יחיאל די-נור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יחיאל די-נור ורעייתו ברומא, 1959
יחיאל די-נור מעיד במשפט אייכמן

יחיאל די-נור (פיינר) (16 במאי 190917 ביולי 2001) היה סופר ישראלי יליד פולין, ניצול מחנות ההשמדה הנאציים, שכתב על השואה ביידיש ובעברית ומוכר בעיקר בשל סדרת ספריו סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים. די-נור נודע בשם העט "ק. צטניק" (מבוטא: "קָצֵטניק", מושג שפירושו "אסיר במחנה ריכוז"[1]) ושימש כעד במשפט אייכמן.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

די-נור נולד בשנת 1909 בסוסנוביץ שבפולין בשם יחיאל פיינר. הוא למד בישיבת חכמי לובלין שבעיר לובלין, והיה ידוע כעילוי, בין מתי המעט שלמדו קבלה מפי ראש הישיבה. בצעירותו כתב שירים ביידיש, והיה עסקן של צעירי "אגודת ישראל" בפולין שבין מלחמות העולם.

תקופת השואה עברה עליו, כמו על יהודים רבים באירופה, במחנות עבודה וריכוז. הוא נחקר פעמיים על ידי הגסטאפו בעיר קטוביץ, אז ראה לראשונה את אדולף אייכמן. באוגוסט 1943 הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך עבד עבודות כפייה בזקראו ובמחנה נוסף. משפחתו – אשתו, הוריו, אחיותיו ואחיו – נספו כולם בשואה. אח אחד שרד והיגר לקנדה.

לאחר שחרורו מצא את תכלית חייו בתיעוד סיפור משפחתו וחוויית השואה. ספרו הראשון "סלמנדרה" שהחל בכתיבתו עוד באירופה, טרם עלייתו לארץ, היווה פריצת דרך ספרותית ב"המציאו" ז'אנר ספרותי שלא היה קיים עד אז: רומן תיעודי. באמצעות סיפור שהורכב ברובו מחומרים היסטוריים-תיעודיים, טווה רומן בדיוני, עתיר בפרטים על גבול הפורנוגרפיה. באמצעות הכתיבה בסוגה זו, הצליח להעביר את מוראות השואה - לראשונה בעולם שלאחר המלחמה - באופן פופולרי. ספרו זה ובמיוחד זה שכתב אחריו "בית הבובות" תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם כולו. את חייו הוא הקדיש לנושא. זו הווייתו כולה, עד יום מותו, אשר סבה סביב השואה והזכרונות שרדפו אותו משם.

לאחר שעלה לארץ ישראל דרך איטליה בשנת 1946, התחתן בשנית עם נינה אשרמן, בתם של הגינקולוג פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן ואשת התרבות, מלכה (וילנר) אשרמן, כמסופר בספרו האחרון בסאגה (כרוניקה) של משפחתו. נולדו להם שני ילדים: בן (ליאור, מתגורר בהרצליה ועוסק בנדל"ן) ובת (דניאלה, מתגוררת בלב תל אביב ועוסקת בהוצאה לאור).

בשמונה ביוני 1961 נאות די-נור לשמש עד במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן שנערך בירושלים, כיוון שהיה בין המעטים שפגשו את אייכמן בתקופת השואה ונותרו בחיים. באחת משתי הפעמים שבהן נחקר ק. צטניק בחדר העינויים של הגסטאפו, המשטרה החשאית הנאצית, נכח בחקירה גם אדולף אייכמן. מייד בתחילת מתן עדותו במשפט, לאחר כשמונה דקות במהלכן התבקש למסור את פרטיו האישיים ולהזדהות, קם די-נור מכסאו שעל דוכן העדים והתמוטט על רצפת האולם. השופטים נאלצו להפסיק את הישיבה ודי-נור הוצא מהאולם על אלונקה ופונה לבית החולים, שם שהה כשישה חודשים לאחר מכן. העדות והאירוע שהתרחש בבית המשפט, ובעיקר העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפה זהותו ונודע לקהל בארץ ובעולם מיהו האיש העומד מאחורי השם ק. צטניק, הפכו לאחד מסמליו המובהקים של משפט אייכמן, ששב ומאפיין את הזיכרון בימי השואה.

