תמיכה מוסלמית במדינת ישראל
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת. | |
תמיכה מוסלמית במדינת ישראל היא תמיכה מצד מוסלמים בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ובדומה לכך בקיומה של מולדת יהודית בדרום הלבנט, בארץ ישראל ולמדינת ישראל כיום. מוסלמים התומכים במדינת ישראל נחשבים לרוב לתופעה נדירה לאור הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך ולאור הסכסוך הישראלי-ערבי הרחב יותר. בתוך העולם המוסלמי, הלגיטימיות של מדינת ישראל הייתה מעורערת מאז הקמתה, והתמיכה בזכות הקיום של ישראל היא דעת המיעוט. מוסלמים פרו-ישראלים התמודדו עם התנגדות הן מצד מוסלמים מתונים והן מצד אסלאמיסטים, כאשר רבים מהם היו נתונים להטרדות, לאיומים ולאלימות.[1][2]
כמה אנשי דת מוסלמים כמו עבדול האדי פאלאצי מהאסיפה המוסלמית האיטלקית[3] והסופר מוחמד אל-חוסייני[4] מאמינים כי החזרת היהודים לארץ הקודש, וכן הקמת מדינה יהודית היא בהתאם לתורות האסלאם.[5] מתוך קהילת המוסלמים התומכים בישראל, חלק מגדירים עצמם כ"ציונים מוסלמים".[6][7][8] אנשים בולטים מרקע מוסלמי התומכים בפומבי בתנועת הציונות כוללים את העיתונאי האפגני המוסלמי לשעבר נמט סאדאת,[9] האסלאמיסט הקיצוני הפקיסטני לשעבר אד חוסיין, הלוחם המצרי לשעבר שהפך לסופר תאופיק חמיד,[10] הסופר והעיתונאי הפקיסטני-אמריקאי תשביח סייד,[11] והעיתונאי הבנגלדשי סלאח צ'ודהורי. אישים מוסלמים נוספים שהביעו תמיכה פומבית בישראל כוללים את אירשאד מנג'י, סלים מנסור, אנס קאנטר, עבד א-רחמן וחיד, מית'אל אל-אלוסי, קסים חפיז, עבדאללה סעד אל-חדלאק, זוהדי ג'אסר, אסרה נומני, חאלאל מוהאם ונומחד.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי האימאם הבריטי, מוחמד אל-חוסייני, פרשנים מסורתיים מהמאה ה-8 וה-9 ואילך פירשו את הקוראן באופן אחיד כדי לומר במפורש שארץ ישראל ניתנה על ידי אלוהים לעם היהודי כחלק מברית תמידית.[4][12] חוסייני מבסס את טיעונו על הקוראן 5:21, בו משה מכריז: "הו עמי, היכנס לארץ הקודש אשר אלוהים קבע לך, ואל תחזור בעקבותיך, כדי להסתובב עם מפסידים". הוא מצטט את פרשן הקוראן מוחמד אבן ג'ריר א-טברי, שאומר כי אמירה זו היא "נרטיב מאת אלוהים... על דברי משה... לקהילתו מבני ישראל ופקודתו אליהם. לפי פקודת האל אליו, מצווה להיכנס לארץ הקודש". הוא טען כי הבטחה זו ליהודים מתמשכת לעולם, ובהמשך אמר: "זה מעולם לא היה בתקופת האסלאם המוקדמת... שהייתה איזושהי התקשרות מקודשת לירושלים כתביעה טריטוריאלית". פרשנות זו של ההבטחה ליהודים כנצחית אינה מקובלת באופן אחיד על ידי כל פרשני האסלאם.[13]
על פי תרגום של חוקר המשפט האסלאמי ח'ליל מוחמד, אבן קת'יר (1301–1373) פירש את הקוראן 5:20-21 תוך שימוש במונחים הבאים: "'את אשר אלוהים כתב לכם, כלומר מה שהבטיח לכם האל בדברי ישראל אביכם שזו נחלת המאמינים מבינכם."[14]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם הראשונה, השריף של מכה, חוסיין בן עלי ובנו, המלך פייסל של חג'אז ולאחר מכן של עיראק, הכריזו על דעות פרו-ציוניות.[15] לדברי השייח' פרוף. עבדול האדי פאלאצי, העמדה הוהאבית, לעומת זאת, הייתה אנטי-ציונית ביותר.[16]
ב-23 במרץ 1918 הדפיס אל-קיבלה, העיתון היומי של מכה, את המילים הבאות לתמיכה בהצהרת בלפור, וקרא לערבים פלסטינים לקבל את פניי היהודים ולשתף פעולה איתם:
משאבי המדינה [פלסטין] הם עדיין אדמה בתולה והם יפותחו על ידי המהגרים היהודים (...) ראינו יהודים ממדינות זרות נוהרים לפלסטין [ארץ ישראל] מרוסיה, גרמניה, אוסטריה, ספרד ואמריקה. הסיבה לסיבות לא יכלה להימלט מאלה שהיו להם מתנה של תובנה עמוקה יותר. הם ידעו שהארץ היא עבור בניה המקוריים [אבנעיחי אל-אסליין], על כל השוני ביניהם, מולדת קדושה ואהובה. חזרתם של הגולים הללו [ג'ליה] למולדתם תוכיח מבחינה גשמית ורוחנית בית ספר ניסיוני לאחיהם הנמצאים איתם בשדות, במפעלים, במלאכה ובכל הקשור לארץ.[17][18][19]
ב-3 בינואר 1919 חתמו בנו של חוסיין, מלך עיראק, פייסל הראשון וד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית על הסכם ויצמן-פייסל לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, שבו קיבל פייסל על תנאי את הצהרת בלפור המבוססת על מילוי ההבטחות הבריטיות להתפתחות מולדת יהודית בארץ ישראל ובאיזה נושא הוא הצהיר:
אנחנו הערבים... מסתכלים באהדה הכי עמוקה על התנועה הציונית. נציגותנו כאן בפריז מכירה היטב את ההצעות שהגישה אתמול ההסתדרות הציונית לוועידת השלום, ואנו רואים בהן מתונות וראויות. אנו נעשה כמיטב יכולתנו, בכל הנוגע לנו, לעזור להם לעבור; נאחל ליהודים ברוכים הבאים הביתה... אני מצפה, ואנשי איתי מצפים קדימה, לעתיד שבו נעזור לכם ואתם תעזרו לנו, כדי שהמדינות שבהן אנו מעוניינים הדדית עלולים שוב לתפוס את מקומם בקהילת העמים המתורבתים בעולם.[20][21]
אסעד שוקיירי, חוקר מוסלמי מאזור עכו, ואביו של מייסד אש"ף, אחמד שוקיירי, דחה את ערכי התנועה הלאומית הערבית-פלסטינית והתנגד לתנועה האנטי-ציונית.[22] הוא נפגש באופן שגרתי עם פקידים ציוניים והיה לו חלק בכל ארגון ערבי פרו-ציוני מתחילת המנדט הבריטי, ודחה בפומבי את השימוש של מוחמד אמין אל-חוסייני באסלאם כדי לתקוף את הציונות.[23]
בשנות ה-20 הוקמה האגודה המוסלמית הלאומית על ידי ערבים מוסלמים שהועסקו על ידי ההנהלה הציונית הפלסטינית. נשיא האגודה וראש עיריית חיפה, חסן שוכרי, הקים את הארגון יחד עם השייח' מוסא חדייב מהכפר דווימה ליד חברון וראש מפלגת האיכרים של הר חברון.[24][25][26]
ביולי 1921 שלח שוכרי מברק לממשלת בריטניה, והצהיר על תמיכה בהצהרת בלפור ובהגירה הציונית לשטחי המנדט הבריטי:
אנו מוחים בחריפות על יחסה של המשלחת האמורה בשאלת הציונות. אנחנו לא רואים בעם היהודי אויב שרצונו לרסק אותנו. לעומת זאת, אנו רואים ביהודים עם אח החולק בשמחותינו ובצרותינו ועוזר לנו בבניית ארצנו המשותפת.[24]
בשנת 1929 נרצח חדייב בירושלים, כביכול בגלל שיתוף הפעולה שלו עם הציונים.[24]
בשנות ה-30 המאוחרות, עבדאללה הראשון, שליט עבר הירדן, והמנהיג הפרו-האשמי של סוריה, עבד אל-רחמן שהבנדר, הציעו לציונים ליצור אוטונומיה יהודית בארץ ישראל תחת שלטון עבר הירדן, אף על פי שהם לא הציעו הקמת מדינה יהודית עצמאית.
כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר קבוצות מוסלמיות שיש להן היסטוריה של סכסוכים עם ערבים, כולל כורדים וברברים, הביעו גם הם תמיכה בישראל ובציונות.[27] ראמין ארטין, איש מחברת החינוך הכורדי-אמריקאי, טוען שהקמתה של ישראל הייתה "קוץ בעין של הפשיסטים שמעדיפים לחסל את מדינת היהודים". הוא הגיע למסקנה כי ברית ישראלית-כורדית היא "טבעית", וכי כבוד הדדי כנה והכרה זה בזכויותיו של זה יכולים להוביל לשלום ולשגשוג.[28]
פאלאצי ציין כי אף על פי שבימים אלו התמיכה בישראל בקרב מוסלמים היא דעת המיעוט, ישנם כמה יוצאי דופן, כגון נשיא אינדונזיה לשעבר ומנהיג נהדלתול אל-עולמה, השייח' עבד א-רחמן וחיד, והמופתי הגדול של הפדרציה הרוסית, שייח' טלגט טאג'ודין., המופתי של רוסיה האירופית, שייח' סלמאן פאריד, שכתב פתווה נגד האינתיפאדה. לדברי פאלאצי, דוגמאות נוספות לאנשי דת מוסלמים פרו-ישראלים הם המופתיים של צ'צ'ניה, אוזבקיסטן וקזחסטן.[16][6]
טורקיה גם תמכה בישראל, בהיותה אחת המדינות המוסלמיות הראשונות שהכירו בישראל.[29] כמו כן, מצוין כי הסחר בין טורקיה לישראל שבר שיאים בשנת 2014.[30]
תומכים ערבים-ישראלים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדואים מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת העצמאות, בדואים רבים החליפו צדדים כדי להצטרף לכוחות הציוניים בניגוד לפלישת הצבאות הערבים הרגילים.[31]
הבדואים בנגב, מיעוט מוסלמי הכולל כ-12% מערביי ישראל, נוטים להזדהות יותר כישראלים מאשר שאר אזרחי ישראל הערבים.[32] בדואים רבים בנגב משרתים בצבא הגנה לישראל. מדי שנה מתנדבים לצה"ל בין 5% ל-10% מהבדואים בגיל הגיוס (בניגוד לישראלים הדרוזים והיהודים, הם אינם מחויבים על פי חוק לעשות זאת[33] ).
במהלך הקמת התנועה הלאומית הערבית-פלסטינית, בדואים תפסו לעיתים קרובות את שבטם כמוקד הזהות העיקרי שלהם, והם בדרך כלל לא ראו את עצמם כמרכיב הזהות הפלסטינית המתהווה.[34]
לבדואים היו קשרים ארוכי שנים עם קהילות יהודיות סמוכות. הבדואים של טובא-זנגרייה סייעו להגן על קהילות אלה במהלך המרד הערבי הגדול. שיתוף הפעולה הרשמי בין יהודים לבדואים החל בשנת 1946, כאשר מנהיג השבט, השייח' חוסיין מוחמד עלי אבו יוסף משבט אל-הייב שלח יותר מ-60 מאנשיו להילחם לצד הכוחות הציוניים, והקים את יחידת פל-הייב של ההגנה. במהלך מלחמת העצמאות, הגנה יחידת פל-הייב על יישובים יהודיים בגליל העליון נגד סוריה. השייח' אבו יוסף צוטט ב-1948 כשאמר "האם לא כתוב בקוראן שקשריהם של שכנים יקרים כמו קשרי יחסים? הידידות שלנו עם היהודים חוזרת שנים רבות אחורה. הרגשנו שאנחנו יכולים לסמוך עליהם וגם הם למדו מאיתנו".[24][35]
מאג' פהד פלאח, בדואי מהכפר סעד שברמת הגולן אמר בראיון: "כן, נלחמתי נגד מוסלמים בעזה", הוא אומר. "והייתי נלחם שוב אם הייתי צריך", הוסיף. "מוסלמים ישראלים שלא משרתים בצה"ל צריכים להתבייש על כך שהם לא משרתים את המדינה שלהם".[36]
איסמעיל חאלדי הוא סגן הקונסול הבדואי הראשון של ישראל והמוסלמי בעל הדרגה הגבוהה ביותר בשירות החוץ הישראלי.[37] חאלדי הוא תומך חזק של ישראל. בעודו אומר שמדיניות המיעוט הבדואי הישראלית אינה מושלמת, הוא אמר:
אני ישראלי גאה - יחד עם ישראלים רבים אחרים שאינם יהודים כמו דרוזים, בהאים, בדואים, נוצרים ומוסלמים, שחיים באחת החברות המגוונות ביותר מבחינה תרבותית ובדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון. כמו אמריקה, החברה הישראלית רחוקה מלהיות מושלמת, אבל בואו נתנהל בכנות. לפי כל קנה מידה שתבחרו - הזדמנויות חינוכיות, פיתוח כלכלי, זכויות נשים והומוסקסואלים, חופש הביטוי וההתכנסות, ייצוג מחוקקים - המיעוטים בישראל מסתדרים הרבה יותר מבכל מדינה אחרת במזרח התיכון.[38]
דרוזים וצ'רקסים-מוסלמים ישראלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצ'רקסים בישראל אינם ערבים, אם כי רובם מוסלמים סונים. לצ'רקסים יש קשרים טובים עם היישוב היהודי בישראל מאז תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הקהילה הצ'רקסית בישראל עזרה לעליה הלא-חוקית של יהודים לארץ ישראל (ההעפלה) בתקופת המנדט הבריטי ונלחמו לצד ישראל במלחמת העצמאות. בשנת 1948, כאשר נוסדה מדינת ישראל, הצ'רקסים לא היגרו למדינות שכנות, אלא בחרו להישאר בגבולות המדינה החדשה ולאמץ אזרחות ישראלית מלאה, לדברי האקדמאית אלאונור מרזה.[39] בדומה לאוכלוסייה הדרוזית, משנת 1958, גברים צ'רקסים ממלאים שירות צבאי ישראלי בהגיעם לגיל הגיוס, בעוד נשים אינן חייבות זאת. צ'רקסים רבים בישראל מועסקים בכוחות הביטחון, לרבות במשמר הגבול, בצבא ההגנה לישראל, במשטרה ובשירות בתי הסוהר. אחוז המתגייסים לצבא בקרב העדה הצ'רקסית בישראל גבוה במיוחד. נאמנות זו לישראל נחשבת לעיתים קרובות כמעשה בגידה על ידי הערבים המוסלמים, שרואים בצ'רקסים כבוגדים באומה המוסלמית.[39][40]
הדרוזים מהווים קהילה דתית שהתפתחה במקור מתוך האסמאעיליה, ורואים את עצמם ככת רפורמטורית. אף על פי שהאמונה התפתחה במקור מתוך האסלאם האסמאעילי, הדרוזים אינם רואים עצמם כמוסלמים,[41][42][43][44][45][46] והם נחשבים לא-מוסלמים על ידי הקהילה המוסלמית הכללית.[47] הדרוזים לעיתים קרובות אינם מזדהים עם הלאומיות הערבית. הקשר בין יהודים לדרוזים ידוע בדרך כלל במונח "ברית דמים". אזרחים דרוזים בולטים בצבא ההגנה לישראל ובפוליטיקה, ומספר ניכר של חיילים דרוזים ישראלים נפלו במלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות. רדא מנצור, משורר, היסטוריון ודיפלומט דרוזי, הסביר: "אנחנו המיעוט הלא יהודי היחיד שמתגייס לצבא, ויש לנו אחוז גבוה עוד יותר ביחידות הקרביות וכקצינים מאשר החברים היהודים עצמם. אז אנחנו נחשבים לקהילה מאוד לאומית ופטריוטית."[48] בשנת 2008 יותר מ-94% מהצעירים הדרוזים סיווגו את עצמם כ"דרוזים-ישראלים" בהקשר הדתי והלאומי. חמישה מחוקקים דרוזים נבחרו לכהן בכנסת ה-18, מספר גדול באופן לא פרופורציונלי בהתחשב באוכלוסייתם.[49] כמוזכר לעיל, הדרוזים הישראלים אינם מזדהים כמוסלמים.[50][51]
ארפיק חלבי, כתב טלוויזיה דרוזי-ישראלי וקצין צבא ישראלי לשעבר, מאפיין את עצמו כפטריוט ישראלי.[52] בפתיחת ספרו משנת 1982 "סיפור הגדה המערבית: השקפת ערבי ישראל על שני הצדדים של סכסוך מסובך", כתב, "אני פטריוט ישראלי, אף על פי שאינני יהודי".[53][54]
