הריסת בתי מחבלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דחפור די-9 משוריין הורס בית של מחבל פלסטיני ברצועת עזה במהלך האינתיפאדה השנייה. הדחפור נועץ את ה"סכין" בבית, "מכרסם" את הקירות, ממוטט את היסודות ולבסוף "משטח" את ההריסות על מנת שלא ישמשו מסתור למחבלים ומטעני חבלה.
הריסת בית באמצעות פיצוץ.[1]
לעיתים ההריסה מתבצעת לאחר מיפוי הבית.[2]
הריסת בתי המחבלים שביצעו את הפיגוע באלעד באמצות מחפר ממוגן, 8 באוגוסט 2022.

הריסת בתי מחבלים היא פעולה של מדינת ישראל להריסת בתים של מחבלים פלסטינים כחלק ממדיניות להרתעה מלבצע פיגועים. הבסיס החוקי למדיניות זו נעוץ בתקנה 119 בתקנות ההגנה (שעת חירום) והיא אושרה מספר רב של פעמים גם בבג"ץ. עיקר השימוש בה נעשה בתקופות של גלי טרור ואלימות פלסטינית.

היסוד החוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תקנה 119 בתקנות ההגנה (שעת חירום), שאותן ירשה מדינת ישראל מהמנדט הבריטי, רשאי המפקד הצבאי להורות על הריסת כל מבנה שהוא, אם התעורר החשד כי שימש לפעולה המהווה עבירה שעליה נשפטים בבית משפט צבאי, או אם נחה דעתו של המפקד הצבאי כי מי מתושביו היה מעורב בעבירה כזאת. ניסוח התקנה מעניק יד חופשית לצבא להרוס מבנים כאמצעי ענישה או הרתעה. הפעלת הסמכות אינה מותנית בהרשעתו של המפגע בדין הפלילי, אלא די בכך שבפני המפקד הצבאי המורה על כך הונחו ראיות מנהליות, המניחות את דעתו כי העבירה בוצעה על ידי תושב הבית המיועד להריסה:

מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי-יריה שלא כחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו או נורו באופן אחר פצצה, רימון-יד או כל חפץ נפיץ או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נדונים בבית-משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית, במבנה, בקרקע או עליהם

תקנות ההגנה לשעת חירום, 1945. תקנה 119

מדיניות ההריסה כגורם מרתיע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות התומכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכת הביטחון הישראלית רווחת הגישה שהריסת בתי מחבלים היא אפקטיבית ביצירת הרתעה ומניעת פיגועים, כאשר ההרתעה היא לא רק כלפי המחבל עצמו אלא גם כלפי בני משפחתו ובני ביתו. דברים ברוח זאת צוטטו מפי בכירים במערכת הביטחון, בהם גדי איזנקוט,[3] אהוד ברק[4] ודני יתום[5] על פי חוות דעת שירות הביטחון הכללי, הריסת בתי מחבלים מרתיעה מחבלים פוטנציאליים מביצוע פיגועים, ומעודדת בני משפחה להסגיר מפגעים מבעוד מועד.[6][7]

במהלך השנים פרסם השב"כ מידע על בני משפחה שהסגירו את קרוביהם לכוחות הביטחון במטרה למנוע את הריסת ביתם. כך למשל דודו של עלי אבו חאמד מהכפר אלעיזריה, שתקף בגרזן את צביקה כהן בקניון מעלה אדומים בשנת 2016 ופצע אותו באורח אנוש, הסגיר אותו לשב"כ כדי למנוע את הריסת הבית. ב-15 בנובמבר 2015, בעקבות הריסת בתי המחבלים, הסגירה משפחתו של המחבל שביצע את פיגוע הירי בעתניאל ב-13 בנובמבר 2015 את הרוצח לידי השב"כ מחשש שצה"ל יהרוס את ביתם.[8] בעקבות זאת סירב היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לאשר את הריסת ביתו של המחבל שרצח ב-2015 את הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל בכביש 60 סמוך לעתניאל.

בשנת 2010 פרסמו שלושה חוקרים מהאוניברסיטה העברית, אפרים בן-מלך, קלוד בר רבי ואסטבן קלור, מחקר הבודק את אפקטיביות הריסת בתי מחבלים, כאשר הפרמטר הנמדד היה הפחתה במספר הפיגועים.

בתקציר למחקרם כתבו השלושה (בתרגום חופשי):

מאמר זה בוחן האם הריסות בתים הם אמצעי יעיל למניעת טרור של מחבלים מתאבדים. אנו מקשרים בין נתונים מקוריים על בתים שנהרסו על ידי צה"ל, עם נתונים על קיומם של פיגועי התאבדות נגד מטרות ישראליות. על ידי בחינת שינויים בהריסות בתים לפי מיקום וזמן, ופיגועי התאבדות במהלך האינתיפדה הפלסטינית השנייה, אנו מראים כי הריסות בתים כעונש (אלה שמכוונות נגד מחבלים מתאבדים פלסטינים) גורמות לירידה מיידית משמעותית במספר פיגועי ההתאבדות, וכן שאפקט מתפזר על פני זמן ומרחק גיאוגרפי. לעומת זאת, מצאנו שהריסת בתים לא ממוקדת (הריסות לפי מיקום גאוגרפי מוצדק, אבל לא בתים של המחבלים עצמם) גורמת לגידול משמעותי במספר הפיגועים. תוצאות אלו תואמות את העמדה שאלימות סלקטיבית היא כלי יעיל למאבק בקבוצות טרור, בעוד שהאלימות ללא הבחנה מעודדת אותו.

