יחסי ארצות הברית-רוסיה
 |
 |
 |
|
|
██ רוסיה |
██ ארצות הברית |
יחסי רוסיה-ארצות הברית ידעו עליות ומורדות רבות מאז הקמתה של ארצות הברית. לראשונה כוננו יחסים דיפלומטיים בין שני המדינות בשנת 1807, אולם יש המייחסים את כינון היחסים בין שני המדינות לשנת 1698, כאשר האימפריה הרוסית כוננה יחסים עם המושבה האמריקנית פנסילבניה, שהייתה למדינה בארצות הברית, כעבור פחות מעשור.
עם פרוץ מהפכת פברואר בשנת 1917, ארצות הברית התנגדה לאידאולוגיה שהובילה את המהפכה ותמכה במלוכנים. האמריקאים לא הכירו ברית המועצות עד 1933, כשבמהלך מלחמת העולם השנייה שתי המדינות היו לבעלות ברית במאבקן כנגד גרמניה הנאצית. עם סיום המלחמה, התגלע סכסוך דו-קוטבי בין המעצמות, סכסוך שמעולם לא גלש לעימות חזיתי ולכן כונה המלחמה הקרה, סכסוך שהשפיע על הפוליטיקה העולמית עד סוף המאה ה-20.
עם התפרקות ברית המועצות בשנת 1991, והקמת הפדרציה הרוסית, היחסים בין שתי המדינות השתפרו וכיום המדינות משתפות פעולה בתחומים כמו מלחמה בטרור, מחקר בתחום החלל ומניעת הפצת נשק גרעיני.
תוכן עניינים |
מאפיינים כלליים [עריכה]
הפדרציה הרוסית  |
ארצות הברית של אמריקה  |
|
|---|---|---|
| שטח לקילומטר רבוע | 17,075,400 | 9,518,900 |
| אוכלוסייה | 141,927,297[1] | 304,191,257 |
| משטר | רפובליקה פדרלית נשיאותית-פרלמנטרית | רפובליקה פדרלית נשיאותית |
| תל"ג במיליארדי דולרים | 2,271[2] | 14,246 |
| תמ"ג לנפש | 16,100 | 46,954 |
| הוצאות צבא (במיליארדי דולרים)[3] | 70 | 711 |
| מס' החיילים המשרתים בכוחות המזוינים | 1,037,000 | 1,447,076 |
היסטוריה [עריכה]
ליחסי רוסיה-ארצות הברית שורשים עוד מן המאה ה-17, כאשר המדינה האמריקנית העצמאית עדיין לא קמה. ב-1698 הצאר פיוטר הגדול נפגש בלונדון עם ויליאם פן, מייסד מושבת פנסילבניה. היה זה הקשר הפוליטי הראשון בין שתי הישויות המדיניות, אז האימפריה הרוסית והמושבה הבריטית ביבשת אמריקה, פנסילבניה.
במאה ה-18 החלה ההתיישבות הפעילה של סוחרים רוסיים ביבשת אמריקה, בעיקר באלסקה ומערב ארצות הברית של היום. המושבות הרוסיות באמריקה התמקדו במה שהיה ליוקון וקולומביה הבריטית, מדינות בקנדה ומדינות וושינגטון, אורגון וקליפורניה.
ב-1775, 13 המושבות הבריטיות באמריקה ביקשו עצמאות משלהן ולהתנער מהשלטון המלוכני בבריטניה, וג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת ביקש את סיוע הרוסים, הוא פנה את הקיסרית יקטרינה השנייה, אך זו סירבה בנחישות לסייע לו והוא נותר לבדו במערכה מול המושבות, שביקשו עצמאות. ב-4 ביולי 1776 מושבת פילדלפיה הכריזה על עצמאות חד-צדדית. אף שרשמית רוסיה לא הכירה במהלך, היא תמכה במושבה באמצעים בלתי רשמיים, כמו קשירת קשרי מסחר באמצעות החברה הרוסית-אמריקאית לסחר בפרוות. ב-1780 עם פרוץ המלחמה לעצמאות אמריקה, רוסיה הכריזה על נייטרליות אך הלכה למעשה סייעה למושבות האמריקניות בסיוע לוגיסטי.
