ליברטאד
 | |
| אוניית המעפילים "ליברטאד" | |
| ארגון | ברוך קונפינו |
|---|---|
| קורות ההפלגה | |
| נמל המוצא | נמל וארנה, בולגריה |
| מספר מעפילים | 380 איש |
| רב החובל | צייקוב |
| יום היציאה | 13 ביוני 1940 |
| מקום ההגעה | מול זכרון יעקב |
| יום ההגעה | 18 ביולי 1940 |
| נתפסה | 18 ביולי 1940 על ידי משחתות בריטיות ונגררה לנמל חיפה. המעפילים נעצרו למשך כשנה במחנה המעצר בעתלית. |
| נתוני האונייה | |
| סוג האונייה | מפרשית |
| שם קודם | Шипка (עברית:שִיפְּקָה) |
| תאריך רכישה | אפריל 1940 |
| תפוסה | 90 טונות |
| אורך | 30 מ' |
| רוחב | 8 מ' |
| גודל הצוות | 3-5 אנשי צוות |
| הנעה | מנוע אחד |
ליברטאד (בספרדית: "חירות") היא ספינת מעפילים שיצאה מנמל וארנה שבבולגריה ב-13 ביוני 1940 כחלק ממפעל ההעפלה הפרטי של ד"ר ברוך קונפינו כשעל סיפונה 380 מעפילים מבולגריה ומהונגריה. ב-18 ביולי 1940 הגיעה הליברטאד אל מול חופי זכרון יעקב, ונתפסה על ידי הבריטים. היא נגררה לנמל חיפה ומעפיליה נאסרו למשך כשנה במחנה המעצר בעתלית.[1]
רקע ורכישת הספינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-9 בינואר 1940 נחתו בחופי ישראל 505 מעפילי הרודניצ'אר ד' שהפעיל ד"ר ברוך קונפינו במסגרת מפעל ההעפלה הפרטי שלו מבולגריה ודרכה. נערכו הכנות להפלגתה החמישית של הספינה, אך לחץ כבד שהפעילה הממשלה הבריטית על ממשלת בולגריה הוביל לאיסור הפלגותיה של הרודניצ'אר מבולגריה למטרות העפלה. בין קונפינו לאברהם רומנו יושב ראש קהילת פלובדיב נחתם חוזה להובלת מעפילים נוספים והופעל עליו לחץ כבד למימוש החוזה אשר כלל איום בהליכים משפטיים. במקביל, לחץ מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב על קונפינו להוציא אל מחוץ לגבולות בולגריה כ-250 יהודים, "נתינים זרים" אשר גורשו ממקומות מגוריהם במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים".
קונפינו רכש את המפרשית "שיפקה" בת 90 הטונות, אשר הייתה בנויה מעץ, אורכה 30 מטרים ורוחבה 8 מטרים. לספינה היו שלושה מפרשים, סירת הצלה אחת ל-8 אנשים ולא נמצאו בה חגורות הצלה. בספינה הותקן מנוע אחד, אשר כבר בתחילת ההפלגה פסק מלפעול. שם המפרשית שונה ל"ליברטאד" ובעת הפלגתה היא הניפה את דגל אורוגוואי. המפרשית הותאמה להובלת נוסעים, אם כי בדוחק רב. בבטן הליברטאד הוכשרו 240 דרגשים במרווח של 40 סנטימטרים האחד מהשני ועל הסיפון הותקן מבנה עץ ארעי ובו 80 דרגשים. צוות המפרשית מנה שלושה אנשים. רב רובל רוסי בשם צ'ייקוב, מכונאי מצ'כוסלובקיה ונווט בולגרי.
