סופיה, נסיכת פרוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סופיה, נסיכת פרוסיה
(14 ביוני 1870; הארמון החדש, פוטסדאם, פרוסיה - 13 בינואר 1932; פרנקפורט, גרמניה) (בגיל 61)
Sophia of Prussia.jpg
שם מלא סופיה דורותיאה אולריקה אליס
מקום קבורה ארמון טאטוי, יוון
בן-זוג
שושלת בית הוהנצולרן
תואר מלכת היוונים
אב פרידריך השלישי, קיסר גרמניה
אם ויקטוריה, הנסיכה המלכותית
צאצאים
מלכת היוונים
הקודם בתפקיד {{{הקודם}}}
הבא בתפקיד {{{יורשו}}}

סופיה, נסיכת פרוסיה (14 ביוני 1870 - 13 בינואר 1932) הייתה בתו של פרידריך השלישי, קיסר גרמניה ורעייתו של קונסטנטינוס הראשון, מלך היוונים.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיכה סופיה דורותיאה אולריקה אליס נולדה ב-14 ביוני 1870 בפוטסדאם, ילדתם השביעית ובתם השלישית של פרידריך, נסיך פרוסיה ורעייתו ויקטוריה, שהייתה בתה הבכורה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת.

אחיה הגדולים של סופיה - וילהלם, שרלוטה והיינריך היו קרובים מאוד לסבם הקיסר וילהלם הראשון ורעייתו אוגוסטה, נסיכת סקסה-ויימאר, בעוד שסופיה יחד עם אחיותיה הקרובות לה בגילן מרגרטה וויקטוריה היו קרובות מאוד לאימן ולסבתן, המלכה ויקטוריה. סופיה, שחונכה על ידי אומנות בריטיות, קיבלה גם מאמה חינוך אנגלופילי למדי ובילתה חופשות רבות בבריטניה, ובעיקר באחוזתה של סבתה באי מאן.

נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלוכה הגרמנית
בית הוהנצולרן
וילהלם הראשון (1861-1888)
ילדיו
פרידריך השלישי (1888)
ילדיו
וילהלם השני (1888-1918)
ילדיו
הנסיכה סופיה בגיל 15.

הנסיך קונסטנטינוס, בנו הבכור של גאורגיוס הראשון, מלך היוונים, נשלח בגיל 16 לגרמניה על מנת להרחיב את חינוכו הצבאי ואף שירת בצבא הפרוסי. הנסיכה סופיה הכירה את קונסטנטינוס בעודו מבקר בחצר המלוכה בברלין אולם היחסים בין השניים העמיקו בשנת 1887 לאחר ביקור ארוך בבריטניה לרגל יובל הזהב של המלכה ויקטוריה. סופיה לא יכלה להנות מאהבתה החדשה משום שאביה חלה באותה התקופה בסרטן הגרון ומת יום לאחר יום הולדתה ה-18.

סופיה וקונסטנטינוס התארסו ב-3 בספטמבר 1888, שלושה חודשים לאחר מותו של הקיסר. אירוסיהם של בני הזוג התקבלו ברגשות מעורבים: למרות שסבתה של סופיה, המלכה ויקטוריה, שמחה על האיחוד, אחיה וילהלם (שירש את אביו כקיסר גרמניה) ורעייתו אוגוסטה ויקטוריה, יחד עם משפחת המלוכה היוונית הביעו את התנגדותם. אמה של סופיה, הקיסרית האלמנה, התעצבה על כך שבתה האהובה תעבור להתגורר ביוון, אולם למרות זאת שמרו השתיים על קשר הדוק והחליפו לא פחות מ-2000 מכתבים בימי חייהן.

ב-27 באוקטובר 1889 נישאו סופיה וקונסטנטינוס באתונה בשני טקסים נפרדים - טקס פומבי אורתודוקסי (דתם של בני משפחת המלוכה היוונית) וטקס פרטי לותרני (דתה של סופיה). עדיה של סופיה היו אחיה היינריך ובני דודיה מצד אמה - הנסיך אלברט ויקטור, דוכס קלרנס ואייבונדייל, והנסיך ג'ורג', לעתיד ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת. עדיו של החתן היו אחיו גאורגיוס וניקולאס וכן בן דודו מצד אמו ניקולאי, לעתיד ניקולאי השני, קיסר רוסיה.

החתונה המלכותית, שהייתה האירוע המלכותי הבינלאומי הראשון באתונה, הייתה פופולארית מאוד בעיני העם היווני, שהאמין כי כשיעמוד בראשם מלך בשם קונסטנטינוס עם מלכה בשם סופיה אז קונסטנטינופול תיפול לידיים יווניות, יחד עם האיה סופיה. הנישואים התקבלו בפחות התלהבות בחו"ל: הצרפתים חששו שהאיחוד יביא לצירופה של יוון לברית המשולשת, בעוד שהגרמנים העדיפו להתקרב לאימפריה העות'מאנית ולא ליריבתם יוון. למרות זאת נחגגו הנישואים בטקסים מרהיבים ברחבי העיר, שכללו גם מופע זיקוקים באקרופוליס, והשתתפו בהם נציגים של כל משפחות המלוכה הגדולות באירופה. למעשה, כמות האורחים הייתה כה גדולה שאבי החתן, גאורגיוס הראשון, לא יכל לקבל את כולם בארמונו באתונה וביקש מבני האצולה היוונית לארח את חלקם באחוזותיהם.