היחסים עד למהפכת 1917 [עריכה]
ב-1809 כוננו יחסים דיפלומטיים ראשונים בין המדינות כאשר שתי המדינות שלחו שגרירים. השגריר הראשון של ארצות הברית ברוסיה היה ג'ון קווינסי אדמס, שנהיה לאחר מכן לנשיא השישי של ארצות הברית, לשגריר רוסיה בארצות הברית הראשון מונה אנדריי דאשקוב. במהלך המאה ה-19, היחסים בין המדינות נשאו נימה ידידותית והתקיימו קשרי מסחר פעילים. פסגת הקירבה בין סנקט פטרבורג לוושינגטון הגיעה במהלך שנות 1860, כאשר לשתי המדינות היה אויב משותף - אנגליה. מצד אחד האמריקאים לחמו במלחמת האזרחים כנגד האנגלים והרוסים נאבקו בהתקוממות הפולנית של השנים 1863-1864 שנתמכה על ידי הבריטים.
ב-1867 כל השטחים שבשליטת רוסיה שמזרחית למיצר ברינג נמכרו לידי ארצות הברית, תמורת 7.2 מיליון דולר. הרכישה כללה את אלסקה, האיים האלאוטיים ומספר איים באוקיינוס השקט. באמצע המאה, ממשלת ניקולאי הראשון משכה מהנדסים אמריקאים לצורך עבודות שדרוג פרויקטים של האימפריה. כך למשל, מומחים מארצות הברית מילאו תפקיד מרכזי בבניית מסילת הרכבת בין מוסקבה לסנט פטרבורג וההצטיידות בקטרים וקרונות, כמו גם בהנחת קווי התקשורת הראשונים של הטלגרף הרוסי וההתחמשות הצבאית לאחר מלחמת קרים.
במהלך המאה ה-18 היחסים בין ארצות הברית לרוסיה עלו על שרטון. ב-1823 הוענקה "נוטה מונרו" כפרס לשגריר הרוסי הראשון באמריקה - כמחאה על התערבות אפשרית של הברית הקדושה באמריקה הלטינית וחיזוק המושבות הרוסיות בקליפורניה. בשנים 1849-1850, מנהיג המהפכה ההונגרית לאיוש קושוט ביקר בארצות הברית, וזכה לתמיכה רבה. ב-1850, הסנאט ביוזמתו של הסנטור הדמוקרט לואיס קאסלדון הוחלט להתנגד לדיכוי המהפכות בשנת 1848, אך ההחלטה לא התקבלה רשמית, אף שבשנת 1880 הקונגרס אימץ שורת החלטות גינוי כנגד מדיניותו של אלכסנדר השלישי בעניין בעיית הקנטוניסטים.
בשנת 1880, ארצות הברית ניסתה להחיל את השפעתה על האוקיינוס השקט. בשנת 1886, ביוזמתו של הנשיא גרובר קליבלנד, נערך שימוע בקונגרס בנושא המדיניות האמריקנית בעתיד באוקיינוס השקט. בדיון הוחלט כי כל מדינות האוקיינוס השקט, לרבות האימפריה הרוסית עלולות לאיים על האינטרסים של ארצות הברית. בשנת 1899 ארצות הברית הכריזה על מדיניות "הדלת הפתוחה", שסיפקה לשמירת שלמותה הטריטוריאלית של סין, בעיקר על ידי בלימת ההתקדמות הרוסית במנצ'וריה וקוריאה. בשנת 1900, שיחקו רוסיה וארצות הברית תפקיד מכריע בדיכוי מרד הבוקסרים בסין. מאז 1901, ממשל תיאודור רוזוולט סיפק סיוע כספי וצבאי בהכנת המלחמה של יפן, במלחמת רוסיה-יפן.
