חינוך בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מסדר בוקר והתעמלות בביה"ס בקרית מלאכי

שורשיה של מערכת החינוך בישראל כיום נטועים בחינוך המסורתי, ומבוססת בעיקר על מערכת החינוך שהקים היישוב מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. בעקבות הקמת המדינה הוקם משרד ממשלתי לנושא זה, משרד החינוך, ונחקקו חוקים המסדירים את פעולתה של מערכת החינוך, ובפרט חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 וחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953. בשנת 2013 השקיעה ישראל בחינוך כ-10% מהתל"ג[1]. בשנת 2011 87% משירותי החינוך ניתנו במוסדות חינוך של הממשלה, הרשויות המקומיות ומלכ "רים שרוב המימון שלהם ממשלתי כדוגמת רשת אורט ועמל. רוב ההוצאה על חינוך (72.5%) היא עלות העבודה‏[2].


חוקים להסדרת פעולתה של מערכת החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק לימוד חובה התש"ט-1949: קובע שכל ילד בישראל חייב להיות במסגרת חינוך (גן ילדים או בית ספר) החל מגיל 5 ועד גיל 15, ומטיל חובה על הורי הילד לרשום אותו למוסד חינוכי (עצמאי או ממלכתי) ולדאוג להופעתו הסדירה של הילד ללימודים עד לסיום גיל חינוך חובה. החוק אף קובע כי הלימוד במוסדות חינוך חובה יהיה חינם עד לסיום כיתה י"ב.
    זהו אחד החוקים הראשונים שנחקקו בכנסת הראשונה, בספטמבר 1949. חקיקת החוק הייתה אחד הסעיפים המרכזיים במצעה של מפא"י לקראת הבחירות הראשונות והייתה משאלת לב של דוד בן-גוריון כבר שנים קודם לכן. החוק נחקק על אף המצב הכלכלי הקשה והדי מלחמת העצמאות שעוד לא לגמרי נמוגו, בשל החשיבות הרבה שהמדינה בכלל ובן-גוריון בראשה ראו בו.
  • חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953: נועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעבור לחינוך ממלכתי. החוק נחקק בעקבות דיון סוער שנערך ב-13 בפברואר במליאת הכנסת, ובסופו ציוותה הכנסת על הממשלה להכין הצעת חוק לביטול הזרמים המפלגתיים ולהנהגת חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות – "אחת דתית ואחת אחרת". עד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, היה חייב כל אזרח ישראלי (פרט לעולים במחנות העולים) לבחור עבור ילדיו את הזרם האידאולוגי בו יתחנכו: זרם העובדים, הזרם הכללי, זרם המזרחי או באחד מן הזרמים הקטנים שהשתייכו לאגודת ישראל, או לאחד מן הזרמים שלא היו משויכים פוליטית. חוק זה עיצב למעשה את דמות בתי הספר בישראל כבתי ספר ממלכתיים-לאומיים ולא כבתי ספר פוליטיים. בתחילה הוחל החוק רק על בתי הספר היסודיים ובהמשך הוא הורחב גם לבתי הספר התיכוניים.
  • חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000 הוא חוק אשר מטרתו הסדרת נושא זכויות התלמיד במערכת החינוך בישראל. החוק התקבל ב-4 בדצמבר 2000, והיה לחוק הראשון מסוגו בעולם, לאחר שנתקל בהתנגדויות רבות מצד חברי כנסת מהמפלגות הדתיות, ארגוני המורים ומשרד החינוך. החוק מסדיר את נושא זכויות התלמיד במערכת החינוך ומעניק להן תוקף חוקי ובכך הופך את הפרתן לעבירה על החוק.
  • חוק זכויות הסטודנט, התשס"ז-2007: עוסק בהסדרת זכויותיהם של הסטודנטים.

