יחיאל די-נור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחיאל די-נור
יחיאל די-נור ורעייתו ברומא, 1959
יחיאל די-נור ורעייתו ברומא, 1959
לידה 16 במאי 1909
סוסנוביץ, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 ביולי 2001 (בגיל 92)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
יחיאל די-נור מעיד במשפט אייכמן, 7 ביוני 1961.

יחיאל די-נור (פיינר) (16 במאי 190917 ביולי 2001) היה סופר ישראלי יליד פולין, ניצול מחנות ההשמדה הנאציים, שכתב על השואה ביידיש ובעברית ומוכר בעיקר בשל סדרת ספריו סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים. די-נור נודע בשם העט "ק. צטניק" (מבוטא: "קָצֵטניק", מושג שפירושו "אסיר במחנה ריכוז"[1][2]) ושימש כעד במשפט אייכמן.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

די-נור נולד בשנת 1909 בסוסנוביץ שבפולין בשם יחיאל פיינר.[3] הוא גדל בחווה של סבו ולמד בישיבת חכמי לובלין שבעיר לובלין.[4] הוא היה ידוע כעילוי,[5] בין מתי המעט שלמדו קבלה מפי ראש הישיבה. בצעירותו עסק במוסיקה וכתב שירים[4] ביידיש. כמו כן היה עסקן של צעירי "אגודת ישראל"[6] בפולין שבין מלחמות העולם.

תקופת השואה עברה עליו במחנות עבודה וריכוז. בתקופת שהותו בגטו, הוא נחקר פעמיים על ידי הגסטאפו בעיר קטוביץ. לעיתונאי וההיסטוריון תום שגב, סיפר כי מכּר שלו הצליח לסדר לו דרכון של הונדורס, שהועבר לו באמצעות השגרירות השוויצרית בברלין ומפקדת הגסטאפו בקטוביץ. בעקבות זאת, הוא הובא אל לשכת מפקד הגסטאפו בעיר, אלפרד דראייר. בעודו בלשכה, נכנס לחדר קצין בדרגה גבוהה יותר. הוא עיין בניירות, קרע אותם והשליך אותם לפח. רק מאוחר יותר נודע לדי-נור שהקצין הזה היה אדולף אייכמן. לאחר מכן הוא עוּנה בחקירה במרתף הגסטאפו לגבי מחבוא נשק שהתגלה בגטו.[7] באוגוסט 1943 הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך עבד עבודות כפייה בזקראו ובמחנה נוסף. משפחתו – אשתו, הוריו, אחיותיו ואחיו – נספו כולם בשואה.[דרוש מקור] אח אחד שרד והיגר לקנדה. עם זאת, לטענת החוקר יחיאל שיינטוך, לדי-נור כלל לא היתה אחות.[6]

לאחר שחרורו מצא את תכלית חייו בתיעוד סיפור משפחתו וחוויית השואה. הוא החל לכתוב על השואה מעט לאחר שניצל, בעודו שוהה במחנה של הצבא הבריטי ליד נאפולי באיטליה. את כתב היד של ספרו הראשון מסר לאליהו גולדנברג, חייל בבריגדה היהודית, כדי שיוציאו לאור בארץ ישראל. די-נור לא ציין בו את שם המחבר והסביר לחייל: "הם שהלכו אל הקרמטוריום, כתבו את הספר הזה! רשום את השם שלהם: ק. צטניק". שם זה הפך מאז לשמו הספרותי.[8] ספרו הראשון, "סלמנדרה", היווה פריצת דרך ספרותית ב"המציאו" ז'אנר ספרותי שלא היה קיים עד אז: רומן תיעודי. באמצעות סיפור שהורכב ברובו מחומרים היסטוריים-תיעודיים, טווה רומן בדיוני, עתיר בפרטים על גבול הפורנוגרפיה. באמצעות הכתיבה בסוגה זו, הצליח להעביר את מוראות השואה - לראשונה בעולם שלאחר המלחמה - באופן פופולרי. ספרו זה ובמיוחד זה שכתב אחריו, "בית הבובות", תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם כולו. את חייו הוא הקדיש לנושא. זו הווייתו כולה, עד יום מותו, אשר סבה סביב השואה והזכרונות שרדפו אותו משם.

