תגובת העולם לשואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בוועידת אוויאן שהתכנסה ביוני 1938 לדון בבעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית לא הסכימו רוב המדינות השונות להרחיב את מספר הפליטים הנקלטים בהן מעבר למכסות ההגירה אותם קבעו. בעקבות הזעזוע שעורר ליל הבדולח בנובמבר 1938 בדעת הקהל העולמית הסכימה בריטניה לקלוט ילדים יהודים עד גיל 17 מגרמניה הנאצית בשטחה במבצע שכונה קינדר-טרנספורט. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקלוט פליטים ילדים יהודים. בסך הכל 400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית נקלטו במדינות שונות בעולם, בתקופה שבין עלייית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.‏[1]

במהלך המלחמה, כשידיעות על "הפתרון הסופי" הופצו בעולם, איש לא האמין להן בהתחלה. בדצמבר 1942 כאשר נודע לעולם על תוכנית ההשמדה הנאצית גינו אותה בעלות הברית בלשון חריפה, והודיעו כי יעמידו את האחראים הנאצים לדין. ההסבר שניתן בדיעבד ליחסן הסביל של המדינות לשואה הייתה עמדתן כי ניצחון מהיר במלחמה יביא גם לשחרור היהודים. לאחר תום המלחמה, ניתן סיוע לניצולים, אך הדיונים על פתרון בעיית הפליטים היהודים באירופה נמשכו זמן רב.

ארצות הברית ובריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בדצמבר 1942 עם היודע היקף מעשי הרצח ההמוני ביהודים שבוצעו על ידי הנאצים פירסמו בעלות הברית בראשות בריטניה, ארצות-הברית ומדינות נוספות את ההודעה הבאה לפיה מדינות אלה "מגנות בכל לשון של גינוי מדיניות חייתית זו של השמדה בקור רוח. הן מכריזות ואומרות כי מעשים כאלה אין בכוחם אלא לחזק את החלטתם של כל העמים אוהבי החירות למגר את העריצות הברברית ההיטלראית. הן חוזרות ומאשרות את החלטתן המקודשת להבטיח שהאשמים בפשעים הללו לא ימלטו מעונש".‏[2]

בזמן מלחמת העולם השנייה הוקדשו רוב הדיווחים בעיתונות לקרבות בחזיתות השונות. היקף רציחות היהודים התברר רק בהדרגה. אמצעי תקשורת שונים בארץ ובעולם סיפרו על דיווחים שונים על מעשי טבח ביהודים , אך רק בשלב מאוחר יותר התבררה התמונה השלמה.‏[3].‏[4]

בריטניה קלטה בתחומה פליטים יהודים רבים אך לא רצתה לעודד קליטת פליטים בא"י ועשתה מאמצים לחבל בפעולות ההעפלה. ב-1942 סירבו הבריטים לאשר לאונייה "סטרומה", שיצאה מרומניה ועליה 769 נוסעים, לעגון בחופי הארץ, בטענה כי הנוסעים הם נתיני מדינת אויב. במהלך משא-ומתן הסכימו הבריטים לאפשר לילדים באנייה להגיע לארץ, אך היוזמה לא מומשה בזמן, מכיוון שהאונייה טובעה על נוסעיה בידי צוללת סובייטית במימי הים השחור. לקראת סוף המלחמה ניאותו הבריטים להפעיל יחידות בריגדה יהודיות, אך הן הוגדרו כחלק מצבא בעלות-הברית ולא כקבוצות שמטרתן להציל פליטים יהודים. אלפי יהודים בני היישוב התגייסו לבריגדה ונלחמו באירופה תחת פיקוד בריטי.