הוצאה לאומית על חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההוצאה הלאומית בישראל על חינוך גדל עם השנים כאחוז מהתוצר. בראשית שנות ה-70 עמדה ההוצאה על כ7.4-7.7% מהתל"ג ובסוף שנות ה-70 היא הגיעה לכ-8.5%. בתחילת שנות ה-80, בעקבות המצב הכלכלי ירדה ההוצאה לקצת מעל 8%, אולם בסוף שנות ה-80 שבה ההוצאה ועלתה למעל 8.5% מהתל"ג‏[3]. בשנים 1995-1996 הייתה עליה גדולה בהוצאה לחינוך והוא עלה בסוף שנות ה-90 למעל 9% מהתמ"ג. בהמשך שנות ה-2000 ירד אחוז ההוצאה על חינוך לכ-8.1%‏[4]. אחוז ההוצאה הלאומית על חינוך גבוה במדינת יחסית למדינות OECD. לעומת זאת, ההוצאה לכל תלמיד במדינת ישראל, כאחוז מהתוצר הוא נמוך יחסית למדינות ה-OECD בגלל השיעור הגבוה של צעירים במדינת ישראל‏[5]. בשנת 2013 היה חלקה של הממשלה במימון החינוך 71% ואת היתרה 29%סיפקו משקי הבית ותרומות. חלקם של ההורים במימון החינוך גדל בהתמדה משנת2009 אז עמד חלקו של הציבור במימון על 21.7% בלבד. בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011 והמלצות ועדת טרכטנברג הוחלט על בניית גני ילדים ציבוריים לגילאי 3-4 במגמה להקטין את הנטל על משקי הבית אך גם צעד זה לא בלם את העלייה בשיעור המימון הפרטי הגבוה משמעותית מהמקובל במדינות OECD (כ16% על פי נתוני שנת 2010). במונחי כוח קניה, ההוצאה השנתית לתלמיד בישראל נמוכה משמעותית מביתר מדינות ה OECD כך ההוצאה לתלמיד בגן ילדים הייתה 3,910 דולר בשנת 2010,לעומת ממוצע ה–OECD שהיה 6,762 דולר. בחינוך היסודי ההוצאה לתלמיד עמדה על כ 5,800 דולר לעומת ממוצע OEDD של כ 8,000 דולרים‏[6].

חינוך פורמלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חינוך פורמלי
תיכון יגאל אלון בראשון לציון

החינוך הפורמלי בישראל הוא אותו חלק ממערכת החינוך הנמצאת באחריותו של משרד החינוך ומבוסס על תקציב המדינה.

מוסדות החינוך הפורמלי כוללים גני ילדים, בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים. בישראל תלמידים מחויבים להשתתף בלימודים במשך 13 שנים: השתתפות ב"גן חובה" ועוד 12 שנות לימוד (כיתות א' - יב').

כל לימודי החובה אמורים להיות ללא תשלום. בפועל, נגבים מההורים תשלומים רבים בכל מוסדות החינוך. ביוני 2007 יזמה שרת החינוך יולי תמיר את הסדרת נושא התשלום, וכיום (2007) מתנהל דיון ציבורי על האפשרות לגבות תשלום כמס פרוגרסיבי מאוכלוסיית ההורים.

לצד מערכת "החינוך הרשמי", מוכרות בישראל מערכות חינוך אחרות, בעיקר במגזר החרדי, שמקובלות כתחליף לימודים לצורך "חוק לימוד חובה". רשתות "החינוך העצמאי" החרדיות מחנכות חלק גדול מאוכלוסיית התלמידים ללא פיקוח משרד החינוך ובתקציב חלקי מהמדינה.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המנדט הבריטי החינוך העברי בארץ היה בתשלום. רוב הנוער למד כשמונה שנות לימוד, כלומר עד כיתה ח'. חוק לימוד חובה נקבע על ידי בכנסת הראשונה, בראשית פעולות החקיקה, ב-1949. החוק מחייב כל קטין בעל אזרחות ישראלית, מגיל 5 ועד גיל 14, כלומר מ"גן חובה" עד כיתה ח', לקבל חינוך הולם במוסדות הקרובים אל מקום מגוריו, ללא תשלום. החוק לא נגע להעמדת אמצעים נלווים לחינוך: ספרים, כלי כתיבה, מחברות. מאוחר יותר הורחבה תחולת החוק בשלבים, וכיום לימוד חינם/חובה הוא עד סוף כיתה י"ב.

פיקוח על בתי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד החינוך מפקח על בתי הספר באמצעות מפקחים ומורים בתפקידי הדרכה.