די-נור עלה לארץ ישראל דרך איטליה בשנת 1946. הוא התגורר אז במרתף וגם על ספסל בשדרות רוטשילד. ב-1947 הכיר את אשתו השניה, נינה אשרמן,[9] בתם של הגינקולוג פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן ואשת התרבות, מלכה (וילנר) אשרמן, כמסופר בספרו האחרון בסאגה (כרוניקה) של משפחתו. נינה (אליה, "ניקה") אשרמן, משוררת, היתה אז נערה צעירה. לאחר שקראה את "סלמנדרה", החלה לחפש את מחברו האלמוני.[9] נולדו להם שני ילדים: בן (ליאור, עוסק בנדל"ן) ובת (דניאלה, עוסקת בהוצאה לאור). כשהתחתן בישראל, עברת את שמו ל"די-נור". עד אז נשא גם את השם קרל צטינסקי, שכמו הכינוי "ק. צטניק", גם הוא מתחיל באותיות ק. צט.[3] די-נור כתב על סיוטי הלילה שלו, מהם סבלה גם אשתו: "כאחוז קדחת הייתי ננער משנתי בזעקות חנוקות, שטוף פלגי זיעה, וניקה, הישנה לצדי, מנגבת במגבות את זיעת־חרדתי, תמיד בהלה ורחמים בעיניה".[10]

ב-7 ביוני 1961[11] נאות די-נור לשמש עד במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן שנערך בירושלים, כיוון שהיה בין המעטים שפגשו את אייכמן בתקופת השואה ונותרו בחיים. אייכמן נכח באחת משתי הפעמים שבהן נחקר בחדר העינויים של הגסטאפו, המשטרה החשאית הנאצית. מיד בתחילת מתן עדותו במשפט, לאחר כשמונה דקות במהלכן התבקש למסור את פרטיו האישיים ולהזדהות, קם די-נור מכסאו שעל דוכן העדים והתמוטט על רצפת האולם. השופטים נאלצו להפסיק את הישיבה ודי-נור הוצא מהאולם על אלונקה ופונה לבית החולים, שם שהה כשישה חודשים לאחר מכן. די-נור נדרש במשפט להזדהות בפעם הראשונה בשמו האמיתי. לתום שגב סיפר כי זו הסיבה לכך שהתעלף.[12] לטענת שגב, התעלפותו היתה "הרגע הדרמטי ביותר במהלך המשפט" ואף "אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המדינה".[4] העדות והאירוע שהתרחש בבית המשפט, ובעיקר העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפה זהותו ונודע לקהל בארץ ובעולם מיהו האיש העומד מאחורי השם ק. צטניק,[6] הפכו לאחד מסמליו המובהקים של משפט אייכמן, ששב ומאפיין את הזיכרון בימי השואה. אולם לאחר המשפט, אסר די-נור על המוציאים לאור לפרסם את תמונתו, סירב להתראיין ולא דיבר בציבור.[13]

די-נור עבר טיפול ב-LSD שהוזרק לו על ידי הפרופסור יאן באסטיאנס באוניברסיטת ליידן בהולנד. באסטיאנס התמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטראנס בהשפעת סמים. החולים סבלו לדבריו מ"תסמונת מחנות הריכוז" - הפרעה פוסט טראומטית, וה-LSD מחדד את תודעתם ומעמת אותם עם עברם. הוא מכניס אותם לטראנס, דבריהם מוקלטים ולאחר מכן הם נדרשים לנתח אותם.[14] די-נור לא השלים את סדרת הטיפולים. לדבריו, הוא הפסיק את הטיפול כאשר הגיע להכרה כי ק. צטניק ודינור הם אדם אחד. כמו כן, הגיע למסקנה כי אושוויץ לא היתה על "פלנטה אחרת", אלא בעולם הזה והיא מעשה ידי אדם. גם סיוטי הלילה שלו פסקו. כעבור עשר שנים תיעד את הזיותיו בספרו "צופן א.ד.מ.ע.", אותו כתב במשך שבועיים וחצי. לכבוד יציאת הספר אף חשף את עצמו בראיון טלויזיוני ממושך.[15]

