לדלג לתוכן

דאגלס מארי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דאגלס מאריי)
דאגלס מארי
Douglas Murray
דאגלס מארי, 2019
דאגלס מארי, 2019
דאגלס מארי, 2019
לידה 16 ביולי 1979 (בן 45)
לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת
שם לידה דאגלס קיר מארי
מדינה בריטניהבריטניה הממלכה המאוחדת
עיסוק סופר, עיתונאי, פרשן פוליטי
מקום לימודים בית הספר סנט בנדיקט, איטון קולג', מודלין קולג' (אוקספורד)
סוגה פוליטיקה, תרבות, היסטוריה
יצירות בולטות נאו-שמרנות: למה אנחנו צריכים את זה (2006), המוות המוזר של אירופה: הגירה, זהות, אסלאם (2017), שיגעון ההמון: מגדר, גזע וזהות (2019), המלחמה על המערב: כיצד לנצח בעידן של חוסר ההיגיון (2022)
תקופת הפעילות מ-2000–הווה
douglasmurray.net

דַאגְלָס קיר מָארִיאנגלית: Douglas Kear Murray‏; נולד ב־16 ביולי 1979) הוא סופר בריטי יליד אנגליה, עיתונאי ופרשן פוליטי שמרן. בשנת 2007 הקים מארי את המרכז ללכידות חברתית, שהפך בהמשך לחלק מאגודת הנרי ג'קסון, שם שימש כמנהל שותף משנת 2011 עד 2018. כיום הוא עורך שותף של המגזין הבריטי הספקטייטור שמתמקד בסוגיות פוליטיקה, תרבות והיסטוריה.

עבודתו של מארי התפרסמה לאורך השנים בעיקר בעקבות הביקורות שלו בנוגע לסוגיות של תקינות פוליטית, הגירה, רב-תרבותיות, פרוגרסיביזם ואסלאם. מבין הספרים שכתב נכללים רבי-המכר: נאו-שמרנות: למה אנחנו צריכים את זה (2006) (אנ'), המוות המוזר של אירופה: הגירה, זהות, אסלאם (2017), שיגעון ההמון: מגדר, גזע וזהות (2019) והמלחמה על המערב: כיצד לנצח בעידן של חוסר ההיגיון (2022).

השקפותיו של מארי מתוארות לעיתים קרובות בתקשורת המערבית ובעולם המוסלמי כ"אסלאמופוביה",[1][2] שקשורות ב"אידאולוגיות פוליטיות של ימין קיצוני" ו"לאומנות לבנה",[3][4] ובקידום רעיונות כגון אירוערביה, ההחלפה הגדולה, תאוריית הקשר על המרקסיזם התרבותי ועוד.[5][6][7]

מארי נולד בהאמרסמית', לונדון, שבממלכה המאוחדת, למשפחה מרקע נוצרי. לאם אנגלייה מורה בבית ספר, ולאב סקוטי דובר גאלית עובד ציבור שנולד באי לואיס (אנ'). יש לו אח אחד בכור.[8] בריאיון לעיתון ההראלד (אנ') ב-2019, סיפר מארי כי אביו התכוון להתגורר בלונדון תחילה באופן זמני אך החליט להישאר לאחר שפגש את אימו, וכי הם "עודדו דיון חיובי סביב שולחן האוכל" כשגדל, אבל גם "לא היו פוליטיים".[9]

מארי התחנך בבתי הספר היסודיים והתיכוניים המקומיים באזור מגוריו, לפני שהלך לבית ספר מקיף (אנ') שהיה בעבר בית ספר תיכון (אנ'). הוריו של מארי הוציאו אותו מבית הספר לאחר כשנה. בהמשך, הוא זכה במלגות לבית הספר סנט בנדיקט, אילינג (אנ') ולאחר מכן איטון קולג', לימד לזמן קצר בבית ספר ליד אברדין ולאחר מכן קיבל תואר ראשון באנגלית במודלין קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד.[10]

בגיל 19, בעודו סטודנט בשנתו השנייה באוניברסיטת אוקספורד, פרסם מארי את הביוגרפיה "בוזי: ביוגרפיה של לורד אלפרד דאגלס", שתוארה על ידי הסופר כריסטופר היצ'נס כ"מופתית".[11] בעקבות פרסום הביוגרפיה, מארי זכה בשנת 2000 בפרס למדא לספרות בקטגוריית "ביוגרפיה הומוסקסואלית".[12] לאחר שעזב את אוקספורד, כתב מחזה בשם "רדת החשכה" על חסיד אומות העולם והדיפלומט השוודי ראול ולנברג.[13]

"נאו-שמרנות"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006, הוציא לאור מארי את ספרו "נאו-שמרנות: למה אנחנו צריכים את זה" ויצא למסע הרצאות לקידומו ברחבי ארצות הברית. הפרסום שלו זכה לביקורת חיובית בעיתון א-שרק אל-אווסט על ידי הסופר האיראני אמיר טהרי (אנ') שהצהיר על מארי באומרו כי "בין אם מסכימים איתו ובין אם לא, מארי תרם תרומה חשובה לקרב הרעיונות העולמי".[14]

"יום ראשון הארור" ו"אסלאמופיליה"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007, מארי סייע בכתיבתו של הדו"ח "לקראת אסטרטגיה גדולה לעולם לא בטוח: חידוש השותפות הטרנס-אטלנטית" מאת הגנרלים קלאוס נאומן, הנק ואן דן בריימן וג'ון שאליקשווילי, ואנשי הצבא פיטר אינג, ברון אינג וז'אק לנקסאד.[15] הספר שלו משנת 2011, "יום ראשון הארור: אמת, שקרים וחקירת סאוויל", זכה בפרס הזיכרון של כריסטופר יוארט-ביגס (אנ') לשנים 2011–2012.[16] ביוני 2013 פורסם הספר האלקטרוני של מארי "אסלאמופיליה: מחלה מטרופולינית מאוד".

"המוות המוזר של אירופה"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2017 פרסם מארי את הספר "המוות המוזר של אירופה: הגירה, זהות, אסלאם" ששהה כמעט 20 שבועות ברשימת רבי המכר של סאנדיי טיימס שבה הגיע למקום הראשון. מאז, הוא תורגם למעל 20 שפות שונות. בספר, מארי טען שיבשת אירופה "מתאבדת" בכך שהיא מאפשרת הגירה לא-אירופאית לשטחה, ומאבדת את "אמונתה בדתה". הספר זכה לתגובות חלוקות מהמבקרים. ג'ולייט סמואל מהדיילי טלגרף שיבחה את מארי והצהירה כי "קשה להפריך את התזה הכוללת שלו, כי אירופה המונעת מאשמה והמותשת משחקת מהר ומפסידה עם ערכיה המודרניים היקרים על ידי אימוץ הגירה בקנה מידה כזה".[17] סקירה אקדמית במועצה הישראלית ליחסי חוץ הכתירה את הספר כ"נפץ" ו"חשיפה כתובה באלגנטיות ומתועדת בשפע של הצביעות האובדנית של אירופה".[18] רוד לידל מהסאנדיי טיימס כינה את הספר "מבריק, חשוב ומדכא מאוד".[19]