די-נור נפטר ב-17 ביולי 2001 בישראל. בצוואתו ביקש לפרסם את מותו רק בתום השבעה, כדי למנוע ממותו והלווייתו להפוך לאירוע תקשורתי. מעיקרי מורשתו: להניח לזכרו כ-ק. צטניק להיות מה שהיה ולא עוד. הותיר אחריו את רעייתו ושני ילדיהם.

מחקר מקיף יחיד שנעשה בעניין תולדות חייו מופיע בספרו של חוקר ספרות היידיש והשואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' יחיאל שיינטוך, "כמסיח לפי תומו"[1]. הספר נכתב על בסיס שיחות שניהל פרופ' שיינטוך עם יחיאל די-נור במשך שנים ועל בסיס מחקר ומעקב ביוגרפי שערך פרופ' שיינטוך בארכיונים שונים באירופה, על מנת לאתר פרטים ביוגרפיים של די-נור, אותם הקפיד להסתיר מעין כל, מאז הגיעו לישראל. מחקרו של פרופ' שיינטוך הוא הבסיס האיתן להבנת פועלו של די-נור, האיש והמיתוס.

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

די-נור התנגד באופן נחרץ להסכם השילומים. את תחושותיו בעניין זה הביע בפרק המסיים את ספרו היחיד שלא נכתב כפרוזה, "כוכב האפר", בפואמה "Wiedergutmachung (שילומים)".[2] בספרו "כחול מאפר" מתבטאת אשתו של ניצול השואה: "מפוטמים זבחי-מתים, אנחנו רוקדים כל הלילה את טוויסט-השילומים סביב מדורת האש הזרה".[3]

בתחילת עדותו במשפט אייכמן, טבע עבור אושוויץ את הכינוי "פלנטה אחרת". עדותו, שבמהלכה התעלף, הייתה קצרה, ונותרה חרותה בזיכרון הקולקטיבי כאחד מסמלי הטראומה של השואה.

וזו לשון עדותו, שבאה בעקבות שאלתו של התובע "מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?"

אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בעקבות טענות להתעללות של חיילי צה"ל בפלסטינים, התראיין די-נור לעיתון, וטען שעם ישראל הם השבת של העולם, וחיילים אלו במעשיהם חיללו את השבת.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני השואה עסק בכתיבה. אולם לאחר השואה ראה צורך להשמיד כל זכר לספריו מלפני השואה. הוא טס לארצות הברית ושם, בספריית הקונגרס, השמיד עותק של ספר שירה שכתב לפני פרוץ המלחמה. כן גנב ושרף את העותק האחרון שנשאר, שהיה בספרייה הלאומית בירושלים. את שארית הדפים השרופים שלח למנהל הספרייה על מנת להוכיח לו כי הספר הושמד ולא נלקח לספריה פרטית כלשהי. את מעשיו הסביר די-נור בדברים: "הספר הזה היה שייך לעולם שכבר לא קיים, לעולם שנשרף".

ספריו הם, כלשונו, "לא ספרות רגילה, אלא כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ". אפשר לראות בספריו תיעוד של חייו ושל משפחתו. קורותיו בשואה מתוארות בספרו הראשון, "סלמנדרה", שאותו כתב (ביידיש) מיד עם שחרורו מהמחנה תחת שם העט "ק. צטניק" (כינוי לאסיר במחנה ריכוז[4]). כתב היד של "סלמנדרה" הובא לישראל על ידי שליח הסוכנות היהודית באיטליה, השחקן והקריין אליהו גולדנברג, אותו השביע די-נור להוציאו לאור. הספר תורגם ונערך בידי י"ד ברקוביץ ויצא לראשונה לאור בהוצאת דביר בשנת 1946. בשנת 2009 ראתה אור המהדורה המקורית המלאה והלא ערוכה ביידיש ובעברית, עם הערות מאת פרופ' יחיאל שיינטוך.