סלמאן אבו סאלח, מהכפר מג'דל שמס, הקים בשנות ה-70 את "המועדון הדרוזי הציוני" בגולן ודגל בעתירה לקבלת אזרחות ישראלית, עוד לפני הסיפוח הישראלי של רמת הגולן ב-1980.[55] יוסף נאסר אל-דין, שמאמין שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא מאבק היסטורי בין ציונות ללאומיות הערבית, הקים את התנועה הציונית הדרוזית, והמליץ לדרוזים לגלות סולידריות עם ישראל ולאמץ את האידאולוגיה הציונית הלאומית של העם היהודי.[55]
החוג הדרוזי הציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בשנת 1973 הקים אמל נסראלדין את "החוג הדרוזי הציוני",[56][57] קבוצה שמטרתה לעודד את הדרוזים לתמוך במדינת ישראל באופן מלא וללא סייג.[58] אלדין, חבר כנסת מטעם הליכוד, איבד את בנו במלחמת ההתשה בין ישראל למצרים בשנת 1969.[56] בשנת 2007, נביה א-דין, יו"ר פורום ראשי הרשויות הדרוזים והצ'רקסים, וראש עיריית כסרא-סמיע, מתח ביקורת על החוקה הישראלית ה"רב-תרבותית" שהוצעה על ידי הארגון הערבי הישראלי, עדאלה, באומרו כי הוא מוצא את זה לא מקובל. "מדינת ישראל היא מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית שדוגלת בשוויון ובבחירות. אנו פוסלים ודוחים את כל מה שארגון עדאלה מבקש", אמר. לטענת א-דין, גורלם של הדרוזים והצ'רקסים בישראל שזור בגורל המדינה. "זו הסכם דמים, והסכם חיים. איננו מוכנים לתמוך בשינוי מהותי בטבעה של המדינה הזו, אליה קשרנו את גורלנו לפני הקמתה", אמר.[59] ב-2005, בתנועה הציונית הדרוזית היו רשומים 7,000 חברים. בשנת 2009 קיימה התנועה כנס נוער ציוני דרוזי עם 1,700 משתתפים.[60]
קבלת ישראל בקרב ערביי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
סקר של האוניברסיטה העברית בירושלים משנת 2005 מצא כי רק 63% מהאזרחים הערבים מקבלים את העיקרון שישראל היא מדינת העם היהודי.[61] בסקר משנת 2012 שנערך על ידי המרכז היהודי-ערבי של אוניברסיטת חיפה, "מדד יחסי יהודים-ערבים בישראל 2012", 75% מערביי ישראל הצהירו כי לישראל יש זכות קיום כמדינה עצמאית, ורק כ-48% טענו כי הם יכולים לתמוך בקיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית.[62]
תומכי ישראל מוסלמים בולטים שאינם ישראלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין התומכים המוסלמים הבולטים של ישראל ניתן למנות את ד"ר תאופיק חמיד, לשעבר חבר בארגון טרור, הוגה דעות ורפורמטור אסלאמי בהווה,[10] השייח' פרופסור עבדול האדי פאלאצי. עבדול האדי פאלאצי, מנהל המכון התרבותי של הקהילה האסלאמית האיטלקית ותיאר את עצמו כמוסלמי ציוני,[8] ותשביח סייד, מלומד, עיתונאי וסופר פרו-ציוני מוסלמי פקיסטני-אמריקאי,[11] פרופסור ח'אליל מוחמד, חוקר משפט אסלאמי מאוניברסיטת סן דייגו סטייט וסלאח עודין שואייב צ'ודהורי, עיתונאי ומוציא לאור בנגלדשי, מוסלמי ציוני מוצהר.
אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוחמד תווחידי, אימאם אוסטרלי יליד איראן, שהפך לאימאם על ידי האייתוללה סעיד סאדיק שירזי בקום שבאיראן ב-2010. הוא מחזיק מספר רישיונות מסמינרים אסלאמיים והוא ידוע כבעל דעות מנוגדות לשל מומחים אסלאמיים אחרים, כמו הצהרת תמיכתו בישראל ותוך ההכרזה כי "פלשתינה היא אדמה יהודית".[63]
איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באיטליה, השייח' פרופסור עבדול האדי פאלאצי, מנהל המכון התרבותי של הקהילה האסלאמית האיטלקית, מייצג עמדה ייחודית "ציונית מוסלמית,[3] פרו-ישראלית ופרו-אמריקאית אשר לפי מורטן הויסגארד, מרגיט וורבורג, למרות שהארגון קטן בפרופורציות, הוא "קוץ בעיניהם של הפונדמנטליסטים האיסלאמיים המתונים והרדיקליים באיטליה".[3]
בשנת 1996, פאלאצי והחוקר הישראלי אשר עדר הקימו יחד את עמותת אסלאם-ישראל לקידום שיתוף הפעולה בין ישראל למדינות מוסלמיות.[64]
פאלאצי מתנגד לקריאות לג'יהאד נגד ישראל ואומר שאין דרישה דתית מישראל לוותר על השליטה במקומות הקדושים למוסלמים.[65]
אינדונזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבד א-רחמן וחיד, נשיא אינדונזיה מ-1999 עד 2001, ספג ביקורת על דעותיו הפרו-ישראליות.[66] וחיד עבר ליצור קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם ישראל, וביקר בישראל שש פעמים. בראיון ל-ABC ב-2002 אמר וחיד שהעולם האסלאמי צריך להתחיל להכיר בזכותה של ישראל להתקיים ולשגשג. הוא הוסיף, "אני חושב שהמוסלמים הם רציונליים והרציונליות מכתיבה את זה".[67] בראיון לעיתון ישראלי ב-2004, הוא נשאל על ידידותו כלפי ישראל, שתוארה כ"חריגה למנהיג מוסלמי". וחיד השיב: ”אני חושב שיש תפיסה שגויה שהאסלאם אינו מסכים עם ישראל. זה נגרם על ידי תעמולה ערבית [...] לישראל יש מוניטין של אומה עם הערכה גבוהה לאלוהים ולדת, אז אין סיבה שנהיה נגד ישראל".[68] לדברי וחיד, ישראל "היא דמוקרטיה בים של אי הבנה".[74]”
אפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]
נמת סאדאת, יליד אפגניסטן, אזרח ארצות הברית הוא המוסלמי לשעבר-הומו, האתאיסט והציוני הראשון מאפגניסטן. סאדאת מקדם את זכותה של ישראל להתקיים באפגניסטן וקורא לכינון יחסים דו-צדדיים בין אפגניסטן לישראל. בראיון לקול ישראל כינה את עצמו סאדאת "תאודור הרצל של אפגניסטן" ומקווה שהאפגנים יאחדו את האומה השסועה במלחמה בתוך המדינה ומחוצה לה כדי להפוך לאומה נצחית ומאוחדת כמו ישראל.[9]
ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפורום האמריקאי-אסלאמי לדמוקרטיה (AIFD) הוקם במרץ 2003.[76] הקבוצה דוגלת באסלאם ליברלי, התואם את הדמוקרטיה והערכים האמריקאיים.[77] ה-AIFD תומך בפומבי בישראל, וקובע כי "יש צורך בהצהרת עמדה יסודית לגבי מדינת ישראל. אנו תומכים בהכרה הבלתי מסויגת הקיימת במדינת ישראל מאחורי גבולות מוכרים בינלאומיים".[77]
מייסד הקבוצה, זוהדי ג'אסר, סגן מפקד לשעבר בצי ארצות הברית,[78] אמר כי המוסלמים צריכים להכיר בישראל כמדינה, לעמוד נגד קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות בשמן, לא לפי תיאוריה, טקטיקה או גינוי טרור, אבל בשם - חמאס, אל-קאעדה וקבוצות אחרות.[79] ג'אסר מכנה את האסלאמיזם הפוליטי "הגורם העיקרי לטרור האסלאמיסטי" ועניין שבו "הגיע הזמן לקחת צד".[80] תומך מוצהר של ישראל,[81] ג'אסר הזהיר מפני מה שהוא רואה כאיום ההולך וגדל של האסלאם הקיצוני על המערב: "ישראל תמיד הייתה קנרית במכרה הפחם, כשהיא התמודדה עם האיום של האסלאם הקיצוני. כעת כל מדינה תצטרך להתמודד עם זה".[81]
