האימפריה היפנית והשואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

למרות שהאימפריה היפנית הייתה אחת ממדינות הציר ובשל כך בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, היא לא השתתפה באופן פעיל בשואה. עמדות אנטישמיות לא היו דומיננטיות ביפן במהלך מלחמת העולם השנייה והיה עניין מועט מאוד ב"שאלה היהודית", שנתפסה כסוגיה אירופאית שלא קשורה ליפן[1]. יתר על כן, גרמניה הנאצית כמעט ולא לחצה על יפן בנושא[1].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1936 נחתם הסכם אנטי-קומינטרן, בין גרמניה הנאצית לאימפריה היפנית ומדינות נוספות.  

היפנים קיוו שהסכם אנטי-קומינטרן יהיה למעשה ברית נגד ברית המועצות, וזה בהחלט איך שהסובייטים תפסו זאת[2]. לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, התרחקה יפן מגרמניה לאור ההתקרבות שלה לברית המועצות הקומינסטית[2].  לאחר הסכם האנטי-קומינטרן בא ההסכם התלת-צדדי מספטמבר 1940, שכוון יותר נגד ארצות הברית כאיום העיקרי של מדינות הציר ולא את ברית המועצות[3]. הסכם האנטי-קומינטרן חודש לאחר מכן בנובמבר 1941 לאחר הבאת כמה חברים חדשים להסכם[4].

בזמן מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 בדצמבר 1938 קיבלה ממשלת יפן החלטה לאסור את גירוש היהודים ביפן עצמה, מנצ'וקוו ובשטחים שכבשה בסין. הצעד נחשב לצעד שקול שבא להימנע מסכסוך עם ארצות הברית. עם זאת, גם לאחר המתקפה על פרל הארבור והכרזות מלחמה הדדיות בין האמריקאים ליפנים, היפנים המשיכו עם המדיניות הנייטרלית כלפי היהודים[5].

כלי תקשורת יפניים דיווחו על האנטישמיות הגואה בגרמניה, אך ברגע שהיפנים הצטרפו לברית מדינות הציר, הופעלה צנזורה על כל כתבת חדשות שהציגה את גרמניה באור שלילי[1]. גרמניה הנאצית לא לחצה על היפנים בנושא "השאלה היהודית", וממשלת יפן לא התעיינה אף היא בנושא זה[1].

בשנת 1941 ניסה בכיר האס אס יוזף מיזינגר (אנ'), שהיה איש קשר הגסטאפו בשגרירות גרמניה בטוקיו, להשפיע על היפנים להשמיד כ-18,000-20,000 יהודים שנמלטו מאוסטריה וגרמניה ושגרו בהתיישבות הבין-לאומית בשנגחאי שנכבשה על ידי יפן[6][7]. הצעותיו כללו יצירת מחנה ריכוז באי שנמצא בדלתא של היאנגצה[8], הצעה אחרת הייתה הרעבה על ספינות משא מול חופי סין[9]. בסופו של דבר, היפנים בנו את גטו שנגחאי ברובע הונגקוֹאוּ של שאנגחאי[10], יהודים שגרו בגטו יכלו לעזוב אותו רק באישור מיוחד מהשלטונות היפנים. כ-2,000 יהודים מתו בגטו שנגחאי בתקופת המלחמה; אולם התנאים בגטו תוארו כטובים בדרך כלל, שכן השלטונות היפניים לא הפלו את היהודים יותר מאשר כלפי אירופאים אחרים בעיר הכבושה[11][10]. חלק מן היהודים בגטו השתתפו בתנועת מחתרת שמטרתה להשיג מידע ולהשתתף בפעולות חבלה במתקנים יפניים, וכן לסייע לטייסים אמריקנים שהופלו להימלט לטריטוריה סינית.

