ימין רדיקלי בישראל
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אין הגדרה מקובלת וממוסמכת, חוסר מקורות, הכללות על סמך דוגמאות אזוטריות.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אין הגדרה מקובלת וממוסמכת, חוסר מקורות, הכללות על סמך דוגמאות אזוטריות. | |
הימין הרדיקלי בישראל (או הימין הקיצוני בישראל) הוא מונח המקובל לתיאור אידאולוגיה פוליטית הנוטה להיות כהניסטית, לאומנית או הלכתית יותר. הימין הקיצוני הדתי בישראל נוטה לתמוך בעליונות יהודית, לעיתים עד לכדי מצב של התארגנויות מחתרת למטרת פגיעה בערבים או נוצרים בשטחי ארץ ישראל.[1][2]
הימין הרדיקלי נוטה לתמוך במדינת הלכה (מדינה הפועלת על פי החוק היהודי) ולא בדמוקרטיה מערבית. כך למשל, ישנה בימין הקיצוני התנגדות לאידאולוגיות מערביות (לרבות זכויות להט"ב, זכויות ערבים והכרה ביהדות רפורמית).[3][4] בנוסף לכך, בימין הקיצוני תמיכה רבה לתוכניות טרנספר.[5][6]
הכהניזם היא אידאולוגיית־בת של הימין הרדיקלי בישראל. הכהניזם מאמין בהחלפת משטר המדינה היהודית והדמוקרטית בתאוקרטיה הלכתית, הכוללת בתוכה שלילת זכויות ערבים, סגרגציה בין יהודים וערבים ושלילת מעמדו היהודי החילוני, השמאלני או הליברלי ברמה המדינית.[7]
הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנו פולמוס סביב הגדרת המושג "ימין רדיקלי". בעוד שבעבר הנטייה הייתה לצמצם את המושג ולהגדירו באמצעות מאפיין אחד - התנגדות להגירה ולמהגרים, התפתחה החל מסוף המאה ה-20 תפיסה הגורסת כי מדובר ברעיון רחב יותר, המשקף מנעד של אידאולוגיות. בישראל היה מקובל במשך שנים לצמצם את המושג ולהגדירו רק על פי רעיון המקסימליזם הטריטוריאלי[דרוש מקור], במסגרת הדיון סביב מעמדם של יהודה ושומרון וחבל עזה. אהוד שפרינצק היה הראשון שהרחיב את ההגדרה, והצביע על כך שהימין הרדיקלי בישראל מורכב משילוב של כמה רעיונות מרכזיים: אולטרה-לאומיות, אי-לגליזם, אי קבלת הדמוקרטיה והפלורליזם כתפישות עולם מעצבות במדינה, שנאת זרים, אפליה אתנית ודרוויניזם חברתי.[8]
קיים קושי לקשור תנועות ימניות רדיקליות עם תנועות היסטוריות, כיוון שסיווג תנועות היסטוריות כימין רדיקלי אינו חד משמעי, לאור העובדה שתיחום הרדיקלית הוא יחסי לתקופה ולקשת הדעות בשיח הציבורי. לכן, חלק מהתנועות שבעבר בזמנן נחשבו רדיקליות נחשבות היום בתוך הקונצנזוס ולהפך. בנוסף לכך, לא קיימות היום תנועות ימין רדיקלי שהן המשך היסטורי של תנועות מהעבר. למרות זאת חלק מהימין הרדיקלי מושפע מתנועות היסטוריות.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טרום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זרמים לאומניים יהודיים, ובראשם הזרם הריווזיונטסי החלו להתגבש בישראל עוד לפני הקמת המדינה.[8] חלקם, כמו אב"א אחימאיר הושפעו מהפשיזם האירופאי.[8] ב־1928 פרסם אחימאיר סדרה של שמונה מאמרים בעיתון דאר היום, בעריכתו של איתמר בן-אב"י, שנשאו את הכותרת "מפנקסו של פשיסטן".[9] עיתון התנועה הרוויזיוניסטית, "חזית העם", בעריכת אחימאיר ויהושע השל ייבין, החל לראות אור בשנת 1932. בעת משפטו של אחימאיר בגין הפגנה, התובע השווה את ההפגנה להתפרעויות הנאצים בגרמניה, ואילו הסנגור, צבי אליהו כהן, השיב על כך: "לולא האנטישמיות של היטלר, לא היינו מתנגדים לתורתו. היטלר הציל את גרמניה". "חזית העם" ציטט את הדברים וקבע כי הסנגור השמיע "נאום מזהיר".[9] זאב ז'בוטינסקי ביקר בחריפות את המאמרים שפורסמו ב"חזית העם". ולאחר 1933 לאחר כינון הברית בין משטרים פשיסטים לבין גרמניה הנאצית, התחרט אחימאיר ויצא נגד הפאשיזם והנאציזם.