במהלך מלחמת לבנון השנייה, ג'אסר הגן על מעשיה של ישראל, וכתב ”אין לי סיבה להאמין שישראל לא עושה שום דבר אלא רק מגינה על עצמה מפני כוחות שמשתמשים בבתים מצפון לה כדי להפציץ את צפון ישראל". אפדיר ג'אמה, סופר אמריקאי-מוסלמי ועורך מגזין "הוריה", הוסיף, "ההבדל העיקרי בייני לבין רוב המוסלמים הוא האמונה שמולדת יהודית היא התקדמות חשובה לכולנו, במיוחד בארץ אבותיהם, ארץ ישראל.” הוא המשיך, ”מוסלמים בארצות הברית חייבים להחליט אם הם רואים בקבוצות כמו חמאס וחזבאללה התנגדות לגיטימית או הגורם לצרות המוסלמיות באזור.[82]”
ח'ליל מוחמד, פרופסור חבר לדת באוניברסיטת סן דייגו (SDSU), משך תשומת לב לראיון משנת 2004, שבו הצהיר כי בהתבסס על הקוראן, ישראל שייכת ליהודים. מוחמד אמר שהקוראן אף פעם לא מזכיר את ירושלים כעיר קדושה, והוסיף: "בתודעה המוסלמית הארץ הייתה שייכת לראשונה ליהודים. זה לא משנה אם היהודים הוגלו 500 שנה או 2000 שנה, ארץ הקודש, כפי שמוזכר בקוראן שייכת למשה ולעמו, היהודים."[83]
סטיבן סולימאן שוורץ, סופר מוסלמי אמריקאי, חסיד האסכולה החנפית לאסלאם, טוען שישראל היא הארץ ההיסטורית והקדושה של היהודים, שניתנה ליהודים על ידי אלוהים "בתור ביתם הנצחי".[75]
ד"ר קנטה אחמד, מוסלמית פקיסטנית ילידת בריטניה המתגוררת כיום בניו יורק, היא מגנה נלהבת של ישראל, אשר הואשמה על ידי מבקריה בשל היותה "ציונית במסווה מוסלמי". היא מתנגדת נחרצות לחרם על ישראל, ואומרת כי התנועה מנסה להשמיץ את ישראל כמעט בכל ויכוח.[84] בעודה מתנגדת להמשך שליטה ישראלית בשטחים הפלסטיניים, אחמד מודה שאינה יודעת כיצד ישראל יכולה בימינו לוותר על השליטה באזור המארח "אידאולוגיה ג'יהאדיסטית אלימה" עם מנהיגים הקוראים להשמדתה.[84]
ופא סולטאן, שהיגרה לארצות הברית מסוריה ב-1989, אמרה ב-2006, "היהודים באו מהטרגדיה (השואה), ואילצו את העולם לכבד אותם, עם הידע שלהם, לא עם הטרור שלהם, עם עבודה, לא הבכי והצעקות שלהם. האנושות חייבת את רוב התגליות והמדע של המאות ה-19 וה-20 למדענים יהודים. 15 מיליון אנשים, מפוזרים ברחבי העולם, התאחדו וזכו בזכויותיהם באמצעות עבודה וידע. לא ראינו יהודי אחד מפוצץ את עצמו במסעדה גרמנית. לא ראינו יהודי אחד הורס כנסייה. לא ראינו יהודי אחד מפגין על ידי הרג אנשים."[85]
אנס קאנטר, שחקן כדורסל מקצועני טורקי-אמריקאי הידוע בביקורת שלו על ממשלות טורקיה וסין, נרשם באפריל 2021 כ"אחד המשפיעים הפרו-ישראליים המובילים באינטרנט".[86] הוא השתתף באירוע שנערך על ידי דיפלומטים מארצות הברית, איחוד האמירויות, בחריין וישראל בספטמבר אותה שנה, שחגג את יום השנה להסכמי אברהם, שסימן נורמליזציה של היחסים בין ישראל לבין שתי המדינות הערביות.[87][88] בנובמבר 2020, קאנטר נפגש גם עם הדיפלומט הישראלי גלעד ארדן ודיבר על איחוד כוחות כדי להילחם באנטישמיות.[89][90]
בנגלדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
סלאח עודין שואייב צ'ודהורי, עיתונאי ומוציא לאור בנגלדשי, וציוני מוסלמי מוצהר.[7] עיתונו, Weekly Blitz, מבקר את תרבות הג'יהאד ודוגל בהבנה בין-דתית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. צ'ודהורי נעצר על ידי משטרת בנגלדש ב-29 בנובמבר 2003, בנמל התעופה של דאקה מאז שהיה אמור לטוס לישראל, מדינה שבה אסור לאזרחי בנגלדש לבקר. לאחר השחרור מ-17 חודשי מאסר, כתב צ'ודהורי בעיתון ישראלי "גם אני עומד לפניכם אולי כסתירה חיה: ציוני, מגן על ישראל, ומוסלמי אדוק, מסורתי, שחי במדינה מוסלמית". לדבריו, "אני מאמין בצדק החלום הציוני. אני גם מכיר במציאות ההיסטורית הזו: שהעולם השתדל לרסק את החלום הזה, וכן, אפילו להרוס את הכדאיות של העם היהודי. עם זאת, אני חי בסביבה שבה אנשים מאמינים באותה מידה בלהט בהשקפה מנוגדת - כזו הרואה בישראל לא לגיטימית; והעם היהודי כרשע בהתגלמותו."[91][92]
הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]
תופאיל אחמד הוא משכיל הודי-מוסלמי שמתח ביקורת על האנטישמיות באסלאם וכתב מאמרים חיוביים על שיטת הממשל הדמוקרטית של ישראל.[93][94]
הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אד חוסיין, אסלאמיסט רדיקלי לשעבר ומחבר הספר "האסלאמיסט", ספר על פונדמנטליזם אסלאמי ותיאור חמש שנותיו כפעיל אסלאמיסט רדיקלי. חוסיין גם הקים יחד עם מאג'יד נוואז, את ארגון נגד הקיצוניות "קרן קוויליאם". כיום הוא עמית בכיר במועצה ליחסי חוץ בניו יורק.[95] חוסיין תומך בפתרון שתי המדינות לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. חוסיין גינה את פיגועי ההתאבדות נגד אזרחים ישראלים וכן את "הרג האזרחים הפלסטינים על ידי ממשלת עזה בראשות החמאס".[96] הוא מתנגד לחרם הבינלאומי על ישראל על ידי פעילים, וקבע ב"ניו יורק טיימס" כי:
אנשים רבים מגנים את ההתנחלויות הישראליות וקוראים להחרים את התוצרת שלהן כלכלית, אבל ראיתי שבנאים ערבים, שרברבים, נהגי מוניות ועובדים אחרים שמרו על אורח חיים ישראלי. הבדלנות בארץ הקודש לא עבדה והגיע הזמן לסיים אותה. כמה זמן עוד נעניש את הפלסטינים כדי ליצור פלסטין חופשית?[97]
ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקר הקוראן הירדני, השייח' אחמד אל-עדוואן, המכונה גם "השיח' הציוני", טוען כי על פי הקוראן, ארץ ישראל מובטחת ליהודים. הוא כתב:
אכן, אני מכיר בריבונותם על אדמתם. אני מאמין בקוראן הקדוש, ועובדה זו נאמרת פעמים רבות בספר. למשל 'הו עמי! היכנסו לארץ הקדושה אשר אללה הקצה לכם,' [קוראן 5:21], 'עשינו את בני ישראל ליורשים של דברים כאלה'. [קוראן 26:59] ופסוקים נוספים בספר.[98]
אל-עדוואן טוען כי ירדן היא פלסטין האמיתית, הוא גם שרוב הפלסטינים יעדיפו להיות אזרחים ישראלים.[99]
כווית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסופר הכוויתי עבדאללה סעד אל-חדלאק אמר כי מודל הדמוקרטיה של ישראל הוא ייחודי ועלה על רבים ממה שהוא תיאר כמשטרים ערביים "רודניים וטוטליטרים".[100] במאמרו משנת 2008, "הזכות להגנה עצמית", תמך אל-חדלאק ב"זכותה של ישראל להגן על עצמה" וקרא לקהילה הבינלאומית "לא לבקר את ישראל אם היא תמשיך במאבקה בטרור הפרסי שבוצע באמצעות ארגון הטרור חמאס [...] ולא לבקר את ישראל על שימושה בכוח כדי להגן על אזרחיה ועל שטחה”.[101] לדברי אל-חדלאק, ישראל כבר עשתה ויתורים אסטרטגיים לשלום בעבר, בחצי האי סיני, ברצועת עזה ובדרום לבנון, והוכיחה את רצונה למשא ומתן שליו, אך התגובה שקיבלה הייתה מטח רקטות מ"הטרוריסטים של חזבאללה וחמאס".[102] בשנת 2019 נכלא אל-חדלאק למשך שלוש שנים, לכאורה, בשל העלבת עלי בן אבי טאלב.[103]
עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]