Efraim Benmelech, Claude Berrebi, Esteban Klor, Counter-Suicide-Terrorism: Evidence from House Demolitions, 2010-10.

בתוכנית שש עם סיון רהב-מאיר אמר הכתב אוהד חמו שבשיחות עם פלסטינים נאמר לו שהריסת בתי מחבלים מייצרת רתיעה בקרב מחבלים פוטנציאלים ובני משפחותיהם מלבצע פיגועים.[9]

השופט נעם סולברג הסביר בפסק דין שבו נדחתה עתירה לביטול הריסת בתים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), את ההיגיון שמאחורי הריסת הבתים:

מחבלים מתאבדים הדגישו בפרֵדות המוקלטות מחיי העולם הזה את ההטבות שבהן יזכו משפחותיהם, כמעין פיצוי על לכתם, ואף תארו עד כמה המחשבה על הטובה שתצמח למשפחתם ליוותה אותם ממש בסמוך למעשה. בהציבם דגש מיוחד על בית משפחת המחבל, מסמנים אפוא ארגוני הטרור עצמם את 'הבטן הרכה' שבה הרתעה עשויה להועיל.

מן המקובץ עולה, כי הריסת בתי מחבלים תוסיף לתחשיב העלות-תועלת שאותו עורך מחבל פוטנציאלי את הידיעה על כך שקרוביו ישלמו מחיר על מעשיו... אולם ההרתעה נועדה להשפיע לא רק במישרין על הלך-מחשבתו של המחבל, אלא גם להניאו ממעשיו באמצעות התערבות מצד בני משפחתו... החשש מפני הרס ביתה, נועד לרתום את משפחת המחבל הפוטנציאלי לממש את השפעתה לכיוון הרצוי, להניעהּ מלהעמיד לרשותו את מעגל התמיכה הקרוב, ובכך להטותו מלחבור לטרור או לממשו. הנה כי כן, ההרתעה תורמת, ולוּ גם במעט. המעט הזה, בנסיבות הזמן והמקום, עשוי לעיתים להיות גורם מכריע; לשבט או לחסד.

טענות המתנגדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת זאת, דו"ח של צוות חשיבה בראשותו של ראש אגף התקשוב בצה"ל, אלוף אודי שני שבחן ב-2005 את מדיניות הריסת הבתים למטרות הרתעה, ציין שלא נמצאה הוכחה לכך שמדיניות הריסת הבתים יעילה לאורך זמן.[10] חה"כ דדי צוקר טען שהריסת בתים "לא מרתיעה ולא משקיטה ... אך משיגה אפקט הפוך, והופכת את התושבים לסמל".[11] צבי גילת בחדשות טען שההריסות אינן יעילות בנימוק שהיו כפרים בהם צה"ל הרס בתים שוב ושוב בסמיכות זמנים.[12]

התייחסות משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסת בתים של אנשים שלא בצעו פיגועים מהווה ענישה כלפי אנשים שלאו דווקא פשעו ולכן ישנם המתנגדים לפעולה זאת. נגד הריסת בתי מחבלים הוגשו לבג"ץ לפחות מתחילת שנות ה-80 עתירות רבות.[13] רוב העתירות נדחו בבג"ץ שאישר עקרונית את הריסת הבתים[14] כצעד ללוחמה בטרור והרתעה, אך קבע שיש להשתמש בה במידתיות. עם זאת, חלק משופטי בית המשפט העליון התנגדו עקרונית להריסת בתים כאמצעי ענישה, בהם מישאל חשין ומני מזוז. בקיץ 1988 בקשו שופטי בג"ץ מנציגי המדינה להודיע מראש על ההריסה למשפחות ולאפשר להן לערער על ההחלטה, אך נציגי המדינה הסכימו לכך רק לגבי מקרים בהם המחבל לא גרם למוות או פציעה חמורה.[15] ב-30 ביולי 1989 פסק בג"ץ שעל המדינה להודיע מראש על הריסת בתים ולאפשר לנוגעים בדבר לערער ולעתור לבג"ץ.[16] בסוף 1989 אישר בג"ץ הריסת בית בו התגורר מחבל בשכירות.[17]

מאבק ארגוני השמאל וארגוני זכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם, ובראשם ארגון המוקד להגנת הפרט, פועלים באופן עקבי למניעת הריסת בתי המחבלים, לצורך כך הם משתמשים בארגונים ייעודיים כמו הוועד הישראלי נגד הריסת בתים שפועלים לסכל את ההריסה באמצעים משפטיים ובאמצעות התנגדות פיזית. הם עתרו מספר פעמים לבג"ץ בדרישה שיאסור על הריסת בתי מחבלים.[18]

התייחסות הרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2016 פורסמה יוזמה של הרשות הפלסטינית ולפיה כל עובד יפריש יום אחד ממשכורתו לטובת קרן לשיקום בתי מחבלים שנהרסו.[19] הערכות הצבא שהסכום שייאסף מכ-145 אלף עובדים יעמוד על כ-25 מיליון ש"ח.

מגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, המדיניות מופעלת רק כלפי מחבלים תושבי השטחים שגרמו למוות.