פעילות הזרמים הלאומנים היהודים באה לידי ביטוי בפעילות האצ"ל והלח"י.[8] פעילות זו כללה לדוגמה את פיצוץ מלון המלך דוד על ידי האצ"ל ביולי 1946. שבו נהרגו כ-91 איש, מתוכם 15 יהודים. פעולה זו הובילה לפרוק תנועת המרי העברי.
באפריל 1948, התרחשה פרשת דיר יאסין שבה הרגו לוחמי האצ"ל והלח"י בין 100 ל-120 מתושבי הכפר במסגרת קרב שהתרחש בו[10] בהם זקנים, נשים וילדים.[11][12][13].[14] מייד לאחר כיבוש הכפר טענו גורמים בהנהגת היישוב העברי ובהנהגה הערבית, שבדיר יאסין התבצע טבח המוני באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה. הנהגת "ההגנה" גינתה את מעשיהם של האצ"ל והלח"י באירוע.[15][16] השמועות שנפוצו בעקבות האירוע הטילו אימה על האוכלוסייה הערבית, והאיצו את בריחתם של תושבים ערבים רבים מבתיהם ומישוביהם. השילוב של פחד מפני מעשי טבח ורצון לצאת מהמדינה כדי לאפשר לצבאות ערב לפעול באין מפריע הוביל להנכבה - מנוסתם של כ-750 אלף ערבים פלסטינים במהלך מלחמת העצמאות (1947–1949) והפיכתם לפליטים.
פעילות קיצוניות נוספות של האצ"ל כללו את פרשת אלטלנה ביוני 1948 - סדרת קרבות בין האצ"ל לצה"ל בעקבות סירוב של האצ"ל להשמע להוראות הממשלה ולמסור את הנשק לחיילי צה"ל. בעימותים שנערכו במשך כמה ימים במספר זירות (כולל חוף כפר ויתקין וחוף תל אביב) נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, ושלושה חיילי צה"ל ונפצעו לוחמים נוספים. האוניה עצמה הושמדה בעקבות הפגזתה. בעקבות הפרשה נעצרו כ-200 מאנשי אצ"ל, אם כי רובם שוחררו לאחר מספר שבועות. חלק מבכירי הארגון הוחזקו במעצר עד סוף אוגוסט. רוב יחידות האצ"ל פורקו ופוזרו בצה"ל, למעט "הגדוד הירושלמי". ב-17 בספטמבר 1948 רצחו אנשי הלח"י את דיפלומט השוודי פולקה ברנדוט בירושלים שעסק בתיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב. בעקבות כך נחקקה פקודת מניעת טרור, הלח"י פורק, וכך גם שרידי כוחות האצ"ל בצה"ל.
טרום מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הקמת המדינה נחלש כוחם של הזרמים הפוליטייים הלאומנים ורובם השתלבו בתנועת החרות.[8] יחד עם זאת ניסה הגרעין הרוויזיוניסטי הרדיקלי לבדל את עצמו מ"חירות". כך למשל בבחירות לכנסת הראשונה נבחר נתן ילין-מור לכנסת מטעם מפלגת הלוחמים שכללה אישים מהאגפים הרדיקלים של לח"י ואצ"ל כמו מתתיהו שמואלביץ', יעקב בנאי, גאולה כהן, יצחק שמיר וישראל אלדד. בכנסות הבאות נבלעו רוב חברי המפלגה בתנועת "חירות".