מערכת החינוך במגזר הערבי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד מראשיתה נאלצה מערכת החינוך הערבית להתמודד עם קשיים רבים אשר מערכת החינוך היהודית לא נחשפה להם (או נחשפה להם במידה פחותה). קושי משמעותי היה הזהות התרבותית הכפרית בקרב מרבית ערביי ישראל, אשר במסגרתה מצופים הילדים משלב מסוים לעזור לפרנסת המשפחה, וזאת על חשבון לימודיהם. תפיסה זו התקיימה במידה רבה בניגוד לאוכלוסייה היהודית העירונית (בני היישוב החדש), בה הונחלה התפיסה התרבותית האירופאית לפיה הצטיינות בלימודים מבטיחה עתיד טוב יותר. כמו כן התקיים ניגוד בין האוכלוסייה היהודית, העירונית ברובה, לערביי הארץ, אשר ברובם התגוררו בכפרים אשר לא התקיימו בהם מוסדות לימוד ראויים. הבדלים אלו מתבטאים בחריפותם בנתונים, לפיהם בשנת 1935, בעוד שיעור התלמידים בבתי הספר בין הגילאים 15-5 בקרב המגזר היהודי עמד על שיעור של 81%, הרי ששיעור התלמידים בגיל זה בקרב המגזר הערבי עמד רק על 20%‏[7].

מלחמת 1948, אשר הובילה להכללת חלק הארי של ארץ ישראל המנדטורית תחת שליטתה של מדינת ישראל, אף הוסיפה על הקשיים הללו. בתום המלחמה, נסו רבים מתושבי הארץ הערבים לארצות ערב השכנות, כאשר אלו שנשארו נאלצו להתמודד עם זעזועי משנה, ביניהם הגירה פנימית רחבת היקף בתוך הארץ, אשר חלקה נעשתה בכפייה, וכן הגירתם של משכילים רבים מערביי הארץ לחו"ל. מצב זה, וכן התפיסה היהודית אשר רווחה באותה תקופה, לפיה ערביי ארץ ישראל מהווים "אויב בפוטנציה", הובילה את המדינה לקחת תחת חסותה את מערכת החינוך במגזר הערבי, וזאת במטרה בין היתר "להכיל את האיום" הנשקף למגזר היהודי‏[8]. במהלך שנות הממשל הצבאי, משנת 1948 ועד לשנת 1966, מרבית תוכניות הלימודים למגזר הערבי התבססו על תוכניות הלימודים למגזר היהודי, אשר תורגמו לערבית והועברו על ידי מורים מהמגזר הערבי, וכן מורים יהודים שעלו מארצות ערב. חרף הקמתה של "המועצה לחינוך ערבי" בשנת 1952, אשר מטרתה הרשמית הייתה ייעוץ בשאלה איזה תכנים תרבותיים ערבים ראוי להכניס לתוכנית הלימודים, נדמה כי מדובר היה באפקט תעמולתי גרידא אשר נועד להדגיש את שיתוף הפעולה הערבי בקביעת תכני הלימוד במגזר. באופן כללי, ובניגוד למצב בחינוך היהודי, תוכניות הלימודים בחינוך הערבי ביקשו לנטרל את הפן הלאומי מתוכן הלימודים, וכך התמקדו בעיקר בלימוד פרטים טכניים, וכן בלימודי תרבות אירופה, תוך התעלמות ניכרת מערכי היסוד התרבותיים הקשורים לחברה הערבית בכלל, ולערביי ישראל בפרט. למעשה, מטרתה המוצהרת של מערכת החינוך הערבית תחת שלטון ישראל לא הייתה לתרום לפיתוח כישוריהם האקדמיים של התלמידים הערביים, אלא לחנכם לערכי שלום וכן לערכים אשר היו מקובלים על ידי האוכלוסייה היהודית‏[9]. מאפיין נוסף ומשמעותי ביותר במערכת החינוך הערבית באותה התקופה היה הפיקוח ההדוק על תכני הלימוד ועל העוסקים בהוראה, המורים והמנהלים, כאשר חשד כנגד מי מהם בדבר העברת תוכן לימודי "לא ראוי", היה מוביל להעברה מיידית מתפקידם ולסנקציות נוספות, בהתאם לכללי המשטר הצבאי‏[10].