סופיה וקונסטנטין עברו לגור בבית קטן בסגנון צרפתי בצפון אתונה בעודם ממתינים לבנייתו של הארמון המלכותי. חייהם של בני הזוג באתונה היו פשוטים יחסית ורחוקים מהפרוטוקולים הנוקשים של חצרות המלוכה האירופאיות, אולם סופיה השתעממה מהחיים המונוטוניים ביוון ולקח לה זמן להתרגל לחייה החדשים. היא החלה ללמוד יוונית, בה דיברה באופן כמעט שוטף לאחר מספר שנים, וניצלה את נסיעותיה התכופות לחו"ל לעיצוב ביתה החדש.

ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסטנטינוס הראשון, מלך היוונים, רעייתו סופיה וילדיהם.

ב-19 ביולי 1890, קצת פחות מתשעה חודשים לאחר החתונה, נולד בנם הבכור של הזוג הנסיכותי, גאורגיוס, שנקרא על שם סבו המלך. הלידה, שהתרחשה מעט לפני התאריך הצפוי, הסתבכה ובמהלכה נכרך חבל הטבור סביב צווארו של התינוק. למזלה של המשפחה בלידה נכחה מיילדת גרמנייה מנוסה, שנשלחה על ידי הקיסרית האלמנה ויקטוריה והצילה את התינוק.

לבני הזוג נולדו בסך הכל שישה ילדים:

המרת דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הולדת בנה הבכור החליטה סופיה להמיר את דתה לזו של נתיניה העתידיים, הכנסייה האורתודוקסית. לאחר שקיבלה את ברכתם של אמה וסבתה הודיעה הנסיכה למשפחתו של בעלה על החלטתה וביקשה מחמתה, המלכה אולגה קונסטנטינובה, את עזרתה. משפחת המלוכה היוונית הייתה מאושרת מההחלטה אולם המלך גאורגיוס הראשון התעקש שהארכיבישוף של אתונה, ולא רעייתו, ידריך את הנסיכה ברזי הדת.

המרת הדת של סופיה התקבלה בשקט על ידי רוב בני משפחתה, אולם סופיה חששה מתגובתו של אחיה, וילהלם השני, שהיה ראש הכנסייה הלותרנית הגרמנית. סופיה ניצלה את נסיעתה לגרמניה יחד עם בעלה לרגל חתונתה של אחותה ויקטוריה בנובמבר 1890 כדי להודיע לאחיה באופן אישי על החלטתה. החדשות הכעיסו מאוד את הקיסר ואת רעייתו אוגוסטה ויקטוריה, שהייתה לותרנית אדוקה. הקיסרית ניסתה לשכנע את גיסתה לשנות את דעתה והוויכוח הקולני שהתפתח גרם, לטענתה, ללידתו המוקדמת של בנה השישי, הנסיך יואכים. למרות ניסיונותיה של הקיסרית האלמנה ויקטוריה להרגיע את הרוחות ולהשלים בין סופיה לאחיה, החליט וילהלם להגלות את אחותו מאדמת גרמניה לתקופה של שלוש שנים. סופיה המירה את דתה רשמית ב-2 במאי 1891 ולמרות שהקיסר לא מימש בסוף את פסק הדין, היחסים בין סופיה לאחיה הגדול נותרו מתוחים לאורך כל חייהם.

חייה ביוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופיה ובנותיה אלנה, אירנה וקתרינה.

היחסים בין סופיה ובעלה היו טובים, אולם למרות זאת קונסטנטינוס לא היה נאמן לרעייתו, שהייתה צריכה להתמודד עם בגידותיו הרבות. החל משנת 1912 החלו בני הזוג להתרחק אחד מהשני לאחר שהנסיך התאהב בפאולה לוטרו, שחקנית איטלקיה וגרושתו של הרמן, נסיך סקסה-ויימאר-אייזנך. באותה התקופה הסתובבה באתונה שמועה לפיה גם סופיה בגדה בבעלה וכי בתה הצעירה, קתרינה, אינה בתו של קונסטנטינוס.

בחייהם הפרטיים תקשרו בני הזוג בשפה האנגלית ובה גם חינכו את ילדיהם. למרות הקשיים בחיי הנישואים של הזוג הנסיכותי ילדיהם גדלו באווריה חמה ואוהבת וחונכו על ידי מורים ואומנות בריטיות. כמו אמה לפניה העבירה סופיה לילדיה את אהבתה לבריטניה והמשפחה בילתה חודשים רבים באנגליה ובחופיה. בין היתר בילתה המשפחה את קיציה גם בגרמניה עם הקיסרית האלמנה וכן באחוזותיהם בקורפו וונציה.

נסיכת הכתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חייה ביוון הייתה הנסיכה סופיה פעילה בארגוני צדקה רבים. היא המשיכה בעבודתה של חמתה, המלכה אולגה קונסטנטינובה, בהקמת בתי תמחוי, בתי חולים ובתי יתומים ברחבי הממלכה. בשנת 1896 ייסדה הנסיכה את "התאחדות הנשים היווניות", ארגון שפעל לרווחת הפליטים הרבים שברחו מהאימפריה העות'מאנית. סופיה גם דאגה ליערות היווניים, שנפגעו בצורה קשה מהשריפות הרבות שפגעו ביוון, וכן הייתה אחת המייסדות של האגודה היוונית להגנה על בעלי חיים.