מזרח ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה, נהגו להרוס בתים גם במזרח ירושלים, למרות שחל עליה החוק הישראלי.[20] אולם בהמשך, עברו למדיניות של אטימת בתים במזרח ירושלים, בגלל התנגדות של עיריית ירושלים להריסה באזור בו חל החוק הישראלי.[21] עם זאת, גם בשנים מאוחרות יותר היו מקרים בהם נהרסו בתים של תושבי מזרח ירושלים.[22]

הריסת בתי מחבלים בתוך הקו הירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי מרץ 2022, בעקבות שני פיגועים קטלניים שבוצעו בבאר שבע ובחדרה על ידי ערבים ישראלים, הציע ראש השב"כ להחיל את מדיניות הריסת בתי המחבלים גם בתוך שטחי הקו הירוק, אולם ראש הממשלה נפתלי בנט ושר הביטחון בני גנץ התנגדו למהלך עקב קשיים משפטיים וחשש מהתלקחות השטח.[23]

הריסת בתי מחבלים שניסו לבצע פיגוע או שגרמו לפציעה אך לא למוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80 פעלו הרשויות להרוס בתים של משפחות של מחבלים שלא גרמו לפגיעה בנפש, למשל מחבלים שזרקו בקבוקי תבערה[13] ומספר בתים נהרסו בקלקיליה בגלל יידוי אבנים.[12] במהלך האינתיפאדה הראשונה אף נשקל להרוס בתים של חשודים ביידוי אבנים.[24] במדיניות הקיימת לא נהרסים בתים בנסיבות שבהן הפיגוע מסתיים בלי הרוגים, על אף שלפי נוסח תקנה 119 הדבר אפשרי.[דרוש מקור] מדיניות זו היא תוצאה של שורת פסקי דין של בג"ץ אשר מנעו או צמצמו משמעותית הריסות בתי מחבלים במקרים שהמחבל ניסה לרצוח אך הניסיון הוביל לפציעה קשה. כך למשל בפיגוע שבו נורה ונפצע חבר הכנסת יהודה גליק, לאחר שיצא מסכנת חיים, בעקבות דרישת השופטים שינה צה"ל את הצו מהריסת הבית לאטימת חדרו הפרטי של המחבל בלבד.

ביולי 2018 פורסם כי בעקבות פנייה של שר הביטחון אביגדור ליברמן, שביקש לבחון מתווה אשר יאפשר הריסת בית מחבל גם כאשר הנפגע נפצע ולא נהרג, בוחן היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אפשרות לגיבוש מתווה שיעקוף את החלטות בג"ץ בנוגע להריסת בתי מחבלים, זאת, בעקבות פסיקות חוזרות של שופטי בג"ץ אשר מנעו הריסה במקרה של פציעה בלבד.[25]

שימוש כלפי יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק דין אחר נימק השופט סולברג מדוע אין צורך להשתמש בתקנה 119 כלפי מחבלים יהודים:

הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד.[26]

נימוק דומה ניתן על ידי פרקליט המדינה שי ניצן.[27]

בפסק דין נוסף שעסק בסוגיה זו נקבע כי "כוחה של תקנה 119 יפה הן ביחס למחבלים ערבים והן ביחס למחבלים יהודים, הכל בהתאם לנסיבות הזמן והמקום, ולאמות המידה שנקבעו בפסיקה ביחס להפעלתה".[28]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות הריסת בתי מחבלים החלה כבר בשנת 1967. באותם ימים, הריסת הבתים נומקה בראש ובראשונה בכך שהבתים שימשו כמסתור למחבלים ולחומרי חבלה.[20] כך למשל, באוקטובר 1969 נהרס מוסך של תושב שנחשד במתן מסתור למחבלים ובית אחר שבו נמצא נשק.[29][30][31] בשנות ה-70[32] ותחילת שנות ה-80 מוקדו הפרסומים על הרס בתי המחבלים בכך שתושביהם היו חברים בחוליות מחבלים.[33] בימי האינתיפאדה הראשונה נעשה השימוש בה לדבר שבשגרה[34] ובתשעת החודשים הראשונים שלה נהרסו 67 בתים.[11] על פי הנתונים, בתקופת האינתיפאדה הראשונה הרסה מדינת ישראל כ-300 בתים ואטמה עוד כ-200. על פי בדיקה של בצלם, ביהודה ושומרון נהרסו יותר בתים מאשר ברצועת עזה, ההריסות היו יותר מלאות, והיו יותר מיידיות באופן שמנע הגשת עתירות לבג"ץ.[12]

מדיניות הריסת הבתים פחתה באופן ניכר עם סיום האינתיפאדה הראשונה, וחזרה שוב בשנת 2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.