לפי דיווחו של ז'אק טולידו, נשיא הקהילה היהודית בווארנה, עלו על הליברטאד 360 מעפילים. 264 מיהודי בולגריה ומתוכם 199 "נתינים זרים" ו-96 מארצות נוספות, בעיקר מהונגריה. הספינה הותאמה אך בקושי להובלת 320 מעפילים, ו-40 המעפילים העודפים שעלו אליה לנו במקומות מזדמנים על סיפונה. המעפילים שילמו בעד הנסיעה בפנגו הונגרי או בלבות, והצטיידו על חשבונם במזון לשבוע ימים. אחד המעפילים ציין כי נדרש לשלם 10,000 לבות (כ-1,000 דולרים אמריקניים) בגין ההפלגה.[2] עם זאת, לפי רישומיו של קונפינו שילמו הנוסעים בסך הכל סכום של 182,900 לבות (ממוצע של כ-500 לבות למעפיל), וסכום נוסף של 140,200 לבות נתרם על ידי קהילות יהודיות, בעיקר קהילת וארנה. את ההפלגה סיים קונפינו בגירעון של 240,000 לבות.[3] עוד עולה לפי עדויות המעפילים, כי המשטרה הבולגרית העלתה בכוח מספר מעפילים נוספים, ובפועל הפליגו על הליברטאד 380 מעפילים. מידע זה תואם את דיווחי המשטרה הבריטית לגבי מספר המעפילים שנעצרו.[4]
ההפלגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הליברטאד הפליגה מווארנה וכבר בתחילת הדרך התקלקל מנועה והיא נגררה לנמל בורגס על ידי ספינת דיג מקומית. לפי עדויות מעפילים, חובל המנוע בכוונה תחילה, אם על ידי מי מהנוסעים או על ידי המכונאי הצ'כי אשר תואר כ"שיכור" והועלה בכוח לספינה על ידי המשטרה הבולגרית.[3] לאור מצבה של הספינה, סירבו המעפילים להמשיך בהפלגה ואף ניקבו את מכל המים היחיד שלה במטרה למנוע את הפלגתה. המשטרה הבולגרית סירבה לאשר את המשך שהייתה, והוטל על ספינת גרר צבאית להובילה למים הטריטוריאליים של טורקיה.[5] לאחר לחץ של הנוסעים, הסכים רב החובל של הגוררת לגרור אותה עד לפתח נמל איסטנבול, אך השלטונות הטורקיים לא הרשו לנוסעיה לשהות בנמל. לבסוף מצאו מקום עגינה בצ'אנקאלה שבדרום מצרי הדרדנלים, שם דאגו להם אנשי הקהילה היהודית למזון ולמים. המנוע לא תוקן והספינה המשיכה בעזרת מפרשים דרומה לים האגאי, ולאחר מספר ימים הגיעה לעיירה סיגרי(אנ') בחופו של האי היווני לסבוס. כאן זכו נוסעי האונייה ליחס טוב יותר, כשמכונאי מקומי עזר בתיקון המנוע וניתנו להם מזון ומים. לאחר כשבועיים המשיכה הספינה בדרכה, אך בלב ים פרצה בה מגפת טיפוס.
תנאי השהות של המעפילים על סיפון ה"ליברטאד" היו קשים. כדי להתרחץ היו הגברים קושרים סביב עצמם חבל וקופצים לים, והנשים היו מתרחצות על גבי הסיפון בעזרת דלי מי ים, כשהן מסתירות זו את זו בשמיכות ובבדים בזמן הרחצה (מספר נשים החזיקו שמיכות סביב המתרחצת). עשיית הצרכים נעשתה ישירות לים. מי שהיה צריך ללכת לשירותים נתלה מהסיפון החוצה וכן במספר מקומות הותקנו מעין תאי עץ שבלטו מחוץ לסיפון וברצפתם היה חור דרכו נעשו הצרכים. כיוון שבבטן הליברטאד שרר חום כבד וכן בגלל הצפיפות, העדיפו רבים לישון על הסיפון. הדבר היה כרוך בסכנה, כיוון שלספינה לא היה קיר מעקה בחלק מהמקומות והייתה סכנה של נפילה לים במהלך השינה.
ב-8 ביולי חלפה הליברטאד בסמוך לאיוס, ב-9 ביולי לפנות בוקר חלפה על פני האי קוס, ובהמשך עגנה שוב בחוף הטורקי. ב-17 ביולי לפנות בוקר חלפה הליברטאד ליד קפריסין, וב-18 ביולי הגיעה לקרבת חופי ארץ ישראל מול זכרון יעקב, ונתפסה על ידי הבריטים. האונייה נגררה לחיפה והמעפילים נאסרו לשנה במחנה המעצר בעתלית. רב החובל של האונייה ושני אנשי הצוות.[6] הקברניט, שהיה נוצרי רוסי, מצא מקלט בכנסייה הרוסית בטבחה שלחוף הכנרת והתגורר בה מספר שנים. בעת לכידת הספינה היה מצבה כה רעוע עד כי כאשר נגררה על ידי ספינת חיל הים הבריטי נשבר הגה ה"ליברטאד" שלא יכול היה לעמוד בעומס השיט המהיר.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הפלגת הליברטאד, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
- האנייה ליברטאד באתר מוזיאון ההעפלה וחיל הים
- מאמץ המלחמה ומצוקת ישראל מחייבים הגדלת העלייה - העלייה בשנת 1941, דבר, 20 בפברואר 1942.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת - עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939 - 1949, הוצאת עם עובד, 2004, עמוד 68.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 78-81.
- ^ 1 2 שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמוד 360.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמוד 312-313.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 281-282.
- ^ עובדי אנית מעפילים נאסרו, דבר, 22 באוגוסט 1940
_1939.jpg)