הביקורות הנגדיות על הספר היו שליליות. בגרדיאן, העיתונאית הפוליטית גבי הינסליף תיארה את הספר כ"שנאת זרים" ו"פרק אחר פרק מסתובב סביב אותם נושאים שחוזרים על עצמם: מהגרים אנסים, רוצחים ומטילים טרור".[20] בכתיבתו לניו יורק טיימס, פנקג' מישרה תיאר את הספר כ"תקציר שימושי של קלישאות ימין קיצוני", והאשים את מארי בהגנה על הארגון "PEGIDA" שידוע בפעילותו נגד הגירה מוסלמית לאירופה, בכתיבתו כי לליגת ההגנה האנגלית "קיימת נקודה" ובתיאור הפוליטיקאי ההונגרי ויקטור אורבן כ"שומר טוב יותר של ערכים אירופאים" מאשר ג'ורג' סורוס.[21] במאמרו באתר "The Intercept", הביע מורטזה חוסיין ביקורת שלילית על הספר על רקע מה שהוא כינה "הטנור הפרנואידי הבלתי פוסק" ו"התמונה האפוקליפטית של אירופה" המתוארים בספר, תוך ערעור על הקשרים שעשה מארי בין הגירה לא-אירופאית מהעולם המוסלמי ליבשת לבין עלייה בנתוני פשיעה. בכתיבתו לאתר עין המזרח התיכון (אנ'), פרופסור איאן אלמונד מאוניברסיטת ג'ורג'טאון (אנ') בקטר כינה את הספר "זרם חד צדדי להפליא של סטטיסטיקות, ראיונות ודוגמאות, המשקף החלטה ברורה להפוך את הספר לטענה רטורית שאירופה נידונה להרס עצמי".[22]

"שיגעון ההמון"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "שיגעון ההמון: מגדר, גזע וזהות" משנת 2019, מארי כתב על סוגיות מודרניות של צדק חברתי, תאוריית ההצטלביות ופוליטיקה של זהויות, שהפך לספר נוסף שלו ברשימת רבי-המכר של הסאנדיי טיימס,[23][24] והיה מועמד לקטגוריית הספר המוקלט של השנה בטקס פרסי הספרים הבריטיים (אנ') לשנת 2020.[25] בתוכן שלו, מארי מרחיב על מה שהוא רואה כשינוי תרבותי, שמתרחק מדרכים מבוססות על דת ואידאולוגיה פוליטית, שבהן צורות שונות של תחושת קורבנות יכולות לספק מעמד חברתי.[26] הוא מחלק את הספר לחלקים העוסקים בצורות שונות של תחושות קורבנות, כולל סוגים של זהויות להט"ב, פמיניזם וגזע. בפרק העוסק בהומוסקסואליות הוא מונה קונפליקטים קיימים בקרב להט"ב. לדבריו, להומוסקסואלים וללסביות אין תחומי עניין משותפים, שניהם מגלים ספקנות לגבי ביסקסואלים ובקרב ההומוסקסואלים עצמם, תאוריית ההצטלביות קיימת בהבחנה בין השואפים לקיים חיי משפחה ולנהל מערכת יחסים מונוגמית תחת שוויון זכויות משפטיות של הכרה בנישואים ואימוץ בקרב זוגות מאותו מין ו"קווירים" הרוצים לקיים אורח חיים אלטרנטיבי.[27]

בפרק העוסק בטרנסקסואליות, מארי מתאר נושאים מעוררי מחלוקת בעקבות מעברים בין מגדריים בשילוב של תאוריית ההצטלביות, כדוגמת נשים טרנסקסואליות בעלות ביולוגיה של זכר שמתחרות בענפי ספורט לצד נשים ביולוגיות בתמיכתן של פמיניסטיות – על אף יתרונן הביולוגי הזכרי והתנגדותן של שאר המתמודדות לנוכחותן בענף הספורט, או דוגמת אישה טרנסקסואלית שנולדה כזכר ביולוגי ועובדת כמייעצת לקורבנות תקיפה מינית – על אף ההתנגדות של אישה פמיניסטית לנוכחותה בתפקיד, התנגדויות שמובילות לכך שאותן נשים נקראות כ"טרנספוביות" ואף כמי "שאינן יכולות עוד להיקרא כפמיניסטיות". כמו כן מארי מביא עדויות של גברים שקיבלו טיפולים בהורמונים נשיים לפני ניתוח להתאמה מגדרית כחלק מתהליך ההתאמה המגדרית שלהם ממין זכר לנקבה, שהעידו על עצמם, למשל, שההורמונים שלקחו גרמו לשינוי בטעם המוזיקלי והקולנועי שלהם ושהם בכו יותר – דברים שאילו נאמרו מפי גבר הטרוסקסואל בעל תחושת התאמה לזהותו המגדרית שאינו לוקח הורמונים נשיים לגבי נשים היו נתפסים כ"סקסיסטיים". בספר, מארי מבקר בנוסף את עבודתו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו על מה שהוא רואה כ"צמצום החברה למערכת של יחסי כוח".[28] הספר קיבל תגובות חלוקות מצד מבקרים. ההיסטוריון טים סטנלי (אנ') מהדיילי טלגרף שיבח את הספר וכינה את מארי "מדריך בעל תפיסה מעולה לעידן לחימת הצדק החברתי",[29] וקייטי לאו במאמר שלה לעיתון "Evening Standard" (אנ') הצהירה שמארי "התמודד עם נושא הכרחי ופרובוקטיבי נוסף בשנינות ובגבורה".[30] לעומת זאת, וויליאם דייוויס מהגרדיאן, נתן סקירה ביקורתית על עבודתו של מארי ותיאר את הספר כ"פנטזיות המוזרות של פרובוקטור ימני".[31]

"המלחמה על המערב"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2022 פרסם מארי את הספר "המלחמה על המערב: כיצד לנצח בעידן של חוסר ההיגיון". בתוכן שלו, הוא מתאר כי ההיסטוריה של המין האנושי כולו מלאה באלימות ורוע אך אנשים רבים נוטים להאשים רק את המערב בעוולות הללו, בעוד שבשנים האחרונות נהיה מקובל יותר ויותר לציין את התרומות של תרבויות לא-מערביות לעולם, אבל הרבה פחות מקובל להתייחס לפגמים או לפשעים שהתרבויות האלה ביצעו – בניגוד לביקורת הקלה על המערב, התייחסויות שעלולות לגרום לחרם או ביטול של המבקר על רקע האשמות של "גזענות", "פריווילגיה" ו"לאומנות לבנה" נגד התרבויות הלא-מערביות הלא לבנות. הוא טוען בנוסף כי בחלקה הגדול הביקורת נגד המערב מובעת על ידי אנשים שמולכים שולל על ידי טיעונים או רטוריקה צבועה ובלתי עקבית שמתבטאת, לדוגמה, בקריאה לנטוש את הרעיונות של הפילוסופיים עמנואל קאנט, דייוויד יום וג'ון סטיוארט מיל בגלל דעותיהם על גזע, אבל לא על עבודתו של קרל מרקס הוגה המרקסיזם – המתובלת בהשמצות גזעניות ואנטישמיות, כמו גם על הביקורת הרחבה שקיימת על גזענות מינורית במערב – אבל לא קיימת כלל על גזענות גדולה בהרבה בארצות ערב.[32] מארי טוען כי הביקורות הללו מובעות לרוב על ידי אינטלקטואליים לא-ישרים, מחרחרי שנאה, אומות עוינות למערב או מדינות וגופים הפוגעים בעצמם בזכויות אדם ומקווים בכך להסיח את דעת הקהל מהמעשים שלהם,[32] שמאופיינות במוסר כפול של מי שלרוב בעצמם מתגוררים במערב בעקבות תנאי המחיה שבו, שקובע כי המערב לכאורה מעולם לא עשה ולא עושה דבר חיובי ושאר העולם לא עשה ולא יכול לעשות דבר שלילי, בעוד שמעשים שליליים של לא-מערביים שכן זוכים להכרה מתוארים כמי שנבעו ונובעים אך ורק בגלל הסיבה כי המערב אילץ אותם לעשות זאת.[33] הספר אופיין על ידי בעל הטור ג'רארד בייקר (אנ') כ"בחינה של ניסיונות להרוס את הציוויליזציה המערבית ממקורות פנימיים".[34]

דאגלס מארי מתראיין בתוכנית "Mark Steyn" בשנת 2019

מארי משמש כיום כעורך שותף של המגזין הבריטי הספקטייטור.