באינתיפאדה השנייה (2000–2005)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האינתיפאדה השנייה (2000–2005) חידשה ישראל את מדיניות הריסת הבתים למחבלים ושולחיהם לצורכי לחימה בטרור. גל פיגועי התאבדות בישראל וטרור פלסטיני יומיומי ביהודה, שומרון ועזה גרם לצה"ל להרוס בתים רבים, הן לצרכים מבצעיים והן לשם הרתעת המחבלים, ולנטרל את השפעת התגמולים הכספיים שהעניקה הרשות הפלסטינית למשפחות המחבלים. מאחר שהריסת הבתים נעשתה בשטח עוין, בתקופה בה הפלסטינים הפעילו טרור אינטנסיבי ביהודה, שומרון ועזה, כמו גם נוכחות חמושים רבים ומלכודות נפץ בזירות הפעולה, את עיקר הריסות הבתים ביצע חיל ההנדסה הקרבית באמצעות דחפורי D9 משוריינים ואת השאר באמצעות פיצוץ המבנה. בין השנים 2000–2005 נהרסו 538 בתי מחבלים מתאבדים במסגרת מדיניות זו.[35]

עצירת המדיניות בשנת 2005[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2005 חל צמצום עד כדי הפסקה בשימוש בצעד של הריסת בתים. הצמצום נומק בירידה בטרור וכן לאור מסקנות הצוות בראשותו של ראש אגף תקשוב בצה"ל, אלוף אודי שני, שקבע בתחילת ינואר 2005 שלא נמצאה הוכחה לכך שמדיניות הריסת הבתים הייתה יעילה לאורך זמן.[10] לעומת זאת, התנועה למשילות ודמוקרטיה פרסמה ב-2013 דו"ח[36] בו נטען כי הפסקת השימוש בהריסת בתי מחבלים ב-2005 נבעה במידה רבה ממדיניות עקבית של בית המשפט העליון, שבדיונים בלתי מתועדים רמז למשרד הביטחון לחדול מהריסת בתי מחבלים.

כך, למשל, פרסם ד"ר דוד זכריה בספרו[37]:

כאשר התקיים עוד דיון... פנה הנשיא ברק בפתח הדיון לפרקליט שייצג את המדינה ושאל אותו אם הוא "מודע להלכי הרוח של בית המשפט". כאשר השיב הפרקליט בחיוב, אמר לו הנשיא כי הוא מבקש ממנו "להיכנס לאווירה של בית המשפט". ולמען הסר ספק, הוסיף הנשיא בעל פה כי שלא כבעבר, כיום הוא רואה טעם רב בדעת המיעוט של השופט חשין בסוגית הריסות הבתים.

ד"ר דוד זכריה, קולו הזך של הפיקולו: בית המשפט העליון, דיאלוג ומאבק בטרור (2012), עמ' 62.

חזרה למדיניות ב-2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2008, בהתייעצויות ביטחוניות שקיים ראש הממשלה אהוד אולמרט זמן קצר לאחר פיגוע הדריסה ברחוב יפו, הביע עמדה שלפיה יש להרוס את בית המחבל.[38] אולמרט אמר, בגיבוי מערכת הביטחון, שמכיוון שאין דרך לגדר את כל ערביי מזרח ירושלים, יש ליצור אלמנט הרתעתי באמצעות הריסת בתים ושלילת זכויות סוציאליות.[39][40] גם שר הביטחון אהוד ברק היה שותף לעמדה זו.[41]

היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז קבע כי אין מניעה משפטית להרוס בתי מחבלים, אך הדגיש שיש לתאם כל פעולה שכזאת עם משרד המשפטים.[42][43] בינואר 2009 אטם צה"ל את ביתו של המחבל מהפיגוע בישיבת מרכז הרב.[44] במרץ התיר בג"ץ להרוס את בית המחבל מפיגוע הטרקטור והוא נהרס בחודש אפריל.[45]

ביוני 2014 אישר בג"ץ להרוס את ביתו של הנאשם ברצח ניצב-משנה ברוך מזרחי, זיאד עוואד וביתו פוצץ. בסוף יוני 2014, זמן קצר אחרי גילוי הגופות של שלושת הנערים שנרצחו, הרס צה"ל חלק מהבתים של החשודים ברצח, קוואסמה ואבו עיישה, ובאוגוסט המשיך בכך, לאחר שנדחתה עתירה לבג"ץ נגד ההריסה. בעקבות הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה בהר נוף בו נרצחו 4 מתפללים בידי שני מחבלים פלסטינים מג'בל מוכאבר, הנחה ראש הממשלה את כוחות הביטחון להרוס את ביתם, אך הריסת הבית נדחתה, עקב עתירה לבג"ץ. ב-31 בדצמבר 2014 דחה בג"ץ את רוב העתירות ואישר להרוס את רוב בתי המחבלים, למעט בית המחבל שהתנקש ביהודה גליק, מאחר שגליק שרד את הירי.[46]

ב-13 בספטמבר 2015, ערב ראש השנה ה'תשע"ו פרץ גל הטרור הפלסטיני (2015–2016), שכלל מספר רב של פיגועי בודדים, לרוב פיגועי יידוי אבנים ופיגועי דקירה אך גם פיגועי דריסה ופיגועי ירי. בעקבות גל הטרור החליטה ממשלת ישראל בנובמבר לחזור למדיניות של הריסת בתי מחבלים על מנת להרתיע מחבלים נוספים מלבצע פיגועים וכן להניא משפחות מלעודד את בניהם לבצע פיגועים. מאז הרסו כוחות חיל ההנדסה הקרבית כ-16 בתי מחבלים. לדוגמה, בנובמבר 2015 פוצצו לוחמי יהל"ם את בתיהם של המחבלים שרצחו את איתם ונעמה הנקין ומלאכי רוזנפלד.[47] בדצמבר פוצצו לוחמי יהל"ם בית של מחבל בשועפט[48] ואת הבית בשכם של מפקד החוליה שרצחה את הזוג הנקין.[49] ב-23 בפברואר 2016 הרסו כוחות של חיל ההנדסה הקרבית בתים של שני מחבלים.[50] ב-4 באפריל הרסו כוחות צה"ל ומג"ב באמצעות מחפר ממוגן של חיל ההנדסה הקרבית 3 בתים של מחבלים בקבטייה.[51] ב-10 ביוני 2016 הרסו כוחות של צה"ל, מג"ב והמנהל האזרחי את בית המחבל שרצח את דפנה מאיר.[52] ב-4 באוגוסט 2016 הרס צה"ל את בתיהם של המחבלים מוחמד וח'אלד מח'אמרה, שביצעו את פיגוע הירי במתחם שרונה.[53]