בספר "בית הבובות"' (1953) מגולל די-נור סיפור על נשים שאולצו לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, בהן לדבריו הייתה גם אחותו, דניאלה. ספר זה תורגם ליותר מ-32 שפות, יצא לאור בתחילת שנות ה-50, ולמעשה יצר ז'אנר חדש של תיעוד ביוגרפי כסיפורת.[5]

סיפורו של אחיו הצעיר, מוני, שכילד חווה התעללות מינית במחנה הריכוז, מתואר בספר "קראו לו פיפל" אף הוא ראה אור בשנות ה-50.

בשנות ה-60 כתב את "כוכב האפר" – היחיד מבין ספריו שאינו פרוזה אלא מקבץ פואמות. ספר זה יצא גם כאלבום בשלוש שפות (עברית, אנגלית ויידיש) תחת השם "כוכב האפר אש-שטערן". לאלבום נתווספו ליתוגרפיות של האמן גרשון קניספל, והוא הפך למבוקש על ידי אספנים בעולם.

בשנת 1966 ראה אור הספר "כחול מאפר" בהוצאת עם עובד (מאוחר יותר יצא שוב לאור תחת השם "העימות"). ספר זה סוגר את מעגל חייו של די-נור ומתעד את חיי משפחתו בישראל, את המפגש עם אשתו נינה, בתם של פרופ' יוסף גוסטב אשרמן ורעייתו מלכה וילנר אשרמן, כמו גם את ימיה הראשונים של המדינה. בספר מתוארת מחלת הנפש שבה לקתה נינה, כנראה בעקבות הסימביוזה שנוצרה בינו לבינה, את הולדת ילדיו ואת הקונפליקט עם ערביי ארץ ישראל כמראה לשבר הזהות היהודי-ישראלי.

יוצא דופן מבין ספריו, הוא הספר "צופן א.ד.מ.ע." – ספר מיסטי רווי דימויים קבליים שנכתב בעקבות טיפול ב-LSD שעבר די-נור בידי הפסיכיאטר ההולנדי יאן באסטיאנס, שהתמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטרנס בהשפעת סמים. האותיות א.ד.מ.ע. נכתבו על ידי די-נור בראש כל אחד מספריו. עד יום מותו סירב להסביר את פשרן, אך אמר כי אותיות אלו הצילו אותו ממוות באושוויץ. הפרופסור שיינטוך מהחוג ללשון וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים טוען כי אותיות אלו מייצגות את ראשי תיבות של התפילה "אלהא דמאיר ענני", הנחשבת כתפילת הצלה מאגית, המכוונת לתנא רבי מאיר. "צופן א.ד.מ.ע." פורסם תחילה בגיליון מיוחד של "העולם הזה" שהוקדש כולו לסיפור, ואחר־כך ראה אור כספר בשנות ה-80. הספר מתאר את תחושותיו של די-נור בשואה במבט רטרוספקטיבי תחת השפעת הסם. בעקבות הטיפול שעבר כעבור שלושים שנה מעת הטראומה, שינה די-נור את הגדרת אושוויץ כפלנטה אחרת ושואה קוסמית, וקבע שאת אושויץ לא יצר השטן, אלא האדם באשר הוא אדם, "אנשים כמוני וכמוך" ("צופן אדמע", עמ' 123 ,119).

ספריו הדרמטיים, על השואה ועל זוועות אושוויץ, נלמדים בבתי הספר בכיתות הגבוהות כחלק ממערכי השיעור לקראת הנסיעות המאורגנות למחנות ההשמדה. כל ספריו תורגמו לשפות רבות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם.