ספרו "יום ראשון הארור: אמת, שקרים וחקירת סאוויל" נכלל ברשימה של ספרים שהועמדו לפרס אורוול (אנ') לשנת 2012.[35]

בשנת 2016 מארי ארגן תחרות באמצעות הספקטייטור שבה הוזמנו המשתתפים להגיש שירים פוגעניים על נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן עם פרס במקום הראשון בסך 1,000 פאונד שנתרמו על ידי קורא. זאת, בתגובה לפרשת בהמרמן (אנ'), שבה הועמד לדין הסאטיריקן הגרמני יאן בהמרמן (אנ') במסגרת חוק העונשין הגרמני (אנ') בגין שיר שהלחין על טאיפ ארדואן.[36] הזוכה בתחרות השירה היה חבר הפרלמנט הבריטי מהמפלגה השמרנית בוריס ג'ונסון (עורך המגזין לשעבר כמו גם ראש עיריית לונדון לשעבר וראש ממשלת הממלכה המאוחדת לעתיד).[37]

באפריל 2019 מארי הקדיש מספר שבועות להאיץ בעיתונאי ג'ורג' איטון מהמגזין ניו סטייטסמן ובעורך העיתון ג'ייסון קאולי לשתף את ההקלטה המקורית של ריאיון שהתקיים בין איטון לפילוסוף השמרן רוג'ר סקרוטון, כשהוא מתייחס לריאיון שפורסם לבסוף בין השניים, וייחס לסקרטון מספר הצהרות שתוארו בתקשורת כ"פוגעניות ביותר" כ"חוסר יושר עיתונאית" מצד איטון.[38] בסופו של דבר הצליח מארי לרכוש את ההקלטה, שהיוותה בסיס למאמר שכתב בספקטייטור שהגן על סקרוטון, בטענה שדבריו פורשו בצורה שקרית.[39] הניו סטייטסמן התנצל לאחר פרסום ההקלטה על ידי מארי על מצג השווא של איטון ביחס לדבריו של סקרוטון.[40][41][42]

אידאולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקדמאים ועיתונאים תיארו את האידאולוגיה והשקפותיו הפוליטיות של מארי לאורך השנים כשמרניות,[43] נאו-שמרניות,[44][45] ימניות קיצוניות,[46] ימניות אלטרנטיביות[47] ואסלאמופובית. הוא ידוע כמבקר קבוע של הגירה ואסלאם, בעודו טוען כי קיים מאמץ של השמאל העולמי "להרוס את הציוויליזציה המערבית".[48]

בשנת 2012, כתב ארון קונדני במאמר למגזין כי "אידאולוגיית הקונטר-ג'יהאד (אנ')" שהובעה על ידי מארי ואינטלקטואלים שמרנים אחרים היא "עיבוד מחדש של אידאולוגיית הימין הקיצוני וניכוס השיח הרשמי... שמסוגלת להתחמק מקטלוג של מקור אלימות ימין קיצוני". העיתונאי נפיז אחמד טען בכתיבתו לאתר עין המזרח התיכון כי הצהרת תמיכתו של מארי בחופש הביטוי בעקבות הפיגוע במשרדי שרלי הבדו והפיגועים באיל-דה-פרנס (אנ') בינואר 2015 הייתה "רק תכסיס לאנטריזם (אנ') של הימין הקיצוני". ב-2019, מאמר ב-"Social Policy Review" תיאר את דעותיו של מארי כ"סוג של אידאולוגיית מיינסטרים".

מארי תואר גם כן לאורך השנים על ידי עיתונאים ואקדמאים כמי שמקדם "תיאוריות קונספירציה של ימין קיצוני" בהן: תאוריית ההחלפה הגדולה לפיה מתרחש תהליך מכוון להחלפת האוכלוסייה הלבנה-נוצרית במדינות אירופה באוכלוסייה זרה ממוצא אחר בדגש על אוכלוסיות מוסלמיות-ערביות מהמזרח התיכון ומאזור אפריקה שמדרום לסהרה בתירוץ של "נקמה" נגד העמים האירופאים על רקע ההיסטוריה הקולוניאלית בעבר של מנהיגי היבשת, שלדבריהם, הובילה לכך שהמדינות שלהן "חלשות וכושלות" ו"אינן מסוגלות לתפקד בכוחות עצמן", תאוריית אירוערביה לפיה מדינות אירופה הולכות ונכנעות להשפעות ארצות ערב והאסלאם בעקבות בגידה של ראשי המדינות האירופאים שמקורה בתקינות פוליטית ואידאולוגיית הווק ותאוריית הקשר על המרקסיזם התרבותי לפיה קיימת קנוניה של אקדמאים ואינטלקטואליים שמטרתה היא חיסול תרבות המערב באמצעות קידום מלחמת תרבות שכוללת תמיכה ברב-תרבותיות, פרוגרסיביזם ותקינות פוליטית, המוצגים כפוליטיקה של זהויות שנוצרה על ידי תאוריה ביקורתית עבור פירוק מדינות לאום עצמאיות בעלות ציוויליזציה, שפה, מוצא אתני, דת, אידאולוגיה והיסטוריה ייחודית והפיכתן למדינות לאום מדינתיות שנשלטות על ידי תכתיבים בין-לאומיים מצד גורמים שונים בהם האו"ם.

הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי טען כי: "בין אם מסכימים איתו ובין אם לא, הוא אחד האינטלקטואלים הציבוריים החשובים ביותר כיום". הסופרת והפעילה החברתית הסומלית-הולנדית אייאן חירסי עלי והעיתונאי האיראני-אמריקאי סוהראב אחמרי (אנ') שיבחו את עבודתו וכתיבתו של מארי על השפעות האסלאם באירופה.[49][50]

בעלת הטור היהודיה-אמריקאית בארי וייס (אנ') מיקמה את מארי בתוך "הרשת האפלה האינטלקטואלית" (אנ') (מונח שמשמש לתיאור פרשנים פוליטיים שמתנגדים לפוליטיקת זהויות, תקינות פוליטית ותרבות הביטול בהשכלה הגבוהה ובתקשורת במדינות המערב) יחד עם הסופר ברט ויינשטיין (אנ') והפרשן הפוליטי דייב רובין (אנ') בין היתר.[51] למארי קיים בנוסף טור שבועי תחת הכותרת "דברים ששווה לזכור" בחברת האינטרנט "The Free Press" (אנ') של וייס.[52]

בפברואר 2006 אמר מארי כי "יש להקשות על התנאים עבור מוסלמים באירופה. אירופה חייבת להיראות כמו הצעה פחות אטרקטיבית".[53][54] לאחר שמארי סירב להצעתו של הפוליטיקאי הבריטי פול גודמן (אנ') מהמפלגה השמרנית לחזור בו מההצהרה, הספסל הקדמי (אנ') של המפלגה ניתק את יחסיו הרשמיים עם מארי והמרכז ללכידות חברתית שהקים בשנת 2007.[55]

בשנת 2008, מארי מנה את המקרים של 27 סופרים, פעילים, פוליטיקאים ואמנים בהם המוסלמים לשעבר (אנ') הסופר ההודי-בריטי סלמן רושדי, הפעילה החברתית האיראנית-בריטית מרים נמאזי (אנ') והכתב ההודי-בריטי אנואר שייח (אנ') שקיבלו איומי מוות בעקבות ביקורתם על האסלאם. בתגובה, מארי הצהיר כי "בחברה חופשית, שום אמונה או מערכת ערכים לא צריכות להישאר מעבר לביקורת גלויה" והוסיף כי "הענקת חנינה מדיון עבור מערכת אמונה מצהירה שהפחדה ואלימות יכולות לעבוד".[56]

ביוני 2009, מארי נענה להזמנה לעימות עם אנג'ם צ'ודארי, מחבל פקיסטני-בריטי שפועל עבור השתלטות אסלאמית על הממלכה המאוחדת ומנהיג רשת הטרור אל-מוחג'ירון (אנ') שבסיסה בערב הסעודית, בנוגע לדין השריעה והחוק הבריטי במטה האגודה האתית של קונווי הול (אנ'). חברי אל-מוחג'ירון שפעלו כמאבטחים ניסו להפריד בין גברים ונשים בכניסה לאירוע. בהמשך, עימותים פרצו ליד הכניסה בין תומכיו של צ'ודארי ומארי והקונווי הול נאלצו לבטל את האירוע בגלל ניסיון ההפרדה הכפויה של פעילי הרשת. מחוץ לבניין התרחש עימות בין צ'ודארי למארי.[57] מאוחר יותר פרסם המרכז ללכידות חברתית של מארי מחקר שחשף כי אחד מכל שבעה מקרי טרור אסלאמיים בממלכה המאוחדת קשורים לאל-מוחג'ירון.[58] באותה שנה, מארי נאסר מלעמוד בראש דיון בבית הספר לכלכלה של לונדון בין האקדמאי אלן סקד (אנ') לפילוסוף חמזה צורציס (אנ'), כאשר האוניברסיטה ציינה "חששות ביטחוניים" בתגובה למעשה לאחר שבוע של הפגנות אנטי-ציוניות של סטודנטים במהלך מבצע עופרת יצוקה. הדיון התקיים לבסוף ללא מארי.[59] המהלך גונה על ידי עיתונאים מהדיילי טלגרף והספקטייטור שהצהירו כי האוניברסיטה "נכנעה לטרור" וקראו לפרופסורית ג'נט הארטלי, שקבעה את ההחלטה, להתפטר.[60][61][62]

בשנת 2010 במהלך עימות שערך בארצות הברית לצד המוסלמית לשעבר אייאן חירסי עלי מול שני מתמודדים נוספים בפרק של "Intelligence Squared" שכותרתו השאלה "האם האסלאם היא דת של שלום?" עם טיעונים בעד או נגד והצבעה סופית של הקהל, מארי טען נגד השאלה בנימוק כי "מוחמד היה איש רע מאוד", "מתעלל בילדה קטנה" ו"פושע מלחמה" בעודו מצטט (מן החדית') פרקים מתוך חייו הפרטיים שכללו בין היתר עריפות ראשים של יהודים כחלק מקרב השוחה נגד שבט בני קוריט'ה היהודי בהובלתו של מוחמד, וכינה את הקוראן כ"ספר רע עם המון אלימות".[63] מארי וחירסי עלי זכו לבסוף בעימות שקיבל מיליוני צפיות באתר יוטיוב.[64]

בשנת 2017, בעקבות שורת פיגועי טרור אסלאמיים בהם הפיגוע במנצ'סטר ארנה במאי 2017, הפיגוע בווסטמינסטר במרץ 2017 ומתקפת הטרור בלונדון ביוני 2017, מארי הצהיר בריאיון לעיתונאי הבריטי ניק פרארי (אנ') כי "הגיע הזמן שאנשים יתמודדו עם עובדות הטרור. היו לנו 16 שנים של אנשים שאמרו שלפיגועים כמו של שבת אין שום קשר לאסלאם. ברור שזה בא מהאסלאם. זו בעיה שמקורה באסלאם" והוסיף כי "לאחר ההתקפות הללו, במאמץ לשפר את ההכלה החברתית, המדינה נכפתה לקבל עוד יותר אסלאם. אנחנו צריכים פחות אסלאם. הדבר הראשון הוא או שאתה מאט או שאתה עוצר את הזרם הנוכחי של אנשים. זה המינימום המוחלט".[65]

הגירה ורב-תרבותיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מארי משתתף בעימות על רקע הגירה בכנס בשם "משבר פליטים עולמי" בדוחה, קטר, 2019

מארי הוא מבקר קולני של הגירה ורב-תרבותיות, והגירה לא אירופאית ממדינות האסלאם לאירופה בפרט.[66] במרץ 2013, מארי טען שלונדון היא "מדינה זרה" בשל הפיכתם של "בריטים לבנים" למיעוט ב-23 מתוך 33 רובעי לונדון.[67] בספרו, המוות המוזר של אירופה: הגירה, זהות, אסלאם, הוא כותב שאירופה וערכיה "מתאבדים עקב הגירה המונית" ובעמודי הפתיחה שלו הוא קורא לעצור את ההגירה המוסלמית ליבשת. בתוכן הספר הוא מפרט על פשעים שבוצעו על ידי מהגרים מוסלמים באירופה, ומשבח את מדיניות ההגירה הנוקשה, בייחוד בתקופת משבר ההגירה באירופה, של ראש ממשלת הונגריה מאז שנת 2010 ויקטור אורבן.[68]

בספטמבר 2016 מארי הודיע על תמיכתו בהצעה של נשיא ארצות הברית ה-45 דונלד טראמפ להקים את "חומת טראמפ" שתהווה חומת הפרדה לאורך גבול ארצות הברית–מקסיקו עבור בלימת מסתננים בלתי חוקיים. בינואר 2017 מארי הגן על הצו הנשיאותי 13769 – "הגנה על האומה מפני כניסת טרוריסטים זרים לתוך ארצות הברית" של טראמפ שאסר על כניסה או הגירה לארצות הברית של אזרחים מ-7 מדינות מוסלמיות במאמר שכתב בספקטייטור תחת הכותרת "9 שאלות שהמפגינים נגד צו ההגירה של דונלד טראמפ חייבים לענות עליהן".[69]