ב-15 בנובמבר 2015, בעקבות הריסת בתי המחבלים, הסגירה משפחתו של המחבל שביצע את פיגוע הירי בעתניאל ב-13 בנובמבר 2015 את הרוצח לידי השב"כ מחשש שצה"ל יהרוס את ביתם.[8]

במרץ 2019 אישר בג"ץ להרוס את בית המחבל עאסם ברגותי, שביצע את הפיגועים הקטלניים בצומת עופרה ובגבעת אסף כחודשיים קודם לכן.[54] באוקטובר 2020 אישר בג"ץ בדעת רוב, כנגד דעת המיעוט של השופט מני מזוז, להרוס את בית המחבל שרצח את הרב שי אוחיון בפיגוע דקירה בפתח תקווה.[55]

מאז ההחלטה על המדיניות הרסו כוחות חיל ההנדסה הקרבית, משמר הגבול והמנהל האזרחי למעלה מ-28 בתי מחבלים (10 מהם על ידי כלי צמ"ה ו-8 על ידי פיצוץ).[56] בדיון בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ב-31 באוקטובר 2018 נחשף כי רק 45 בתי מחבלים נהרסו בין 2015–2018, המהווים 30% מסך הבתים שהיו מיועדים להריסה.[57]

צמצום השימוש במדיניות בעקבות פסקי בג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף לשון התקנה המעניקה למפקד הצבאי את זכות ההחלטה מתי להשתמש בכלי הרתעתי זה, בתחקיר שהתפרסם במקור ראשון נכתב כי בין השנים 2014–2017 אישר בג"ץ לצה"ל לממש באופן מלא רק 36 אחוזים מכלל הצווים שהוצאו להריסת בתי מחבלים. 64 אחוזים מהצווים נגמרים בהריסה חלקית (34%), באטימה (18%) או בביטול הצו על ידי בג"ץ (12%). בשנים הללו נהרסו רק 20 בתים באופן מלא.[25]

באוקטובר 2018 פרסם המוקד להגנת הפרט כי נהרסו 54 בתים, המהווים כ-30% מסך הבתים המועמדים להריסה.[58]

בדצמבר 2018 הרס צה"ל מספר חלקי קירות מהקומה התחתונה של בית המחבל שרצח שני עובדים בא.ת ברקן, לאור עמדת הפרקליטות הצבאית כי אין להרוס את כלל המבנה היות שהמחבל עצמו לא עשה שימוש בקומות העליונות של הבית.[59] על כך נמתחה ביקורת רבה מצד משפחות הנרצחים בפיגוע, שדרשו את הריסת הבית כולו הואיל והוכח שכל בני משפחת המחבל היו שותפים במידה כלשהי בביצוע הפיגוע.[60] בפגישה של בני המשפחה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, עודד אותם נתניהו להגיש עתירה לבג"ץ על ביצוע ההריסה החלקית, וזאת לאחר שטען שידיו כבולות משפטית מהתערבות ישירה בנושא.[61]

בתקופת כהונתו של נפתלי בנט כשר הביטחון הרס צה"ל מספר בתי מחבלים, כולל בית מחבל שנהרס ונבנה מחדש. רוב ההריסות בוצעו על ידי מחפרים ממוגנים של מערך הצמ"ה של חיל ההנדסה הקרבית.

באוגוסט 2020 ביטל בג"ץ את צו ההריסה שניתן לביתו של המחבל שרצח את החייל עמית בן יגאל, בנימוק שאשתו וילדיו של המחבל לא ידעו על כוונותיו ולא היו מעורבים במעשה. השופטים מני מזוז וג'ורג' קרא תמכו בביטול הצו, בעוד שהשופטת יעל וילנר התנגדה.[62] היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הגיש בקשה לדיון נוסף.[63] באוקטובר 2020 דחתה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות את הבקשה, בנימוק שלא נפסקה הלכה חדשה.[64] בעקבות ההחלטה אטם צה"ל את חדרו של המחבל, אך בני משפחתו פתחו את האטימה.