הנסיכה הייתה פעילה ביותר במהלך המלחמות בהן יוון לקחה חלק בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בשנת 1897, במהלך מלחמת שלושים הימים שפרצה נגד האיפריה העות'מאנית בשל סכסוך על האי כרתים, סייעה סופיה יחד עם בנות משפחת המלוכה היוונית לצלב האדום היווני בטיפול בחיילים פצועים. בנוסף הקימה הנסיכה בתי חולים בחזית, ביקרה את הפצועים, סייעה להכשרתן של אחיות וכן פעלה להבאת אחיות מקצועיות מבריטניה. מעורבתן של הנסיכה ושל חמתה בעזרה לקורבנות המלחמה, בין אם היו יווניים או טורקיים, הייתה כה גדולה וחשובה עד שעוררה את הערצן של חצרות המלוכה ברחבי אירופה. כאות הוקרה למאמציהן קיבלו סופיה ואולגה מהמלכה ויקטוריה את אות הצלב האדום המלכותי

לאחר מלחמת שלושים הימים התפתחה ביוון תנועה אנטי-מלכותית חזקה, שהפנתה את ביקורתה בעיקר כלפי סופיה לאחר שאחיה, הקיסר וילהלם השני, תיווך בשיחות בין האיפריה העות'מאנית המנצחת ליוון המפסידה וגרם ליוונים לקבל תנאים משפילים לסיום המלחמה. התנועה גם דרשה לשפוט את נסיך הכתר בבית משפט צבאי כדי להענישו על התבוסה הלאומית וכן להדיח את המלך גאורגיוס מכס המלוכה. מספר שבועות לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש המצב ביוון נעשה כה מסוכן לבני משפחת המלוכה עד שהמלך נפל מטרה לניסיון התנקשות בעודו נוסע בכרכרה פתוחה באתונה יחד עם בתו מריה. גאורגיוס הראשון עמד בניסיון ההתנקשות בגבורה רבה, שהשיבה את קרנו בעיני העם.

לאור המצב המתוח החליטו סופיה וקונסטנטינוס לקחת את משפחתם לחו"ל ועברו להתגורר בגרמניה. נסיך הכתר המשיך שם את חינוכו הצבאי ובילה שנה בפיקוד מחלקה בצבא הפרוסי. המשפחה הנסיכותית שבה ליוון בשנת 1899 והממשלה היוונית מינתה את הנסיך קונסטנטינוס כראש המטה הכללי של הצבא היווני. מינוי זה לא התקבל בברכה אצל חלק מאנשי הצבא, שעדיין ראו בנסיך כאחת הסיבות העיקריות לתבוסתם בשנת 1897.

אובדן במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקטוריה, הנסיכה המלכותית, אמה של הנסיכה סופיה. הקיסרית האלמנה נפטרה שבעה חודשים בלבד לאחר אמה, המלכה ויקטוריה.

לאחר השיבה ליוון חזרה סופיה לעבודת הצדקה שלה, אולם בריאותן הרופפת של אמה וסבתה הטרידו את מנוחתה. הקיסרית האלמנה ויקטוריה חלתה בסרטן השד עם גרורות בעמוד השדרה וחוותה כאבים קשים, בעוד שהמלכה ויקטוריה החלה את עשורה השמיני ומשפחתה ידעה כי ימיה ספורים. המלכה מתה לבסוף ב-22 בינואר 1901 משבץ מוחי בגיל 81 והנסיכה סופיה, שלא יכלה לנסוע ללוויתה, ארגנה לזכרה טקס דתי באתונה בו נכחה כל משפחת המלוכה היוונית.

שבעה חודשים לאחר מכן נסעה סופיה לגרמניה להיות לצד אמה הגוססת. סופיה, שהייתה בחודש החמישי להריונה, ליוותה את אמה יחד עם אחיותיה ויקטוריה ומרגרטה עד לנשימתה האחרונה ב-5 באוגוסט.

מהפכת גודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיים הפוליטיים ביוון נותרו בלתי יציבים בשנים הראשונות של המאה ה-20 והלאומנות היוונית הייתה במרכזם. בשנת 1908 החליטה הממשלה האוטונומית של כרתים על הצטרפותה החד-צדדית לממלכה היוונית אך הממשלה היוונית, מפחד לתגובתה של האימפריה העות'מאנית, סירבה לקבל את ההחלטה. פחדם של הממשלה ושל המלך הביא להתנגדות חמורה בעם ובמיוחד בצבא וב-15 באוגוסט 1909 ארגנה קבוצת קצינים הפיכה, שקיבלה את השם מהפכת גודי על שם השכונה באתונה בה החלה. למרות שהכריזו על עצמם כתומכי המלוכה דרשו הקצינים המורדים מהמלך לסלק את בנו קונסטנטינוס מהצבא. נסיך הכתר נאלץ לפרוש מהצבא על מנת לחסוך לאביו את ההשפלה בסילוקו. בספטמבר של אותה השנה שוב נאלצה המשפחה הנסיכותית לצאת מיוון ולנסוע לגרמניה.

בינתיים ברחוב היווני הועלו הצעות להחלפת המלך בנסיך משושלת אולדנבורג ששלטה בעבר בממלכה, בבנו הממזר של המלך אותון, בנסיך זר אחר או אפילו בנכדו של המלך, לעתיד המלך גאורגיוס השני, תחת עוצרותה של אמו סופיה. בדצמבר 1909 סירב המלך למנות את ראש המורדים כראש ממשלתו אולם הסכים לשורה של רפורמות שהוצעו על ידי הצבא. המטה הכללי אורגן מחדש וקרוביו של נסיך הכתר סולקו מהצבא. בנוסף נציגים של הצבא הצרפתי נקראו לסייע לארגון מחדש של הצבא היווני, דבר שגרם לקונסטנטינוס וסופיה לחשוש שמא ישפיעו על אנשי הצבא ויכניסו לראשם רעיונות רפובליקנים.