די-נור נפטר ב-17 ביולי 2001 בישראל. בצוואתו ביקש לפרסם את מותו רק בתום השבעה, כדי למנוע ממותו והלווייתו להפוך לאירוע תקשורתי. הוא הותיר אחריו את שני ילדיהם.

מחקר מקיף יחיד שנעשה בעניין תולדות חייו מופיע בספרו של חוקר ספרות היידיש והשואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' יחיאל שיינטוך, "כמסיח לפי תומו".[16] הספר נכתב על בסיס שיחות שניהל שיינטוך עם יחיאל די-נור במשך שנים ועל בסיס מחקר ומעקב ביוגרפי שערך בארכיונים שונים באירופה, על מנת לאתר פרטים ביוגרפיים של די-נור, אותם הקפיד להסתיר מעין כל, מאז הגיעו לישראל. מחקרו של שיינטוך מסייע להבנת פועלו של די-נור, האיש והמיתוס.

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

די-נור התנגד באופן נחרץ להסכם השילומים. את תחושותיו בעניין זה הביע בפרק המסיים את ספרו היחיד שלא נכתב כפרוזה, "כוכב האפר", בפואמה "Wiedergutmachung (שילומים)".[17] בספרו "כחול מאפר" מתבטאת אשתו של ניצול השואה: "מפוטמים זבחי-מתים, אנחנו רוקדים כל הלילה את טוויסט-השילומים סביב מדורת האש הזרה".[18]

בתחילת עדותו במשפט אייכמן, טבע עבור אושוויץ את הכינוי "פלנטה אחרת". עדותו, שבמהלכה התעלף, הייתה קצרה, ונותרה חרותה בזיכרון הקולקטיבי כאחד מסמלי הטראומה של השואה.

וזו לשון עדותו, שבאה בעקבות שאלתו של התובע "מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?"

אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק.

שנים אחר כך, בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שעבר (שכלל היפנוזה), חזר בו מתפיסת ה"פלנטה האחרת":

ואז היה ברור לי שאושוויץ לא פלנטה אחרת כפי שחשבתי קודם. את אושוויץ לא השטן יצר ולא אלוהים אלא האדם... היטלר לא היה שטן. יכולת להכנס לגן ילדים, בין חמישים ילדים היה ילד אחד ששמו אדולף היטלר. הוא היה אדם... "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה - הפנצילין והאטום - ובחרת בחיים" (דברים, ל יט)

(ראיון טלוויזיה עם רם עברון)

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני השואה עסק בכתיבה. אולם לאחר השואה ראה צורך להשמיד כל זכר לספריו מלפני השואה. הוא טס לארצות הברית ושם, בספריית הקונגרס, השמיד עותק של ספר שירה שכתב לפני פרוץ המלחמה. כן גנב ושרף את העותק האחרון שנשאר, שהיה בספרייה הלאומית בירושלים. את שארית הדפים השרופים שלח למנהל הספרייה על מנת להוכיח לו כי הספר הושמד ולא נלקח לספריה פרטית כלשהי. את מעשיו הסביר די-נור בדברים: "הספר הזה היה שייך לעולם שכבר לא קיים, לעולם שנשרף".

