משאית גז
משאיות גז (בגרמנית: Gaswagen) היו אחד מאמצעי ההשמדה של היהודים על ידי הנאצים במסגרת "הפתרון הסופי".
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השמדת היהודים בשואה בוצעה במספר שלבים: תחילה, בהרג של בודדים (בתליה, בירי, בהכאה, בהרעבה ובדרכים נוספות); לאחר מכן בעיקר בבורות ירי; בהמשך בעיקר על ידי משאיות גז ותאי גזים המופעלים בפחמן חד-חמצני, ולבסוף, בעיקר על ידי תאי גזים (רצח בגז ציקלון בה).
הרציחות בבורות הירי התגלו כבעייתיות, בעיקר עקב ההשפעה על המבצעים והיותן אמצעי גלוי מדי. לכן, הגרמנים המציאו שיטת השמדה באמצעות משאיות גז.
בהתחלה, במהלך מבצע הרצח שלהם במזרח אירופה, האיינזצגרופן (עוצבות המבצע של האס דה), דחסו את היהודים לתאי מטען של משאיות. תאי המטען נאטמו ואליהם חובר צינור המפלט של המנוע. כאשר החלה המשאית לנסוע, הוזרם גז הפליטה של המנוע אל התא בו נכלאו היהודים והם מתו מהרעלת פחמן חד-חמצני. בתום הנסיעה נפתחו תאי המטען והגופות הושלכו לקברי המונים שהוכנו מראש.
בהמשך, הוקם המחנה הראשון בו נעשה שימוש המוני במשאיות גז הוא מחנה חלמנו שבמערב פולין. אלה שלא מתו במהלך הנסיעה (לרוב, תינוקות), נוֹרוּ בהגיעם לקבר ההמוני שהיה במרחק נסיעה משם באזור היערות.
לשיטה זו היו שתי מגבלות עיקריות מבחינת הגרמנים: למשאית אחת היה אפשר לדחוס כ-70 בני אדם - כמות מוגבלת יחסית לרצון ההשמדה, ולמפנים את הגופות היה קשה להתמודד עם המטלה. מגבלות אלו תרמו להקמת מחנות השמדה עם תאי גזים יעילים יותר לצורך רצח המוני.
משאיות גז שימשו גם במסגרת "המתת חסד" להריגת נכים וחולי נפש במסגרת תוכנית T4, ולהריגת שבויים סובייטים בזקסנהאוזן ב-1941.
ההערכה היא שברחבי שטחי הכיבוש של הנאצים נרצחו כ-700,000 יהודים באמצעות כ-120 משאיות גז.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משאיות גז, באתר יד ושם
- The Development of the Gas-Van in the Murdering of the Jews, באתר Jewish Virtual Library (באנגלית)
- Rob Arndt, Nazi Gas Vans (באנגלית) - כולל תמונות