אלפתריוס וניזלוס, ראש ממשלת יוון.

למרות הרפורמות, חלק מהמורדים עדיין מתנגדים לממשלה הקיימת ומבקשים מראש ממשלת כרתים, אלפתריוס וניזלוס, לקחת את השלטון. וניזלוס מסרב להצעה בטענה שאינו רוצה להראות כאיש צבא ומבקש מהמורדים לדחוף לקיום בחירות לממשלה. במרץ 1910 קורא המלך לבחירות רשמיות ווניזלוס ותומכיו עולים לשלטון באופן חוקי. ראש הממשלה החדש אינו מנסה להחליש את המלוכה ובמקום זאת, כדי להוכיח שאינו נשמע להוראות מהצבא, הוא מחזיר את בני משפחת המלוכה לתפקידהם בצבא והנסיך קונטנטינוס ממונה שוב כראש המטה הכללי. המשפחה הנסיכותית שבה ליוון באוקטובר לאחר גלות של יותר משנה, אולם הנסיכה סופיה נותרה חשדנית כלפי הממשלה החדשה וכלפי וניזלוס במיוחד.

מלחמות הבלקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עלייתו לשלטון וניזלוס, בפיקוחו של הנסיך קונסטנטינוס, פעל למודרניזציה של הצבא היווני בסיוע של קצינים צרפתים ובריטים. מטרתו של המהלך הוא הכנת הצבא לקראת המלחמה הצפויה נגד האימפריה העות'מאנית אולם הממשלה ידעה כי על מנת להביס את האויב ההיסטורי יוון תזקק לבעלי ברית. מסיבה זו חותמת הממשלה על בריתות עם שכניה ומקימה את הליגה הבלקנית יחד עם בולגריה, סרביה ומונטנגרו. ב-8 באוקטובר 1912 הכריזה מונטנגרו מלחמה על האימפריה העות'מאנית ולאחר מספר ימים הצטרפו אליה בנות בריתה, במה שהפך למלחמת הבלקן הראשונה.

בזמן שנסיך הכתר ואחיו פיקדו על גדודי הצבא פעלה הנסיכה סופיה, יחד עם חמתה אולגה וגיסותיה מארי בונפרטה, אלנה ולדימירובנה ואליס, נסיכת בטנברג למען החיילים הפצועים ופליטי המלחמה. בחודש אחד אספו בנות המשפחה 80,000 פרטי לבוש עבור הצבא וארגנו רופאים, אחיות ותרופות. הנסיכות היו מאוד פעילות ולא הסתפקו בטיפול בעורף היווני אלא גם נסעו לעזור בחזית. בזמן שסופיה, אולגה ואליס ביקרו באזורי המלחמה בלאריסה ומקדוניה ארגנה אלנה רכבת אמבולנס לפינוי הפצועים בעוד שמארי הפעילה ספינת בית חולים שקישרה בין סלוניקי לאתונה.

רצח המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת הבלקן הראשונה הסתיימה בשנת 1913 עם תבוסתה של האימפריה העות'מאנית והרחבתה של הממלכה היוונית, אולם עד מהרה החלו להיווצר סדקים בליגה הבלקנית כאשר יוון ובולגריה נאבקו על השלטון באזור סלוניקי ומקדוניה. כדי לחזק את טענותיהם של היוונים על מקדוניה נסע המלך גאורגיוס הראשון לאזור מעט לאחר כיבושו על ידי הצבא היווני, בפיקודו של נסיך הכתר. במהלך ביקורו הארוך בסלוניקי נהג המלך לצאת לצעדות ארוכות ללא ליווי, כפי שנהג לעשות באתונה. ב-18 במרץ 1913 ניצל מתנקש אנרכיסט יווני את צעדתו של המלך וירה בו ליד המגדל הלבן.

סופיה קיבלה את הידיעה על רציחתו של חמיה בעודה באתונה והיה עליה לבשר את הבשורה הקשה לחמותה, רעייתו של המלך. סופיה, יחד עם בתה הבכורה אלנה, נסעה לארמון המלוכה שם סיפרה על הרצח למלכה אולגה, ולמחרת נסעו בני משפחת המלוכה לסלוניקי כדי ללוות את גופת המלך הנרצח בחזרה לאתונה ולקבורה בארמון טאטוי.