אחד החריגים היה ישראל אלדד שבחר לשמור על דרכה של לח"י (שהיה אחד ממנהיגיה) ולהמשיך לפעול כימין רדיקלי. אלדד החל לפרסם את הירחון הימני סולם בו ביקר את ממשלת ישראל ודגל בהקמת מלכות ישראל במקום המדינה שהוקמה, ובהרחבתהּ לתחומי ירדן, סוריה ועיראק כפי שהם מתוארים בתנ"ך. בהבחירות לכנסת השביעית אף רץ בראש "רשימה למען ארץ ישראל" (שלא עברה את אחוז החסימה).
לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוצאות מלחמת ששת הימים, שכללו את כיבוש ירושלים ושטחי יהודה ושומרון, והניצחון המהיר של ישראל על מדינות ערב, יצרו תשתית לצמיחה מחודשת של ימין קיצוני יהודי שבאה לידי ביטוי בהקצנה שחלה במספר מפלגות פוליטיות כמו גם בגופים חוץ פרלמנטרים שאימצו עקרונות ימנים רדיקלים. הדבר בא לידי ביטוי בפעולות של קבוצות כמו גוש אמונים, ומפלגות כמו התחייה, צומת ומולדת. התנועות והמפלגות התמקדו בעיקר בהרחבת שטחה של ישראל והקמת התיישבות בשטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה וסיני. לצידן פעלה מפלגת ימין קיצונית עוד יותר כך - שהקים הרב מאיר כהנא.[8]
אירועים רבים, ביניהם פינוי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, האינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו, האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, גרמו בחלקים מהימין [דרוש מקור: מי?] לתחושות של ניכור למדינה, ולכן הם פנו לימין הרדיקלי.
המישור הפוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוגמאות לתהליך זה במישור הפוליטי ניתן למצוא ב:
- מפלגת כך, בראשות מאיר כהנא, הוקמה ב-1971 והייתה מפלגת ימין רדיקלי שדגלה בעליונות יהודית ובעמדה שארץ ישראל שייכת ליהודים בלבד, ומי שאינם יהודים יכולים לחיות בה בתושבות ארעית (בלי זכויות פוליטיות ובכפוף לתנאי היהודים) או לעזוב את המדינה (טרנספר). כמו כן תמכה בפעולות נקם אלימות כנגד ערבים והעניקה סיוע לאנשים שהורשעו בפגיעה בערבים. בנוסף לכהנא היו פעילים במפלגה גם נעם פדרמן, ברוך מרזל, טירן פולק, מיכאל בן ארי, איתמר בן גביר וברוך גולדשטיין. עמדותיה הרדיקליות של המפלגה הביאו לפסילתה לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה (1988) ולהגדרתה כארגון טרור (1994). פעילי התנועה המשיכו וממשיכים לפעול במסגרת מפלגות וארגונים אחרים כמו עוצמה יהודית, להב"ה ועוד.
- תנועת כהנא חי, בראשות בנו של מאיר כהנא בנימין זאב כהנא, נוסדה ב-1990 בעקבות הרצחו של מאיר כהנא ולאחר סכסוך עם פעילי תנועת "כך". התנועה החזיקה באותן עמדות ימין רדיקליות של תנועת "כך" והתכוונה להשתתף בהבחירות לכנסת השלוש עשרה (1992) אך נפסלה אף היא ואף הוגדרה כארגון טרור והוצאה מחוץ לחוק.
- מפלגת התחיה נוצרה ב-1979 על ידי פורשי האגף הימני רדיקלי של תנועת הליכוד בהובלת גאולה כהן, יובל נאמן ומשה שמיר ואליהם הצטרפו אנשי גוש אמונים וביניהם אליעזר ולדמן, גרשון שפט, חנן פורת ואליקים העצני. המפלגה הוקמה בעקבות הסכמי קמפ דייוויד בהם הוסכם על החזרת שטחי סיני שנכבשו במלחמת יום הכיפורים בתמורה להסכם שלום עם מצרים. המפלגה תמכה ברעיון ארץ ישראל השלמה ובהתיישבות בכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים והתנגדה לפשרות על שטחים עליהם הוסכם בקמפ דייוויד ובהסכם השלום בין ישראל למצרים. בתקופת פינוי סיני ופינוי חבל ימית, שנעשו על בסיס ההסכמים, עודדה התנועה התנגדות לנסיגה. בנוסף דגלה התנועה בנקיטת יד תקיפה כלפי מדינות ערב בכלל והפלסטינים בפרט[17][18].