במלחמת העולם הראשונה רוסיה וארצות הברית הצטרפו כבעלות ברית. נקודת המפנה ביחסים בין שתי המדינות החל בשנת 1917. עם פרוץ המהפכה ברוסיה ארצות הברית סירבה להכיר בממשלה הסובייטית ובשנים 1918-1920 חיילים אמריקנים השתתפו במלחמת האזרחים ברוסיה כשתמכו בצבא הלבן המלוכני.
ארצות הברית נגד ברית המועצות [עריכה]
ארצות הברית הפכה לאחת המדינות האחרונות שהכירה בברית המועצות. מאז 1919, ארצות הברית נאבקה קשות נגד התנועה הקומוניסטית והסוציאליסטית - ארגוני השמאל הרדיקלי היו לתקופות מסוימות מחוץ לחוק, ויחסיה הדיפלומטיים עם ברית המועצות הוקמו רק ב-16 בנובמבר 1933.
בין האירועים החשובים באותה תקופה, היה השתתפות האמריקנית בהצלת צוות הספינה "צ'ליוסקין" ב-1934 (שעבור כך הוענק לאמריקנים אות לנין), כמו גם טיסתו של ולרי צ'קאלוב מעל הקוטב הצפוני, ממוסקבה לוונקובר בשנת 1937.
במהלך מלחמת העולם השנייה, היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות היו טובים למדי. ההתקפה הגרמנית ב-22 ביוני 1941 על ברית המועצות הציפה בקרב העם האמריקאי גל של כבוד ואהדה לברית המועצות, שעמדה כמעט לבדה מול התוקפנות הנאצית. רוזוולט החליט בנובמבר 1941 על חוק השאל-החכר, על מנת לאפשר לצבא ארצות הברית לספק טכנולוגיה, ציוד ואספקה עבור ברית המועצות.
אבל הסכם שותפות רשמי בין ברית המועצות וארצות הברית (כמו גם בין ברית המועצות לבריטניה) מעולם לא נחתם. ארצות הברית וברית המועצות היו בעלות ברית על בסיס מסמך בינלאומי - הצהרת האו"ם מה-1 בינואר 1942. מאוחר יותר, ב-23 ביוני 1942 נחתם הסכם משותף למשלוחי טכנולוגיות צבאיות. ארצות הברית, בהתייחסה לטקסט של האמנה האטלנטית בשנת 1941, סירבה לקבל את סיפוחן של המדינות הבלטיות לברית המועצות. הקונגרס בארצות הברית העלה גם באופן קבוע את נושא חופש הדת בברית המועצות.
ההסכם בין חברי בעלות הברית כנגד היטלר, שנעשו במהלך המלחמה ואחריה, נועד ליצור עולם דו קוטבי שבו הגוש המערבי המאוחד, בראשות ארצות הברית לעומת גוש המדינות הסוציאליסטיות, הגוש המזרחי, שהתלכד סביב ברית המועצות.
המלחמה הקרה [עריכה]
 |
ערך מורחב – המלחמה הקרה |
בסוף מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות הפכה למעצמה אדירה שהשפעתה נמשכה ממערב אירופה ועד לאוקיינוס השקט. הקמת המשטר הפרו-סובייטי במזרח אירופה הקומוניסטית הובילה להתדרדרות חריפה ביחסים בין ברית המועצות וארצות הברית. מנהיגים אמריקנים ביקשו למנוע את התפשטות ההשפעה הסובייטית ורעיונות השמאל במדינות המערב, באמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה. בארצות הברית התחילה ההיסטריה האנטי-קומוניסטית - "ציד מכשפות" כביכול.
המאבק בין שתי האידאולוגיות חרג מעבר ליחסים הדיפלומטיים והתפתח לעימות גלובלי שמדי פעם הבהב בדמות סכסוכים מזוינים ברחבי העולם - מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, המלחמות בין ישראל והערבים במזרח התיכון, המלחמות באמריקה הלטינית, ובאפריקה.