בשנים 1940–1941, הדיפלומט היפני צ'יאונה סוגיהארה, סגן הקונסול של האימפריה היפנית ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית, על פי האומדן, עד מועד סגירת הקונסוליה היפנית, הספיק סוגיהארה להנפיק יותר מ־2,150 ויזות ליהודים שנמלטו מאירופה (מספר הניצולים היה גבוה יותר ממספר הוויזות, כיוון שוויזות למבוגרים כללו גם את ילדיהם. מספר הניצולים נאמד על ידי יד ושם ב-1,600 לכל הפחות). לאחר המלחמה הוא הוכר כחסיד אומות העולם, האזרח היפני היחיד שזכה לכבוד זה[12] [13].

יהודי אינדונזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – יהודי אינדונזיה במלחמת העולם השנייה

מקרה חריג שבו שהושפעה מגרמניה הנאצית הייתה היחס ליהודי אינדונזיה, שהיו תחת כיבוש יפני בזמן מלחמת העולם הועברו למחנות ריכוז ועבודות כפיה בתת-תנאים, לצורכי מכונת המלחמה היפנית בעוד הם מופרדים משאר אוכלוסיית המחנה. במדינה יש היום מוזיאון קטן לזכר השואה, המתוחזק על ידי הקהילה היהודית המקומית[14].

לאחר פלישתה של יפן לאינדונזיה התחיל בידוד האזרחים האירופאים ובתוכם היהודים מהאוכלוסייה המקומית והכנסתם לגטו. בניגוד לחיילים שנלקחו בשבי מיד עם כניעת כוחות הצבא המקומי, תושבי אינדונזיה החלו להרגיש את השפעות הכיבוש בהדרגה. בשלב הראשון נדרשו כלל האזרחים להרכין ראשם בפני אנשי הצבא שעוברים לידם. בשלב השני נאסרה ההאזנה לרדיו, כל בתי הספר נסגרו וילדים נאלצו להישאר בבית, ובשלב מאוחר יותר נשלחו גברים לחוד, ונשים וילדים לחוד למחנות ריכוז. היפנים אסרו על האזרחים האירופאים (ובהם היהודים) לסחור והיה להם מחסור בביגוד, אוכל, מצעים. הם סבלו מצפיפות רבה ואוכלסו במקומות קטנים הרבה אנשים. בעקבות הרעב, אנשים מתו וחלו במחלות כגון ברי ברי, מלריה ועוד[15][16].

נראה כי למרות קיומה של ספרות אנטישמית ביפן, בראשית תקופת הכיבוש היפני לא הייתה אפליה בין יהודים למי שאינם יהודים, ויהודים אף לא נדרשו לציין את דתם בשום צורה הידועה לנו. עם זאת, במחצית השנייה של 1943 חל מפנה ביחס של היפנים ליהודים. באחדים מהמחנות נדרשו אז כל הנשים, גם אלו שהגיעו למחנה כאירופאיות, להצהיר אם הן יהודיות, ובאחדים ממחנות הנשים, בעיקר בטנגרנג ובאדק שבבטביה, הופרדו היהודיות וילדיהן משאר האנשים. מכמה עדויות עולה, כי אספקת המזון ליהודים הייתה דלה אף מאספקת המזון הכללית. רבים מתו מאפיסת כוחות, מתת-תזונה וממחלות[16].