בשנת 2018, מארי צילם סרטון עבור ארגון הימין האמריקאי "PragerU" בשם "התאבדותה של אירופה". בסרטון, הוא ביקר את התנועה ההמונית של מהגרים לאירופה מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, אמר שאירופה "איבדה את אמונתה בעצמה, בדת שלה, במסורות שלה ובלגיטימציה שלה" ומתח ביקורת על מדיניות הרב-תרבותיות שלה שמונעת מ"תחושת אשמה" של מנהיגיה על רקע ההיסטוריה הקולוניאלית האירופאית. בנוסף, הוא מונה דוגמאות של מהגרים ממדינות האסלאם שמבקרים בעצמם את מדיניותה של אירופה ביחס לנושאים הללו, בהם המוסלמים לשעבר חאמד עבד אל-סמאד (אנ') ממצרים ואייאן חירסי עלי מסומליה שכתוצאה מכך, חייהם נתונים בסכנה. העיתונאי אלכס קוץ' ראיין לאחר יציאתו לאור של הסרטון את העורך ב"מרכז לקיצוניות" של הליגה נגד השמצה מארק פיטקוואג' (אנ') שמתואר בתקשורת המערבית לעיתים כ"מומחה לטרור" שהאשים את הסרטון בכך שהוא "מלא ברטוריקה נגד מהגרים ומוסלמים". באופן דומה, ארגון המרכז המשפטי לדרום העני טען כי הסרטון הוא "משרוקית כלבים לימין הקיצוני".[70]

מגדר ומיניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי הוא הומוסקסואל. הוא הצהיר כי הומוסקסואליות היא "מרכיב לא יציב שעליו ניתן לבסס זהות אינדיבידואלית ודרך בלתי יציבה להחריד לנסות ולבסס כל צורה של זהות קבוצתית". בספרו, שיגעון ההמון: מגדר, גזע וזהות, הוא טוען שההומופוביה בעולם המערבי "הובסה בעיקרה".

מארי מצהיר כי הטענה לפיה זכר ביולוגי יכול להפוך לנקבה ביולוגית באמצעות תהליך התאמה מגדרית היא "שקר". בספטמבר 2020, במהלך הופעתו בפודקאסט "The Joe Rogan Experience" עם המנחה ג'ו רוגן, מארי השווה קבלה חברתית של סוגיות מגדריות שונות כגון הטענות כי "לא קיים הבדל בין גברים ונשים", "פין הוא תלוי תפיסה חברתית" ו"ילדים נולדים ללא מין" כ"סימן מאוחר עבור אימפריה לכך שדברים מתפרקים".[71] מארי הצהיר כי "לא קיים דבר כזה" מגדר א-בינארי.[72]

בספטמבר 2019, אמר מארי במהלך ריאיון כי "נשים מיוחסות בסטנדרטים שונים מגברים בכל הנוגע להתנהגות מינית" תוך כדי שהוא מציין מקרים בהם השחקניות דרו ברימור, ג'יין פונדה ומים ביאליק "התנהגו בצורה מינית כלפי גברים ללא תגובת גינוי מהתקשורת".[73]

מדיניות חוץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2018 פרסם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן תמונה בחשבון הפייסבוק הרשמי שלו שבו הוא קורא את המהדורה בשפה ההונגרית של המוות המוזר של אירופה: הגירה, זהות, אסלאם מאת מארי, ובמאי אותה שנה, התקבל באופן אישי על ידי אורבן בבירה בודפשט איתו קיים דיון במסגרת ועידה שבה השתתף בעיר בשם "עתיד אירופה" יחד עם אישים פוליטיים ימניים נוספים מרחבי העולם.[74]

מארי נואם במהלך הכנס "Future of Europe" בבודפשט, הונגריה בשנת 2018

מארי קורא להמשך בלחימה מזוינת נגד איראן, סוריה ובכל משטר תומך טרור.[75] בשנת 2021 הוא נזף בהחלטת ממשל ביידן על נסיגת צבא ארצות הברית מאפגניסטן שהובילה להשתלטות הטליבאן מחדש על אפגניסטן.[76]

ישראל, ציונות והאנטישמיות החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013, מארי גינה את העיתונאי ופעיל השמאל הבריטי אוון ג'ונס (אנ') חבר מפלגת הלייבור, שידוע בהצהרותיו האנטי-ציוניות הרבות, על כך שטען באופן שקרי שישראל הרגה ילד בן 11 חודשים במתקפה צבאית. ג'ונס הגיב למארי על כך שהתעלם מדו"ח של האו"ם שאמר כי "תקיפה אווירית של ישראל הרגה מספר רב של חפים מפשע".[77]

בשנת 2014, מארי הגן על פעולותיה של ישראל במהלך מבצע צוק איתן של צה"ל, ברצועת עזה. הוא הצהיר על "זכותה של ישראל להגן על עצמה" והוסיף "אם אתה לא מאמין שלישראל יש את הזכות לעצור קבוצה שהצהירה שוב ושוב מאז הקמתה שהיא רוצה להשמיד את ישראל, אם אתה מאמין שלישראל אין הזכות לעצור את האויב הזה, אז כמובן שאתה לא מאמין שלישראל יש זכות קיום. אתה מאמין שלישראל יש את הזכות למות".[78]

בשנת 2019 מארי ביקר בישראל. הוא השתתף בכנס השמרנות של קרן תקווה בבנייני האומה ונשא הרצאה על האופן שבו השקפת העולם הפרוגרסיבית האוניברסלית שפוגעת ביכולתה של אירופה להתמודד עם רעיונות מוסריים עמוקים.[79] לאחר ביקורו, ערך ריאיון עם העיתון ג'רוזלם פוסט. במהלכו, הוא שיבח את "יחס החברה הישראלית ללאומיות", את גישתה הנוקשה של ישראל ביחס להגירה אל שטחה שפתוחה עבור יהודים בלבד ואמר כי "בישראל רואים בגבולות חזקים את הדרך הטובה ביותר להבטיח שלום, בעוד שבאירופה אנשים רואים בזה גורם למלחמה". מארי המשיך והשווה בין נושאים נוספים בין אירופה לישראל והרחיב על מעמדה של האנטישמיות החדשה בהווה ביחס ליהודים האירופאים, באומרו:

"באירופה, כל מה שקשור לזהות, היסטוריה, פטריוטיות ולאומיות נתפס באור חשוד. בזמן שבישראל, לאומיות נתפסת כטובה, ופטריוטיות היא טובה. נסעתי לברלין בחודש שעבר ולבודפשט בחודש הקודם. באילו מהערים הללו אמרו המנהיגים היהודים [לאחרונה] שלא עונדים סממנים פומביים של יהדות? יש לנו דיאטה בלתי נגמרת של אנשים שמספרים לנו על האנטישמיות של ממשלת הונגריה ואינסוף תירוצים להחלטות פזיזות של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. מרקל החמירה את המצב ליהודים במדינה שלה, לא ויקטור אורבן. מוסכם שאורבן עשה את הדבר הנכון מהסיבות הלא נכונות ולכן הוא לא צריך לקבל קרדיט, אבל מרקל עשתה את הדבר הלא נכון אבל מסיבות טובות, אז היא מקבלת קרדיט. מה שנעשה על ידי תומכי הגבולות הפתוחים וההגירה הבלתי מוגבלת הוא הרבה יותר גרוע עבור יהודי אירופה מכל דבר מאז תום המלחמה הקרה בכל אחת ממדינות מזרח אירופה".[80]