ב-2011 הציגה הספרייה הלאומית שרידי הגזירים של ספרו מלפני השואה בתערוכה, לצד כתבי הרמב"ם, ניוטון, בובר, קפקא וש"י עגנון. בקטלוג הספרייה הלאומית זמינים שני עותקים בצילום. באפריל 2014 התפרסם כי בחנות בישראל נתגלה עותק של ספר השירים שלו, "צווייאונצוואנציק לידער פון יחיאל פיינער" – "22 שירים מאת יחיאל פיינר".[6][7]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 פרסם חוקר הספרות דן מירון מאמר ובו תקף את דרך ייצוג השואה אצל די-נור והאשים אותו בשימוש "באמצעים הספרותיים הגסים והמגרים ביותר". ב-2007 הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים הסרט "סטלגים" של ארי ליבסקר, שביקר את די-נור וקישר בינו לבין הספרות הפורנוגרפית של ספרוני הסטלגים.[8]

רשימת ספריו לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סלמנדרה (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים) יצא לאור לראשונה בהוצאת דביר בשנת 1946 (לאחר מכן, בשקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ (חיפה), 1971)
  • קראו לו פיפל. תל אביב: עם הספר, 1962
  • כוכב האפר. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשכ"ז 1966
  • פיפל (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1971
  • בית הבובות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1972
  • הדמעה, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור ('ספרית תרמיל'), תשל"ח[9] (אירוע מתוך "בית-הבובות")
  • דניאלה. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תש"מ 1980
  • נקם. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ב 1981
  • חיבוטי-אהבה. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ד 1984
  • צופן אדמע: משא הגרעין של אושוויץ (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987
  • העימות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים).‫ תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1989
  • השעון (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יחיאל שיינטוך, כמסיח לפי תומו – שיחות עם יחיאל די-נור (ק. צטניק) בליווי תעודות והערות, בית לוחמי הגטאות ומכון דב סדן, 2003.
  • רינה דודאי, קיטש וטראומה. מקרה מבחן: בית הבובות מאת ק. צטניק. מכאן כרך ו'. עמ' 125–142.
  • יחיאל שיינטוך, סלמנדרה – מיתוס והיסטוריה בכתבי ק. צטניק: יצירתו הדו-לשונית ביידיש ובעברית של ק. צטניק על רקע הביוגרפיה שלו, בליווי תעודות ומפתח שמות, ירושלים ומפעל דב סדן האוניברסיטה העברית, 2009.
  • גיל כהן, זיקוקי די-נור בעלטה: רומן אשר גיבוריו מושפעים מרעיונותיו של ק. צטניק והם מהדהדים לתוך חייהם, חממה ספרותית סטימצקי, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נגזרת פולנית מהמילה מחנה ריכוז בגרמנית: Konzetrationslager
  2. ^ ק. צטניק, כוכב האפר, עם עובד, תל אביב 1972 (מהדורה שנייה), עמ' 121-113.
  3. ^ ק. צטניק, כחול מאפר, עם עובד, תל אביב 1966, עמ' 233.
  4. ^ מחנה ריכוז בגרמנית: Konzentrationslager (קונצנטרציונסלאגר) – בראשי תיבות: KZ, מבוטא: "קָה-צֶט"; בתוספת הסופית הסלאבית "ניק" (שהתגלגלה ליידיש) לציון אדם (השוו: "קיבוצניק").