באפריל 1943 כונסה ועידת ברמודה הבריטית-אמריקנית, על-מנת לחפש פתרונות לבעיית יהודי אירופה המושמדים בשואה. בוועידת ברמודה הוחלט שיש לקיים ועידה בינלאומית (בדומה לוועידת אוויאן מ-1938) לדון בענייני הפליטים ולהקים בצפון אפריקה מחנה לפליטים שברחו מאירופה. מצד שני, נקבע כי אין באפשרותן של מעצמות המערב לעזור ליהודים, משום שהעזרה צריכה להינתן לכל הפליטים ולא רק ליהודים, ומעצמות המערב חסרות אמצעים להגשת עזרה בהיקף כזה. נטען כי מתן עזרה, כמו משלוח ספינות להוצאת הפליטים מאירופה, עלול לפגוע במאמץ המלחמתי ולהאריך את המלחמה. הצעתו של אחד מצירי הפרלמנט הבריטי, להבטיח מקלט לפליטים היהודים שנמצאו בסכנה, נדחתה על ידי שר החוץ הבריטי, בטענה כי יש לדון ראשית בסדרי הביטחון וכי הענקת המקלט כרוכה בקשיים גאוגרפיים וכלכליים. נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט הקים ב-1944 את "הוועד לפליטי המלחמה", שהעביר סכומי כסף גדולים לפליטים היהודים, וקיבל את הסכמת שליט רומניה להפסיק את גירוש היהודים מארצו.

לקראת סוף המלחמה התכנסו בעלות-הברית להחליט על דרכי תגובה נגד הנאצים והועלתה הצעה להפציץ את מחנה ההשמדה באושוויץ. ההצעה נדחתה בטענות שונות: הפעולה הייתה עלולה לפגוע במאמץ המלחמתי, משום שאשווייץ לא היה מטרה צבאית, והפסקת הטבח תושג רק בניצחון מלא על גרמניה; היה חשש לפגיעה ביהודי המחנות (המתנגדים להפצצה התעלמו מהעובדה שהיהודים ממילא נועדו להשמדה); היה חשש לפעול על סמך שמועות בלבד, שייתכן שהיו שגויות.

אחרי המלחמה התרכזו עשרות אלפי יהודים במחנות העקורים ודרשו להגיע לא"י. כשבריטניה סירבה לפתוח את שערי הארץ ליהודים, אירגן טרומן, הנשיא החדש של ארצות הברית, ועדה לבדיקת מצבם של העקורים. הזעזוע ממסקנות הוועדה גרם לאמריקאים ללחוץ על בריטניה לקבל 100 אלף עקורים לארץ, אך הבריטים סירבו לדרישה. ההעפלה לארץ עוררה הדים חיוביים בעולם, אך בריטניה לא התפשרה ושלחה את הספינות שנתפסו בידיה למחנות בקפריסין.

ב-1945 הוקמה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לדון בבעיית הפליטים. בשל התנגדות ערבית בוטלו מסקנותיה, שקראו לעלייה של 100,000 יהודים לארץ ישראל. כדי למצוא מוצא מן הסבך, הוקמה ועדה מעורבת שנייה. הצעתה, שנתפרסמה בשם תוכנית מוריסון, דיברה בין היתר על הגירת 100,000 נפש רק לאזור יהודי זעיר בארץ-ישראל, לאחר חלוקתה. הן המנהיגות הערבית והן ההסתדרות הציונית דחו את ההצעה. לאחר שלא נמצא פתרון הולם ליהודים הופנתה הבעיה לאו"ם, שהחליט בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת המדינה.

דנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצלת יהודי דנמרק

תגובת דנמרק לשואה נחלקת לשני מישורים: המישור הפורמלי והמישור הלא-פורמלי. כאשר היטלר ציווה על יהודי דנמרק לענוד טלאי צהוב, הגיב מלכה של דנמרק בחריפות וישנם אף הטוענים כי הוא ענד את אותו הטלאי במחאה עד אשר בוטלה הגזרה. במישור הלא-פורמלי, העם הדני ובראשו המחתרת הדנית הצילו את יהודי מדינתם בכך שעזרו להם לברוח לשבדיה הנייטרלית. עם זאת, דנמרק סירבה באופן תדיר להגירה יהודית אליה במהלך שנות ה-40.

הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולנד לא סופחה במלואה לשטח הכיבוש הנאצי והגרמנים אפשרו לשלטון המקומי להמשיך בתפקידו. השלטון ניסה להציל יהודים ובאמסטרדם פרצה שביתה כללית של הפועלים, במחאה על פרסום הודעת גירוש יהודים. הגרמנים לא היססו לדכא את ההפגנה בנשק.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצרפת המחתרת הייתה בעיקר זאת שעזרה ליהודים. הממשל נכנע לגרמנים והפך ל"שלטון בובה", בשתפו עמם פעולה בכל הנוגע ליהודים. המשטרה ופשיסטים צרפתים סייעו לגרמנים לארגן את היהודים בצרפת למשלוחי המוות. בדרום צרפת, שהייתה בשליטת אנשי וישי, קיבלו גרמנים סיוע מלא מהמשטרה, שרצתה לשמור על עצמאות צרפת.

פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השואה בפולין

רבים מהפולנים נותרו אדישים לגורלם של היהודים, לא סייעו להם להינצל ולא התקוממו נגד מעשי הרצח. היו מקרים בהם שיתפו הפולנים פעולה עם הגרמנים בהסגרת יהודים. מאידך, המחתרת הפולנית נגד הנאצים העניקה סיוע למורדים היהודים בגטו ורשה. אדישותם של רבים מהפולנים נבעה מסבלם עקב הכיבוש הגרמני, מבורותם של האיכרים הפולנים ומהאנטישמיות שלהם. לאחר המלחמה התבצעו מספר פוגרומים ביהודים על ידי פולנים.

בולגריה והונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהיו בעלות־בריתה של גרמניה, המדינות סירבו להסגיר את היהודים לידי הנאצים ובכך הצילו אותם מהשמדה. יחד עם זאת, בולגריה לא התנגדה להשמדתם של יהודי אזורי הכיבוש הבולגרי במקדוניה. האדמירל מיקלוש הורטי, עוצר הונגריה, סירב לשתף פעולה בהשמדת יהודי הונגריה ויהודים הונגרים אף נפלו בשבי הרוסי בסטלינגרד כחיילי יחידות עונשין בצבא ההונגרי. לעומת זאת, פליטים יהודים גורשו ללא פשרות. רק ב-1944, עם הכיבוש הגרמני הישיר, יכול היה אדולף אייכמן, בסיוע עשרה מעוזריו להתחיל בגירוש 400 אלף יהודים מהונגריה, שמהם הושמדו 300 אלף תוך 46 ימים.

רומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון הפשיסטי ברומניה שיתף פעולה עם הנאצים, והשלטונות אף דאגו לרכז חלק היהודים באזור אחד כדי להקל את גירושם במרוכז, אולם עקב לחצים של אם המלך הרומני וחוגים נוספים ברומניה נמנעה שליחתם של רוב יהודי רומניה למחנות ההשמדה. חלק ניכר מיהודי רומניה שוגרו לאזור שנקרא "טרנסניסטריה" שכלל שטחים שסופחו לרומניה לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות.

יוון ואיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוון ואיטליה המגמה הייתה מעורבת. מוסוליני, חרף היותו בעל ברית של גרמניה סירב להסגיר יהודים להשמדה לא רק מאיטליה עצמה אלא אף מאזורי הכיבוש בצרפת. רק לאחר הכיבוש הגרמני הישיר של איטליה החלה השמדת היהודים. ביוון נשלחה כמעט כל הקהילה היהודית של סלוניקי לאושוויץ בתחילת 1943 ו-1,500 יהודים בלבד נותרו בחיים.

הכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה לא הגיבה רשמית והאפיפיור באותה התקופה, פיוס השנים עשר, לא גינה מעולם את ההשמדה של היהודים בפומבי, אלא רק את "זוועת המלחמה", למרות שהיה מהראשונים שידעו על פעולות הנאצים להשמדת יהודי אירופה. מדיניות זו בולטת לאור זה שהכנסייה לא נרתעה להוקיע חוקים בלתי אנושים של הנאצים כ"חוק העיקור" וחוק המתות החסד" - מחאה שהביאה להפסקתו‏[5]. ב1943 נעצרו ברומא עצמה יותר מ-1000 יהודים לקראת גירושם לאושוויץ, אך גם אז נמנע האפיפיור מגינוי כל שהוא, למרות שגינוי מפי האפיפיור היה גורם למעשי הצלה רבים‏[6].