בתקופת מבצע שומר החומות בשנת 2021 פרסם מארי מאמר שכתב תחת הכותרת "מדוע חלקים מהממלכה המאוחדת מאבדים את הצפון כשישראל מגינה על עצמה?" ובו ביקר את "בורותם" של "הבוכים על הדיספרופורציה במאזן המתים של שני הצדדים". לדבריו, בריאיון שנתן לעיתון הארץ: "קונפליקטים רבים מאופיינים בחוסר מידתיות במספר המתים, זה עניין די שכיח, שקשור לכך שהצד המנצח בעימות סופג פחות אבדות מהצד המפסיד".[81]

בשנת 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל של מדינת ישראל, מארי ביקר בישראל ותמך בפעילותה הצבאית ברצועת עזה בראיונות שערך בתקשורת המערבית לאחר מתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר, והצהיר כי ישראל מוגדרת כ"מדינה היחידה בעולם שאסור לה לנצח במלחמות". בריאיון שערך לאתר הישראלי "ynet", אמר: ”כשיש תנועות בעזה או בכל מקום אחר הקהילה הבינלאומית אומרת לישראל: תוקפים אתכם, אתם רשאים להגיב בצורה שתביא אתכם למצב הקודם שבו הייתם לפני שתקפו אתכם – אבל לא מעבר לכך. גופי התקשורת אוהבים את ה-"BBC", והם באופן מהותי נגד ישראל” והוסיף: "אני לא מעוניין לשמוע פוליטיקאים אמריקאים מטיפים לישראל כשארצות הברית לא מצליחה לשמור על הסדר בניו יורק. אותו דבר כלפי בריטניה – פוליטיקאים שמטיפים לטקטיקה מסוימת בעזה, כשהם לא מבינים בנושא ולא מסוגלים לשמור על הסדר ברחובות שלהם. ישראל יכולה לדאוג לעצמה. יש בוגרי מכללות שחושבים שהם יודעים הכול לגבי העולם והם מאמינים שהעולם מחולק לכובשים ונכבשים. קיים דור של צעירים שהם בורים לחלוטין בנוגע להיסטוריה של ישראל ו-1948, ובכלל בנוגע להיסטוריה של העם היהודי בהקשר של האדמה הישראלית".[82][83][84]

במהלך אותה שנה, מארי גינה בעמוד הטוויטר שלו את תופעת הכחשת טבח 7 באוקטובר 2023 בעודו מצהיר כי:

האם הם טוענים שישראל המציאה את זה [מעשי הזוועות של חמאס ב-7 באוקטובר 2023]? האם הם אומרים שזה לא נכון? אני אגיד לך מה הם עושים – הכחשת שואה בזמן אמת. הטבח הגדול ביותר של יהודים מאז מלחמת העולם השנייה ויש אנשים שמנסים להכחיש זאת בזמן אמת. זה מעוות מוסרית וחולני.

דאגלס מארי (טוויטר)

באפריל 2024 מארי קיבל אות הוקרה מנשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג ושר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי על רקע הפעילות שלו ביחס לישראל מאז תחילת מתקפת הפתע על ישראל ומלחמת חרבות ברזל בעקבותיה.[85][86]

ביוני 2024 זכה מארי בפרס אלכסנדר המילטון מטעם מכון אלכסנדר מנהטן (אנ') ונשא נאום ארוך בו שיבח את ישראל,[87] הביא דוגמאות לגילויי גבורה של ישראלים מול טבח 7 באוקטובר וגינה את העולם המערבי על אידאולוגיית הווק שקיימת בו שמונעת ממנו להביט נכוחה באיום האסלאמיזם וגורמת לו להתנגד לזכותה של ישראל להגן על עצמה. את הפרס הוא הקדיש לעם ישראל באומרו:

אני רוצה להודות למכון מנהטן ולכם על הכבוד העמוק. אבל אני רוצה להקדיש אותו לעם ישראל, מכל הגילים, שמול כתות המוות המוחלט, מול אנשים [הפלסטינים] שלרוב האנשים כאן אין מושג עליהם ושלא יכולים לדמיין מה שהם עשו [בטבח]... אני רוצה להקדיש את קבלת פרס זה לעם ישראל שמול פני המוות בחר בחיים.

נאומו של דאגלס מארי במנהטן, יוני 2024: מאריי: אנשים אומרים לי שהשתניתי. שנהייתי פחות פסימי. זה רק בזכות הנוער הישראלי שמוכיח שיש תקווה!!, סרטון בערוץ "John Smith", באתר יוטיוב (אורך: 23:27)

במהלך דיבייט שהשתתף בו בקנדה ביוני 2024 על רקע מלחמת חרבות ברזל ואנטישמיות הצהיר מארי על האנטישמיות החדשה באומרו: ”הדבר המעניין באנטישמיות הוא, כפי שידידי הרב יונתן זקס אמר, שזה וירוס שמשנה צורה. הוא נע על פני מאות שנים. כשהיה אפשר לשנוא יהודים בגלל דתם – היהודים היו שנואים בגלל דתם. ואז אי אפשר היה לשנוא אנשים יותר בגלל זה, אז אנשים שנאו את היהודים בגלל הגזע שלהם. ואז אחרי המאה ה-20 [והשואה] אנשים הבינו שגם זה לא רעיון כל כך נהדר. ועכשיו היהודים לא שנואים בגלל דתם או גזעם, אלא בגלל שיש להם מדינה”.[88] כמו כן אמר ביחס לציונות וזכותה של ישראל להגנה עצמית מול ביקורת רבה מצד העולם: ”ההיסטוריה מראה שרק עם אחד יגן על היהודים: העם היהודי. וזו מהות הציונות”.[88]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי מתאר את עצמו כ"נוצרי תרבותי" (אנ') ו"אתאיסט נוצרי" (אנ'),[89] בעוד שקודם לכן היה נוצרי-אנגליקני עד שנות ה-20 לחייו.[90] בראיון שערך במרץ 2024 הבהיר שהוא אגנוסטי ולא אתאיסט.[91] מארי הוא הומוסקסואל.

עיסוקים אחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי הוא חבר בוועדה המייעצת הבינלאומית של העמותה הישראלית המכון לחקר ארגוני לא-ממשלתיים ("NGO Monitor"), ארגון לא ממשלתי, ירושלמי שמוגדר בתקשורת הבינלאומית כ"ימני ופרו-ישראלי",[92][93] אשר נוסד בשנת 2001 על ידי הפרופסור הישראלי ג'רלד שטיינברג.[94][95] החל משנת 2022, מארי משמש כאחד ממנהלי איגוד הדיבור החופשי (אנ'), ארגון שהוקם על ידי הפרשן החברתי הבריטי טובי יאנג (אנ') בשנת 2020 שפועל נגד תרבות הביטול.[96]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Mattias Ekman, Online Islamophobia and the politics of fear: manufacturing the green scare, Ethnic and Racial Studies 38, 2015-09-02, עמ' 1986–2002 doi: 10.1080/01419870.2015.1021264
  2. ^ William Allchorn, Beyond Islamophobia? The role of Englishness and English national identity within English Defence League discourse and politics, National Identities 21, 2019-10-20, עמ' 527–539 doi: 10.1080/14608944.2018.1531840
  3. ^ Why Douglas Murray’s “Strange Death of Europe” Is a Far-Right Hit — And Wrong, web.archive.org, ‏2020-11-30
  4. ^ White supremacists at the heart of Whitehall | Middle East Eye, web.archive.org, ‏2019-11-01
  5. ^ Ed Pertwee, Donald Trump, the anti-Muslim far right and the new conservative revolution, Ethnic and Racial Studies 43, 2020-12-10, עמ' 211–230 doi: 10.1080/01419870.2020.1749688
  6. ^ Ilgın Yörükoğlu, We Have Never Been Coherent: Integration, Sexual Tolerance, Security, Cham: Springer International Publishing, 2020, עמ' 27–51, ISBN 978-3-030-45172-1. (באנגלית)
  7. ^ Kumar Ramakrishna, The White Supremacist Terrorist Threat to Asia: A Preliminary Assessment, Counter Terrorist Trends and Analyses 12, 2020, עמ' 1–7
  8. ^ Katie Law, Douglas Murray on immigration, Islam and identity, Evening Standard, ‏2017-05-04 (באנגלית)
  9. ^ Douglas Murray: 'Relations between men and women cannot be turned into criminal acts in waiting', The Herald, ‏2019-12-07 (באנגלית)
  10. ^ Smith, Dinitia (2000-07-18). "A Look at the Other Central Figure In the Famous Case of Oscar Wilde". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-03-23.
  11. ^ "Pass Notes: Douglas Murray". The Guardian (באנגלית בריטית). 2000-06-08. ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-03-23.
  12. ^ Antonio Gonzalez Cerna, 13th Annual Lambda Literary Awards, Lambda Literary, ‏2001-07-10 (באנגלית)
  13. ^ Mugged by Reality, web.archive.org, ‏2020-10-06
  14. ^ Asharq Al-awsat, Middle-east Arab News Opinion, eng-archive.aawsat.com (באוקראינית)
  15. ^ Report launch for "Towards a Grand Strategy for an Uncertain World" | CSIS Events, www.csis.org (באנגלית)
  16. ^ 2011 – 2012 Prize | Christopher Ewart-Biggs Memorial Prize (באנגלית אמריקאית)
  17. ^ אתר למנויים בלבד Juliet Samuel, ‏Yanis Varoufakis and Douglas Murray: why Europe is weary, The Telegraph, 6 May 2017
  18. ^ Juliana Geran Pilon, The Strange Death of Europe: Immigration, Identity, Islam/The End of Europe: Dictators, Demagogues, and the Coming Dark Age, Israel Journal of Foreign Affairs 11, 2017-05-04, עמ' 255–260 doi: 10.1080/23739770.2017.1375282
  19. ^ Liddle, Review by Rod (2024-03-23). "Books: The Strange Death of Europe by Douglas Murray" (באנגלית). ISSN 0140-0460. נבדק ב-2024-03-23.
  20. ^ Hinsliff, Gaby (2017-05-06). "The Strange Death of Europe by Douglas Murray review – gentrified xenophobia". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-03-23.
  21. ^ Mishra, Pankaj, "How the New Immigration Is Shaking Old Europe to Its Core", The New York Times, ‏14 September 2017
  22. ^ Misrecognising the problem: Douglas Murray’s The Strange Death of Europe | Middle East Eye, web.archive.org, ‏2020-11-12
  23. ^ bloomsbury.com, The Madness of Crowds, Bloomsbury (באנגלית)
  24. ^ Shriver, Lionel (2024-03-23). "The Madness of Crowds by Douglas Murray review — why identity politics has gone too far" (באנגלית). ISSN 0140-0460. נבדק ב-2024-03-23.
  25. ^ British Book Awards 2020: Books of the Year shortlists revealed, The Bookseller (באנגלית)
  26. ^ Goodwin, Review by Matthew (2024-03-23). "The Madness of Crowds by Douglas Murray review — identity politics attacked" (באנגלית). ISSN 0140-0460. נבדק ב-2024-03-23.
  27. ^ דאגלס מארי, שיגעון ההמון, פרק 2.
  28. ^ An Interview with Douglas Murray: Gender, Race, and Identity, National Review, ‏2019-10-01 (באנגלית אמריקאית)
  29. ^ אתר למנויים בלבד Tim Stanley, ‏The Madness of Crowds by Douglas Murray, review: unleashing a liberal dose of outrage, The Telegraph, 27 September 2019
  30. ^ Katie Law, The Madness of Crowds by Douglas Murray - review, Evening Standard, ‏2019-09-19 (באנגלית)
  31. ^ Davies, William (2019-09-19). "The Madness of Crowds by Douglas Murray review – a rightwing diatribe". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-03-23.
  32. ^ 1 2 ביקורת על הספר באתר good reads
  33. ^ דאגלאס מורי, חלק מהספר בדיילי מייל, אפריל 2022
  34. ^ Douglas Murray and the War on Western Culture - Opinion: Free Expression - WSJ Podcasts, WSJ (באנגלית)
  35. ^ Orwell Prize 2012 Longlists Announced – The Orwell Prize, web.archive.org, ‏2017-03-31
  36. ^ "'Insult Turkey's Erdogan' contest set up by Spectator magazine". BBC News (באנגלית בריטית). 2016-04-19. נבדק ב-2024-03-23.
  37. ^ Elgot, Jessica (2016-05-19). "Boris Johnson wins 'most offensive Erdoğan poem' competition". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-03-23.
  38. ^ The Week Staff last updated, Sir Roger Scruton: No. 10 adviser sacked over race comments, theweek, ‏2019-04-11 (באנגלית)
  39. ^ Waterson, Jim; editor, Jim Waterson Media (2019-04-25). "New Statesman and Spectator in dirty tricks row over Scruton tape". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-03-25. {{cite news}}: |last2= has generic name (עזרה)
  40. ^ NewStatesman, Sir Roger Scruton, New Statesman, ‏2019-07-08 (באנגלית אמריקאית)
  41. ^ Sir Roger Scruton: Govt 'sorry' for sacking adviser over New Statesman interview, Sky News (באנגלית)
  42. ^ "Minister apologises to academic Sir Roger Scruton over sacking" (באנגלית בריטית). 2019-07-16. נבדק ב-2024-03-25.
  43. ^ Meet the conservative activists who want to override the Supreme Court, The Times of Israel, ‏5 June 2019
  44. ^ The Neo-Conservative Speaker, Douglas Murray, Is Simply Wrong It Comes to British Muslims and Extremism, HuffPost UK, ‏2014-01-27 (באנגלית)
  45. ^ How US Neocons Inspired the Netherlands’ New Radical Right, jacobin.com (באנגלית אמריקאית)