רצח המלך בעיר סלוניקי גרם לקיבוע השלטון היווני במקדוניה. למרות זאת ביוני 1913 פרצה מלחמת הבלקן השנייה לאור הקונפליקט על חלוקת מקדוניה בין בעלות הברית לשעבר של הליגה הבלקנית. המלך הטרי קונסטנטינוס הראשון הוביל את צבאו בקרבות נגד הצבא הבולגרי שלאחריהם יוון יצאה מהמלחמה מנצחת ושטחה גדל בצורה ניכרת. הפופולריות של המלך החדש צמחה בקרב האוכלוסייה, שהעניקה לו את הכינוי "קוטל הבולגרים" ככינויו של בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוון הנייטרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-4 באוגוסט 1914 סופיה ומרבית ילדיה בילו את חופשת הקיץ בבריטניה, בעוד שהמלך ובתם אלנה היו נציגי המשפחה היחידים באתונה. לאור חומרת האירועים באירופה חזרה המלכה במהירות ליוון. בעוד שהמעצמות האירופאיות הגדולות תפסו צד בקונפליקט הכריזה יוון על עצמה כנייטרלית. קונסטנטינוס וסופיה, כנכדיהם של "חמיה של אירופה" (כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק ו"סבתה של אירופה" (ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת) היו קרובי משפחה הן של שליטי הברית המשולשת (גרמניה, אוסטריה ואיטליה) והן של יריביהם, שליטי ההסכמה המשולשת (בריטניה, צרפת ורוסיה). בנוסף, המלך יודע כי הצבא היווני נחלש לאחר מלחמת הבלקן השנייה וכי אינו מוכן למלחמה נוספת. למרות זאת עמדתו של המלך אינה נתמכת על ידי הממשלה, שמאמינה כי השתתפות במלחמה הגדולה יכולה להביא לגידול נוסף בשטחה של הממלכה על חשבון האימפריה העות'מאנית.

משבר פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב נעשה מסובך יותר בפברואר 1915, עם ניסיון הפלישה של מדינות ההסכמה לגליפולי שבאימפריה העות'מאנית. ברצונו לשחרר את התושבים היוונים של האימפריה מעול הסולטאן הצהיר קונסטנטינוס כי ישלח את צבאו לסייע בקרב, אולם הוא נתקל בהתנגדות בקרב הצבא, ובמיוחד מכיוון יואניס מטאקסס, ראש המטה הכללי, שאיים להתפטר במידה וכוחותיו יישלחו לקרב אליו הם אינם מוכנים. כתוצאה מההתנגדות ביטל המלך את החלטתו ובכך עורר את זעמו של ראש הממשלה, אלפתריוס וניזלוס, שהאמין כי הזוג המלכותי מסרב להשתתף במלחמה בשל קרבתם לקיסר וילהלם השני. וניזלוס ניסה להביא לכניסתה של יוון למלחמה אולם לאור התנגדות המלוכה, הצבא ומרבית הממשלה, הוא נאלץ להתפטר ב-6 במרץ.

המשבר והמתח שסביבו גרמו לפגיעה בבריאותו של המלך קונסטנטינוס, שחלה בדלקת ריאות קשה והיה קרוב למוות. אהדתו של העם היווני למלך גדלה לאור מחלתו ואפילו שמועה שהפיץ וניזלוס, לטענתה המלך לא היה חולה אלא נדקר על ידי רעייתו סופיה בשל רצונה להכניס את יוון למלחמה לצדה של גרמניה, לא פגעה בפופולריות שלו. במהלך מחלתו של המלך המשיכו מדינות ההסכמה לנסות ולשדל את יוון להצטרף למלחמה לצידן. ראש הממשלה החדש נציע כי יוון תיכנס למלחמה בתנאי שמדינות ההסכמה יבטיחו לה הגנה מפני התקפה בולגרית, אולם הצעה זו נדחתה לאור רצונן של מדינות ההסכמה ליצור ברית עם בולגריה.

ביוני 1915 ניצחו תומכיו של וניזלוס בבחירות לממשלה וחודש לאחר מכן החזיר המלך את וניזלוס לתפקיד ראש הממשלה. בספטמבר הצטרפה בולגריה למלחמה ותקפה את סרביה, בת בריתה של יוון. וניזלוס דרש מהמלך להכריז על גיוס כללי ונתקל בסירוב, אולם קונסטנטינוס, על מנת למנוע משבר פוליטי נוסף, הסכים לבסוף לגיוס כללי תחת הבהרה כי מדובר בצעד הגנתי בלבד. כדי ללחוץ על המלך להיכנס למלחמה קרא ראש הממשלה לכוחות מדינות ההסכמה להציב כוחות בעיר סלוניקי, אולם המלך סילק אותם מהעיר מיד לאחר שנחתו בה.

מצד מדינות ההסכמה הימנעותם של קונסטנטינוס וסופיה ממלחמה נראית כבגידה שמושפעת מקשריה הגרמניים של המלכה. העובדה שיוון נשארה נייטרלית מנעה ממדינות ההסכמה לסייע לסרביה, שקריסתה אל מול הקואליציה האוסטרו-בולגרית סיכנה את ניצחונם בדרדנלים. כדי להעניש את יוון מורות מדינות ההסכמה לבטל את גיוס הצבא היווני וכן אוכפות מצור ימי חלקי על המדינה. למרות זאת לא מאבדים המלך והמלכה את תמיכתם מקרב העם, ונסיגתם של הבריטים מאזור הדרדנלים בדצמבר 1915 רק מחזק בקרב האוכלוסייה את צדקתו של מלכם. קונסטנטינוס מנצל את אהדת הציבור וקורא לבחירות חדשות, אולם וניזלוס ותומכיו, שיודעים כי מפלתם קרבה, מסרבים להשתתף בבחירות ומצהירים כי הממשלה החדשה איננה חוקית.

משבר עם מדינות ההסכמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה החדשה בחרה להתקרב יותר ויותר לברית המשולשת: היא מחתה נגד מעבר כוחות סרבים דרך קורפו וסלוניקי, ואפשרה את כניסת הצבא הבולגרי למדינה. לבסוף, הכריז המלך קונסטנטינוס על סיפוח אפירוס הצפונית ליוון, כמחאה נגד התערבות איטליה באלבניה.

