מברק ריגנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מברק ריגנר

מברק ריגנר הוא כינויו של מברק שבו הביא גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ בעת מלחמת העולם השנייה, לידיעת העולם את הידיעה שמסר לו התעשיין הגרמני אדוארד שולטה, בדבר הפעלת הפתרון הסופי - תוכנית ההשמדה הטוטאלית של היהודים באירופה על ידי גרמניה הנאצית.

המברק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי מלחמת העולם השנייה פעל בפולין תעשיין גרמני אנטי-נאצי ושמו אדוארד שולטה כמנהל חברת מכרות גרמנית. אזור פעולתו היה בשלזיה, בקרבת מקום למחנה ההשמדה אושוויץ. במסגרת תפקידו נסע לעתים קרובות לשווייץ, ובהיותו שם מסר מידע לשירותי המודיעין של בעלות הברית. ב-29 ביולי 1942 עלה שולטה על רכבת מפולין לשווייץ, בנסיעה שמטרתה הייתה לחשוף בפני הארגונים היהודיים בשווייץ, ודרכם בפני בעלות הברית, את דבר ביצועו של "הפתרון הסופי" להשמדתם של כל יהודי אירופה באמצעות הגז ציקלון בה. בהגיעו לשווייץ נפגש שולטה בציריך עם איש עסקים יהודי בשם איזידור קופלמן, עמו היו לו קשרי עסקים, וגילה לו את הסוד הנורא. קופלמן העביר את המידע ליהודי בשם בנימין סגלוביץ', שניהל את לשכת המידע של הקהילות היהודיות בשווייץ. סגלוביץ' העביר את המידע לגרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ.

ריגנר עמד על חשיבות הידיעה ועל חומרתה, וראה לנכון להעבירה לידי ממשלות בעלות הברית ומנהיגי יהדות העולם. ריגנר התקשר להווארד אלטיג, סגן הקונסול האמריקאי בז'נבה, מסר לו את המידע וביקש שיעבירו למשרד החוץ האמריקאי, ולידיעת הרב סטיבן וייז, ממנהיגי יהדות ארצות הברית. אלטינג העביר את המידע במברק למשרד החוץ, וציין כי ריגנר הוא מקור מהימן.

ריגנר העביר ב-29 באוגוסט 1942 מברק זהה, באמצעות הקונסוליה הבריטית, גם לידיעת חבר הפרלמנט הבריטי היהודי סידני סילברמן. משרד החוץ האמריקאי לא העביר את תוכן המברק לרב וייז והרב וייז קיבל את תוכנו מידי סידני סילברמן.

המברק, שבספרי ההיסטוריה זכה לכינוי "מברק ריגנר", נחשב לידיעה שאישרה בעיני בעלות הברית ויהדות העולם את דבר ההשמדה הטוטאלית של יהודי אירופה בידי הנאצים.

להלן תוכנו של המברק:

נתקבל דיווח מעורר חרדה שבמטה הפיהרר נדונה ונשקלת תוכנית לחסל את כל היהודים שבמדינות הכבושות בידי גרמניה או הנתונות לשליטתה, שלושה וחצי - ארבעה מיליונים. הם יחוסלו במכה אחת, אחרי שיגורשו וירוכזו במזרח, וזאת כדי לפתור אחת ולתמיד את בעיית היהודים באירופה. התוכנית המדווחת מתוכננת לסתיו, נמסר ששיטות הפעולה המתוכננות כוללות שימוש בחומצה פרוסית. אנו מעבירים את המידע עם כל ההסתייגות הדרושה; היות שאין אפשרות לאשר את מידת דיוקו. נטען שלמודיע יש קשרים הדוקים עם הרשויות הגרמניות הגבוהות ביותר, ובדרך כלל דיווחיו מהימנים

תגובת בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימים התברר כי המידע שהעביר אדוארד שולטה, שנכלל במברק ריגנר, איננו מדויק; רצח היהודים כבר לא היה בדיון ועמד להתחיל, אלא היה כבר בעיצומו, לאחר שהחל עם פעולות האיינזצגרופן בעת הפלישה לברית המועצות, והשימוש בחומצה פרוסית - ציקלון בה, כבר החל במחנה ההשמדה אושוויץ. כמו כן הידיעה כי נקבע מועד יעד לסיום ההשמדה בסוף 1942 לא היה נכון, ההשמדה נמשכה במלוא המרץ גם בשנים שלאחר מכן ועד לסיום המלחמה. גם במברק עצמו הובעה הסתייגות באשר לדיוקו של המידע. עם זאת היה במברק אישור למידע שהגיע לבעלות הברית ממקורות שונים בדבר ההשמדה הטוטלית.

אף על פי שמברק ריגנר היה הידיעה המוסמכת הראשונה על דבר השמדת היהודים, הייתה תגובת בעלות הברית רפה, מאכזבת והצהרתית בלבד. בתחילה סירב משרד החוץ האמריקאי להעביר את תוכנו לידיעת הרב וייז, לטענתו עקב חוסר אימות לתוכן המברק. כאשר הרב וייז קיבל את תוכן המכתב מידי סידני סילברמן, הוא שלח ב-9 בספטמבר 1942 מברק לתת שר החוץ סמנר וולס (אנ') ותת השר הזמינו לשיחה וביקש מהרב וייז שלא לפרסם את תוכנו עד שמידע יאושר. וייז הסכים לכך אך העביר את תוכן המברק למספר שרים בממשל, לנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט ולמספר אנשי כמורה נוצריים. ב-3 בספטמבר 1942 קיבל נשיא אגודת ישראל בניו יורק מברק דומה למברק ריגנר מאחד מאנשי ועד ההצלה שהוקם בשווייץ והודיע על כך לרב וייז שמיהר להקים ועדת חירום של מנהיגים יהודים. הממשל האמריקאי שוכנע לבסוף באמיתות מברק ריגנר וב-24 בנובמבר 1942 פרסם הרב וייז את תוכנו בעיתונות. מידע דומה מסרה גם הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, ומשרד החוץ הבריטי אישר אף הוא את המידע. הידיעות על רצח היהודים החלו להופיע בכותרות ראשיות של עיתונים במדינות השונות.

ב-27 בנובמבר 1942 כונסה ועידה של האיגודים הגדולים של יהדות ארצות הברית, הקונגרס היהודי האמריקאי, בני ברית, המזרחי, אגודת ישראל, התאגדויות פועלים יהודים וגופים אחרים, ובה נשא דברים הרב וייז. וייז הודיע בוועידה כי לפי מסמכים שראה בעיניו במחלקת המדינה בוושינגטון התקבל אישור מפי "פקיד נאצי גבוה" לפקודת היטלר להשמיד את כל היהודים באירופה עד סוף 1942. וייז לא הזכיר את שמו של שולטה או את מברקו של ריגנר, אך מתוכן דבריו ברור כי הסתמך על מברק ריגנר.

למחרת, ב-28 בנובמבר 1942 שיגרו הרב וייז ונשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים ויצמן, מברק אל הוועד הלאומי בירושלים בו נאמר בין השאר:

התקיימה ועידת ההסתדרויות היהודיות הראשיות.....הוועידה קיבלה ותומכת בהחלטה לקיים את יום רביעי שני בדצמבר, כיום צום, אבל ותפילה של כל היהודים בכל העולם לזכר הקורבנות היהודיים ונגד הפשע הגדול ביותר נגד האנושות. העובדות הנוגעות למעשי הזוועה נגד העם היהודי אשר הופיעו בעתונות מתאשרות כעת ללא צל של ספק. היטלר פקד להשמיד את כל היהודים בארצות הכיבוש הנאצי עד 31 בדצמבר 1942. שני מליון יהודים כבר נרצחו.

טלגרמה של ויצמן ווייז לוועד הלאומי: הידיעות על השמדת יהודי אירופה מתאשרות ללא ספק, דבר, 4 בדצמבר 1942

פרסום דבר ההשמדה הגיע לשיאו כאשר ממשלות בעלות הברית וממשלת צרפת החופשית פרסמו ב-17 בדצמבר 1942 הודעה משותפת, שהתפרסמה בו בזמן במוסקבה, בלונדון ובוושינגטון על השמדת יהודי אירופה. בהודעה נמסר כי נרצחו מאות אלפי יהודים, בעת שמספר הנרצחים בפועל היה כבר מיליונים. בהצהרה התחייבו ממשלות בעלות הברית להעניש את האחראים לפשע זה. ההצהרה אמרה, בין היתר:

תשומת לבן של הממשלות ... הופנתה לידיעות הרבות שהגיעו מאירופה, כי הממשלה הגרמנית לא זו בלבד שהיא מונעת מאנשים מבני הגזע היהודי הנמצאים בשטחים הנתונים לפיקוחה הברברי את הזכויות האנושיות היסודיות ביותר, אלא גם, מוציאה לפועל את כוונתו של היטלר שהוא חזר עליה פעמים רבות – להשמיד את היהודים באירופה. מכל ארצות הכיבוש מועברים יהודים בתנאים אכזריים ומעוררי זוועה למזרח אירופה, לפולין, שנועדה להיות בית המטבחיים העיקרי. ... מספר הקורבנות של אכזריות דמים זו כבר מגיע למאות אלפים רבות של גברים, נשים וילדים חפים מפשע. הממשלות הנ"ל והוועד הלאומי הצרפתי מגנים בביטויים החריפים ביותר שאפשר להעלותם על הדעת את השיטה החייתית הזאת של השמדת אנשים בקור רוח. הם מצהירים כי מעשים אלה עשויים לחזק את החלטתם של כל העמים שוחרי החופש להפיל את העריצות ההיטלראית הברברית. הם חוזרים ומאשרים את החלטתם הכנה ונאמנה, להבטיח כי כל האחראים לפשעים אלה לא ימלטו מעונשם וכי יינקטו כל האמצעים המעשיים הדרושים כדי להגיע למטרה זו.

כל מדינות הברית מצהירות: כל האחראים להשמדת היהודים יבואו על ענשם, דבר, 18 בדצמבר 1942[1]

למרות ההצהרה לא עשו ארצות הברית ובריטניה דבר כדי לעצור את ההשמדה. באותה עת עצמה, כאשר פורסמה ההצהרה, שירת בעמדת מפתח, בסמכות למתן היתרי הגירה לארצות הברית, עוזר שר החוץ האמריקאי לבעיות המלחמה המיוחדות, ברקינרידג' לונג, שעשה כמיטב יכולתו לסכל הצלת יהודים.

ב-19 באפריל 1943, ביום בו החל מרד גטו ורשה, התכנסה באי ברמודה ועידת ברמודה שנועדה לעסוק בעניין פליטי המלחמה בני כל הגזעים והלאומים, ולא בעניין הפליטים היהודים בלבד. בוועידה השתתפו בריטניה וארצות הברית, ודיוניה נמשכו תשעה ימים. אף ארגון יהודי לא הוזמן להשתתף בוועידה, ונדחו פניות של ארגונים יהודיים שהציעו לנהל משא ומתן עם גרמניה להצלת יהודים, בטענה כי אין לנהל משא ומתן עם גרמניה עד לכניעתה המוחלטת. החלטות הוועידה נשמרו בסוד ועיקרן כי אין ביכולתן של בעלות הברית להקצות ספינות לחילוץ פליטים מאירופה וכי לא ינוהל כל משא ומתן עם הנאצים. ככל הנראה לא הייתה מטרת הוועידה להציל יהודים, אלא להרגיע את דעת הקהל במדינותיהן.

רק כשנה וחצי לאחר שיגור המברק, בינואר 1944, הקים הנשיא רוזוולט את הוועדה למען פליטי המלחמה שנועדה לפעול להצלת יהודים – אך פעולתה הייתה דלה; היא סייעה למנוע את משלוחם של חלק מיהודי בודפשט לאושוויץ, להציל מעט יהודים מאיטליה ולהקים מרכז לפליטים בניו יורק. על הקמת הוועדה כתב ריגנר בספר זיכרונותיו: "מאז מברקי הראשון חלפו 18 חודשים, שבמהלכם נמשך הטבח ללא פשרות ומיליוני יהודים הוקרבו".

תגובת היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת תהליך ההשמדה הטוטלית ב-1941 החלו להגיע לארץ ישראל ידיעות מקוטעות על רצח היהודים בשטחי ברית המועצות שנכבשו על ידי הנאצים. במהלך 1942 התגבר זרם הידיעות. בתחילה התגובות בארץ היו של אי אמון, והידיעות שפורסמו בעיתונות העברית סוייגו בהערות על כך שאין להן אישור.

כאשר קיבל ריגנר את המידע מפיו של שולטה ושלח את מברקו לבעלות הברית, הוא העביר את תוכן המסר של שולטה לידיעת נציגי הסוכנות היהודית בז'נבה, חיים פוזנר וריכרד ליכטהיים, ששהו בשווייץ הנייטרלית כדי לקיים ממנה קשרים עם היהודים בגרמניה ובשטחי הכיבוש. הם הביאו את המידע לידיעת חיים ברלס, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שהעבירהּ לידיעת הנהלת הסוכנות בירושלים. הידיעה הגיעה לסוכנות בשיאה של התקופה שכונתה לימים מאתיים ימי חרדה, כאשר כוחות קורפוס אפריקה של הגנרל ארוין רומל התקדמו לכיוון תעלת סואץ וביישוב היה חשש כבד לכיבוש הארץ על ידי הנאצים. הנהלת הסוכנות שקלה והחליטה לא לפרסם את המידע באותם חודשי חרדה, כדי שלא לעורר פניקה, ומשום הקושי להאמין במידע המחריד.

בראשית נובמבר 1942 חלפה החרדה לגורל היישוב כאשר הבריטים ניצחו את כוחותיו של רומל בקרב אל-עלמיין השני והדפו אותם מערבה. סמוך לאחר מכן הגיעה לארץ ישראל קבוצה מאנשי היישוב שהוחזרו מאירופה הנאצית. הקבוצה כללה 69 יהודים, רובם נשים וילדים שרוכזו מ-13 ערים בפולין ו-17 מהם מגרמניה עצמה. הקבוצה עזבה את פולין ב-28 באוקטובר 1942, וב-11 בנובמבר 1942 יצאו אנשי הקבוצה ברכבת מווינה בדרכם לארץ ישראל. ב-14 בנובמבר 1942 חצתה הרכבת את הגבול לארץ ישראל והגיעה לתחנתה הסופית בתחנת הרכבת של עפולה. מעפולה יצאו אנשי הקבוצה בדרכם למחנה המעצר בעתלית לשם חקירה על ידי אנשי המודיעין הבריטי ונציגי הסוכנות היהודית.הם שוחררו מעתלית ב-23 בנובמבר 1942. היו בין אנשי הקבוצה שניים מחברי קיבוץ דגניה ב' ואיש האוניברסיטה העברית בירושלים, אנשי עילית ביישוב, המושרשים היטב בארץ, שעדויותיהם היו נאמנות על החוקרים, שהתקשו להתנער מחוסר האמון בידיעות כה קיצוניות ומזעזעות. אחד מאנשי הקבוצה, יעקב קורץ, איש ציבור ידוע ומנהיג ציוני בעיר הולדתו פיוטרקוב בפולין ותושב תל אביב, ניסה להבין את הרקע לתגובה בארץ. לדבריו גם יהודי פולין, שעל פניהם חלפו רכבות המוות ממערב וממרכז אירופה, ובסביבת מגוריהם נכחדו המוני יהודים, סירבו להאמין בקיומם של מתקני השמדה ומשרפות ולכך שהילדים, הזקנים והחולים מושמדים ראשונה.

על הלך הרוחות ביישוב, שאנשיו סירבו להאמין בידיעה כה מחרידות העיד יעקב קורץ בספר עדות שראה אור עוד במהלך השואה:

לא האמינו לי; אמרו כי מפריז אני; שאלו שאלות וחקרו חקירות, כאילו הייתי פושע, הרוצה לרמות אנשים לשם כונות מסוימות או מוציא דיבה, הבודה את הדברים מלבו להרע למישהו. שאלוני: מהיכן אתה יודע, מה אירע בשאר מקומות, בזמן שהיית כלוא בתוך הגטו שלך? מנין אתה יודע. מה נעשה ליהודים שהועברו, והרי לא היית שם?

בספרה "הנהגה במילכוד - היישוב היהודי נוכח השואה" כתבה על כך פרופ' דינה פורת:

השואה חרגה מן הנסיון האנושי והקיבוצי, ואפילו בעברו של עם למוד סבל כעם היהודי הייתה אירוע ללא תקדים, שקשה להאמין בהתרחשותו. גם היהודים באירופה הכבושה התקשו וסירבו להאמין: אנשים שהצליחו לזחול מקברי האחים ולחזור אל שרידי קהילתם - נתקלו באי אמון גמור.