לשתיקת האפיפיור הועלו מספר הסברים אפשריים. יש היסטוריונים המסבירים שלפיוס ה-12 ששירת שנים רבות כנציג הוותיקן בגרמניה התפתחה חיבה וזיקה עמוקה לגרמניה ולעמה‏[7]. ככלל, מסבירים ההיסטוריונים את אדישות הכנסייה במקרים רבים להשמדת היהודים בידי הנאצים, כמושפעת מאנטישמיות רבת שנים שהייתה מושרשת בה‏[8]. אוהדי האפיפיור טוענים שחשש מתגובת הנאצים וכי הכנסייה הקתולית נרדפה במקומות שונים על ידי השלטון הנאצי. למרות זאת 4700 מיהודי רומא הסתתרו בכנסיות שונות בעיר, והאפיפיור פנה במברק אישי לשליט הונגריה מיקלוש הורטי ב- ביוני 1944 בדרישה להפסיק את הרדיפה הגזענית בארצו, אך גם במכתב הזה לא הזכיר בפירוש את היהודים.

ברחבי אירופה הנטייה של הכנסייה הייתה לדאוג למומרים ולילדים מנישואי תערובת, שגם הם נרדפו בידי הנאצים כיהודים. מקרי הצלה של יהודים נעשו כפעולות מקומיות של בישופים ואנשי כנסייה שפעלו באופן אישי כבודדים, בדרך כלל באמצעות מתן מסתור לפליטים יהודים מנזרים קתוליים. אחד המניעים של אנשי הכנסייה שהצילו יהודים היה הרצון להעביר יהודים ובמיוחד ילדים לנצרות, ואכן ילדים רבים הוטבלו לנצרות במנזרים‏[9].

על רקע זה יוצא בולט מאוד הבישוף של טולוז שפרסם איגרת נגד רדיפת היהודים. האיגרת הביאה למעשי הצלה רבים בכל אזור טולוז.

"הצלב האדום"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי "הצלב האדום" טענו כי אינם יכולים לעזור ליהודים משום שהם לא מוגדרים כאזרחים או כשבויי מלחמה. יתרה מזאת, "הצלב האדום" היה מנוע מלפעול כרצונו בארצות הכיבוש ופעולתו הותנתה בעמדתם של הגרמנים ושל הממשלות שתמכו בהם. אף על פי כן, אנשי "הצלב האדום" העבירו משלוחי מזון, תרופות וכסף, כסיוע לאזרחים שהיו קורבנות המלחמה (כספי התרומות הגיעו ל"צלב האדום" מה"ג'וינט").

חסידי אומות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התואר "חסידי אומות העולם" ניתן לאותם מעטים שפעלו למען הצלת היהודים באירופה. הם השתייכו לכל שכבות האוכלוסייה וסיכנו את חייהם למען היהודים מכמה סיבות: יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים טרם המלחמה; מחאה נגד הנאציזם; מניעים הומניטריים של עזרה לאדם בצרה; שליחות דתית, שמירה על ערכי המוסר והאנושיות. כמה מהם נתפסו והוצאו להורג.

אזרחים מקומיים רבים באירופה סיכנו את נפשם למען הצלת יהודים. מעשי ההצלה נחלקים לכמה קבוצות:

  1. גויים שהסתירו משפחות יהודיות בביתם (כגון אנה פרנק, שמשפחתה הסתתרה בעליית הגג בבית של נוצרים ונחשפה לאחר שהשכנים הסגירו אותה לנאצים).
  2. אזרחים שעזרו להבריח יהודים בתוך ערמות חציר או בחביות שמן בעגלותיהם אל מעבר לגבול.
  3. נשים נוצריות שלקחו את ילדי היהודים לאימוץ. לעתים אמהות יהודיות השליכו את תינוקותיהן מקרון הרכבת, בדרך להשמדה, אל זרועותיהן של נשים נוצריות שהמתינו לאורך המסילה.
  4. כנסיות ומנזרים שהסתירו משפחות יהודיות במרתפיהן.
  5. ממשלת דנמרק שסייעה ליהודים.