קונסטנטינוס וסופיה, שנחשבו לאויבי מדינות ההסכמה, נתקלו באופוזיציה קשה ואלימה. ב-14 ביולי 1916 הוצת היער המקיף את הארמון המלכותי טאטוי, צפונית לאתונה, ככל הנראה על ידי סוכנים של הממשלה הצרפתית. המלכה סופיה לקחה את בתה הצעירה קתרינה ורצה איתה יותר משני קילומטרים הרחק מהשריפה, בעוד שחלק ממשפחת המלוכה, כולל קונסטנטינוס, נפצעו מהאש והעשן. הארמון נשרף כמעט לחלוטין, ו-16 חיילים ואנשי סגל נספו.

באוקטובר 1916 הקים אלפתריוס וניזלוס בסלוניקי ממשלה זמנית כנגד הממשלה הרשמית שבאתונה. באותו זמן הגיע למפרץ הסרוני צי צרפתי-בריטי שמטרתו ללחוץ על הממשלה באתונה להסכים לאולטימטום שהניחו בפניה, לפירוק הצבא היווני מנשקו. המצור הימי גרם לפגיעה בקווי האספקה, ובעיר הבירה החל רעב. המלכה סופיה החישה את מאמציה להאכלת האוכלוסייה, ובעזרת נשים אחרות הצליחה לחלק 10,000 מנות ביום, בנוסף לביגוד, שמיכות, תרופות וחלב לתינוקות.

בדצמבר 1916 נכנע לבסוף המלך קונסטנטינוס לדרישות מדינות ההסכמה, אשר שלחו מיד כוחות לאתונה לתפיסת הנשק של הצבא היווני. כוחות המילואים היווניים התגייסו בחשאי לפני הגעת הצרפתים והבריטים, והגנו על העיר בפניהם. החיילים הצרפתים הראשונים שניסו להיכנס לעיר נתקלו באש תותחים חזקה, ואיבדו כ-200 אנשים לפני שנסוגו. בתגובה החל הצי הצרפתי במפרץ להפציץ את עיר הבירה. המלכה סופיה נאלצה לברוח עם ילדיה ולמצוא מקלט במרתפי הארמון.

עם כניסת הכוחות הצרפתים לעיר הבירה דרשה ממשלת צרפת, בראשות אריסטיד בריאן, את הדחתו של המלך קונסטנטינוס. רוסיה סירבה לתמוך בדרישה זו בשל קשרי המשפחה בין המלך לצאר ניקולאי השני.

גלות ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר הראשון, מלך היוונים, בנה השני של סופיה וקונסטנטינוס.

עם פרוץ המהפכה הרוסית בשנת 1917 והפלתה של שושלת רומנוב איבדו קונסטנטינוס וסופיה את התומכת היחידה מבין מדינות ההסכמה. ב-10 ביוני הן דרשו רשמית מהממשלה היוונית את התפטרותו של המלך והחלפתו בנסיך אחר מבית המלוכה היווני, אולם לא בבנו הבכור גאורגיוס, שנחשב לתומך גרמניה. תחת איום נחיתתם של 10,000 חיילים בפיראוס ויתר קונסטנטינוס על כס המלוכה לטובת בנו השני, אלכסנדר, שנחשב לתומך מדינות ההסכמה. יחד עם זאת לא הסכים המלך להתפטר רשמית והבהיר ליורשו כי הוא ישמש רק כעוצר בשמו עד לחזרתו מהגלות.

ב-11 ביוני נמלטו בחשאי קונסטנטינוס, סופיה וחמישה מילדיהם מארמון המלוכה באתונה ועזבו את יוון לגלות ביום למחרת. זו הייתה הפעם האחרונה בה היה לסופיה קשר לבנה אלכסנדר, שכן תומכיו של וניזלוס לא הרשו למלך הטרי ליצור קשר עם משפחתו לאחר עלייתו לשלטון. משפחת המלך הגולה חצתה את הים היוני ואת איטליה והתיישבה לבסוף בשווייץ, שם הצטרפו אליה מרבית שאר בני משפחת המלוכה היוונית שברחו מיוון לאחר הצטרפותה הרשמית למלחמת העולם הראשונה לצד מדינות ההסכמה. הגלות הכפוייה ומצבה הכלכלי הקשה של המשפחה גרמו לבריאותו של קונסטנטינוס להדרדר ולאחר שנדבק במחלת השפעת הספרדית היה קרוב למוות.

עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה גדלה הממלכה היוונית באופן ניכר לאחר שבחוזה ניי והסכם סוור הוחלט כי שטחים בתראקיה ואנטוליה, שהיו שייכים לבולגריה ולאימפריה העות'מאנית, יועברו לאחזקתה. למרות זאת המצב הפוליטי במדינה לא התייצב והמתח בין וניזלוס למשפחת המלוכה נותר כשהיה. החלטתו של המלך אלכסנדר להנשא לאהובתו אספסיה מאנוס, בת משפחה פנרית מקונסטנטינופול, במקום לנסיכה אירופאית הכעיסה הן את ראש הממשלה והן את משפחת המלוכה.