ספריו הם, כלשונו, "לא ספרות רגילה, אלא כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ". אפשר לראות בספריו תיעוד של חייו ושל משפחתו. קורותיו בשואה מתוארות בספרו הראשון, "סלמנדרה", שאותו כתב (ביידיש) מיד עם שחרורו מהמחנה תחת שם העט "ק. צטניק" (כינוי לאסיר במחנה ריכוז[19]). את כתב היד של "סלמנדרה" מסר לשחקן והקריין אליהו גולדנברג, שהיה חייל בבריגדה היהודית, כדי שיוציא אותו לאור בארץ ישראל. את כתב היד מסר גולדנברג לזלמן רובשוב (שזר), שמסר אותו לסופר י"ד ברקוביץ. זה תרגם אותו מיידיש לעברית ופרסם אותו בהוצאת דביר בשנת 1946, עוד לפני שמחברו הגיע לארץ ישראל.[8] בשנת 2009 ראתה אור המהדורה המקורית המלאה והלא ערוכה ביידיש ובעברית, עם הערות מאת פרופ' יחיאל שיינטוך.

בספר "בית הבובות"' (1953) מגולל די-נור סיפור על נשים שאולצו לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, בהן לדבריו הייתה גם אחותו, דניאלה. ספר זה תורגם ליותר מ-32 שפות, יצא לאור בתחילת שנות ה-50, ולמעשה יצר ז'אנר חדש של תיעוד ביוגרפי כסיפורת.[21]

סיפורו של אחיו הצעיר, מוני, שכילד חווה התעללות מינית במחנה הריכוז, מתואר בספר "קראו לו פיפל" אף הוא ראה אור בשנות ה-50.

בשנות ה-60 כתב את "כוכב האפר" – היחיד מבין ספריו שאינו פרוזה אלא מקבץ פואמות. ספר זה יצא גם כאלבום בשלוש שפות (עברית, אנגלית ויידיש) תחת השם "כוכב האפר אש-שטערן". לאלבום נתווספו ליתוגרפיות של האמן גרשון קניספל, והוא הפך למבוקש על ידי אספנים בעולם.

בשנת 1966 ראה אור הספר "כחול מאפר" בהוצאת עם עובד (מאוחר יותר יצא שוב לאור תחת השם "העימות"). ספר זה סוגר את מעגל חייו של די-נור ומתעד את חיי משפחתו בישראל, את המפגש עם אשתו נינה, בתם של פרופ' יוסף גוסטב אשרמן ורעייתו מלכה וילנר אשרמן, כמו גם את ימיה הראשונים של המדינה. בספר מתוארת מחלת הנפש שבה לקתה נינה, כנראה בעקבות הסימביוזה שנוצרה בינו לבינה, את הולדת ילדיו ואת הקונפליקט עם ערביי ארץ ישראל כמראה לשבר הזהות היהודי-ישראלי.

יוצא דופן מבין ספריו, הוא הספר "צופן א.ד.מ.ע." – ספר מיסטי רווי דימויים קבליים שנכתב בעקבות טיפול ב-LSD שעבר די-נור בידי הפסיכיאטר ההולנדי יאן באסטיאנס, שהתמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטרנס בהשפעת סמים. האותיות א.דמ.ע. נכתבו על ידי די-נור בראש כל אחד מספריו. עד יום מותו סירב להסביר את פשרן, אך אמר כי אותיות אלו הצילו אותו ממוות באושוויץ. הפרופסור שיינטוך מהחוג ללשון וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים טוען כי אותיות אלו מייצגות את ראשי תיבות של התפילה "אלהא דמאיר ענני", הנחשבת כתפילת הצלה מאגית, המכוונת לתנא רבי מאיר.[3][6] "צופן א.ד.מ.ע." פורסם תחילה בגיליון מיוחד של "העולם הזה" שהוקדש כולו לסיפור, ואחר־כך ראה אור כספר בשנות ה-80. הספר מתאר את תחושותיו של די-נור בשואה במבט רטרוספקטיבי תחת השפעת הסם. בעקבות הטיפול שעבר כעבור שלושים שנה מעת הטראומה, שינה די-נור את הגדרת אושוויץ כפלנטה אחרת ושואה קוסמית, וקבע שאת אושויץ לא יצר השטן, אלא האדם באשר הוא אדם, "אנשים כמוני וכמוך" ("צופן אדמע", עמ' 123 ,119).