- מפלגת צומת, אותה הקים רפאל איתן (רפול) ב-1983, החלה את דרכה כמפלגת ימין חילוני מתון ואף חברה לחוג עין ורד באגף הימני של מפלגת העבודה הישראלית. בהמשך החלה המפלגה להביע עמדות ימניות רדיקליות כמו סיפוח שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לישראל, התניית זכות הבחירה לכנסת בשירות לאומי, שלילת זכות הצבעה לערבים, אימוץ עקרונות הטרנספר ורצון לבצע שינויים בשיטת הממשל[19].
- מפלגת עוצמה יהודית הוקמה ב-2003 על ידי ברוך מרזל ומיכאל בן ארי. בהמשך הצטרפו למפלגה איתמר בן גביר, יצחק וסרלאוף, בנצי גופשטיין ועוד. מצע המפלגה כולל סיפוח כל שטחי ארץ ישראל ועידוד ההתנחלות בהם, עליונות המשפט העברי על פני חקיקה אחרת, עונש מוות למחבלים, הקמת רשות לאומית לעידוד הגירה של אזרחים ערבים, שינוי המשטר ל"דמוקרטיה יהודית" ולא על פי ערכים מקובלים - אוניברסליים, שליטה בהר הבית במקום הווקף, חוק חסינות לחיילים ושוטרים ושינוי הוראות הפתיחה באש[20][21][22]
- מפלגת נעם הוקמה ב-2019 על ידי אבי מעוז ומספר רבנים מהציונות הדתית בתמיכתו של של הרב צבי ישראל טאו. חלק ממצעה של המפלגה רדיקלי וכולל מרכיבים כמו התנגדות לפעילות תנועות וארגונים ליברלים (כמו הקרן החדשה לישראל וארגוני זכויות אדם), התנגדות לכל זרם יהודי שאינו אורתודקסי (ובכלל זה ליהדות רפורמית וקונסרבטיבית) , התנגדות לזכויות לקהילת הלהט"ב והכרה במודל משפחה מסורתי בלבד (אמא, אבא, ילדים), התנגדות לשירות נשים בצה"ל, ביטול מתווה הכותל המאפשר תפילה שוויונית, התרת אפליה בבתי עסק בשל אמונה דתית, התרת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי ועוד. המפלגה אף הכינה רשימה של אישים בשירות המדינה החשודים ביתר פרוגרסיביות (ראו פרשת הרשימות של מפלגת נעם). כמו כן על פי תחקיר שפרסם העתונאי נדב איל עולה שהמפלגה ניהלה רשימות שחורות של אנשים וגופים המקדמים רעיונות ליברליים בהקשר של הקהילה הגאה, פמיניזם, שוויון מגדרי ותפיסת עולם שמאלית.
המישור האזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוגמאות נוספות מהמישור החוץ פרלמנטרי ניתן למצוא בתנועות, ארגונים, ומוסדות כמו:
- תנועת גוש אמונים הוקמה ב-1974 וראתה בהתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל חלק מתהליך דתי המקרב את הגאולה. הפעילות הרדיקלית של התנועה התבטאה בעיקר בקידום רעיון ארץ ישראל השלמה וקידום מפעל ההתנחלויות גם בניגוד להחלטות הדרג המדיני ותוך הפעלת אלימות כנגד כוחות צבא וביטחון[23].