ב-2 באוקטובר 1920 ננשך המלך אלכסנדר על ידי קוף בזמן שטייל בארמון טאטוי. הפצע הזדהם במהירות וגרם למלך לסבול מאלח דם. למרות הפצרותיו של אלכסנדר סירבה הממשלה היוונית לאשר לאמו סופיה לחזור למדינה ולהיות לצד בנה החולה, משום שחששו כי נוכחותה במדינה תגרום לתומכי המלוכה לנסות ולהפילה. תחנוניה של סופיה לא צלחו אך לאחר ימים רבים של משא ומתן הסכימה הממשלה להרשות לחמתה, המלכה האלמנה אולגה קונסטנטינובה, לחזור ליוון ולנכדה החולה. למרבה הצער תנאי ים קשים גרמו לעיכוב בנסיעתה של אולגה והיא הגיעה לארמון שעתיים לאחר מות המלך אלכסנדר ב-25 באוקטובר. יומיים לאחר מכן נקבר אלכסנדר בארמון טאטוי אולם הממשלה שוב סירבה להרשות למשפחת המלוכה להיכנס למדינה על מנת להשתתף בלוויה.

תקופת העוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של אלכסנדר גרם למשבר פוליטי חמור. הממשלה היוונית עדיין לא הייתה מוכנה להרשות למלך הגולה ולבנו הבכור גאורגיוס לשוב למדינה ולכן החליטה להציע את הכתר לנסיך פאולוס, בנו השלישי של קונסטנטינוס. אולם פאולוס סירב לקבל את התפקיד לפני אביו ואחיו הבכור אלא אם העם יחליט זאת במשאל עם.

מצבו הפוליטי של וניזלוס ותומכיו היה בלתי יציב בשל מלחמת יוון-טורקיה שהתחוללה באותה התקופה עד שהפסידו בבחיות שהתקיימו בנובמבר 1920. דמטריוס ראליס, ראש הממשלה החדש מטעם תומכי המלוכה, ביקש מהמלכה האלמנה אולגה לשמש כעוצרת הממלכה עד לשובו של בנה קונסטנטינוס. אולגה החזיקה בשלטון במשך חודש עד לתאריך 19 בדצמבר, אז שב קונסטנטינוס עם משפחתו ליוון.

באותה התקופה הייתה המשפחה המלכותית בגלות בשווייץ עסוקה גם בהכנות לחתונתם של שניים מחבריה למשפחת המלוכה הרומנית. מספר שבועות לפני מותו של אלכסנדר התארס אחיו הבכור, נסיך הכתר גאורגיוס, לאליסאבטה, נסיכת רומניה, בתו של פרדיננד הראשון, מלך רומניה. אירועי האירוסין הפגישו בין אחותו הצעירה של גאורגיוס, אלנה לנסיך הכתר קרול, לעתיד קרול השני, מלך רומניה, שהתארסו גם הם זמן קצר לאחר מכן. בעוד שסופיה הייתה מרוצה מהשידוך הטוב שמצא בנה, היא התאכזבה מאירוסיה של בתה לנסיך קרול שנישואיו בשנת 1918 לזיזי למברינו, בת גנרל רומני, וביטולם שנה לאחר מכן זעזעו את משפחות המלוכה באירופה.

השיבה ליוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיבתם של המלך קונסטנטינוס והמלכה סופיה ליוון בדצמבר 1920 לוותה בהפגנות שמחה רבות בקרב האוכלוסייה, שקיבלה את הזוג המלכותי בחזרה באהבה. אולם חזרתו של המלך אינה מביאה לסיום המלחמה עם טורקיה כפי שקיווה העם. יותר מכך, היא מונעת קבלת סיוע במלחמה מצד המעצמות האירופאיות, שלא שכחו את עמדתם של קונסטנטינוס וסופיה בזמן המלחמה. יחסה של בריטניה כלפי הזוג המלכותי מתגלה במלואה במהלך נישואיה של הנסיכה אלנה לנסיך הכתר הרומני קרול באתונה כאשר במהלך הטקס סירבו שגריר בריטניה ביוון ורעייתו לקוד בפני המלכים היוונים, בעוד שעשו זאת בשמחה בפני המלכים הרומנים. לסופיה הייתה זו מכה קשה לאור קשריה הטובים בעבר ואהבתה למדינתה של אמה ויקטוריה.

מקור השמחה העיקרי של המלכה סופיה בתקופה זו הגיע עם לידתה של נכדתה הראשונה, אלכסנדרה, שנולדה חמישה חודשים לאחר מות אביה, אלכסנדר. למרות התנגדותה הרבה של סופיה בזמנו לנישואי בנה לאספסיה מאנוס היא מאמצת בחום את כלתה ובתה ואף לוחצת על בעלה ועל בנה הבכור להתיר רטרואקטיבית את הנישואים להעניק לשתיים תארים השמורים לבנות משפחת המלוכה.

סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאורגיוס השני, מלך היוונים, בנה הבכור של סופיה, יחד עם רעייתו אליסאבטה, נסיכת רומניה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה

תבוסה יוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבו של הצבא היווני במלחמה נגד טורקיה אינו מזהיר ואפילו ביקורו של המלך במאי 1921 על מנת לעודד את המוראל של החיילים לא עוזר. לאחר מספר חודשים בריאותו הרופפת של קונסטנטינוס מאלצת אותו לשוב ליוון אולם מעשה זה נתפס אצל חלק מחייליו כעריקה משדה הקרב. באותה התקופה סופיה פועלת כאחות, כפי שעשתה במלחמות הקודמות, ומטפלת בחיילים פצועים. המלחמה מתחוללת עד לתבוסתם של היוונים בקרב סקריה בספטמבר 1921 וכיבושה של איזמיר על ידי הטורקים. עם התקדמות כוחותיו של מוסטפא כאמל לאנטוליה ותראקיה נרצחים מאות אלפי יוונים שהתגוררו באזור ורבים אחרים בורחים ומוצאים מקלט בממלכה היוונית.