ספריו הדרמטיים, על השואה ועל זוועות אושוויץ, נלמדים בבתי הספר בכיתות הגבוהות כחלק ממערכי השיעור לקראת הנסיעות המאורגנות למחנות ההשמדה. כל ספריו תורגמו לשפות רבות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם.

ב-2011 הציגה הספרייה הלאומית שרידי הגזירים של ספרו מלפני השואה בתערוכה, לצד כתבי הרמב"ם, ניוטון, בובר, קפקא וש"י עגנון. בקטלוג הספרייה הלאומית זמינים שני עותקים בצילום. באפריל 2014 התפרסם כי בחנות בישראל נתגלה עותק של ספר השירים שלו, "צווייאונצוואנציק לידער פון יחיאל פיינער" – "22 שירים מאת יחיאל פיינר".[22][23]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 פרסם חוקר הספרות דן מירון מאמר ובו תקף את דרך ייצוג השואה אצל די-נור והאשים אותו בשימוש "באמצעים הספרותיים הגסים והמגרים ביותר". ב-2007 הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים הסרט "סטלגים" של ארי ליבסקר, שביקר את די-נור וקישר בינו לבין הספרות הפורנוגרפית של ספרוני הסטלגים.[20]

רשימת ספריו לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סלמנדרה (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים) יצא לאור לראשונה בהוצאת דביר בשנת 1946 (לאחר מכן, בשקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ (חיפה), 1971)
  • קראו לו פיפל. תל אביב: עם הספר, 1962
  • כוכב האפר. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשכ"ז 1966
  • פיפל (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1971
  • בית הבובות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1972
  • הדמעה, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור ('ספרית תרמיל'), תשל"ח[24] (אירוע מתוך "בית-הבובות")
  • דניאלה. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תש"מ 1980
  • נקם. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ב 1981
  • חיבוטי-אהבה. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ד 1984
  • צופן אדמע: משא הגרעין של אושוויץ (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987
  • העימות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים).‫ תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1989
  • השעון (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יחיאל שיינטוך, כמסיח לפי תומו – שיחות עם יחיאל די-נור (ק. צטניק) בליווי תעודות והערות, בית לוחמי הגטאות ומכון דב סדן, 2003.
  • רינה דודאי, קיטש וטראומה. מקרה מבחן: בית הבובות מאת ק. צטניק. מכאן כרך ו'. עמ' 125–142.
  • יחיאל שיינטוך, סלמנדרה – מיתוס והיסטוריה בכתבי ק. צטניק: יצירתו הדו-לשונית ביידיש ובעברית של ק. צטניק על רקע הביוגרפיה שלו, בליווי תעודות ומפתח שמות, ירושלים ומפעל דב סדן האוניברסיטה העברית, 2009.
  • גיל כהן, זיקוקי די-נור בעלטה: רומן אשר גיבוריו מושפעים מרעיונותיו של ק. צטניק והם מהדהדים לתוך חייהם, חממה ספרותית סטימצקי, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תום שגב, 1949 - הישראלים הראשונים, עמ' 207: "ה'קצטים' היו מחנות הריכוז הנאציים".
  2. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 2: נגזרת פולנית מהמילה הגרמנית Konzetrationslager, מחנה ריכוז.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 תום שגב"ק. צטניק" הוא גם קרל צטינסקי, באתר הארץ, 26 ביולי 2001
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 1.