בספרו "המליון השביעי - הישראלים והשואה" מתאר תום שגב גם הלך רוח של השלמה ביישוב עם הידיעות המחרידות:

הידיעות על רצח היהודים לא באו במפתיע. הן נתפסו כתופעת לוואי של המלחמה ותאמו הערכה מפוכחת מאד של מטרות האידאולוגיה הנאצית. הנטייה להאמין באפשרות הגרועה ביותר מעוגנת במעמקי המסורת היהודית; באורח פרדוקסלי היא משמשת יסוד גם לאופטימיות שורשית מאד. וזו גם נשענת על היסטוריה ארוכה של רדיפות, גירוש והרג, עד חיסולן של קהילות יהודים שלמות, ועל אלפי שנים של הישרדות ותקומה. הידיעות שהגיעו מארצות הכיבוש נשמעו אפוא כחזרה על רדיפות היהודים בעבר ולא חרגו ממה שהיה אצור בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. הן אימתו את הציפיות מגרמניה הנאצית, תאמו את יסודות האידאולוגיה הציונית, והן נגולו בהדרגה, במהלך שנים: אנשים למדו לחיות איתן משנה לשנה, שלבים שלבים, כל שלב הכינם לבא אחריו

בשלב זה, לאחר שחלפה סכנת כיבוש הארץ על ידי הנאצים, החליטה הנהלת הסוכנות לפרסם הודעה רשמית על דבר ההשמדה, ופירסמה ב-22 בנובמבר 1942 הודעה לפיה נתקבלו ידיעות "ממקורות מהימנים ומוסמכים" שהנאצים החלו במסע השמדה שיטתי של יהודי פולין.[2] המידע שהגיע מאנשי הקבוצה קיבל אישור ודאי ב-28 בנובמבר 1942 במברק ששיגרו הרב וייז ונשיא ההסתדרות הציונית ד"ר חיים ויצמן אל הוועד הלאומי בירושלים, שהתבסס על המידע שהגיע ממברק ריגנר.

בהגיע האישור הוודאי הכריזה הנהגת היישוב על שלושה ימי אבל מ-30 בנובמבר עד 2 בדצמבר 1942.‏[3] נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, בוטלו כל הצגות הקולנוע ברחבי הארץ והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות.

את תחושת היישוב מול הידיעה הביע נתן אלתרמן במדורו "רגעים" בעיתון הארץ ב-27 בנובמבר 1942, בשירו עז המבע "מכל העמים",[4] הפותח בבתים:

בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,
מנורווגים, מצ'כים, מבריטים,
ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,
ילדים יהודים, ילדים חכמים,
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים –
הם קוראים רק לאם: אל תביטי.

ומסיים בבתים:

שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרג מול כיסא כבודך,
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת.
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.

מלבד הפגנת ההזדהות ושלושת ימי האבל, היה היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל חסר אונים אל מול גודל האסון. המעט שנעשה בהמשך תקופת השואה, שלאחר האישור על דבר ההשמדה, שקיבל היישוב מפי 69 אנשי היישוב שהגיעו לארץ ב-14 בנובמבר 1942 וממברקם של הרב וייז וד"ר חיים ויצמן מ-28 בנובמבר 1942, ולאחר הכרזת בעלות הברית מ-17 בדצמבר 1942, היה הקמתו ב-22 בנובמבר 1942 של ועד ההצלה שבראשו עמד יצחק גרינבוים ממנהיגי יהדות פולין לפני השואה ולימים שר הפנים הראשון של מדינת ישראל. ועד ההצלה החל לפעול ב-31 בינואר 1943 ובשנים 1943 ו-1944 פעלה מטעמו באיסטנבול שבטורקיה משלחת הצלה שנקראה "המשלחת הארץ ישראלית בקושטא". עקב אמצעיו הדלים של היישוב, ומול אדישות בעלות הברית ועוצמתה של גרמניה הנאצית, לא עלה בידי ועד ההצלה והמשלחת באיסטנבול אלא הצלתם של פחות משתי רבבות יהודים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מברק ריגנר באתר מוזיאון השואה בוושינגטון. בצילום מופיע המברק ששיגר סידני סילברמן לסטיבן וייז ב 27 באוגוסט 1942 בו הוא מצטט את נוסח המברק ששיגר לו ריגנר ב-8 באוגוסט 1942
  • שתי דעות על תגובת היישוב: דעתו של משה ארנס, דעתה של דינה פורת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]