  46. ^ Who Funds PragerU’s Anti-Muslim Content? – Sludge, web.archive.org, ‏2020-11-08
  47. ^ How a Los Angeles-based conservative became one of the internet's biggest sensations - Los Angeles Times, web.archive.org, ‏2020-12-18
  48. ^ McManus, Matt; Robinson, Nathan J. (2022-09-02). "Taking White Supremacist Talking Points Mainstream". Current Affairs (באנגלית). ISSN 2471-2647. נבדק ב-2024-03-25.
  49. ^ Ayaan Hirsi Ali, Would Mark Twain Be Prevented From Speaking at Berkeley, Newsweek, ‏2018-02-02 (באנגלית)
  50. ^ Can Europe Be Saved?, Commentary Magazine, ‏2017-08-14 (באנגלית אמריקאית)
  51. ^ Bari Weiss, Meet the Renegades of the Intellectual Dark Web, The New York Times, ‏May 8, 2018
  52. ^ Nicholas Jensen, "Step inside the 'dangerous' mind of Douglas Murray", The Weekend Australian Magazine
  53. ^ NUS condemns 'anti-Islam' group Student Rights, The Independent, ‏2014-05-14 (באנגלית)
  54. ^ 'We're Demonised', HuffPost UK, ‏2013-05-13 (באנגלית)
  55. ^ BBC One - Sunday Morning Live, Series 4, Episode 5, Are Muslims being demonised?, BBC, ‏2013-09-28 (באנגלית בריטית)
  56. ^ "Muslims' free speech 'threatened'" (באנגלית בריטית). 2008-11-10. נבדק ב-2024-03-25.
  57. ^ Clashes as Muslim extremists attempt to segregate women, Evening Standard, ‏2012-04-12 (באנגלית)
  58. ^ "One in Seven UK Terror-related Convictions Linked to Islamist Group Now Threatening to Relaunch", Centre for Social Cohesion, ‏1 ביוני 2010
  59. ^ Jack Lefley, Right-wing author is banned from Islam talk, Evening Standard, ‏2012-04-13 (באנגלית)
  60. ^ The LSE caves in to terror | The Spectator, web.archive.org, ‏2009-04-15
  61. ^ Civil liberties group calls for resignation of Prof Janet Hartley - Telegraph Blogs, web.archive.org, ‏2009-09-21
  62. ^ Gutless LSE bans Islam critic Douglas Murray for 'security reasons' – Telegraph Blogs, web.archive.org, ‏2010-03-10
  63. ^ "Islam's Muhammad Was A Very Bad Man" - Douglas Murray, נבדק ב-2024-03-25
  64. ^ Is Islam a Religion of Peace?, סרטון בערוץ "Open to Debate", באתר יוטיוב (אורך: 01:46:36)
  65. ^ Douglas Murray Says To Have Less Terrorism The UK Needs “Less Islam” - LBC, web.archive.org, ‏2020-11-12
  66. ^ "Conservative author Douglas Murray on immigration, Islam and why he doesn't want to talk about Trump". The Globe and Mail (בCanadian English). 2019-11-26. נבדק ב-2024-03-25.
  67. ^ Ramesh, Randeep; editor, social affairs (2014-12-30). "Rightwing thinktank pulls funds for Commons groups after disclosure row". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-03-25. {{cite news}}: |last2= has generic name (עזרה)
  68. ^ ROBERT SIEGEL, 'The Strange Death Of Europe' Warns Against Impacts Of Immigration, npr, ‏27 ביוני, 2017
  69. ^ Douglas Murray, Nine questions those protesting against Donald Trump's immigration ban must answer, The Spectator, ‏2017-01-31 (באנגלית אמריקאית)
  70. ^ PragerU’s Influence | Southern Poverty Law Center, web.archive.org, ‏2020-12-12
  71. ^ Joe Rogan and guest discuss whether trans people are a sign of "the end of America", Media Matters for America, ‏2020-09-18 (באנגלית)
  72. ^ Right-Wing U.K. Writer Epically Schooled for Misgendering Sam Smith, www.advocate.com (באנגלית)
  73. ^ Douglas Murray: 'Relations between men and women cannot be turned into criminal acts in waiting', The Herald, ‏2019-12-07 (באנגלית)
  74. ^ About Hungary - PM Orbán receives speakers from V4 conference “The Future of Europe” in Parliament, web.archive.org, ‏2020-11-12
  75. ^ Douglas Murray | Factsheet: Islamophobia | The Bridge Initiative, Bridge Initiative (באנגלית אמריקאית)
  76. ^ Fox News Staff, Douglas Murray: Anyone who sees Afghanistan as an American triumph is in 'absolute la-la-land', Fox News, ‏2021-08-25 (באנגלית אמריקאית)
  77. ^ Owen Jones, Why is Douglas Murray smearing me to distract from this damning UN report on Israel in Gaza?, New Statesman, ‏2013-03-12 (באנגלית אמריקאית)
  78. ^ Helen Barratt, World attacks Israel but 'just ignores' terrifying rise of radical Isl, Express.co.uk, ‏2014-08-09 (באנגלית)
  79. ^ רעיונות פרוגרסיביים והמוות המוזר של אירופה | דאגלס מארי ועמית סגל, באתר סרטון יוטיוב
  80. ^ Douglas Murray: Israel has better attitude toward nationalism than Europe - The Jerusalem Post, web.archive.org, ‏2020-12-08
  81. ^ אתר למנויים בלבד רוני דורי, הסופר הניאו־שמרן דגלאס מאריי חושב שפוליטיקת זהויות מסכנת את שלום העולם, באתר הארץ, 15 ביולי 2021
  82. ^ אלכסנדרה לוקש, שרון כידון, דאגלס מאריי: "בריטניה צריכה להביט בחצר האחורית שלה לפני הטפה לישראל", באתר ynet, 24 באוקטובר 2023
  83. ^ "ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאסור לה לנצח במלחמות", באתר ynet, 15 באוקטובר 2023
  84. ^ Israel-Hamas War: Piers Morgan and Douglas Murray On Palestine, Israel and Jeremy Corbyn, סרטון בערוץ "Piers Morgan Uncensored", באתר יוטיוב (אורך: 09:33)
  85. ^ איתמר אייכנר, "מגן על האמת": אות הוקרה מיוחד לעיתונאי והסופר דאגלס מארי, באתר ynet, 9 באפריל 2024
  86. ^ Jotam Confino, 'A friend to the Jewish people': Murray receives award from Israel's president, Jewish News, ‏2024-04-11 (באנגלית אמריקאית)
  87. ^ 2024 Alexander Hamilton Award Dinner, Manhattan Institute (באנגלית)
  88. ^ 1 2 "רק ישראל מותקפת על כך שהיא מותקפת. אבל היהודים ינצחו גם את זה": נאומו המדהים של דאגלס מאריי בקנדה, סרטון בערוץ "סלע מאיר - ספריית שיבולת", באתר יוטיוב (אורך: 08:36).
  89. ^ Making Sense Podcast #21 — On the Maintenance of Civilization | Sam Harris, web.archive.org, ‏2020-10-06
  90. ^ Dan Hitchens2021-06-29T15:29:00+01:00, Douglas Murray: The anti-woke atheist with a soft spot for Christianity, Premier Christianity (באנגלית)
  91. ^ Israel: State of a Nation with Eylon Levy (2024-03-27), Politics of Intimidation | Douglas Murray on the Not-So-Subtle Threats Driving Policy and Media [P2], נבדק ב-2024-07-26
  92. ^ Rashid Khalidi, Brokers of Deceit: How the U.S. Has Undermined Peace in the Middle East, Beacon Press, 2013-03-12, ISBN 978-0-8070-4476-6. (באנגלית)
  93. ^ Stephan Stetter, The Middle East and Globalization: Encounters and Horizons, Springer, 2012-12-23, ISBN 978-1-137-03176-1. (באנגלית)
  94. ^ "New pariah on the block". The Economist. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2024-03-25.
  95. ^ N. G. O. Monitor, Boards » ngomonitor, ngomonitor (באנגלית אמריקאית)
  96. ^ Toby Young, So you’ve been canceled. Here’s how to fight back, The Spectator World, ‏2020-01-24 (באנגלית אמריקאית)