גורם חשוב ביחסים בין ברית המועצות וארצות הברית היה מירוץ החימוש. באוגוסט 1945, ארצות הברית הייתה למונופול בהחזקת נשק גרעיני והיא ניסתה לנצל את הקלף המנצח כנגד ברית המועצות. אבל באוגוסט 1949 ברית המועצות השיגה אף היא נשק גרעיני, וב-1953 גם נשק תרמו-גרעיני, ולאחר מכן - גם הצטיידה בנשק בליסטי שאיים על שטחי יריביה. שתי המדינות השקיעו תקציבי ענק בתעשייה הביטחונית; הארסנל הגרעיני הכולל במשך עשרות שנים גדל כל כך שהיה מספיק כדי להשמיד את כל אוכלוסיית כדור הארץ תריסר פעמים.
כבר בשנות ה-60 המוקדמות, ארצות הברית וברית המועצות ניצבו על סף מלחמה גרעינית כאשר ברית המועצות בתגובה לפריסת טילים אמריקניים לטווח בינוני בטורקיה, הציבה טילים גרעיניים משלה בקובה שהובילו למשבר הטילים ב-1962. למרבה המזל, בזכות רצונם הפוליטי של ג'ון קנדי וניקיטה חרושצ'וב, הסכסוך הצבאי נמנע. אבל מלבד הסכנה של מלחמה גרעינית, איום מרוץ ההתחמשות הגרעינית איים על כלכלת ארצות הברית וברית המועצות גם יחד. כך שגידול הכוחות המזוינים איים על קריסה כלכלית של שני הצדדים. במצב זה, החליטו שתי המעצמות לחתום על הסכמים בילטראליים על מנת להגביל את הצטברות הנשק הגרעיני.
בשנת 1970 נערכו שיחות על הגבלת הנשק האסטרטגי, שהביא לחתימת הסכמי מניעת הפצת נשק גרעיני (1972), שכללה אמנה להגבלת משגרי הטילים. בשנת 1987 העמיקו המעצמות את מניעת הפצת נשק גרעיני בחתימה על הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני.
ב-1 ביוני 1990 נחתם הסכם בין ברית המועצות לבין ארצות הברית על גבול ימי (הסכם הקווים של בייקר-שוורדנאדזה) לפיו ארצות הברית נסוגה חלקית מהאזור הכלכלי הבלעדי של ברית המועצות תוך השארת שטח באזור המדף היבשתי של 46,300 קילומטרים רבועים בים ברינג, שיוכרז כמפורז.
המשבר הפוליטי, הכלכלי, האידאולוגי והבין-אתני החריף מאוד בברית המועצות ועד סוף שנות ה-80, הביא לקריסתה של המדינה. פוליטיקאים אמריקאים שמרנים נוטים לייחס זאת לניצחון האמריקני במלחמה הקרה. כך או כך, קריסתה של ברית המועצות (וקריסתה קודם, של המערכת הסוציאליסטית) נחשב לסוף המלחמה הקרה ותחילת היחסים החדשים בין המזרח למערב.
היחסים מאז 1991 [עריכה]
לאחר קריסת ברית המועצות הודיעה הפדרציה הרוסית כי היא יורשת ברית המועצות בארגונים הבינלאומיים. רוסיה ירשה את המושב הקבוע במועצת הביטחון של האו"ם. בראש משרד החוץ של רוסיה עמד אנדריי קוזירב. יועצים אמריקאים השתתפו באופן פעיל בעיצוב הרפורמות הכלכליות, אשר נועד לסייע למעבר של רוסיה מכלכלה מתוכננת לכלכלת שוק. היחסים בין רוסיה וארצות הברית השתפרו, אך לא לזמן רב.