לדברי מזוז עמדתו העקרונית כנגד הריסת בתי מחבלים הביאה לכך שהוא לא שובץ לתיקים שעסקו בנושא, מה שהביא לכך שהוא פרש מכס השיפוט בטרם הגיעו לגיל 70[65]

ב-8 ביולי 2021 נהרס ביתו של המחבל שרצח את יהודה גואטה בפיגוע בצומת תפוח כחודשיים קודם לכן, זאת לאחר שבג"ץ דחה את עתירת משפחת המחבל למנוע את ההריסה.[66] שגרירות ארצות הברית בישראל גינתה את ההריסה בטענה ש"אין להרוס את ביתה של משפחה שלמה בגין מעשיו של אדם אחד".[67] בתגובה נמסר מלשכת ראש הממשלה בנט: "ראש הממשלה מעריך ומכבד את הממשל האמריקני. יחד עם זאת, הוא פועל אך ורק בהתאם לשיקולי הביטחון של מדינת ישראל ולהגנה על חיי אזרחי ישראל".[68]

ב-20 בינואר 2022 הוצא צו להריסת קומת הקרקע בבית בו התגורר ג'ית אללה גראדאת, אחד המחבלים שרצחו את יהודה דימנטמן סמוך לחומש כחודשיים קודם לכן. בני משפחתו שהתגוררו בבית, שנמצא בכפר סילת אל-חארית'יה, עתרו כנגד הצו, אך בג"ץ דחה את העתירה. בפסק הדין ציין השופט אלרון שבני משפחת המחבל ידעו על כוונתו לבצע את הפיגוע, איחלו לו הצלחה, בירכו אותו על הצלחתו לאחריו וסייעו בהסתרתו ובהסתרת כלי הנשק.[69] ב-13 בפברואר 2022 ביצעו כוחות צה"ל את צו ההריסה. במהלך הפעולה הושלכו על כוח צה"ל אבנים ובקבוקי תבערה, ואף נפתחה לעברו אש חיה.[70] ב-8 במרץ נהרסו בכפר בתיהם של שני מחבלים נוספים שהשתתפו בפיגוע.[71]

ב-30 במרץ, בעקבות גל פיגועים קטלניים שהיה באותו שבוע, החליט הקבינט המדיני-ביטחוני לזרז את הליך הריסת בתי המחבלים.[72]

ב-יוני החליט ראש הממשלה נפתלי בנט לדחות את הריסת בית המחבל רעד חאזם שביצע את הפיגוע ברחוב דיזנגוף כמה חודשים קודם לכן, עד לאחר ביקורו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בישראל כחודש לאחר מכן.[73] גם את הריסת ביתו של אחד המחבלים שרצחו את ויאצ'סלב גולב בפיגוע הירי באריאל הוחלט לדחות על לאחר ביקור ביידן.[74]