ראו גם: קטגוריה:חסידי אומות העולם

תגובת יהודי ארצות-הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון הג'וינט היהודי, שפעל למען יהודי התפוצות, סייע רבות ליהודים בתקופת השואה: בשנות ה-30 תמך הארגון במאות אלפי יהודים בגרמניה שנושלו מפרנסתם על ידי הנאצים. בשנות המלחמה נשלחו עשרות מיליוני דולרים לצורכי סעד, כמו בתי-תמחוי, בתי חולים, בתי-מחסה לילדים ובתי-ספר. חבילות מזון ובגדים נשלחו לגטאות (בעיקר לגטו ורשה) ולמחנות הריכוז. יתרה מזאת, ה"ג'וינט" סייע ל-80 אלף יהודים באירופה הכבושה להגר ליבשות אחרות.

ב-1942, בהשפעת הלחץ הפוליטי מצד יהודי ארצות הברית, התפרסמה ההצהרה הראשונה של חבר הלאומים לגינוי ההשמדה. חבר הלאומים הזהיר את גרמניה ודרש את הפסקת הרצח ההמוני.

במרץ 1943, ביוזמת יהודי ארצות הברית, בדקו השלטונות האמריקאיים את האפשרות להציל 70 אלף יהודים מבולגריה תמורת הלוואה כספית לממשלת בולגריה. התוכנית נגנזה מחמת חוסר טיפול מתאים. המחנך היהודי חיים אהרון קפלן מתח ביומן גטו ורשה ביקורת נוקבת על הסלקטיביות בה נהגו עסקני הג'וינט בהעברת הסיוע לגטו.

פעולות ההצלה של יהודי שווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים ישראל אייז, רחה שטרנבוך, אלפרד שוורצבאום[10] ועוד יהודים תושבי שווייץ נצלו את מיקומם במרכז השטחים הכבושים לשם שליחת מוצרי מזון ליהודים בשטחי כיבוש הרייך השלישי וכך אפשרו לרבים מהם לשרוד וכן עסקו בהברחתם לתוך גבולות שווייץ בצורות ליגאליות ושאינן ליגאליות. חיים ישראל אייז, סוחר חרדי מציריך, אף פיתח מתחת לאפה של המשטרה שיטה למשלוח דרכונים ותעודות אזרחות של מדינות דרום אמריקה ליהודים בגטאות על מנת לשפר את יחס הנאציים אליהם ואומנם בשלב ראשון נשלחו מחזיקי הדרכונים למחנה ויטל וחלקם אף הצליח לשרוד את המלחמה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ =German Jewish Refugees, 1933-1939, אנציקלופדיית השואה, באתר מוזיאון השואה האמריקני
  2. ^ BBC ON THIS DAY | 17 | 1942: Britain condemns massacre of Jews
  3. ^ Max Frankel (November 14, 2001). "Turning Away From the Holocaust". The New York Times. 
  4. ^ Leff, Laurel (2005). Buried by the Times: The Holocaust and America's Most Important Newspaper. New York: Cambridge University Press. ISBN 0-521-81287-9. 
  5. ^ "מסעות בזמן- משלום למלחמה ולשואה" ד"ר קציעה טביביאן עמוד 268. הוצאת מט"ח 2009
  6. ^ "מסעות בזמן- משלום למלחמה ולשואה" ד"ר קציעה טביביאן עמוד 268. הוצאת מט"ח 2009
  7. ^ "מסעות בזמן- משלום למלחמה ולשואה" ד"ר קציעה טביביאן עמוד 269. הוצאת מט"ח 2009
  8. ^ "מסעות בזמן- משלום למלחמה ולשואה" ד"ר קציעה טביביאן עמוד 269. הוצאת מט"ח 2009
  9. ^ "מסעות בזמן- משלום למלחמה ולשואה" ד"ר קציעה טביביאן עמוד 269. הוצאת מט"ח 2009
  10. ^ אדרת, עופר. "כל אחד ידע, שאלף יעזור, שאלף ישתדל, שאלף יודיע הלאה", הארץ, 18 אפריל 2012.