סארה עידאן, לשעבר עלמה בעיראק, היא תומכת ישראל ומאמינה שהסכסוך מונצח על ידי "מערכות האמונות הנלמדות במדינות מוסלמיות, שהן אנטישמיות" ומתחזק על ידי הטיה תקשורתית.[104]
מית'אל אל-אלוסי, מחוקק עיראקי מוסלמי חילוני, פרו-ישראלי בגלוי,[105] שילם מחיר כבד על ביקורו בישראל בספטמבר 2004, ביקורתו על חמאס וחזבאללה כארגוני טרור ודגילה בשלום עם המדינה היהודית. עם שובו לעיראק, הפוליטיקאי הסוני הודח מיד ממפלגת הקונגרס הלאומי העיראקי (INC) שבראשות אחמד צ'לאבי. בשנת 2005, ככל הנראה כהחזר כספי, חמוש פתח באש על מכוניתו של אל-אלוסי מיד לאחר שיצא מביתו, והרג שניים מבניו, איימן, בן 21 וג'מאל, בן 30, בזמן שהוא נמלט ללא פגע.[106] לדברי אל-אלוסי, אין בעיה עיראקית-ישראלית, והאינטרסים של שתי המדינות מקבילים; לפיכך, הוא דוגל ביחסים אסטרטגיים בין עיראק וישראל נגד טרור.[107] אל-אלוסי חזר לישראל לביקור שני בספטמבר 2008. עם שובו לעיראק, נשללה ממנו חסינות פרלמנטרית כדי שיוכל לעמוד בפני אישומים בגין נסיעה לא חוקית לישראל. מאוחר יותר באותה שנה, בית המשפט העליון הפדרלי בעיראק פסק לטובתו, וטען כי זה כבר לא פשע עבור עיראקים לבקר בישראל.[108]
פקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]
תשביח סייד, חוקר, עיתונאי וסופר פקיסטני-אמריקאי סוני, היה תומך ישראל ומבקר התנועה האסלאמית. לדבריו, ישראל חיונית ליציבות האזור. סייד שיבח את היחס לערבים בישראל, והריע ל"כוחה של הרוח היהודית המסרבת להיכנע לכוחות הרשע למרות אלפי שנות אנטישמיות". הוא סיכם באומרו "אני משוכנע שזה נכון שאלוהים ברא את כדור הארץ הזה, אבל זו גם עובדה שרק ישראל יכולה למנוע מהאדמה הזו למות". תשביח גינה את העיתונות המציגה את הישראלים כנבלים, ו"בוחרת להתעלם מכל כללי העיתונות האתית בכל הנוגע לישראל".[113]
המנהיג הפוליטי והדתי הפקיסטני, מוחמד חאן שראני, הודיע ב-2020 כי הוא תומך בנורמליזציה או ביחסים עם ישראל, ואמר כי "הקוראן וההיסטוריה מוכיחים שארץ ישראל שייכת ליהודים".[114]
צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראמה יאד, פוליטיקאית צרפתייה-סנגלית שכיהנה בממשלת צרפת מ-2007 עד 2010 וסגנית הנשיא הנוכחי של המפלגה הרדיקלית המרכזית, תוארה כ"פרו-ישראלית הידועה לשמצה".[115]
קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אירשאד מנג'י, סופרת קנדית מוסלמית ותומכת בפרשנות מתקדמת של האסלאם, אומרת שהכישלון של הערבים לקבל את הקשר ההיסטורי של היהודים עם ארץ ישראל הוא טעות. מנג'י מקבלת את העובדה ששורשיהם ההיסטוריים של היהודים משתרעים עד לארץ ישראל, ומכיר בזכותם למדינה יהודית. עוד היא טוענת כי הטענה לאפרטהייד בישראל מטעה מאוד, ומציינת שיש בישראל כמה מפלגות פוליטיות ערביות; שלמחוקקים ערבים-מוסלמים יש סמכויות וטו; וכי מפלגות ערביות ביטלו פסילות. היא גם מציינת שלישראל יש עיתונות ערבית חופשית; שתמרורים נושאים תרגומים לערבית; ושערבים חיים ולומדים לצד יהודים. היא מאשימה את מדינות ערב במצוקת הפליטים הפלסטינים, ואמרה כי הן "הפריעו לכל ניסיון לפתור את הבעיה" וכי הן מעדיפות לתת "תמיכה נדיבה למחבלים מתאבדים ובני משפחותיהם" במקום לעזור לפליטים הנזקקים.[116] לדברי ג'נייב עבדו, "ציוני מוסלמי" הוא תווית שמנג'י "ללא ספק הייתה מקבלת".[117]
בשנת 2008, סלים מנסור, מדען פוליטי קנדי מוסלמי, בעל טור וסופר,[118] בירך את ישראל לרגל 60 שנה להיווסדה, והכריז כי מדינת היהודים "ראויה להערצה". הוא כתב, "ישראל היא רסיס אדמה זעיר בים עצום סוער של העולם הערבי-מוסלמי, ובכל זאת כאן הסיפור המתמשך ביותר של העולם העתיק נעשה מחדש על ידי יהודים לחיות את ברית אלוהים עם אברהם כפי שסופר בספרות הקודש שלהם".[119] בשנת 2010 הוא כתב: "הסיפור של ישראל המודרנית, כפי שרבים ציינו, הוא נס שלא דומה לאף אחד [...] זוהי דמוקרטיה איתנה ומכילה, והיא בקצה המוביל של המדע והטכנולוגיה [...] את מה שצבועים דורשים מהישראלים ואת הביקורת שישראל נתונה על ידם, הם לא יעזו לעשות לאף עם אחר."[120]
גם לטארק פתח הפקיסטני-קנדי יש דעות פרו-ישראליות.[121]
קניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבדאללה מווידאו, ראש עיריית מומבסה בשנות ה-70, ותומך מוסלמי בישראל, נבחר לפרלמנט הקנייתי כנציג מומבסה-דרום. בשנת 1979 ערך מווידאו מסע הסברה בקרב מוסלמים בארצות הברית, שבו שיבח את הסיוע של ישראל למדינות אפריקה המתפתחות ובמיוחד את סיועה לחינוך המוסלמי בקניה. יריביו הפוליטיים, בראשות שריף קסיר, גינו את הפעולות הללו, וכינו את מווידאו "סוכן ציוני". מווידאו נשאר בפרלמנט עד מותו ב-1986.[122]
בקוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימאם עבדול האדי פאלאצי, מנהיג האספה המוסלמית האיטלקית ומייסד שותף ויו"ר משותף של עמותת אסלאם-ישראל, מצטט את הקוראן כדי לתמוך בקשר המיוחד של היהדות להר הבית. לפי פאלאצי, "המקורות האסלאמיים המוסמכים ביותר מאשרים את המקדשים". הוא מוסיף שירושלים קדושה למוסלמים בגלל קדושתה הקודמת ליהודים ומעמדה כביתם של הנביאים והמלכים התנ"כיים דוד ושלמה, שלדבריו כולם דמויות קדושות גם באסלאם. לטענתו, הקוראן "מכיר במפורש שירושלים ממלאת את אותו תפקיד עבור היהודים שיש למכה עבור המוסלמים".[5]
כשנשאל פאלאצי מה אומר הקוראן על מדינת ישראל:
הקוראן לא יכול להתעסק עם מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה כיום, שכן המדינה הזו נוצרה רק בשנת 1948, כלומר מאות רבות לאחר הוצאת הקוראן עצמו. עם זאת, הקוראן מפרט שארץ ישראל היא המולדת של העם היהודי, שאלוהים בעצמו נתן להם את הארץ הזו כמורשת וציווה עליהם לחיות בה. הוא גם מכריז כי לפני קץ הימים - העם היהודי יבוא ממדינות רבות ושונות כדי להשתלט מחדש על המורשת שלו. מי שמכחיש זאת למעשה מכחיש את הקוראן עצמו. אם הוא לא מלומד, ובתום לב מאמין למה שאנשים אחרים אומרים על הנושא הזה, הוא מוסלמי בור. אם, להפך, מודיעים לו על מה הקוראן ומתנגד לו בגלוי, הוא מפסיק להיות מוסלמי.[124]
[אמר משה]: עמי! היכנס לארץ הקודש שאלוהים כתב לך, ואל תהפוך לזנב, אחרת תהיו מפסידים". מוחמד כאן מבין את המילה "כתוב" משמע שזו המילה האחרונה מאלוהים בנושא. בתגובה, הוא קיבל הודעות שנאה רבות.[125]
הקוראן, סורה 17 (סורת אל-אסראא), פסוק 104
הקוראן, סורה 5 (סורת אל-מאאידה), פסוקים 20–107
ואחר כך אמרנו לבני ישראל: תשבו בארץ. כאשר תגיע ההבטחה לחיי נצח, נביא את כולכם יחד.