גלות שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתגובה למפלה מול הטורקים מורד חלק מהצבא היווני ב-11 בספטמבר 1922 ודורש את התפטרותו של המלך ואת פיזורה של הממשלה. קונסטנטינוס , לאחר שמתייעץ עם חברו יואניס מטאקסס, מחליט לוותר על כס המלוכה ב-27 בספטמבר בתנאי כי בנו גאורגיוס ירש את מקומו. קונסטנטינוס וסופיה בוחרים לצאת שוב לגלות וב-30 באוקטובר 1922 עוזבים את המדינה יחד עם בנותיהם אירנה וקתרינה וכן עם הנסיך ניקולאס ומשפחתו.

המשפחה המלכותית מתיישבת בעיר פלרמו שבסיציליה אולם המצב הפוליטי ביוון ממשיך להטרידם כאשר בסוף שנת 1922 מוצאים להורג מספר אנשי צבא ופוליטיקאים בכירים לשעבר באשמת בגידה בשל התבוסה במלחמה נגד טורקיה. קונסטנטינוס דואג במיוחד לחייו של אחיו הצעיר אנדראס, שמואשם גם הוא באחריות לתבוסה אולם בשל התערבות ממשלות זרות נידון רק לגלות יחד עם משפחתו, שכללה בין היתר את בנו הצעיר פיליפ, לעתיד בעלה של המלכה אליזבת השנייה.

המלך הגולה קונסטנטינוס שקע בדיכאון בזמן שהותם בסיציליה בשל האירועים במולדתו ומת ב-11 בינואר 1923 משבץ מוחי. סופיה ביקשה להחזיר את גופתו ליוון ולקברה בארמון טאטוי אך הממשלה התנגדה לכך ולמלך החדש גאורגיוס לא היה כוח אמיתי כדי להתערב בסוגיה. גאורגיוס נאלץ לצאת בעצמו לגלות ברומניה ב-19 בדצמבר 1923. ב-25 במרץ 1924 הוכרזה ביוון רפובליקה ואזרחותם היוונים של בני משפחת המלוכה נשללה מהם. יחד עם זאת הם שומרים על תאריהם הדנים כבני שושלת אולדנבורג וצאצאיו של כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק והם מקבלים במהרה דרכונים דנים מבן דודם הרחוק כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק.

שנותיה האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופיה עזבה את סיציליה עם בנותיה אירנה וקתרינה ועזבה להתגורר בעיר פייזולה שבטוסקנה, שם הצטרפו אליהן לאחר מספר שנים אספסיה מאנוס ובתה הנסיכה אלכסנדרה, דבר ששימח מאוד את המלכה האלמנה. בשנת 1930 הצטרפה לנשות המשפחה גם הנסיכה אלנה, שהתגרשה מבעלה קרול לאחר שבע שנות נישואים. מוקפת במשפחתה ומשוחררת מחובותיה המלכותיות סופיה נהנית מחייה הפשוטים ונוסעת לעתים תכופות לגרמניה, לבקר את אחותה מרגרטה, נסיכת פרוסיה, וכן לבריטניה לאחר שקיבלה את רשותו של בן דודה המלך ג'ורג' החמישי. בשנת 1929 היא ביקרה בהולנד כדי לחגוג יחד עם אחיה, הקיסר המודח וילהלם, אותו לא ראתה 15 שנה, את יום הולדתו השבעים.

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיה האחרונות פנתה סופיה יותר ויותר לדת ולמרות שנותרה אורתודוקסית השתתפה לעתים גם בטקסים אנגליקנים וכן התעניינה בכתבים אפיסקופלים. בשנת 1930 בריאותה החלה להתרופף והיא נאלצה לנסוע לפרנקפורט כדי לקבל שם טיפול. חוזקה שב אליה ובשנת 1931 היא נסעה לבריטניה, בוואריה וונציה, אולם בחודש ספטמבר מצבה הדרדר והיא שבה לפרנקפורט, שם אבחנו רופאיה כי היא חולה בסרטן כה מתקדם שנותרו לה שבועות מספר לחיות. היא מתה לבסוף ב-13 בינואר 1932 בבית החולים בפרנקפורט, עם ילדיה סביבה, בגיל 61.

גופתה של המלכה לשעבר הועברה לכנסייה האורתודוקסית בפירנצה שם נקברה לצדם של בעלה קונסטנטינוס וחמתה אולגה קונסטנטינובה. בשנת 1935, עם חזרתו של גאורגיוס השני לכס המלוכה היווני, הוחזרו גופותיהם של בני המשפחה שמתו בגלות ליוון ונקברו בטקס דתי שאיחד את כל בני משפחת המלוכה בארמון טאטוי.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופיה, נסיכת פרוסיה פרידריך השלישי, קיסר גרמניה וילהלם הראשון, קיסר גרמניה פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה
לואיז, נסיכת מקלנבורג-סטרליץ
אוגוסטה, נסיכת סקסה-ויימאר קארל פרידריך, הדוכס הגדול של סקסה-ויימאר-אייזנאך
מריה פאבלובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה
ויקטוריה, הנסיכה המלכותית אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה ארנסט הראשון, דוכס סקסה-קובורג-גותה
לואיז, נסיכת סקסה-גותה-אלטנבורג
ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטראת'רן
ויקטוריה, נסיכת סקסה-קובורג-זאפלד

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]