אחרי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא היו המודעות לשואה ביפן בתקופה שמיד לאחר המלחמה, שכן לא כוחות הכיבוש של האמריקאים ולא היפנים ראו את הנושא כנושא משמעותי. הדבר השתנה בתחילת שנות ה-50, כאשר התרגום ליפנית של יומנה של אנה פרנק פורסם ביפן ב-1952, הספר נמכר כמה מיליוני עותקים באותה תקופה. ב-1995 הוקם ביפן מוזיאון השואה היחיד באסיה שאינו נמצא בישראל[1]. מצד שני, הכחשת השואה הייתה נפוצה יחסית, במיוחד במהלך שנות ה-80, שזכו לפופולריות בין היתר על ידי יצירותיו של מסמי אונו[1].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Medzini, Meron (2019-01-08). "Chapter 13: The Japanese, the Holocaust of European Jewry, and Israel". Under the Shadow of the Rising Sun (באנגלית). Academic Studies Press. pp. 149–177. doi:10.1515/9781644690246-015. ISBN 978-1-64469-024-6. ארכיון מ-2021-09-16. נבדק ב-2021-09-16.
  2. ^ 1 2 Bosworth, Richard J. B.; Maiolo, Joseph A., eds. (2015). Politics and Ideology. The Cambridge History of the Second World War. Vol. 2. Cambridge: Cambridge University PRess. ISBN 9781107034075.
  3. ^ Schroeder, Paul W. (1958). The Axis Alliance and Japanese-American Relations, 1941. Cornell University Press. p. 154. ISBN 0801403715. נבדק ב-23 באוקטובר 2020. {{cite book}}: (עזרה)
  4. ^ Osmanczyk, Edmund J. (1990). The Encyclopedia of The United Nations and International Relations (2nd ed.). Bristol: Taylor and Francis. ISBN 0850668336.
  5. ^ Goodman, David G.; Miyazawa, Masanori (7 בנובמבר 2000). Jews in the Japanese Mind: The History and Uses of a Cultural Stereotype. Lexington Books. ISBN 9780739101674 – via Google Books. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ Marvin Tokayer and Mary Swartz, The Fugu Plan: The Untold Story of The Japanese And The Jews During World War II, Gefen Publishing House Ltd, 2004. מסת"ב 9652293296
  7. ^ Japanese, Nazis & Jews: The Jewish Refugee Community in Shanghai, 1938–1945 by David Kranzler.
  8. ^ O'Neill, Mark, "A Saved Haven: Plans to rejuvenate Shanghai's rundown former Jewish ghetto will celebrate the district's role as a sanctuary during the Second World War", South China Morning Post, August 1, 2006; Features: Behind the News; p. 11.
  9. ^ "Jane Shlensky, "Considering Other Choices: Chiune Sugihara's Rescue of Polish Jews," North Carolina School of Science and Mathematics Durham, NC, 2003, p. 6" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-03-08. נבדק ב-2013-07-08.
  10. ^ 1 2 Tyler, Patrick E. (29 ביוני 1994). "Patrick E. Tyler, "Jews Revisit Shanghai, Grateful Still that it Sheltered Them." New York Times, June 29, 1994". The New York Times. ארכיון מ-25 ביולי 2021. נבדק ב-16 בספטמבר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ Ernest G. HeppnerShanghai Refuge – A Memoir of the World War II Jewish Ghetto, Bison books, U of Nebraska Press, 1993 (אורכב 16.09.2021 בארכיון Wayback Machine) מסת"ב 0803223684.
  12. ^ "Chiune (Sempo) Sugihara". encyclopedia.ushmm.org (באנגלית). ארכיון מ-2021-09-16. נבדק ב-2021-09-16.
  13. ^ Sakamoto, Pamela Rotner (1998). Japanese Diplomats and Jewish Refugees: A World War II Dilemma (באנגלית). Praeger. pp. xi. ISBN 978-0-275-96199-2. ארכיון מ-2021-09-16. נבדק ב-2021-09-16.
  14. ^ ג'ורנל, וול סטריט (2022-02-26). "מוזיאון שואה קטן מוקם בעיירה באינדונזיה - וההתנגדות גדולה". Globes. נבדק ב-2023-08-10.
  15. ^ "אמא אווזה" באינדונזיה | עדים דוממים - סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם, באתר www.yadvashem.org
  16. ^ 1 2 אילה קלמפרר-מרקמן, "רק אלוהים שמר עלי": יהודים במחנות ריכוז יפניים באינדונזיה, Zmanim: A Historical Quarterly / זמנים: רבעון להיסטוריה, 2014, עמ' 72–79
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=האימפריה_היפנית_והשואה&oldid=38300791"