קריסת ברית המועצות, המשבר הכלכלי, החברתי והפוליטי ברוסיה, כמו גם הירידה החדה ביוקרה הבינלאומית שלה מבחינה צבאית ופוליטית הובילה לכך שבשנות ה-90 ארצות הברית הפכה למעשה למנהיגת העולם ולמעצמה יחידה. ברוסיה, שקיוו כי פירוקה של ברית ורשה, יביא לפירוק נאט"ו במוקדם או במאוחר, התאכזבו חרף הבטחת ממשלת ארצות הברית כי הברית לא תתפשט מזרחה. וכך, בשנת 1999, נאט"ו קיבלה לשורותיה את צ'כיה, פולין והונגריה, ובשנת 2004 את אסטוניה, לטביה, ליטא, רומניה, סלובקיה, סלובניה ובולגריה. עובדה זו, בשילוב פעולות ארצות הברית ובעלות בריתה נגד יוגוסלביה, אפגניסטן ועיראק גרמו לבלבול ברוסיה בבניית היחסים עם ארצות הברית.
מצד אחד, לאחר הפיגוע בארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001, הצטרפה רוסיה לקואליציה נגד הטרור בראשות ארצות הברית, מתוך תקווה כי הרעיון של מלחמה בטרור יסייע לפעול גם כנגד הבדלנים הצ'צ'נים, וכך לקבל לפחות את התמיכה שבשתיקה של המערב, ומצד שני, ב-13 ביוני 2002 ארצות הברית גינתה הסכם צמצום הנשק הגרעיני שנחתם ב-1972, באומרה כי היה צורך להגן מפני "מדינות סוררות".
בשנת 2003, רוסיה (יחד עם צרפת וגרמניה) הובילה את "מחנה המתנגדים" לפעולות ארצות הברית בעיראק. בסוף שנת 2004, יחסי רוסיה-ארצות הברית הגיעו לתקופת "צינון" חסר תקדים, בהקשרים לאירועים באוקראינה (כמו המהפכה הכתומה). המאבק על השפעה בין רוסיה וארצות הברית החריף.
חידוש העימות [עריכה]
הנושאים המרכזיים שעוררו דאגה בארצות הברית הוא סיוע רוסי לאיראן בתוכנית הגרעין שלה, המצב המתוח בין גאורגיה למחוזותיה הבדלניים, ההשפעה על אוקראינה, ומצד רוסיה, פריסת מערכת ההגנה האמריקנית מפני טילים באירופה. כמו גם, המימון האמריקני של מספר ארגונים לא ממשלתיים ומפלגות ברוסיה.
ב-4 במאי 2006, סגן נשיא ארצות הברית, ריצ'רד צ'ייני, נאם בווילנה, וטען כי ארצות הברית לא תאשר, "השימוש של רוסיה במשאביה המינרליים כנשק לוחץ במדיניות החוץ, והפרת זכויות האדם ברוסיה ופעולותיה ההרסניות בזירה הבינלאומית". סירובה של רוסיה להפסיק את שיתוף הפעולה עם איראן, סוריה, צפון קוריאה ובלארוס "מדאיג" מדינות אחרות מלבד ארצות הברית ומוביל לעימות בין ארצות הברית לרוסיה באופן קבוע במועצת הביטחון של האו"ם.
בתחילת שנת 2007, שוב החריפו היחסים בין ארצות הברית ורוסיה עם הסכסוך המחודש על כוונת ארצות הברית לפרוש בפולין וצ'כיה את מערכת ההגנה נגד טילים שלה. על פי ההנהגה בארצות הברית, מהלך זה נועד להגן על אירופה מפני טילים של צפון קוריאה ואיראן. ההנהגה הרוסית דחתה במפגיע את ההסבר הזה. ב-8 בפברואר 2007, שר ההגנה האמריקני, רוברט גייטס, טען כי "ארצות הברית צריכה להיערך לעימות מזוין אפשרי עם רוסיה". בתורו, בכנס מינכן לביטחון ב-10 בפברואר 2007, ולדימיר פוטין תקף בחריפות את מדיניות החוץ של ארצות הברית. מפקד חיל הטילים האסטרטגיים של רוסיה, הגנרל סולובצוב גם אמר כי אם מערכות ההגנה נגד טילים של ארצות הברית עדיין יוצבו במזרח אירופה, רוסיה תהא רשאי לחתום על הסכם בדבר הצבת מערכות מקבילות בבלארוס ובונצואלה.