- איחוד הרבנים למען ארץ ישראל הוקם ב-1993 בהנהגת הרבנים שאול ישראלי, משה צבי נריה ואברהם שפירא כדי לשמור על המשך שליטת ישראל בארץ ישראל השלמה. פעילות הארגון החלה בתקופת הסכמי אוסלו ובאה לידי ביטוי בקביעה שמסירת שטחים שבשליטת ישראל לנכרים, אפילו תמורת הסכם שלום, מנוגדת להלכה ובקריאה לחיילים לסרב פקודה בכל הנוגע לפינוי שטחים.[24] ב-2003, בהקשר של תוכנית ההתנתקות, פרסם הארגון דעת תורה האוסרת לפנות שטחים וזאת בניגוד להחלטת הממשלה ושכל הודעה על הקמת מדינה פלסטינית "בטלה ומבוטלת בשם אלוקי ישראל".[25] ב-2008 היה הארגון מעורב גם בהליכי פינוי מאחז מגרון ופרסם קריאה כי "יש איסור תורה על פינוי של כל ישוב ומאחז ומסירתו לידי נכרים גם אם יוקם ישוב אחר במקומו במקום אחר" וכן ש"אין סמכות לכל גורם ממשלתי או משפטי לצוות על פינוי או העתקה של ישוב בארץ ישראל" וש"על כל יהודי לסרב ולא ליטול חלק בכל פינוי של חלקים מארץ ישראל, ויש להתנגד בכל התוקף לכל ניסיון פינוי וגירוש".[26]
- ארגון להב"ה הוקם ב-2009 על ידי בנצי גופשטיין. פעילות הארגון כוללת התנגדות להעסקת ערבים בבתי עסק, פגיעה במשפחות מעורבות (יהודיות-ערביות), עידוד עליונות יהודית במרחב הציבורי ופגיעה פיזית בערבים, התנגדות לשיתופי פעולה יהודים-ערבים (כמו שריפת בית הספר הדו-לשוני על ידי פעיל הארגון[27]), התנגדות לקהילה הגאה ונסיונות פגיעה באנשי הקהילה ובאירועיה (כמו מצעד הגאווה), התנגדות לנוכחות נוצרית בארץ ישראל[28], לפעילות נוצרית[29], ואף תמיכה בשריפת מוסדות דת נוצריים[30]. פעילותו הרדיקלית של הארגון הביאו להגשת מספר בקשות להכרזה עליו כארגון טרור. במקביל נבחנת גם "הקרן להצלת עם ישראל" (מיסודה של איילה בן גביר) שנטען שהיא מהווה את צינור הכספים המממן את להב"ה[31].
דרכי פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תנועות וארגונים שונים בימין הרדיקלי השתמשו במהלך השנים במגוון דרכים להשגת מטרותיהם ובהן:
- ייצוג פרלמנטרי: חלק מתנועות הימין הרדיקלי (כגון תנועת כך בהנהגת הרב כהנא, עוצמה יהודית, הציונות הדתית,[32] ארץ ישראל שלנו, כהנא חי) יוצגו בעבר בכנסת או ניסו לרוץ לכנסת אך לא נבחרו
- שלילת לגיטימציה של אנשי ציבור מקרב מתנגדיהם הפוליטיים ואחרי עובדי ציבור ואנשי כוחות הביטחון שהיו מעורבים בפינוי התנחלויות. זו יכולה לבוא לידי ביטוי בגידופם, ייחולים למותם בצורה עקיפה, טקסי "פולסא דנורא", או התרת דמם בפסקי דת.[33] בשנות האלפיים החלה תופעה של התנכלות לקציני צה"ל שהיו מעורבים בתוכנית ההתנתקות, כגון הפגנות לפני בתיהם וקריאות להדרת הדתיים שבהם מתפילות בבתי כנסת. דרך פעולה אחרת היא הגשת תביעות אזרחיות נגד שוטרים שהיו מעורבים בעימותים אלימים עם מתנחלים או מפגינים.[34]
- הקמת מאחזים באופן עצמאי וללא היתרים, כדי לקבוע עובדות בשטח ולעיתים במחאה על פיגועים שביצעו ארגוני טרור פלסטיניים.
- טרור יהודי כנגד האוכלוסייה הערבית: יחידים והתארגנויות מחתרתיות שונות ביצעו פיגועי טרור נגד ערבים, בהם התנקשות המחתרת היהודית בראשי עיריות ביהודה ושומרון, תכנון לפוצץ את כיפת הסלע, טבח מערת המכפלה ורצח הנער מוחמד אבו ח'דיר. פעילות טרור זו עלולה לפגוע גם ביהודים לדוגמה פציעה קשה של חבלן משטרה שנפגע בעת שניסה לנטרל מטען חבלה של המחתרת היהודית.
- אלימות פוליטית של בודדים כנגד מתנגדים פוליטיים. חלקם החריפו אף לכדי רצח פוליטי וטרור, כגון אירוע רצח אמיל גרינצווייג שבו זרק יונה אברושמי רימון רסס אל עבר הפגנת שלום עכשיו, ניסיון ההתנקשות בזאב שטרנהל, ורצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל.