הרחבת המדיניות גם למחבלים שפצעו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בינואר 2023 החליטה ממשלת ישראל באופן תקדימי לאטום את ביתו של המחבל בן ה-13 שביצע את הפיגוע ליד עיר דוד יום קודם לכן, שבמסגרתו נפצעו אב ובנו באורח קשה ובינוני.[75]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Twitter-logo.svg ציוץ של צבא ההגנה לישראל ברשת החברתית טוויטר, הריסת ביתם של שניים מהמחבלים מפיגוע הירי סמוך לחומש, 8 במרץ 2022
  2. ^ Badge of the Israeli Defense Forces 2022 version.svg פעילות צה״ל ומג"ב להריסת ביתם של שניים מהמחבלים בפיגוע סמוך לחומש, באתר צה"ל
  3. ^ יוחאי עופר, ‏הרמטכ"ל: "עאהד תמימי רחוקה מלהיות גיבורה", בעיתון מקור ראשון, 30 במרץ 2018
  4. ^ הריסת בתי מחבלים - האם זה באמת עובד?, באתר מאקו, ‏18 בדצמבר 2018
  5. ^ ראש המוסד לשעבר: הריסת בתי מחבלים צעד אפקטיבי להרתעת מחבלים, באתר אם תרצו - בונים חברה ציונית, ‏2020-08-10
  6. ^ אלעזר לוין, השב"כ: הריסת בתי מחבלים - מרתיעה, באתר news1, ‏28 ביולי 2016
  7. ^ שירית אביטן כהן, ‏השב"כ: הריסת בתי מחבלים חשובה להרתעה, בעיתון מקור ראשון, 4 בנובמבר 2018
  8. ^ 1 2 אליאור לוי ויואב זיתון, זהו המחבל שביצע את הפיגוע שבו נרצחו אב ובנו בעתניאל, באתר ynet, 15 בנובמבר 2015.
  9. ^ אוהד חמו, ריאיון עם פלסטינים על הריסת בתי מחבלים, באתר החדשות, ‏09/11/18
  10. ^ 1 2 רועי מנדל, ב-2005: צה"ל קבע ויעלון קיבל - הריסת בתי מחבלים אינה מרתיעה, באתר ynet, 1 ביולי 2014
  11. ^ 1 2 צה"ל הרס 10 בתים בגדה, חדשות, 4 באוגוסט 1988
  12. ^ 1 2 3 צבי גילת, לא מרתיע אף אחד, חדשות, 4 באוגוסט 1989
  13. ^ 1 2 בג"צ אסר על כוחות הבטחון להרוס ביתו של תושב בית סחור, דבר, 18 בנובמבר 1981
  14. ^ למשל: מאיר הראובני, פוצצו בתיהם של שני נאשמי רצח חחייל מנוס, מעריב, 30 במאי 1986
    "המסכות השחורות" מיריחו רצחו במהלומות גרזן בגלל זיהוי אחד מהם, מעריב, 6 במרץ 1990
  15. ^ בג"ץ מציע: כל משפחה שביתה מועמד להריסה תוכל לערער על ההחלטה, מעריב, 9 באוגוסט 1988
  16. ^ רונית אנטלר, בג״ץ בפס״ד עקרוני: אסור להרוס בית בלי לתת לערער, חדשות, 31 ביולי 1989
  17. ^ דנקנר, חדשות, 3 בנובמבר 1989
  18. ^ דוגמה: בג"ץ 5290/14 סעדי עאל עפו קואסמה ואחרים נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, ניתן ב-11 באוגוסט 2014;
    בג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט ואחרים נ' שר הביטחון ומפקד כוחות הצבא בגדה המערבית, ניתן ב-31 בדצמבר 2014
  19. ^ אמיר בוחבוט‏, בצה"ל חוששים: הרשות הפלסטינית מגייסת מיליונים לשיקום בתי מחבלים, באתר וואלה!‏, 14 בינואר 2016.
  20. ^ 1 2 בתים של אנשי "החזית" נהרסו במזרח ירושלים, דבר, 9 במרץ 1969
    נהרסו 4 בתים בירושלים ששמשו מחבואים לחומר חבלה ולחבלנים, הצופה, 18 במרץ 1969
  21. ^ נאטמו בתים, מעריב, 6 בנובמבר 1985
  22. ^ בג"ץ 8604/22 כאמל תמימי נ' מפקד פיקוד העורף, ניתן ב-3 בינואר 2023.
  23. ^ טובה צימוקי, אחרי הפיגועים: כך תקדם היועמ"שית מעצר מנהלי לערבים חשודים בטרור, באתר ynet, 28 במרץ 2022
  24. ^ משה נגבי, טרוריזם בגושפנקה רשמית, חדשות, 18 בינואר 1989
  25. ^ 1 2 נטעאל בנדל, ‏בעקבות פניית ליברמן: היועמ"ש בוחן מתווה שיאפשר להרוס גם בתי מחבלים ש"רק" פצעו, בעיתון מקור ראשון, 8 ביולי 2018
  26. ^ תלם יהב, למעט בית אחד: בג"ץ אישר הרס בתי מחבלים, באתר ynet, 12 בנובמבר 2015
    בג"ץ 7040/15 פדל מוסטפא פדל חמאד נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, ניתן ב-12 בנובמבר 2015.
  27. ^ שי ניצן: "הטרור היהודי איננו יומיומי, לכן אין הריסת בתים", באתר ynet, 7 בדצמבר 2015.
  28. ^ בג"ץ 5376/16 חוסין וסוהא אבו חדיר נ' שר הביטחון ואחרים, ניתן ב-4 ביולי 2017.
  29. ^ פוצצו שני בתי מחבלים בבית־לחם ובבית־פוריק, דבר, 27 באוקטובר 1969
  30. ^ בתי מחבלים נהרסו ונאטמו באזורי חברון ורמאללה, דבר, 13 בדצמבר 1983
  31. ^ צה"ל פשט על יטה, חדשות, 28 באוקטובר 1985
  32. ^ פוצץ ביתו של חשוד במעשי חבלה, דבר, 27 בפברואר 1975
  33. ^ סנקציות על 5 בתי מחבלים, דבר, 5 ביוני 1979
  34. ^ צבי גילת, כובש נאור, חדשות, 9 באפריל 1990
  35. ^ Yishai Schwartz, Israel Destroys Homes to Deter Terrorists. A New Study Says It Works—But Is It Moral?, New Republic, December 8, 2014
  36. ^ התנועה למשילות ודמוקרטיה, פיתוח חריג של המשפט: עקרון פומביות הדיון בבג"ץ - הריסת בתים כמקרה מבחן.
  37. ^ קולו הזך של הפיקולו: בית המשפט העליון, דיאלוג ומאבק בטרור (2012), עמ' 62.