ב-14 ביולי 2007, חתם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על צו "על השעיית הפדרציה הרוסית מחוזה ההכוחות הקונבנציונליים באירופה וההסכמים הבינלאומיים בנושא." משקיפים סבורים כי החלטה זו הייתה הצעד הראשון של ההנהגה הרוסית כלפי שינוי מהותי במצב המדיני והצבאי באירופה, המתפתחים מאז תחילת 1990. נוסף לכך נקבע כי ההחלטה נבעה "בנסיבות חריגות המשפיעות על ביטחון הפדרציה הרוסית". הסיבות העיקריות שהובילו לכך היו: התפשטות ברית נאט"ו מזרחה חרף הבטחת ארצות הברית שלא לעשות כן, הפריסה המתוכננת של בסיסים צבאיים אמריקאיים בבולגריה וברומניה.
באוגוסט 2008 סבב חדש של עימות בין רוסיה וארצות הברית עלה מדרגה כאשר כוחות גאורגיה פלשו לתוך דרום אוסטיה. הצבא הרוסי פינה את השטח והשתלט על דרום אוסטיה ואבחזיה בתוך ימים ספורים והמשיך להפציץ מטרות צבאיות ברחבי גאורגיה, ולאחר מכן רוסיה הכירה רשמית בדרום אוסטיה ואבחזיה כמדינות עצמאיות. עקב פעולותיה אלה, מדינאים אמריקאיים דנו באפשרות להפסקת שיתוף הפעולה של נאט"ו עם רוסיה.
"איפוס היחסים" [עריכה]
מדבדב נכנס לתפקיד כאשר רוסיה וארצות הברית נמצאות במשבר אמון ביחסיהן, בעיקר בעקבות איבה ששררה עוד קודם, בשל זעמה של רוסיה על פריסת טילי הגנה אמריקניים בפולין וצ'כיה ובתקופה הראשונה לכהונתו החמירו היחסים, בשל המלחמה בדרום אוסטיה והללו השתפרו רק עם כניסת ברק אובמה לתפקיד נשיא ארצות הברית, אז הוכרז על אתחול ביחסים ובניית אמון.
ביולי 2009 נערך סבב שיחות בין דמיטרי מדבדב לברק אובמה במהלך ביקורו הרשמי של אובמה במוסקבה. במהלך הביקור נחתמו הסכמים דו-צדדיים, כולל מעבר של סחורות צבא ארצות הברית לאפגניסטן דרך שטחי רוסיה. כמו כן, הותוו יעדים לצמצום הנשק האסטרטגי ההתקפי.
בספטמבר 2009, הודיע ברק אובמה על החלטתו שלא לפרוס מערכת הגנה נגד טילים בצ'כיה ופולין. אמנם נאמר כי החלטה זו אינה קשורה לדעתה של רוסיה, ההחלטה יצרה קרקע פורייה לביקורו של מדבדב בארצות הברית, ובמהלך השיחות הבילטראליות בין הנשיאים מדבדב ואובמה ב-24 בספטמבר 2009 הסכימו שני הצדדים כי "איראן יכולה להיות בבעיה אם לא תסכים לפרק את תוכנית הגרעין שלה". כמו כן, הודיע דמיטרי מדבדב כי אמנה חדשה לצמצום הנשק הגרעיני יכולה להיות מוכנה עד דצמבר 2009.