ו[זכרו] כאשר אמר משה לעמו: הו, עמי, ... היכנסו לארץ הקודש אשר קבע לכם האל, ואל תשובו לאחור בביזיון, כי אז תפלו, אל חורבנכם.
תגובות כלפי תמיכה מוסלמית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעולם המוסלמי, התמיכה בישראל נתקלת בעיקר בהתנגדות. בשנת 2004 קיבלה סארה נאצר, סטודנטית מוסלמית בקולג' בקנדה הידועה בדעותיה הפרו-ישראליות, איומי מוות לאחר שהביעה תמיכה בזכות הקיום של המדינה היהודית. "להיות תומכת בקיומה של ישראל לא מתנגש עם האסלאם, זה משלים את האסלאם", אמרה. "אין בקוראן פסוקים שאינם מאפשרים ליהודים לחזור לארץ ישראל (...) "אני אוהבת יהודים כמו שאני אוהבת מוסלמים אמיתיים", אמרה. "לכן, אני מאמינה שליהודים צריכה להיות הזכות לחיות באופן לגיטימי במולדתם".[1][126] בבנגלדש, סלאח אודין שואייב צ'ודהורי, עורך העיתון Weekly Blitz המתאר את עצמו כ"ציוני מוסלמי", הותקף והוכה בשנת 2006 על ידי המון של כמעט 40 אנשים, שהותירו אותו עם שבר בקרסול. במהלך התקיפה, התוקפים צעקו לעבר צ'ודהורי ותייגו אותו כ"סוכן היהודים".[2]
בשנת 2011, עלאא אלסאג, מוסלמי מעיראק שפרסם באינטרנט שיר המביע תמיכה בעם היהודי בישראל, הותקף בסנט לואיס, כשבגבו חרטו מגן דוד.
מוחמד זועבי, בן לחמולת זועבי, מוסלמי ציוני מנצרת שהביע תמיכה עזה בישראל, החליט לקחת הפסקה מהרשתות החברתיות ולשמור על פרופיל נמוך לאחר שלפי הדיווחים, קיבל איומי מוות מצד ערבים ישראלים אחרים. מאוחר יותר הוא עזב את ישראל לאחר שקיבל איומי מוות חמורים.[127]
העיתונאי הכוויתי עבדאללה אל-חדלאק נעצר לאחרונה ונכלא לשלוש שנים לאחר שהוגשו נגדו תלונות על ידי המחלקה למלחמה בפשעי אלקטרוניקה וסייבר במדינה.[128]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל ישראל | ||
|
פורטל אסלאם | ||
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Freund, Michael (2 בינואר 2004). "Muslim pro-Israel activist threatened". The Jerusalem Post.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Freund, Michael (3 בנובמבר 2006), "US slams trial of Bangladeshi newsman", Holiday International, אורכב מ-המקור ב-24 במרץ 2007, נבדק ב-19 ביוני 2010
{{citation}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Højsgaard, Morten T; Warburg, Margit (2005), Religion and cyberspace, Routledge, pp. 108–9, ISBN 9780415357630
- ^ 1 2 3 Al-Hussaini, Muhammad (2009-03-19). "Muhammad Al-Hussaini. The Qur'an's Covenant with the Jewish People". Middle East Quarterly. Middle East Quarterly. Fall 2009, pp. 9–14. נבדק ב-2010-04-13.
- ^ 1 2 Margolis, David (23 בפברואר 2001). "The Muslim Zionist". Los Angeles Jewish Journal.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 Bloom, Jack (2005), Out of Step: Life-Story of a Politician Politics and Religion in a World at War, Indiana University, pp. 244, xiv, ISBN 978-0-620-35374-8
- ^ 1 2 Leon, Masha (7 בספטמבר 2007), "AJC Honors Muslim Zionist", The Weekly Forward
{{citation}}: (עזרה) - ^ 1 2 Behrisch, Sven (באפריל 2010), The Zionist Imam (Christian ed.), The Jerusalem Post,
Sheikh Palazzi refers to himself as a ‘Muslim Zionist.’ Zionism to him means ‘any contribution to support the state of Israel.’ He says Israel should exert sovereignty over the whole land of Palestine, including the West Bank. He explains that this position, which meets opposition from all Arab countries, the United Nations and even the majority of Israelis, is clearly supported in the Qur'an.
{{citation}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Is the Next Theodor Herzl an Ex-Muslim Gay Atheist from Afghanistan?". אורכב מ-המקור ב-2016-01-20. נבדק ב-2016-03-13.
- ^ 1 2 Hamid, T (ביוני 2004), Why I love Israel Based on the Quran
{{citation}}: (עזרה) - ^ 1 2 Tashbih, Sayyed. "A Muslim in a Jewish Land". Muslim World Today. אורכב מ-המקור ב-11 בדצמבר 2010. נבדק ב-17 ביוני 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "What the Koran says about the land of Israel". JC. 2009-03-19. נבדק ב-2010-04-13.
- ^ Spencer, Robert (Fall 2009). "The Qur'an: Israel Is Not for the Jews". Middle East Quarterly. Middle East Forum. נבדק ב-2010-04-13.
- ^ Mohammed, Prof. Khaleel (2004), For Whom the Holy Land? A Qur'anic Answer
- ^ Kenen, Isaiah L (1975), "Sheriff Hussein and Emir Feisal proclaimed pro-Zionist views after World War I.", Near East Report, 19: 36
- ^ 1 2 "A Muslim Zionist". IsraPundit.
- ^ Al Qibla, 23 במרץ 1918
{{citation}}: (עזרה), as cited by Katz, Samuel, Battlegound: Fact and Fantasy in Palestine, p. 125 - ^ The Arab-Israeli Dilemma, by Fred John Khouri; Syracuse University Press, 1985, p. 9
- ^ Palestine, a Twice-promised Land?: The British, the Arabs & Zionism, 1915–1920 By Isaiah Friedman, page 171
- ^ Feisal, Emir, To Felix Frankfurter (letter), Amislam, אורכב מ-המקור ב-7 ביולי 2011
{{citation}}: (עזרה) - ^ Sicker, Martin (1999), Reshaping Palestine: from Muhammad Ali to the British Mandate, 1831–1922, Greenwood, p. 147
- ^ Simon, Reeva S; Mattar, Philip; Bulliet, Richard W (1996), Encyclopedia of the modern Middle East, vol. 4, USA: Macmillan Reference, p. 1661
- ^ Cohen 2009, p. 84.