  38. ^ רוני סופר, רה"מ: ישללו קצבת שארים ודמי קבורה מהמחבל, באתר ynet, 2 ביולי 2008
  39. ^ רוני סופר, אולמרט: אין דרך לגדר את ערביי מזרח ירושלים, באתר ynet, 3 ביולי 2008.
  40. ^ ynet, אולמרט: עלינו להיות קשוחים יותר כלפי מחבלים, באתר ynet, 3 ביולי 2008.
  41. ^ חנן גרינברג, שר הביטחון יפעל להריסת בתי המחבלים בי-ם, באתר ynet, 2 ביולי 2008.
  42. ^ אפרת וייס, מזוז: אין מניעה משפטית להרוס בתי המחבלים, באתר ynet, 4 ביולי 2008.
  43. ^ חנן גרינברג, ברק: היערכו להריסת בתי המחבלים בירושלים, באתר ynet, 5 ביולי 2008.
  44. ^ יהונתן ליס ותומר זרחין, כוחות צה"ל אטמו את ביתו של המחבל שביצע הפיגוע בישיבת מרכז הרב, באתר הארץ, 19/01/2009.
  45. ^ בג"ץ: להרוס את בית המחבל מפיגוע הטרקטור
    נהרס בית המחבל מפיגוע הטרקטור
  46. ^ אתר למנויים בלבד רויטל חובל, בג"ץ דחה את העתירה נגד מדיניות הריסת בתי מחבלים, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2014.
  47. ^ יואב זיתון, אחרי אישור בג"ץ: נהרסו בתי 4 מחבלים, באתר ynet, 14 בנובמבר 2015.
  48. ^ סמל וידיאו מחודש 5.svgאליאור לוי ורועי ינובסקי, תיעוד: כך פוצץ בית המחבל במחנה הפליטים שועפט, באתר ynet, 2 בדצמבר 2015.
  49. ^ אמיר בוחבוט‏, צה"ל הרס את ביתו של מפקד החוליה שרצחה את הזוג הנקין, באתר וואלה!‏, 03 בדצמבר 2015.
  50. ^ חדשות 2, ‏נהרסו בתי מחבלים שרצחו 5 ביום אחד, באתר ‏מאקו‏‏, ‏23 בפברואר 2016‏.
  51. ^ סמל וידיאו מחודש 5.svg יואב זיתון ואליאור לוי, צה"ל ומג"ב הרסו בתי מחבלים שרצחו לוחמת מג"ב בפיגוע בירושלים, באתר ynet, 4 באפריל 2016.
  52. ^ אליאור לוי, נהרס בית המחבל שרצח את דפנה מאיר, באתר ynet, 11 ביוני 2016.
  53. ^ יואב זיתון, נהרסו בתי המחבלים שביצעו את הפיגוע בשרונה, באתר ynet, 4 באוגוסט 2016.
  54. ^ אור ירוק להרס בית המחבל, באתר ערוץ 7, ‏04/03/2019.
  55. ^ בג"ץ: בית רוצח הרב שי אוחיון הי"ד יהרס, באתר ערוץ 7, ‏25/10/20
  56. ^ אמיר בוחבוט‏, חומת מגן האמיתית: הכוח ששופך בטון על להבות הטרור, באתר וואלה!‏, 01 ביוני 2017.
  57. ^ דפנה ליאל, כתבת כנסת, ‏"אני אלמנה כי מחבלים לא מורתעים", באתר ‏מאקו‏‏, ‏31 באוקטובר 2018‏.
  58. ^ גדעון אלון, ‏דו"ח מגלה: רק 30% מבתי מחבלים שיועדו להריסה - נהרסו, באתר ישראל היום, 28 באוקטובר 2018.
  59. ^ יואב זיתון, אליאור לוי ורועי רובינשטיין, צה"ל הרס חלק מבית המחבל שרצח שניים בברקן, באתר ynet, 17 בדצמבר 2018,
    ערוץ 7, תיעוד: הריסה חלקית של בית המחבל, באתר ערוץ 7, 17 בדצמבר 2018.
  60. ^ אלכסנדרה לוקש ואיתמר אייכנר, משפחות הנרצחים בברקן על הריסת בית המחבל: "לא מקבלים חצי עבודה", באתר ynet, 17 בדצמבר 2018
  61. ^ הדס גרינברג, נתניהו המליץ למשפחת הנרצח בברקן: עתרו לבג"ץ כדי להרוס את בית המחבל, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 18 בדצמבר 2018.
  62. ^ דני זקן, בג"ץ ביטל את הריסת בית המחבל; נתניהו: "דורש דיון נוסף בהרכב מורחב", באתר גלובס, ‏10/8/2020
  63. ^ גלעד מורג, היועמ"ש מבקש מבג"ץ דיון נוסף בהריסת בית המחבל שהרג את עמית בן יגאל, באתר ynet, ‏20 באוגוסט 2020
  64. ^ בג"ץ 5924/20 המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון נ' בכר אבו סוהילה ואחרים, ניתן ב-8 באוקטובר 2020.
  65. ^ אתר למנויים בלבד גידי וייץ, מני מזוז הדהים את כולם כשפרש מהעליון. כעת הוא מוכן לספר מדוע, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2021
  66. ^ לילך שובל, ‏צה"ל הרס את ביתו של המחבל שרצח את יהודה גואטה ז"ל, באתר ישראל היום
  67. ^ עדו בן פורת, ממשל ביידן מגנה הריסת בית המחבל שרצח את יהודה גואטה, באתר ערוץ 7, 8 ביולי 2021
  68. ^ עדו בן פורת, ממשל ביידן מגנה הריסת בית מחבל. גורם בלשכת רה"מ: בנט יפעל רק לפי שיקולי ביטחון ישראל, באתר ערוץ 7, 8 ביולי 2021
  69. ^ בג"ץ 925/22 אחמד מוחמד יאסין גראדאת ואחרים נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, ניתן ב-24 בפברואר 2022
  70. ^ צה"ל הרס את בית רוצח יהודה דימנטמן הי"ד, מחבל חוסל בחילופי אש, באתר ערוץ 7, 14 בפברואר 2022
  71. ^ צפו בפיצוץ: צה"ל הרס את בית המחבלים שהיו מעורבים בפיגוע ירי, באתר JDN, ‏2022-03-08
  72. ^ הריסת בתים מהירה ושלילת היתרי עבודה למשפחות מחבלים, באתר ערוץ 7, 30 במרץ 2022
  73. ^ לקראת ביקור ביידן: בנט דחה את הריסת בית המחבל, באתר ערוץ 7, 15 ביוני 2022
  74. ^ מערכת הביטחון עצרה את הריסת בית המחבל מהפיגוע באריאל, באתר ערוץ 7, 20 ביוני 2022
  75. ^ הממשלה החליטה לאטום את בית המחבל בן ה-13 שפצע שניים בפיגוע ליד עיר דוד, באתר ynet, 29 בינואר 2023