  5. ^ חוקרי התקופה סבורים שלא הייתה תופעה מאורגנת של נשים יהודיות שאולצו לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, וזאת בשל חוקי הגזע אשר אסרו על קיום יחסי מין בין ארים ליהודים. במאמרה של דליה קרפל אכן תמונות קשות בעיתון "הארץ" (6.7.2007) על סרטו של ארי ליבסקר על תופעת הסטלאגים נכתב: בסרטו של ליבסקר מתעדת המצלמה ביקור של בני נוער ישראלים באושוויץ. המורה עוצרת ליד ביתן 24 ואומרת: "לבלוק הזה הובאו בנות צעירות, יהודיות יפהפיות שעברו עיקור והן מובאות הנה אל בלוק שנקרא 'בלוק החדווה'. נותנים לכל אחת קיטון צר, נותנים לה תמרוקים וכלי איפור. היא צריכה 24 שעות ביממה להיות מוכנה לספק את היצרים של משאיות של חיילים גרמנים שמגיעים הנה... הבנות האלה נקראו 'זונות שדה'... ק. צטניק מספר על כך ב'בית הבובות'". האם יש לתיאור הזה בסיס עובדתי? נעמה שיק, דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב חקרה את ניצולן המיני של נשים יהודיות באושוויץ-בירקנאו וכתבה על כך מאמר שעתיד להתפרסם בארצות הברית. שיק, המתראיינת בסרט, הדגישה השבוע כי "בגלל תורת הגזע לא היו, באופן חד-משמעי, נשים יהודיות ששימשו כזונות בבלוק 24 באושוויץ, או בבתי הזונות האחרים שהיו במחנות אחרים. בבתי זונות אלה נאלצו לשמש נשים גרמניות ופולניות. גם לא היו מה שמכונה לכאורה 'זונות חזית' יהודיות. התצלום המוכר של פאול גולדמן (שדומה לו הופיע גם על עטיפת "בית הבובות" של ק. צטניק בעברית) הנו צילום מבוים – המספר על חזה האשה הוא לכאורה מספר מאושוויץ, אבל זהו מספר סידורי שלא היה קיים. לבקשתי, גם במוזיאון אושוויץ בדקו את התמונה ואישרו שזהו אכן זיוף". שיק אומרת, כי בגלל תורת הגזע והאיסור על יחסי מין עם יהודים כמעט לא היו מקרי אונס של נשים יהודיות על ידי גרמנים. "אני טוענת במאמרי שהיו מקרי אונס של יהודיות, אולם לא על ידי גרמנים, אלא על ידי משתפי הפעולה שלהם. היו גם מקרים של ניצול מיני, כגון נגיעות באיברים אינטימיים ו'בדיקות גינקולוגיות'". בסרט היא מספרת כיצד דבק בניצולים החשד שעשו מעשים שלא ייעשו כדי להינצל. לגבר היו בדרך כלל מציגים את השאלה "היית קאפו?" ולאשה – "היית זונה?" "יש לי מכרה שחושבת שאמא שלה קיימה יחסי מין עם אחד מהמפקדים של המחנה בשביל להציל את אחותה", אומרת שיק. "היא הייתה אשה מאוד מושכת והאנשים גדלו על זה". אבל ככל שבדקה עדויות, אוטוביוגרפיות ומסמכים, והשוותה למסמכים של הנאצים ולמקורות אחרים, לא מצאה ראיה לכך: "אין זונות יהודיות בשואה. אין מה שמכונה 'זונת חזית'".
  6. ^ מערכת ערוץ התרבות, ‏ספרו האבוד של ק.צטניק נחשף לראשונה, באתר ‏mako‏‏, ‏27 באפריל 2014‏
  7. ^ עופר אדרתספר שירים אבוד של ק. צטניק נמצא במקרה בחנות יד שנייה בצפון הארץ, באתר הארץ, 27 באפריל 2014
  8. ^ דליה קרפל, אכן תמונות קשות, הארץ, 4 ביולי 2007
  9. ^ נעמי מרגלית גל, כוחה של דמעה, מעריב, 27 באוקטובר 1978



השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
תגובת העולם לשואהתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודיתרודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץספר עדותסחורה תמורת דםהצלה בשואהחסידי אומות העולם
בעקבות השואה
הפליטיםמשפטי נירנברגמשפט אייכמןפוגרום קיילצהזיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואההסכם השילומיםהשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןהכחשת השואההנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואהפרויקט הנצחת השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל