שתשמש את החייל לחפירת בור מחוץ למחנה כדי לעשות בו את צרכיו, ולכיסוי הצואה בעפר לאחר מכן. ממצווה זו יחד עם מצוות הקצאת מקום להתפנות מחוץ למחנה למדו חז"ל שאסור לומר דברים שבקדושה ולהרהר בדברי תורה בסמוך לצרכים.

מקור המצווה

בשעת מלחמה התורה מצווה שיש להימנע מדברים רעים, ולשמור על טהרה, קדושה ונקיות:

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ - וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה - וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ - וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ

— ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים י'–ט"ו

'אזנך' פירושו כלי מלחמתך (מלשון כלי זין), כלומר בתוך הציוד המלחמתי של כל חייל צריך להתקין גם יתד שמשמשת לחפירה לפני הפרשת צואה. עם סיום הנוחיות החייל מצווה בנוסף לכסות את צואתו עם אותה יתד.

החובה לכסות את הצואה היא על גבי זה שעשיית הצרכים היא מחוץ למחנה במקום ייעודי. הרמב"ם וספר החינוך מונים מצווה זו בנפרד מהמצווה להקצות מקום להתפנות בו מחוץ למחנה. רבי משה מקוצי, לעומתם, מונה שני ציווים אלו כמצוות עשה אחת.

טעם המצווה

הטעם המופיע כבר במקרא הוא שה' "מתהלך במחנה", ואם במחנה יהיה פגם כמו "ערוות דבר" ה' עלול לעזוב את המחנה ולא לסייע לצבא של ישראל במלחמתו. במצווה זו מתבאר שגם במקום השירותים מחוץ למחנה יש צורך בנקיות וכבוד.

ספר החינוך מנמק את הקדושה המיוחדת שיש במחנה בכך שהחיילים היוצאים לקרב הם צדיקים ביותר. הסבר זה מושתת על ההגדרה של רבי יוסי הגלילי לפטור ממלחמה שניתן למי שירא ורך לבב: ”ירא ורך הלבב - זהו המתיירא מן העבירות שבידו” (משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ה'). כלומר: כל מי שהיו לו עבירות קיבל פטור מהקרב, ורק הצדיקים ביותר נשארו, ולכן מן הראוי שינהגו בקדושה ובנקיות מוגברת. בדומה לכך, חז"ל למדו מציווי זה שאין לומר דברים שבקדושה או להרהר בדברי תורה בסמוך לצואה, וניתן להבין מכך שלדעתם המצווה מבוססת על כך שבמחנה צבאי של ישראל כל הזמן עוסקים בתורה ובדברים שבקדושה, ולכן צריך שלא יעשו בו צרכים.

דיני המצווה

חז"ל למדו מהמצוות הקשורות לנקיון וקדושת המחנה כי ככלל אסור לומר דברים שבקדושה או להרהר בדברי תורה בסמוך לצרכים, ולכן התורה ציוותה שבמחנה לא יהיו בכלל צרכים. הרשב"ץ הבין שאין הבדל מהותי בין מחנה צבאי למקום אחר, אלא זו דוגמה בלבד לכך שיש להרחיק את עשיית הצרכים ממקום עיסוקיהם של ישראל, כיוון שהם מהרהרים בתורה תמיד. לעומת זאת, רבנו יונה הבין שבמחנה יש קדושה עצמית אפילו בלי שאומרים בו דברים שבקדושה או מהרהרים בדברי תורה, ולכן דינו חמור יותר והתורה מצווה לשמור בו על ניקיון הרמטי. גם מהרמב"ם ורבי אליעזר ממיץ משמע שמדובר במצווה מיוחדת למחנה צבאי.

לדעת הרמב"ם המצווה לא תלויה בכך שארון הברית נמצא במחנה, אלא במחנה עצמו יש קדושה שצריך לשמור עליה. לעומתו, רבי אליעזר ממיץ סובר שהמצווה מדברת על מחנה בו נוכח ארון הברית, וכפי שכתוב: ”כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ט"ו).

כתב ספר החינוך שהמצווה נוהגת דווקא בזכרים ולא בנקבות, כיוון שהזכרים הם אלו שנלחמים.

ספר החינוך כתב שהמצווה נוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים. אמנם, הרב אלישיב כתב שכנראה החינוך סובר כמו רבי אליעזר ממיץ שהמצווה תלויה בנוכחות של ארון, אך הרמב"ם חולק על כך כאמור, ולכן המצווה רלוונטית גם בימינו.

יישום בצה"ל

החל משנות ה-50, היה את חפירה חלק בלתי נפרד מציוד הלחימה התקני של הלוחמים בצה"ל^{[דרושה הבהרה]}. בסוף שנות ה-70, כחלק משינוי נרחב בציוד הלחימה בצה"ל, בוטל השימוש באתי חפירה כחלק מהציוד האישי. בשנות ה-90 חזר את החפירה לפק"ל של הלוחמים, בדגם קל ומתקפל.

ראו גם

• הקצאת מקום להתפנות מחוץ למחנה

קישורים חיצוניים

• חובת נשיאת כלי חפירה במלחמה, באתר חיל הרבנות הצבאית