- ^ 1 2 3 4 5 Cohen 2009, pp. 15–17, 59
- ^ Gordon, Neve (24 במרץ 2008), "Shadowplays", The Nation
{{citation}}: (עזרה) - ^ Morris, Benny (7 במאי 2008), "The Tangled Truth", The New Republic
{{citation}}: (עזרה) - ^ Silverstein, Paul A (2004), Islam, Islam, Laïcité, and Amazigh Activism in France and North Africa, Department of Anthropology, Reed College
- ^ Why not a Kurdish-Israeli alliance?, Iran Press Service, 2004
- ^ Yossi Verter8 hours ago 3 3 comments (18 באוקטובר 2009). "Comment How Do Turkey and Israel Measure Each Other's Love?". Haaretz. נבדק ב-2015-12-19.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Turkish-Israeli trade ties break records | i24news - See beyond". I24news.tv. נבדק ב-2015-12-19.
- ^ Berdichevsky, Dr. Norman (24 בספטמבר 2010), Palestinian Collaboration with Zionism, 1917–1948, Canada Free Press
{{citation}}: (עזרה) - ^ Dinero, Steven (2004). "New Identity/Identities Formulation in a Post-Nomadic Community: The Case of the Bedouin of the Negev". National Identities. 6 (3): 261–75.
- ^ "Field Listing: Military service age and obligation", World Factbook, CIA
- ^ Cohen 2009, pp. 73, 154.
- ^ Dison, Gene (12 באוגוסט 1948), "Israel's Bedouin Warriors", Palestine Post
{{citation}}: (עזרה) - ^ Sekkai, Rachid (20 באוקטובר 2009). "Bedouin who serve in Israel's army". BBC Arabic Service. נבדק ב-22 ביוני 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Kalman, Matthew (24 בנובמבר 2006). "S.F.'s newest consul enjoys being Bedouin, proud to be Israeli". SF Gate. נבדק ב-22 ביוני 2010.
Ishmael Khaldi, who began life as a nomad, is first Muslim envoy to rise through ranks
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Chronicle, San Francisco, March 2009
- ^ 1 2 Merza, Eléonore (2008-11-30), "In search of a lost time, (Re) construction of identity in the Circassian diaspora in Israel", Bulletin du Centre de recherche français de Jérusalem (19)
- ^ Berkley, George E (1997), Jews, Branden Books, p. 307
- ^ Pintak, Lawrence (2019). America & Islam: Soundbites, Suicide Bombs and the Road to Donald Trump. Bloomsbury Publishing. p. 86. ISBN 9781788315593.
- ^ Jonas, Margaret (2011). The Templar Spirit: The Esoteric Inspiration, Rituals and Beliefs of the Knights Templar. Temple Lodge Publishing. p. 83. ISBN 9781906999254.
[Druze] often they are not regarded as being Muslim at all, nor do all the Druze consider themselves as Muslim
- ^ "Are the Druze People Arabs or Muslims? Deciphering Who They Are". Arab America (באנגלית). Arab America. 8 באוגוסט 2018. נבדק ב-13 באפריל 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ J. Stewart, Dona (2008). The Middle East Today: Political, Geographical and Cultural Perspectives. Routledge. p. 33. ISBN 9781135980795.
Most Druze do not consider themselves Muslim. Historically they faced much persecution and keep their religious beliefs secrets.
- ^ Yazbeck Haddad, Yvonne (2014). The Oxford Handbook of American Islam. Oxford University Press. p. 142. ISBN 9780199862634.
While they appear parallel to those of normative Islam, in the Druze religion they are different in meaning and interpretation. The religion is consider distinct from the Ismaili as well as from other Muslims belief and practice... Most Druze consider themselves fully assimilated in American society and do not necessarily identify as Muslims..
- ^ De McLaurin, Ronald (1979). The Political Role of Minority Groups in the Middle East. Michigan University Press. p. 114. ISBN 9780030525964.
Theologically, one would have to conclude that the Druze are not Muslims. They do not accept the five pillars of Islam. In place of these principles the Druze have instituted the seven precepts noted above.
- ^ Kidd, Kenneth K, "Druze", The Allele Frequency Database, Yale University
- ^ Christensen, John (15 בנובמבר 2008). "Consul General is an Arab Who Represents Israel Well". Atlanta Journal-Constitution. נבדק ב-27 ביוני 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Stern, Yoav (1 בינואר 2009), "Elections 2009 Druze likely to comprise 5% of next Knesset, despite small population", Ha’aretz
{{citation}}: (עזרה) - ^ J. Stewart, Dona (2008). The Middle East Today: Political, Geographical and Cultural Perspectives. Routledge. p. 33. ISBN 9781135980795.
- ^ Yazbeck Haddad, Yvonne (2014). The Oxford Handbook of American Islam. Oxford University Press. p. 142. ISBN 9780199862634.
- ^ "The West Bank Story: An Israeli Arab's View of Both Sides of a Tangled Conflict", Washington Report (book review): 7, 29 בנובמבר 1982
{{citation}}: (עזרה) - ^ Domínguez, Virginia R (1989), People as subject, people as object: selfhood and peoplehood in contemporary Israel, Univ of Wisconsin Press, p. 159
- ^ Kanaaneh, Rhoda Ann (2009), Surrounded: Palestinian soldiers in the Israeli military, Stanford University Press, p. 155
- ^ 1 2 Nisan, Mordechai (1 באוקטובר 2010), "The Druze in Israel: Questions of Identity, Citizenship, and Patriotism", The Middle East Journal, 64 (4): 575
{{citation}}: (עזרה) - ^ 1 2 Firro, Kais, The Druzes in the Jewish state: a brief history, p. 210
- ^ Nisan, Mordechai (2002), Minorities in the Middle East: a history of struggle and self-expression, McFarland, p. 109
- ^ Landau, Jacob M, The Arab minority in Israel, 1967–1991: political aspects, p. 46
- ^ Stern, Yoav. "Druze, Circassian forum: Israel should remain a Jewish state". Ha'aretz. נבדק ב-22 ביוני 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Odeh, Samar (9 בדצמבר 2009), ""הציונות הדרוזית היא אהבת מדינת ישראל והתרומה למדינת ישראל"", Radio Haifa, Media cast, אורכב מ-המקור ב-21 ביולי 2011
{{citation}}: (עזרה) - ^ Ha'aretz, October 2, 2005
- ^ Shamir, Shimon. "Still Playing by the Rules: The Index of Arab-Jewish Relations in Israel 2012". The Israel Democracy Institute and the University of Haifa.
- ^ Weintrob, Ed (21 במאי 2019). "Rock star imam affirms love of Israel". The Jewish Star.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Rabasa, Angel (2007), Building moderate Muslim networks, Rand, p. 101
- ^ Selengut, Charles (2001), Jewish-Muslim encounters: history, philosophy, and culture, Paragon, p. 109
- ^ Dwijowijoto, Riant Nugroho (2000), Perceptions and criticisms on Abdurrahman Wahid, The University of Michigan, p. 64
- ^ Byrne, Jennifer (17 באפריל 2002), Abdurrahman Wahid (transcript) (interview), Australian Broadcasting Corporation
{{citation}}: (עזרה) - ^ Odenheimer, Micha (2004-07-07), "A friend of Israel in the Islamic world", Ha’aretz
- ^ Ma’oz 2010, p. 9.
- ^ Sheridan, Greg (3 במאי 2007), "Rare support for democracy in a sea of misunderstanding", The Australian
{{citation}}: (עזרה) - ^ Sheridan, Greg (22 דצמ' 2004), "Jihad archipelago", The National Interest
{{citation}}: (עזרה) - ^ Purkitt, Helen E (2006), "World Politics", McGraw-Hill, Annual Editions, p. 185
- ^ Ma’oz 2010, pp. 22, 239
- ^ [69][70][71][72][73]
- ^ 1 2 Schwartz, Stephen (23 ביוני 2006). An Islamic Defense of Israel.