- "תג מחיר": דרך פעולה בלתי חוקית שבה נוקטים לעיתים נערי גבעות, הכוללת פגיעה בפלסטינים או ברכושם, פגיעה ברכוש משטרת ישראל וצה"ל (בעיקר בכלי רכב), הפגנות וחסימת כבישים. פעולות אלה מבוצעות לעיתים בתגובה להריסת מבנים בלתי חוקיים במאחזים על ידי מערכת הביטחון או בתגובה לתקיפות של ערבים כלפי יהודים.
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבקרי הימין הרדיקלי [דרוש מקור: מי?] טוענים שהעמדות בהן הוא דוגל הן פשיסטיות, לאומניות וגזעניות כלפי ערבים ומהגרים. המבקרים רואים בימין הרדיקלי סכנה לדמוקרטיה, וטוענים שהוא נוקט באלימות ובאי כיבוד החוק, הדמוקרטיה וזכויות האדם.[דרוש מקור]
בעקבות רצח יצחק רבין בידי יגאל עמיר, איש הימין הרדיקלי, היו שראו[35] בימין הרדיקלי (או אף בכלל הימין) אשם ברצח, והאשימו אותו בהסתה שהובילה לרצח. היו בימין הרדיקלי [דרוש מקור: מי?] שטענו שהשב"כ אחראי לרצח, תוך הסתמכות על תאוריות קשר על רצח רבין.
יש המאשימים [דרוש מקור: מי?] את הימין הרדיקלי בכך ששאיפתם לארץ ישראל השלמה ולהקמת ההתנחלויות תוביל למצב של מדינה אחת דו-לאומית ללא רוב יהודי, ובכך תמיט חורבן על מדינת ישראל ועל הציונות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טרור יהודי בישראל
- המחתרת היהודית
- פופוליזם ימני
- שמאל רדיקלי בישראל
- קיצוניות ורדיקליזם
- רשימה של פעילי ימין רדיקלי ישראלים
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תיאודור ו' אדורנו, הימין הקיצוני החדש, הוצאת מכון ון ליר, 2022
- לא רק קהלת: העמותות שהניחו את התשתית לחקיקת הימין הקיצוני נחשפות, באתר שומרים, 2023
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עמי פדהצור, דפנה קנטי-נסים כהנא מת וה"כהניזם" חי: מודל להסבר התמיכה בימין הקיצוני בישראל. מגמות, 2006 מד(2), 215–246. http://www.jstor.org/stable/23658397
- יאיר יאסן, “פעילי ימין רדיקלי ואלימות פוליטית כלפי המדינה: אסטרטגיית שינוי או ערעור על לגיטימיות?” סוציולוגיה ישראלית, גיליון כב 1, no. 1, 2021, pp. 56–79. JSTOR https://www.jstor.org/stable/27041134.
- ארי אנגלברג, מזרחיות ודתיות במאבק של ארגון להב"ה לשמירה על כבוד המשפחה היהודית, סוגיות חברתיות בישראל, גיליון, 30 מס', 1 חורף, 2021 עמ' 35–64
- עידן ירון, חקר הימין הרדיקלי בישראל: בין אמפתיה להבנה, הפורום לחשיבה אזורית, מכון ון ליר בירושלים, 17/03/2019
הילו גלזר, במשך עשור הוא נטמע בחוגים הקנאיים ביותר של הימין הקיצוני. כעת הוא יוצא אל האור, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2023- "עקב תקיפות פלסטינים": ארה"ב והאיחוד האירופי הטילו סנקציות על מתנחלים וארגוני ימין קיצוני, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 19 באפריל 2024
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ברק רביד, משרד החוץ יחרים כנס על התנכלויות כלפי נוצרים בירושלים, באתר וואלה, 31 במאי 2023
- ^ משי אייד, אטילה שומפלבי, יהודים התארגנו ברשתות החברתיות: "הולכים לרצוח ערבים, נקודה", באתר ynet, 30 במאי 2021
- ^ אברהם בלוך, כך פעילי להב"ה יחדרו אל עצרת הלהט"ב בירושלים, באתר "סרוגים", 25 ביוני 2020
- ^ אורלי הררי, פעילי להב"ה הפגינו נגד מצעד הלהט"ב: "ירושלים היא לא סדום", באתר ערוץ 7, 2 ביוני 2022
- ^ מאיר כהנא, אור הרעיון, פרק כ'
- ^ ארה, באתר Pars Today, 2023-11-08
- ^ אביעזר רביצקי "ההיבט האידאולוגי", האידאולוגיה של מאיר כהנא ותומכיו, ירושלים: מכון ון ליר בירושלים, 1986.