ב-8 באפריל 2010, נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב ונשיא ארצות הברית ברק אובמה חתמו בפראג על הסכם לצמצום הנשק האסטרטגי במשך 10 שנים. דמיטרי מדבדב אמר כי חתימת ההסכם "לא רק חיזקה את הביטחון של רוסיה וארצות הברית, אלא גם את ביטחונה של הקהילה הבינלאומית כולה". הגנרל ניקולאי מקארוב, הרמטכ"ל הרוסי, הוסיף כי התקדמות ב"הסכם START-III מפיג את החששות לפגיעה באינטרסים הביטחוניים של רוסיה ". לדברי ראש ועדת מועצת הפדרציה ליחסים בינלאומיים, מיכאיל מרגלוב, ההסכם יאפשר לרוסיה לתעל את "מיליארדי הדולרים על שיפוץ מערכות אספקה קיימות, מבלי להאט באותו זמן, את המודרניזציה של תעשיית הנשק הרוסית".
שיתופי פעולה [עריכה]
שיתוף פעולה כלכלי [עריכה]
ארצות הברית, למרות הבעיות בתחום המדיני באופן מסורתי היא אחת משותפות המסחר המובילות של רוסיה. בשנת 2005, הסחר בין המדינות הגיע לכמעט 20 מיליארד דולר, ואילו הייצוא הרוסי הסתכם ב-15 מיליארד דולר, בעוד שהייבוא בארצות הברית הגיע ל-3 מיליארד.
ב-19 בנובמבר 2006, במסגרת פסגת APEC בהאנוי חתמו רוסיה וארצות הברית על פרוטוקול להשלמת המשא ומתן בין שתי המדינות עם ארצות הברית על פי תנאי רוסיה להצטרפות לארגון הסחר העולמי עם הסכמים בין ממשלתיים בנושא הביוטכנולוגיה החקלאית, מכירת בשר וחוזי ההגנה על זכויות קניין רוחני בהליך של רישוי לייבוא מוצרים המכילים אמצעי הצפנה.
בשנת 2005, משלוחי הנפט הרוסי בארצות הברית הגיע לכדי 466,000 חביות ליום. אם מגמה זו תימשך, רוסיה עשויה להפוך לאחת מארבע יצואניות האנרגיה הגדולות לארצות הברית. בשנת 2003, התאגיד הרוסי "גזפרום" החל לעבוד על פרויקט לאספקת גז טבעי נוזלי. באמצע שנות ה-2000, ארצות הברית הייתה המדינה השישית (עם מחזור של 8.3 מיליארד דולר) על היקף ההשקעות הזרות שנצבר ברוסיה (6.5% בסך הכל). בין הפרויקטים הגדולים שארצות הברית נוטלת בהן חלק הוא צינור הנפט סחלין-1 לצינור הנפט בים הכספי. נוסף לזה תעשיית הרכבים בארצות הברית משקיעה רבות בהקמת מפעלי הרכבה של חברת פורד וג'נרל מוטורס ברוסיה. ההשקעות הישירות של רוסיה בכלכלת ארצות הברית עולה על מיליארד דולר. כך למשל חברת לוקאויל הרוסית מפעילה תחנות דלק בארצות הברית, חברת נורילסק ניקל (יצרנית הניקל הגדולה בעולם) אף היא פעילה מאוד בארצות הברית, לצד חברות רוסיות כסברסטאל (חברת הפלדה), "EvrazGrup" (מפעל ונדיום), ו"Interros" (העוסקת במימן).
שיתוף פעולה בתחום ההיי טק נוצר על ידי המועצה הרוסית-אמריקאית לחדשנות בהיי טק, העוסק במעורבותן של חברות רוסיות בפורום חדשנות בארצות הברית. חברות מובילות בתעשיית התעופה והחלל בארצות הברית - בואינג, לוקהיד מרטין, פראט אנד ויטני - במשך שנים רבות משתפות פעולה עם חברות רוסיות בפרויקטים של תחנת החלל, ייצור מנועי מטוסים ופיתוח מודלים למטוסים חדשים, כך למשל מטוס הסוחוי סופרג'ט 100 נעשה בפיתוח רוסי-אמריקאי וחברת אנרגומאש הרוסית היא ספקית המנועים הגדולה ביותר של תעשיית החלל האמריקנית.