{{cite book}}: (עזרה) Excerpt from the book What Israel Means to Me edited by Alan Dershowitz (John Wiley and Sons, 2007; ISBN 978-0-470-16914-8). - ^ Stakelbeck, Erick; Boms, Nir (3 ביוני 2004). "Taking Back Islam". National Review. נבדק ב-2019-08-27.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Citizen-Soldier Handbook. by Michael Mandaville, 2009. p. 237
- ^ Exposing the "Flying Imams", Middle East Quarterly Winter 2008, pp. 3–11
- ^ Americanism vs. Islamism: A Personal Perspective, by M. Zuhdi Jasser, Foreign Policy Research Institute October 29, 2007
- ^ Veiled in secrecy: Religious observance or cultural apartheid?, July 30, 2010, By Peter C. Glover
- ^ 1 2 West shows 'moral clarity' in demanding Assad's ouster. Jerusalem Post. 2011
- ^ Faces of US Muslim and Jewish dissent, The Christian Science Monitor, By Omar Sacirbey, August 4, 2006
- ^ Handler, Judd. "The dissenting Muslim". San Diego Jewish Journal, August 2004.
- ^ 1 2 Maltz, Judy (31 במאי 2013). "The Many Faces of Dr. Qanta Ahmed, an Unlikely Defender of Israel". Haaretz.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Wafa Sulta interview". Haaretz. 23 ביוני 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ EMILY SCHRADER (19 באפריל 2021). "Enes Kanter: Israel's unlikely NBA ally - opinion". The Jerusalem Post (באנגלית אמריקאית).
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "US officials to mark first anniversary of Abraham Accords with virtual event". Al Arabiya (באנגלית). 2021-09-14. ארכיון מ-2021-09-15.
- ^ "Israeli Consulate Celebrates Anniversary of Abraham Accords". The Jewish Journal of Greater Los Angeles (באנגלית אמריקאית). 2021-09-15.
- ^ Magid, Jacob (20 בנובמבר 2020). "Erdan talks combating anti-Semitism with NBA player, Erdogan critic Enes Kanter". Times of Israel (באנגלית אמריקאית).
{{cite web}}: (עזרה) - ^ GILAD ERDAN, ENES KANTER (2021-04-08). "As racial hatred rises, unity is the best way forward". Newsweek (באנגלית).
- ^ Shoaib Choudhury, Salah Uddin (13 ביוני 2005). "A letter from a friend of Israel". Israel Insider.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Benkin, Richard L (2009), "Salah Uddin Shoaib Choudhury", Middle East Quarterly, 16 (4)
- ^ Tufail Ahmad (27 באוקטובר 2016). "Muslims can't go on seeing Jews as enemies". DailyO. ארכיון מ-במאי 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Tufail Ahmad (בנובמבר 2007). "Breaking The Ice?". Outlook India (באנגלית). ארכיון מ-באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Ed Husain". Council on Foreign Relations. אורכב מ-המקור ב-2 בפברואר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Husain, Ed (27 ביוני 2007). "With God on their side?". The Guardian. London. נבדק ב-1 במאי 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Husain, Ed (6 במרץ 2013). "End the Arab Boycott of Israel". The New York Times. נבדק ב-7 במרץ 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Jordan’s ‘Zionist Sheikh’ Cites Quranic Sources for Islam-Jewish Relations. Algeminer. MARCH 7, 2014.
- ^ Jordanian Sheikh Causes Stir With Claims Israel Belongs to Jews, Haaretz, Feb 21, 2014
- ^ Controversial writer urges Kuwait to accept Israel, KUWAIT TIMES, 22 במרץ 2009 (באנגלית)
- ^ Abdullah Saad Al-Hadlaq, "The Right of Self-defense," Al-Watan, 6 March 2008, as cited in "Behind the Headlines: Pragmatic Arab views of Hamas" 10 April 2008
- ^ "خطر الاعتراف المبكر بدولة «فلسطينية!": International agreements dealing with peace in the Middle East must be respected, Al-Watan, 22 ביוני 2011 (בערבית)
- ^ سجن كاتب كويتي "مثير" 3 سنوات لهذا السبب, Erem News, 19 במרץ 2019 (בערבית)
- ^ staff, T. O. I. "Former Miss Iraq: Arab-Israeli conflict 'deeply rooted' in anti-Semitism". www.timesofisrael.com (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-05-31.
- ^ Ruby, Walter (28 בינואר 2005), "An Iraqi Pol's Risky Platform", The Jewish Week, אורכב מ-המקור ב-24 בפברואר 2016
{{citation}}: (עזרה) - ^ Sameer N. Yacoub and Vanessa Gera. Iraqi's warmth to Israel exacts a heavy price. AP Online. September 21, 2008
- ^ Peace above all. Jerusalem Post. March 16, 2007
- ^ Robinson, Heather. Dissident Watch: Mithal al-Alusi. Middle East Quarterly. March 22, 2009
- ^ Sayyed, Tashbih, "A Muslim in a Jewish Land," Muslim World Today (December 2, 2005).
- ^ Neuwirth, Rachel, In Memoriam: Tashbih Sayyed. American Thinker, May 29, 2007.
- ^ Sayyed, Tashbih. Israel - A State Of Mind. Pakistan Today. June 7, 2003
- ^ Watanabe, Teresa. Defining Today's Moderate Muslim. LA Times, September 17, 2006.
- ^ [109][110][111][112]
- ^ "Pakistani cleric: We should recognize Israel". Dean Shmuel Elmas. 12/20/2020
- ^ "Rama Yade" (Press release). נבדק ב-23 ביולי 2014.
{{cite press release}}: (עזרה) - ^ Manji, Irshad (2005), The Trouble with Islam Today: A Muslim's Call for Reform in Her Faith, St. Martin's Griffin, pp. 108–9, ISBN 978-0-312-32699-9
- ^ Abdo, Geneive (2006), Mecca and Main Street: Muslim life in America after 9/11, Oxford University Press, p. 121, ISBN 9780195311716
- ^ Moens, A Alexander; Collacott, Martin, Immigration policy and the terrorist threat in Canada and the United States, p. vi
- ^ Mansour, Salim (10 במאי 2008), "Israel Deserves Admiration", Sun, Edmonton
{{citation}}: (עזרה) - ^ Israel facing revival of deep-seated hate, The Edmonton Sun, 14 באוגוסט 2010
{{citation}}: (עזרה) - ^ Fatah, Tarek (16 במאי 2021). "The Israel-Palestine conflict: @TarekFatah analyses the background to this endless war". YouTube. New Delhi Times. ארכיון מ-2021-12-21. נבדק ב-22 במאי 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Arye Oded. Islam and politics in Kenya. p.129. Lynne Rienner Publishers, 2000
- ^ The Legal Foundation and Borders of Israel Under International Law. p. 542
- ^ "Land of Israel is the homeland of the Jewish people – Imam Palazzi", Weekly Blitz, 5 (42), 13 באוקטובר 2010,
When asked whether he see himself as a "Muslim Zionist", he replied: "If one means a Muslim who supports the right of the Jewish people to have their own independent and sovereign State, who is solidly behind the State of Israel when it is attacked by terror and when its existence in menaced, who thinks that developing friendly relations between the Muslim nations and the State of Israel is in the interest of the Muslims and of human civilization in general, then I think that the label of Muslim Zionist is appropriate.
{{citation}}: (עזרה) - ^ The scathing scholar, The Ottawa Citizen, 6 בפברואר 2007, אורכב מ-המקור ב-6 בדצמבר 2007,
The academic has been inundated with hate mail for previously saying that despite what Muslims are taught, Islam's holy book, the Koran, supports the right of Israel to exist and for Jews to live there.
{{citation}}: (עזרה) - ^ Nasser, Sarah (1 בדצמבר 2005), "A pro-Israel Muslim speaks out", The Jerusalem Post, אורכב מ-המקור ב-8 באוגוסט 2014
{{citation}}: (עזרה) - ^ "Israel Today - Stay Informed, Pray Informed". Israel Today.
- ^ Al Aboush, Nasreen (19 במרץ 2019). "سجن كاتب كويتي "مثير" 3 سنوات لهذا السبب". Erem News.
{{cite news}}: (עזרה)