- ^ 1 2 3 4 5 6 עמי פדהצור, דפנה קנטי-נסים כהנא מת וה"כהניזם" חי: מודל להסבר התמיכה בימין הקיצוני בישראל. מגמות, 2006 מד(2), 215–246. http://www.jstor.org/stable/23658397
- ^ 1 2 תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, א, 1, עמ' 19.
- ^ לפי הפרק התייחסויות לתוצאות הקרב בערך
- ^ לפי הפרק עדויות לגבי הרג נשים וילדים בערך
- ^ תיק דיר־יאסין, כותרת ראשית, 19 בינואר 1983
- ^ עופר אדרת, מת מפקד הטבח בדיר יאסין: "עוד 3–4 דיר יאסינים, ולא היה נשאר אף ערבי בארץ", באתר הארץ, 17 באוקטובר 2021
- ^ Matthew Hogan, The 1948 Massacre at Deir Yassin Revisited, The Historian 63, 2001, עמ' 309–333
- ^ לפי הפרק בעקבות הקרב בערך
- ^ עופר אדרת, עדויות מהטבח המצונזר בדיר יאסין, באתר הארץ, 14 ביולי 2017.
- ^ מפלגת התחייה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ^ חגי סגל, משאלה אחת ימינה: סיפור חייה ומותה של תנועת התחיה, בעיתון מקור ראשון, 28 במרץ 2022
- ^ מפלגת צומת, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ^ מפלגת "עוצמה יהודית", באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ^ עקרונות עוצמה יהודית, באתר ozma-yeudit.com
- ^ נגה כרמי, איתמר בן גביר מציג את מצע הבחירות של עוצמה יהודית, באתר "חיפה - תאגיד חדשות", 7 בספטמבר 2022
- ^ כך למשל פונו אנשי גוש אמונים 7 פעמים מאלון מורה ב-1974 על ידי הצבא
- ^ הרב אליעזר מלמד, פסק הלכה בעניין סירוב פקודה, באתר "ישיבה", 1994
- ^ אפרת וייס, איחוד הרבנים: נאסר באיסור תורה לפנות מאחזים, באתר ynet, 26 במרץ 2003
- ^ אורנית עצר, רבני ארץ ישראל נערכים למאבק ביו"ש, באתר ערוץ 7, 25 ביוני 2008
- ^ יהושע בריינר, "היה שווה את זה": עונשי מאסר למציתי בית הספר הדו לשוני, באתר וואלה, 22 ביולי 2015
- ^ שרון פולבר, יו"ר להב"ה גופשטיין: נוצרים הם "ערפדים מוצצי דם", יש לסלקם מארצנו, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2015
- ^ ענבר טויזר, מהומה בירושלים: פעילי ארגון להב"ה ניסו להתפרץ לכנס של ארגון נוצרי, באתר N12, 22 ביוני 2023
- ^ עופר חדד, ראש ארגון להב"ה הוקלט: "בוודאי שאני בעד לשרוף כנסיות", באתר N12, 5 באוגוסט 2015
- ^ עמרי מניב, ההסתבכות של להב"ה: נפתחה בדיקה כנגד הקרן שמממנת את הארגון, באתר 13tv, 18 ביולי 2021
- ^ נדב איל, ההזדמנות של הימין הקיצוני, באתר ynet, 1 בנובמבר 2022
- ^ יהונתן ליס, ראש מכון המקדש נחקר על הסתה ואיומים על נווה, באתר הארץ, 27 בפברואר 2007
- ^ אפרת וייס, המז"פ של הימין: זהו את השוטרים התוקפנים, באתר ynet, 31 ביולי 2007
- ^ יאיר אלטמן, אין חרטה בימין הקיצוני: "הפולסא דנורא עבדה", באתר ynet, 20 באוקטובר 2010