  5. ^ מתוך דבריו של יוסף קלארמן, בשם חבר הנאמנים של קרן פרסי ק. צטניק; בתוך: ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), ניספח, עמ' 236.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 תום שגבשיעור היסטוריה, האחות שהייתה או לא הייתה, באתר הארץ, 23 באפריל 2009
  7. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 3–4.
  8. ^ 8.0 8.1 תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 2.
  9. ^ 9.0 9.1 תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 5.
  10. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 5–6.
  11. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הערות, הקדמה: הערה 1, עמ' 477: "עדות יחיאל דינור במשפט אייכמן, ישיבה מס' 68 (7.6.61)".
  12. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 2–3.
  13. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 3.
  14. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 4–5.
  15. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 8.
  16. ^ כמסיח לפי תומו, באתר בית לוחמי הגטאות
  17. ^ ק. צטניק, כוכב האפר, עם עובד, תל אביב 1972 (מהדורה שנייה), עמ' 121-113.
  18. ^ ק. צטניק, כחול מאפר, עם עובד, תל אביב 1966, עמ' 233.
  19. ^ מחנה ריכוז בגרמנית: Konzentrationslager (קונצנטרציונסלאגר) – בראשי תיבות: KZ, מבוטא: "קָה-צֶט"; בתוספת הסופית הסלאבית "ניק" (שהתגלגלה ליידיש) לציון אדם (השוו: "קיבוצניק").
  20. ^ 20.0 20.1 דליה קרפלאכן תמונות קשות, באתר הארץ, 4 ביולי 2007
  21. ^ חוקרי התקופה סבורים שלא הייתה תופעה מאורגנת של נשים יהודיות שאולצו לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, וזאת בשל חוקי הגזע אשר אסרו על קיום יחסי מין בין ארים ליהודים. לדברי נעמה שיק, דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב שחקרה את ניצולן המיני של נשים יהודיות באושוויץ-בירקנאו, "בגלל תורת הגזע לא היו, באופן חד-משמעי, נשים יהודיות ששימשו כזונות בבלוק 24 באושוויץ, או בבתי הזונות האחרים שהיו במחנות אחרים. בבתי זונות אלה נאלצו לשמש נשים גרמניות ופולניות. גם לא היו מה שמכונה לכאורה 'זונות חזית' יהודיות. התצלום המוכר של פאול גולדמן (שדומה לו הופיע גם על עטיפת "בית הבובות" של ק. צטניק בעברית) הנו צילום מבוים – המספר על חזה האשה הוא לכאורה מספר מאושוויץ, אבל זהו מספר סידורי שלא היה קיים. לבקשתי, גם במוזיאון אושוויץ בדקו את התמונה ואישרו שזהו אכן זיוף". לדברי שיק, בגלל תורת הגזע והאיסור על יחסי מין עם יהודים כמעט לא היו מקרי אונס של נשים יהודיות על ידי גרמנים: "אני טוענת במאמרי שהיו מקרי אונס של יהודיות, אולם לא על ידי גרמנים, אלא על ידי משתפי הפעולה שלהם. היו גם מקרים של ניצול מיני, כגון נגיעות באיברים אינטימיים ו'בדיקות גינקולוגיות'". שיק מספרת כיצד דבק בניצולים החשד שעשו מעשים שלא ייעשו כדי להינצל. לגבר היו בדרך כלל מציגים את השאלה "היית קאפו?" ולאשה – "היית זונה?". שיק בדקה עדויות, אוטוביוגרפיות ומסמכים, והשוותה למסמכים של הנאצים ולמקורות אחרים, ולא מצאה ראיה לכך: "אין זונות יהודיות בשואה. אין מה שמכונה 'זונת חזית'".[20]
  22. ^ מערכת ערוץ התרבות, ‏ספרו האבוד של ק.צטניק נחשף לראשונה, באתר ‏mako‏‏, ‏27 באפריל 2014‏
  23. ^ עופר אדרתספר שירים אבוד של ק. צטניק נמצא במקרה בחנות יד שנייה בצפון הארץ, באתר הארץ, 27 באפריל 2014
  24. ^ נעמי מרגלית גל, כוחה של דמעה, מעריב, 27 באוקטובר 1978



השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל