יחסי גרמניה-רוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יחסי גרמניה-רוסיה
גרמניהגרמניה רוסיהרוסיה
Germany Russia Locator.svg
גרמניה רוסיה
שטחקילומטר רבוע)
357,022 17,098,242
אוכלוסייה
80,594,017 142,257,519
תמ"ג (במיליוני דולרים)
3,980,000 3,751,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
49,383 26,368
משטר
רפובליקה פדרלית רפובליקה פדרלית נשיאותית

היחסים בין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לבין הפדרציה הרוסית הם יחסים היסטוריים שתחילתם במהלך ימי הביניים, ובמהלך השנים ידעו עליות ומורדות. לאחר קריסת ברית המועצות ואיחוד גרמניה מחדש, התחזקו קשרי המדינות, וכיום שתי המדינות מקיימות ביניהם קשרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים בשלל תחומים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקרב על הקרח בשנת 1242 הביס הנסיך אלכסנדר נבסקי את אבירי המסדר הטבטוני, ובכך סיים את התפשטות המסדר מזרחה למשך המאה הבאה.

עד המאה ה-18 לא היו יחסים בין רוסיה לגרמניה, שהייתה מחולקת להרבה מדינות קטנות במסגרת האימפריה הרומית הקדושה. לאחר מלחמת הצפון הגדולה שבה הביסה רוסיה את ממלכת שוודיה, היא החלה להתפשט לעבר הים הבלטי.

הגירה גרמנית מזרחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך מאות שנים התנהלה הגירה גרמנית לשטחים המזרחיים, והתיישבו בשטחי אסטוניה, לטביה וליטא (באזור הבלטי), פרוסיה המזרחית, פרוסיה המערבית, דנציג וגליציה (באזור פולין), סלובניה, טרנסילבניה והבאנאט, ואף הגיעו לאזור ווהלין, ואוקראינה ואף לשטחי הוולגה.

מהגרמנים הבלטים יצאו הרבה אישים מפורסמים שפעלו בצבא האימפריה הרוסית, ולאחר מכן בצבא הלבן במלחמת האזרחים ברוסיה, וביניהם: מיכאיל ברקלאי דה טולי, פביאן גוטליב פון בלינגסהאוזן, פאול פון רננקמפף, פיוטר וראנגל וארנסט בירון.

פרוסיה ורוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1701 הוקמה ממלכת פרוסיה, ובשנת 1721 הוקמה האימפריה הרוסית. פרוסיה ורוסיה לחמו ביניהם במלחמת הירושה האוסטרית ובמלחמת שבע השנים, שבה כמעט הובס פרידריך השני, מלך פרוסיה על ידי צבא האימפריה הרוסית, אולם בעקבות מותה של יליזבטה, קיסרית רוסיה, ועלייתו של אחיינה פיוטר השלישי, קיסר רוסיה, שהיה ממוצא גרמני, פרשה רוסיה מהמלחמה, ונתנה לפרידריך את היכולת להתמודד מול אויביו האחרים. פרוסיה ורוסיה שיתפו פעולה ביניהם במהלך חלוקת פולין, שבה חילקו יחד עם אוסטריה את האיחוד הפולני-ליטאי.

גם במהלך המלחמות הנפוליאוניות שיתפו שתי המדינות פעולה, ואף בזמן שנאלצה פרוסיה לשתף פעולה עם נפוליאון, היא השתדלה בכל מאודה לא להיכנס למלחמה עם האימפריה הרוסית.

במהלך קונגרס וינה כרתו שתי המדינות יחד האימפריה הרוסית את הברית הקדושה, שבה התחייבו להגן על שלטון המלכים באירופה, אולם פרוסיה לא הייתה חלק מקונצרט אירופה.

מהפכות אביב העמים בשנת 1848 השפיעו על פרוסיה, אך פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה הצליח להימנע ממלחמה נגד רוסיה. במהלך מלחמת שלזוויג הראשונה נאלצה פרוסיה לסגת לאחר לחץ רוסי ובריטי, ומהלך מלחמת קרים נשארה פרוסיה נייטרלית. בשל סיועה של פרוסיה לרוסיה בדיכוי מרד ינואר בפולין בשנת 1863, נשארה רוסיה נייטרלית בעת מלחמות האיחוד הגרמניות, ובכך תרמה ליצירת הקיסרות הגרמנית.

האימפריות הגרמנית והרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה היה נראה היה כי שתי האימפריות הגדולות יהיו בנות ברית חזקות, ובשנת 1872 הקים הקנצלר הגרמני, אוטו פון ביסמרק, את ברית שלושת הקיסרים בין גרמניה, אוסטריה ורוסיה, ואשר הצהירה כי הרפובליקניזם והסוציאליזם הינם אויבים משותפים, וכי שלוש המעצמות ידונו בכל עניין הנוגע למדיניות החוץ. ביסמרק נזקק ליחסים טובים עם רוסיה, על מנת לשמור על צרפת מבודדת מבחינה מדנית. בשנים 18771878 ניצחה רוסיה את האימפריה העות'מאנית במלחמת רוסיה-טורקיה, וניסתה להטיל עליה את הסכם סן-סטפנו. הדבר עורר את זעמם של הבריטים בפרט, שכן הם עסקו רבות בשימור האימפריה העות'מאנית ומניעת השתלטות רוסית על מצרי הבוספורוס. גרמניה, אשר לא היה לה כל עניין ישיר בבלקנים, שהיה ברובו תחום השפעה אוסטרי ורוסי, אירחה את קונגרס ברלין (1878), שבו הוסכם על הסדר שלום מתון יותר.

בשנת 1879 הקים ביסמרק ברית כפולה של גרמניה ואוסטרו-הונגריה, במטרה לסיוע צבאי הדדי במקרה של התקפה מצד רוסיה, שלא הייתה מרוצה מההסכם שהושג בקונגרס ברלין. הקמתה של הברית הכפולה הובילה את רוסיה לנקוט עמדה פייסנית יותר, ובשנת 1887 נחתמה ברית ביטוח המשנה בין גרמניה לרוסיה, בו הסכימו שתי המעצמות על תמיכה צבאית הדדית במקרה שצרפת תתקוף את גרמניה, או במקרה שאוסטריה תתקוף רוסיה. בעקבות כך, הפנתה רוסיה את תשומת לבה מזרחה לאסיה, ונשארה בלתי פעילה בפוליטיקה האירופית במשך 25 השנים הבאות.

גרמניה הייתה מודאגת מעט מכושר התעשייה הפוטנציאלי של רוסיה, ומהכושר הצבאי הפונטציאלי שלה, בעוד רוסיה חששה מהעוצמה התעשייתית שכבר הוקמה בגרמניה. בשנת 1893 חתמה רוסיה על ברית עם צרפת, ובשנת 1907 נחתמה ההסכמה המשולשת בין רוסיה, צרפת ובריטניה, אשר היה מכוון נגד גרמניה.

לאחר רצח פרנץ פרדיננד האוסטרי בידי לאומנים סרביים מארגון היד השחורה, העבירה אוסטריה לסרביה, בתמיכת גרמניה, אולטימטום בדרישה לתת למשטרה ולצבא האוסטרי להיכנס לסרביה, על מנת לחקור את הרצח. סרביה דחתה את האולטימטום, מה שהוביל לפלישה האוסטרית לסרביה, ובעקבות כך פרצה מלחמת העולם הראשונה.

ב-12 באוגוסט 1914 החלה הפלישה הרוסית לפרוסיה המזרחית, וב-25 באוגוסט הוכתה הארמייה הרוסית השנייה על ידי הארמייה הגרמנית השמינית בקרב טננברג, ובעקבות כך נסוגו הכוחות הרוסים מפרוסיה המזרחית. לאחר מכן נערך הקרב הראשון על האגמים המזוריים, שלא נגמר בתוצאה חד משמעית, אך הכוחות הרוסים לא ניסו לפלוש שוב לשטח גרמניה, ובעקבות כך הטילו הגרמנים את כוחותיהם בקרב גליציה. בשנת 1915 הביסו הגרמנים את הרוסים במתקפת גורליצה-טרנוב, ובעקבות כך הנסיגה הגדולה נסוגו הרוסים משטחי פולין הקונגרסאית ומליטא. בשנת 1916 נערכה מתקפת ברוסילוב, שלמרות שזכתה בהצלחות ראשוניות, נבלמה לבסוף על ידי בכוחות הגרמנים.

במרץ 1917 התרחשה ברוסיה מהפכת פברואר, שבעקבותיה הודח ניקולאי השני, קיסר רוסיה מתפקידו. הממשלה הרוסית הזמנית לא הצליחה לייצב את השלטון, ובקיץ אותה שנה התירה גרמניה ללנין לחזור לרוסיה, בשל דעותיו בעד סיום הלחימה. בנובמבר אותה שנה נערכה מהפכת אוקטובר שבה עלו הקומוניסטים לשלטון, ובמרץ 1918 הם חתמו על הסכם ברסט-ליטובסק, שבו נכנעו לגרמנים. בעקבות הכניעה הרוסית העבירו הגרמנים כוחות גדולים לחזית המערבית, אולם על אף זאת נאלצו להיכנע בנובמבר אותה שנה, ווילהלם השני, קיסר גרמניה נאלץ להתפטר בעקבות המהפכה הגרמנית.

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי רפובליקת ויימאר-ברית המועצות
רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר ברית המועצותברית המועצות
Germany Soviet Union Locator until 1937.png
רפובליקת ויימאר ברית המועצות

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה היו הן רפובליקת ויימאר והן רוסיה הסובייטית מבודדות מבחינה מדינית, ובעקבות כך חתמו השתיים על הסכם רפאלו (1922), שבו הסכימו ביניהם על הקמת בתי חרושת לכלי נשק, גז רעיל ותחמושת לגרמניה בתמורה לכסף מצדה של גרמניה. המפגש התקיים על בסיס אינטרסים משותפים בין שתי המדינות בשבר שאחרי המלחמה (הסכם רפאלו). בין השאר הוסכם בין שתי המדינות כי קציני צבא גרמנים ישלחו לברית המועצות ויתאמנו שם יחד עם הצבא האדום, בשימוש בכלי נשק שנאסרו בשימוש על הגרמנים על פי חוזה ורסאי, וכי יוקמו בסיסי ניסוי למטוסים וטנקים על אדמת רוסיה (דוגמת בית הספר לטנקים בקאזאן). הדברים התבצעו מיד ונוצרה מערכת שלמה של דרכים שיעקפו את המגבלות על הצבא ותעשיית הנשק הגרמני. גם בגרמניה עצמה הוסבו בתי חרושת אזרחיים, במימון אנשי עסקים גרמניים אשר לא הסכימו עם המגבלות והתבוסה, לבתי חרושת המייצרים תחמושת ונשק עבור גרמניה. למעשה מדובר היה על מדינה ריבונית המסרבת לקבל על עצמה את הסעיפים ולקיים אותם, דבר שהקשה על יכולת האכיפה של בעלות הברית על גרמניה.

התקופה הנאצית ומלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי גרמניה הנאצית-ברית המועצות
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית ברית המועצותברית המועצות
גרמניה הנאצית ברית המועצות

בשנת 1933 אדולף היטלר, שהיה ידוע ברטוריקה האנטישמית והאנטי-קומוניסטית שלו, עלה לשלטון בגרמניה, ובעקבות כך נותקו היחסים בין המדינות. בשנת 1934 הכריז הקומינטרן במוסקבה על שימוש בחזית עממית עם הסוציאליסטים, אינטלקטואלים ופועלים, כנגד התנועות הפשיסטיות ברחבי העולם. בשנת 1936 פרצה מלחמת האזרחים בספרד, ובעוד גרמניה הנאצית שלחה יחד עם איטליה הפשיסטית כוחות לסיוע לצד הלאומני בפיקודו של פרנסיסקו פרנקו, ברית המועצות שלחה יועצים צבאיים ופוליטיים לטובת הצד הרפובליקני, והקומינטרן אף קרא להקמת הבריגדות הבינלאומיות ולצאת לספרד לסייע בלחימה.

חיילים גרמנים וסובייטים לוחצים ידיים לאחר הפלישה לפולין בספטמבר 1939.

ב-23 באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב לתקופה של עשר שנים. ההסכם היה הסכם אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, ובחלקו החסוי קבע את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות.

לאחר החתימה על ההסכם, מסר סטלין להיטלר את כל הקומוניסטים הגרמנים והאוסטרים, שהוחזקו במחנות סוביטיים לידי הגסטאפו.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, ובכך פרצה מלחמת העולם השנייה. בהתאם להסכם לא הגיבה ברית המועצות על הפלישה, וב-17 בספטמבר פלשו כוחות הצבא האדום גם הם לפולין, וכבשו את חלקה המזרחי.

בהתאם להסכם, ברית המועצות סיפקה לגרמניה נפט, ושינתה את הרטוריקה האנטי-נאצית של המפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם. כמו כן בקיץ 1940 סיפחו כוחות הצבא האדום את המדינות הבלטיות ואת בסרביה וצפון בוקובינה. עם זאת, האינטרסים הסובייטיים והגרמניים התנגשו באזור הבלקן וההדנובה, ובמהלך 19401941 התנהלו דיונים סובייטיים-גרמניים על חלוקה חדשה של דרום-מזרח אירופה. ביוני 1940 הכירה מוסקבה בכך שסלובקיה נמצאת בתחום ההשפעה הגרמני, אולם, הבקשה הרוסית להשפעה בלעדית ברומניה, בולגריה וטורקיה נדחתה על ידי ברלין בנובמבר 1940.

ב-22 ביוני 1941 החל הוורמאכט במבצע ברברוסה, שבמהלכו פלשו כשלושה מיליון חיילים של הציר, במסגרת שלוש קבוצות ארמיות, לתחומי ברית המועצות ללא כל התרעה מוקדמת, ובכך פתחו בעימות צבאי קשה וממושך בין ברית המועצות למדינות הציר, שארך כמעט ארבע שנים (1941-1945). המתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את הנהגת ברית המועצות ואת הצבא האדום, ובמהלך החודשים הראשונים שלה, הצליח הצבא הגרמני להשתלט על חלקים גדולים משטח ברית המועצות האירופאית ולהנחיל שורת תבוסות קשות לצבא הסובייטי, והיה חשש שברית המועצות על סף קריסה טוטאלית. אולם אף על פי כן, היא נכשלה בהשגת יעדה העיקרי, הכנעת ברית המועצות.

מתקפת הנגד הסובייטית באזור מוסקבה, שהחלה בראשית דצמבר 1941, סתמה את הגולל על התוכנית הגרמנית להשיג הכרעה מהירה של המלחמה נגד ברית המועצות. הצלחת הצבא האדום לבלום את התקדמות הצבא הנאצי לעבר מוסקבה, ולאחר מכן אף לאלץ אותו לסגת מאות קילומטרים לאחור במסגרת קרב מוסקבה, שיבשה את התוכניות הגרמניות להשגת ניצחון בזק, והייתה נקודת מפנה במלחמה.

בקיץ 1942 פתח הצבא הגרמני במבצע מקרה כחול, שבו כבש את אגן הדון, ואף הגיע לנהר הוולגה ולעיר סטלינגרד. הכוחות הרוסים בסטלינגרד נאבקו בחירוף נפש, ובנובמבר אותה שנה פתח הצבא האדום במבצע אורנוס, שבו כיתר את הארמייה הגרמנית השישית. ניסיון הגרמנים לחלץ את הארמייה השישית במבצע סערת חורף נכשל, ובתחילת פברואר 1943 נכנעו שרידי הכוחות הגרמניים בסטלינגרד. לאחר מכן שחררו הכוחות הרוסים אזורים גדולים שהיו נתונים לשליטת הוורמאכט, אולם הובסו בקרב חרקוב השלישי.

בקיץ אותה שנה נערך קרב קורסק, שבו ניסו הגרמנים לכבוש את המבלט הרוסי באזור קורסק, אולם נכשלו בכך, ובעקות כך עבר הצבא הגרמני למגננה עד סוף המלחמה. בסוף 1943 נערך קרב דנייפר, שבו צלחו הרוסים את הדנייפר וכבשו מחדש את קייב. בקיץ 1944 נערך מבצע בגרטיון, שבו שוחררה בלארוס, ולאחר מכן נערך מבצע לבוב-סנדומייז', שבו שוחררה שארית אוקראינה. בינואר 1945 נערך מבצע ויסלה-אודר, שבו שוחררה פולין, ולאחר מכן נערכו מבצע פרוסיה המזרחית, מבצע פומרניה המזרחית והקרב על שלזיה, ובמהלכם נכבשו פרוסיה המזרחית, פומרניה ושלזיה, כהכנה למתקפה הסופית על גרמניה. באפריל אותה שנה כבשו הכוחות הסובייטים את ברלין לאחר קרבות קשים, וב-8 במאי נכנעו הכוחות הגרמנים, והסתיימה הלחימה באירופה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי גרמניה המערבית-ברית המועצות
גרמניה המערביתגרמניה המערבית ברית המועצותברית המועצות
גרמניה המערבית ברית המועצות

בעקבות התבוסה הגרמנית במלחמה חולקה גרמניה לאזורי כיבוש, חלקיה המזרחיים נמסרו לפולין, וגורשו רוב הגרמנים שחיו בפולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה. בשנת 1947 פירקה מועצת המלחמה של בעלות הברית את פרוסיה, ובאותה שנה החלה ארצות הברית ביישום תוכנית מרשל. בשנת 1948 הקימו ארצות הברית, בריטניה וצרפת את גרמניה המערבית, ובשנת 1949 הקימה ברית המועצות את גרמניה המזרחית בשטחי שטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה.

עם כישלון כינוס שרי החוץ בלונדון בדצמבר 1947 הפכה התהום שבין בעלות הברית המערביות וברית המעצות לבלתי ניתנת לגישור. בחודשים פברואר ומרץ 1948 התנהל בלונדון "כינוס שש המעצמות" בהשתתפות ארצות הברית, בריטניה, צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, אשר דן בהקמת מדינה מערב-גרמנית ובהקמת ברית בריסל, שמטרתו שמירת האינטרסים המערביים אל מול שאפתנותה של ברית המועצות. במחאה על החלטות הכינוס פרש הנציג הסובייטי ב-20 במרץ מוועדת הפיקוח של בעלות הברית, וזו באה למעשה אל קיצה. במרץ 1948 החל לודוויג ארהרד את הקריירה שלו כראש המנהלה הכלכלית של האזור המשותף הבריטי-אמריקני. באותו החודש הוקם גם "בנק הארצות הגרמניות", לימים הבנק הפדרלי של גרמניה.

עם הרפורמה במטבע ב-20 ביוני 1948, שבה השתתפה גם מערב ברלין, החל מסתמן "הנס הכלכלי" הגרמני, אשר ביחד עם השקתו של המרק הגרמני (D-Mark) הביא להיעלמותו ההדרגתית של השוק השחור. ב-24 ביוני 1948 הטילה ברית המועצות את הסגר על ברלין, ובתגובה חנכו בעלות הברית המערביות ב-26 ביוני את הרכבת האווירית לברלין.

ביום 1 ביולי 1948 מסרו המושלים הצבאיים מטעם צרפת, בריטניה וארצות הברית לראשי מדינות-המחוז המערביות את מסמכי פרנקפורט, שבהם פירטו את עקרונותיהם להקמת מדינה גרמנית. בתגובה התכנסו ראשי מדינות-המחוז וניסחו את החלטות קובלנץ, לפיהן חבריה של אספה מכוננת ייבחרו מתוך בתי הנבחרים של מדינות-המחוז ולא במישרין. בין ה-10 באוגוסט ל-23 באוגוסט 1948 הכין "כנס החוקה בהרנכימזה" את האספה המכוננת.

ב-1 בספטמבר 1948 התאספה "המועצה הפרלנטרית" ובראשה קונרד אדנאואר וניסחה, בחודשים שלאחר מכן, את חוקת גרמניה. באפריל 1949 החליטו שלוש המעצמות המערביות על מיסוד הכיבוש הצבאי באמצעות "תקנת הכיבוש". שטחה של גרמניה המערבית אוחד לכדי "תלת-אזור". ב-8 במאי 1949 הגישו נציגי המועצה הפרלמנטרית את הצעת החוקה. ב-10 במאי נדונה שאלת בירת גרמניה, והוכרעה לטובת בון. המועמדות האחרות היו קאסל, פרנקפורט ושטוטגרט. ב-12 במאי הסירה ברית המועצות את המצור על ברלין.

החוקה התקבלה על ידי המעצמות הכובשות ועל ידי בתי הנבחרים של מדינות המחוז. לא נערך משאל עם. רק בוואריה הסתייגה בשל ביקורתה על החוסר בפדרליזם בנוסח החוקה, ועם זאת קיבלה על עצמה את תוקף החוקה. למרות ניסיון העבר ברפובליקת ויימאר לא הכילה החוקה התייחסות לאחוז החסימה. רק בשנת 1961 קיבל הבונדסטאג אחוז חסימה של 5%. עם ההכרזה על החוקה ב-23 במאי נכנסה זו לתוקף למחרת, ה-24 במאי 1949: קמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.

בשנת 1952 הציע סטלין לאחד מחדש את גרמניה כמדינה נייטרלית. הצעה זו נדחתה בידי מעצמות המערב, שחששו מפני השתלטותה של ברית המועצות על כל שטח גרמניה. בתגובה סגרה ברית המועצות את הגבול בין שתי הגרמניות, והפכה אותו לגבול מבוצר ובלתי עביר.

בשנת 1955 יזם קנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר התקרבות לברית המועצות, ואף ערך ביקור רשמי במוסקבה עם משלחת גדולה בראשותו, ובעקבות כך שחררו הרוסים באותה שנה את כל שבויי המלחמה הגרמנים שהיו מוחזקים בשטחה.

גרמניה המערבית ניסתה בתחילה לטעון כי היא המדינה הגרמנית היחידה וגרמניה המזרחית אינה לגיטימית, ובדוקטרינת הלשטיין אף הכריזה כי גרמניה המערבית לא תכונן כל קשר דיפלומטי עם מדינות אשר יכירו בגרמניה המזרחית הקומוניסטית (מלבד ברית המועצות). אולם בשנת 1970 הנהיג וילי ברנדט, קנצלר גרמניה המערבית את מדיניות האוסטפוליטיק, שבה ניסתה להשיג יותר חופש עבור המזרח-גרמנים באמצעות מידה מסוימת של שיתוף פעולה, ובמסגרת המדיניות הזו אף הכירה בגרמניה המזרחית.

גרמניה המערבית שמרה על יחסים תקינים עם ברית המועצות, שהלכו והתחזקו לאחר עלייתו של מיכאיל גורבצ'וב לשלטון, והם נמשכו עד לקריסת ברית המועצות.


יחסי גרמניה המזרחית-ברית המועצות
גרמניה המזרחיתגרמניה המזרחית ברית המועצותברית המועצות
East Germany Soviet Union Locator.png
גרמניה המזרחית ברית המועצות

למרות האכזריות שהפגינו חיילי הצבא האדום כלפי האוכלוסייה האזרחית בסוף מלחמת העולם השנייה, החלה ברית המועצות בשיקום מזרח גרמניה על ידי הזרמת מזון לאוכלוסייה המקומית, אך חלק גדול ממפעלי התעשייה הכבדה הועברו לברית המועצות כפיצויי מלחמה.

גולים גרמנים פרו-סובייטים הוחזרו מברית המועצות, והסובייטים כפו איחוד בין המפלגה הקומוניסטית של גרמניה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. כתוצאה מאיחוד זה הוקמה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, ששלטה בגרמניה המזרחית עד נפילת הקומוניזם.

חודשים ספורים לאחר הקמת גרמניה המערבית, הוקמה ב-7 באוקטובר 1949 הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית בשטח הכיבוש הסובייטי. יום זה הפך לחג "יום הרפובליקה" בגרמניה המזרחית. מספר רפורמות קומוניסטיות הונהגו על ידי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, התעשייה הולאמה ורוב האדמות שהיו שייכות לאצולה היונקרית הוחרמו.

למרות תקוות לאיחוד עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, דחייתה של תוכנית סטלין והתחממות המלחמה הקרה חידדו את ההבדלים בין שתי הגרמניות, וסתמו את הגולל על כל תקוות לאיחוד מחדש.

צבא העם הלאומי נוסד בשנת 1956, וגרמניה המזרחית הפכה לחברה בברית ורשה.

מאז סוף שנות ה-40 התקיים זרם מהגרים קבוע של מזרח גרמנים שערקו למערב גרמניה, מכיוון שהיה מדובר באוכלוסייה משכילה ואיכותית, תופעת העריקה איימה למוטט את כלכלת מזרח גרמניה. הפתרון של ההנהגה המזרח גרמנית היה בניית חומת ברלין בשנת 1961, שמנעה מאזרחי מזרח גרמניה מעבר חופשי למערב.

בעלת הברית העיקרית של גרמניה המזרחית הייתה ברית המועצות, וכמעט עד סוף עידן הקומוניזם מזרח גרמניה ראתה בברית המועצות מודל לחיקוי. כתוצאה מדוקטרינת הלשטיין, מצאה את עצמה גרמניה המזרחית מבודדת בזירה הבינלאומית, אולם עם חילופי ההנהגה במזרח ומערב גרמניה ואימוץ האוסטפוליטיק על ידי מערב גרמניה, הביאו לשבירת בידודה הבינלאומי של גרמניה המזרחית ולהכרה הדדית בין שתי הגרמניות. גרמניה המזרחית הצטרפה לאו"ם בשנת 1971.

עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות, החלו רוחות חדשות של פתיחות במדינתו ובגוש המזרחי. בתחילה, ניסתה הנהגת מזרח גרמניה להתנגד למדיניות הזאת, אולם מחאות המוניות מצד תושבי מזרח גרמניה והפסקת התמיכה הסובייטית בה אילצו אותה להתפטר.

בבשנת 1990 נערכו במזרח גרמניה בחירות חופשיות לראשונה בהיסטוריה שלה, והממשלה שנבחרה הגיעה להסכם לאיחוד גרמניה עם המעצמות הכובשות ומערב גרמניה. ב-3 באוקטובר 1990 הצטרפו חמש המדינות שהרכיבו את מזרח גרמניה לרפובליקה הפדרלית של גרמניה, והרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית חדלה מלהתקיים.

יחסי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה והפדרציה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדימיר פוטין (במרכז) וגרהרד שרדר (מימין) נפגשים ב-2005

היחסים בין שני העמים מאז נפילת הקומוניזם וקריסת ברית המועצות בשנת 1991 היו טובים בדרך כלל, אולם התקיימו לעתים חילוקי דעות בין מנהיגי המדינות, ובכמה הזדמנויות קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מתחה ביקורת על ולדימיר פוטין בשל אי הקפדתו על זכויות האדם במדינה.

לאחר סיפוח חצי האי קרים על ידי הפדרציה הרוסית הדרדרו היחסים בין המדינות, וגרמניה תמכה בהטלת סנקציות חריפות על ידי נאט"ו נגד תעשיית הנפט ומערכת הבנקאות הרוסית ועל בעלי הברית של הנשיא פוטין, ובתגובה רוסיה קיצצה את יבוא המזון מהאיחוד האירופי. כמו כן גרמניה התנגדה לתמיכתה של רוסיה בבדלנים הפרו-רוסים במהלך מלחמת האזרחים באוקראינה, ומרקל אף הצהירה על נכונותה להקריב את האינטרסים הכלכליים של גרמניה ולהגביר את הסנקציות, על מנת לשלוח מסר חזק כי פעולותיה של מוסקבה אינן מקובלות.

יחסים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזור הסחר השנתי בין שתי המדינות עלה על 80 מיליארד דולר, ממש לפני הטלת הסנקציות. ההערכה היא כי הסנקציות ההדדיות כרוכים בירידה בהיקף הסחר הדו-צדדי של עד 20%, ופירושו הפסדים של מיליארדי דולרים לכלכלת גרמניה. בתחילת 2014, לפני פרוץ הסכסוך, היצוא הגרמני לרוסיה היה כשליש מכל היצוא של האיחוד האירופי לרוסיה, ויותר מ-6,200 חברות גרמניות פעלו ברוסיה עצמה.

יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה מחזיקה ברוסיה שגרירות במוסקבה, ו-6 קונסוליות בקלינינגרד, קרסנודר, נובוסיבירסק, סאראטוב, סנקט פטרבורג ויקטרינבורג. מאידך, רוסיה מחזיקה בגרמניה שגרירות בברלין ו-8 קונסוליות בבון, דיסלדורף, פרנקפורט, המבורג, לייפציג, מינכן, נירנברג ושטוטגרט[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי גרמניה-רוסיה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]