חברות אמריקאיות הראו עניין רב בפיתוח סחר ושיתוף פעולה כלכלי עם אזורים ברוסיה, וכבר למעלה מ-10 שנים פועלת חברת "השותפות הרוסית-אמריקאית באוקיינוס השקט", ומפגישה בין נציגי מדע עסקיים, חוגים חברתיים, רשויות פדרליות אזוריות במזרח הרחוק הרוסי ובחוף המערבי של ארצות הברית.
פורום סנקט פטרבורג הבינלאומי לכלכלה הנערך מדי שנה בקיץ, מאז 1996 הוא פורום כלכלי בינלאומי המזמן חברות אמריקאיות רבות לחתום על הסכמי שיתוף פעולה וחוזים בשווי מיליארדי דולרים עם חברות רוסיות.
באוגוסט 2011 חברת רוסנפט חתמה על הסכם עם אקסון מוביל האמריקנית לפיו השניים ישתפו פעולה בקידוחי הנפט בקוטב הצפוני ויותר לרוסנפט להשתתף בקידוחים בארצות הברית, ורוסנפט הפכה לחברת הנפט הרוסית הראשונה שפועלת בארצות הברית [4]
שיתוף פעולה תרבותי [עריכה]
שיתוף הפעולה התרבותי בין רוסיה לארצות הברית מבוסס על מזכר הבנות בין ממשלות רוסיה וארצות הברית על עקרונות של שיתוף פעולה תרבותי, רוחני, חברתי, חינוכי ותקשורתי, שנחתם ב-2 בספטמבר 1998.
ארצות הברית משתפת פעולה עם מוזיאונים רוסיים, מרכזי תרבות, אמנות, להקות ואמנים על בסיס של פרויקטיים וחוזים בודדים. הרשויות העירוניות הפדרליות בארצות הברית מסתמכות על תקשורת ישירה בין הארגונים, האזרחיים והתרבותיים במוסדות החינוך.
אחד המקומות העיקריים בפרויקט בין ארצות הברית לרוסיה בשיתוף הפעולה התרבותי הוא ההסכם לטווח ארוך לשיתוף פעולה בין קרן גוגנהיים, מוזיאון הרמיטאז'. מטרתו העיקרית היא לספק תערוכת קבע של יצירות אמנות קלאסיות מן המוזיאונים גוגנהיים הרמיטז', ולהציג את אוספי האמנות המערבית של המאה העשרים. באוקטובר 2001 נפתח בלאס וגאס מוזיאון גוגנהיים הרמיטז'.
בשנת 2001, השגרירות הרוסית בוושינגטון, הציגה קונצרט גאלה שכותרתו "סנט פטרבורג 2003: רנסאנס תרבותי" ויזמה שורת פעולות לרגל יום השנה ה-300 של סנט פטרבורג, במטרה לקדם את העיר כמרכז של תרבות עולם ולמשוך את תשומת הלב של הציבור האמריקאי למורשת התרבותית של סנקט פטרבורג.
ספריית הקונגרס בארצות הברית פעילה מאוד בנושא שיתוף הפעולה התרבותי עם רוסיה ובמסגרת התוכנית להכשרת ניהול "עולם פתוח" ביקרו יותר מ-4,000 פוליטיקאים רוסיים צעירים, אנשי עסקים ואישי ציבור בארצות הברית. הושק פרויקט משותף של ספריית הקונגרס ותיאטרון מרינסקי למודרניזציה בארכיון התיאטרון. תוכנית שיתוף הפעולה של המרכז לאמנויות הבמה ע"ש ג'ון קנדי עם תיאטרון מרינסקי במוסקבה. פרויקט זה נועד במשך 10 שנים לכלול סיורים משותפים בתיאטרון מרינסקי ובבית האופרה הגדול ביותר בארצות הברית. הופעותיהם הראשונות של שחקני תיאטרון מרינסקי במרכז קנדי התקיים בפברואר 2002 והפך לאבן דרך בהתפתחות יחסי התרבות של רוסיה וארצות הברית.