ביטולו של המשטר הצבאי בשנת 1966 הוביל מבחינות מסוימות להקלה בקשיים מולה ניצבה מערכת החינוך הערבית. מחד, האוכלוסייה הערבית הישראלית נתפסה כעת פחות מבעבר כאיום על תושבי ישראל היהודים, ועל כן ניתן לה חופש פעולה מוגבר מבעבר, כאשר ביטוי לכך הוא ביטול הצורך באישור ביטחוני כתנאי להסמכה כמורה במגזר (למנהלים אישור שכזה נדרש עד לימנו אנו). מאידך, מלחמת ששת הימים והקשר החדש של ערביי ישראל עם ערביי יהודה ושומרון ושאר מדינות ערב הוביל לראשונה להיווצרותו של מעמד משכילים רחב בחברה הערבית, אשר נוכח לדעת כי חרף השיפור במערכת החינוך הערבית, היא עודנה מפגרת בהרבה לאחר הישגי מערכת החינוך היהודית. כתוצאה מתחושה זו, אשר זכתה להד אף בקרב בכירים במערכת החינוך היהודית, פורסמו בשנת 1975 המלצות ועדת פלד, אשר בהן לראשונה התקיים (באופן הצהרתי) שוויון בהתייחסות לתלמידים הערבים ולתלמידים היהודים. כמו כן לראשונה הוכר הקשר בין ערביי הארץ לשפתם ולתרבותם. ניסיונות נוספים בשנים האחרונות, החל משנות ה-90 ואילך לצמצום הפערים בין המגזרים, כללו בתוכם החלה הדרגתית של חוק חינוך חובה חינם בקרב גילאי 3 ו-4, וכן את תוכנית החומש במערכת החינוך, אשר ביקשה לפעול לקידום ההישגים הלימודיים והחינוכיים של תלמידי מערכת החינוך הערבית והדרוזית, ואשר יישומה החל בשנת 1999. עם זאת, נכון לאוקטובר 2003, חרף עלייה בשיעור של כ-4% בזכאים לתעודת בגרות בקרב תלמידי המגזר, הפערים בין החינוך היהודי לחינוך הערבי לא נעלמו, וקיומם מורגש עד ימינו‏[11]. בין הסיבות לפער זה ניתן למנות הן מימון נמוך לבתי הספר הערביים ביחס לבתי הספר היהודים, והן חוסר השקעה בתשתיות לשימוש מערכת החינוך. סיבה נוספת להבדל ברמת ההישגים של התלמידים הערבים לעומת זו של התלמידים היהודים הינה תכני הלימוד, אשר רבים מהם עודם מועתקים מתוכניות הלימוד למגזר היהודי, ואינן מותאמות לתלמידים מהמגזר הערבי . כמו כן, עם עליית כוחו של המגזר המשכיל בקרב ערביי הארץ, החלה להתגבר הדרישה לאוטונומיה חינוכית, אשר הדוגלים בה מבקשים לאמצה כדי לחזק את הקשר של ערביי ישראל עם תרבותם וארצם. לטענת אלו, אחד הגורמים להישגים הנמוכים של התלמידים בקרב ערביי ישראל ביחס ליהודים נובע מחוסר האוטונומיה החינוכית ומהניסיון "להלביש" על התלמידים הערביים מערכת חינוכית ותרבותית אשר זרה להם במאפייניה ובתכניה. לטענת אלו, אימוץ אוטונומיה חינוכית, יחד עם מתן תקציבים הולמים, יעניק לתלמידים הערביים הזדמנות שווה לתלמידים היהודיים בישראל, ויקפיץ את הישגיהם בצורה דרסטית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלעד פלד (עורך), יובל למערכת החינוך בישראל‬, משרד החינוך, התרבות והספורט, 1999
  • צבי צמרת, עלי גשר צר : עיצוב מערכת החינוך בימי העלייה הגדולה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997 ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חינוך בישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1], חלוקת תקציב המדינה מאתר משרד האוצר
  2. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההוצאה הלאומית לחינוך בשנים 2011-2008
  3. ^ שנתון סטטיסטי לישראל 1998, לוח 22.4
  4. ^ שנתון סטטיסטי 2013, לוח 8.1
  5. ^ ההוצאה הלאומית לחינוך בשנת 2010 - השוואה בינלאומית, הלמ"ס, 1 באוגוסט 2013
  6. ^ ליאור דטל, 24 מיליארד שקל מההוצאה הלאומית לחינוך - מכיס ההורים, 1.2410175, באתר TheMarker
  7. ^ מאג'ד אלחאג, חינוך ותמורה חברתית בקרב הערבים בישראל (תל אביב: המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון, 1991), עמ' 26-22
  8. ^ אפרים יער וזאב שביט, מגמות בחברה הישראלית: כרך א (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), עמ' 255
  9. ^ חיים יוסף אורמיאן, החינוך בישראל (ירושלים: משרד החינוך והתרבות, 1973), עמ' 326-325
  10. ^ מאג'ד אלחאג, חינוך ותמורה חברתית בקרב הערבים בישראל, עמ' 40-36
  11. ^ נעמי מי-עמי, הישגים לימודיים במגזר הערבי (הכנסת: מרכז המידע, 2003), עמ' 11-7