לאונרדו דה וינצ'י

לאונרדו דה וינצ'י
Leonardo da Vinci

דיוקן עצמי (כנראה) של לאונרדו דה וינצ'י – 1512–1519 לערך. מצוי כיום בביבליוטקה ריאלה בטורינו
לידה	15 באפריל 1452 וינצ'י, רפובליקת פירנצה
פטירה	2 במאי 1519 (בגיל 67) קלו לוסה, אמבואז, ממלכת צרפת
שם לידה	Leonardo di ser Piero da Vinci
מקום קבורה	טירת אמבואז
לאום	איטלקי
תקופת הפעילות	עד ל-1519
תחום יצירה	מגוון רחב של אמנויות ומדעים
זרם באמנות	High Renaissance
הושפע על ידי	אנדראה דל ורוקיו, John Argyropoulos, פאולו דל פוצו טוסקנלי
יצירות ידועות	מונה ליזה, הסעודה האחרונה, האדם הוויטרובי
חתימה

מונה ליזה (1503–1519) – הציור המפורסם והמזוהה ביותר עם לאונרדו בפרט, ועם עידן הרנסאנס בכלל. נחשב לאחד הציורים המפורסמים והמשועתקים ביותר בעולם

נוף סמוך לווינצ'י. הרישום המתוארך המוקדם ביותר של לאונרדו משנת 1472

הירונימוס הקדוש, 1480 לערך. רישום הכנה לא גמור. שמור כיום במוזיאוני הוותיקן

לֶאוֹנָרדוֹ דִי סֶר פִּייֶרוֹ דָה וִינצִ'י (באיטלקית: Leonardo di ser Piero da Vinci, ‏האזנה^ⓘ‏^?‏‏; 15 באפריל 1452 – 2 במאי 1519) היה איש אשכולות איטלקי, מגדולי אמני הרנסאנס, שקנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות כאדם הבקיא במרבית תחומי הידע האנושי בזמנו.

במהלך חייו הועלה על נס כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומיסט, צייר, פסל ואדריכל. לא אחת מתואר לאונרדו כארכיטיפ של איש הרנסאנס או הגאון האוניברסלי, אדם שסקרנותו האין־סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו. לאונרדו נחשב לאחד הציירים הדגולים בכל הזמנים.

ללאונרדו לא היה שם משפחה במובן המודרני של המושג – "דה וינצ'י" פירושו "מווינצ'י", ושמו המלא היה "לאונרדו די סר פיירו דה וינצ'י", שפירושו "לאונרדו, בנו של אדון פיירו מווינצ'י".

ביוגרפיה

ראשית חייו, 1452–1466

לאונרדו דה וינצ'י נולד ב-15 באפריל 1452, ככל הנראה בכפר אנקיאנו, סמוך לנהר ארנו שבחבל טוסקנה, כשלושה קילומטרים וחצי מצפון לעיירה וינצ'י שהייתה בתחום שליטתה של פירנצה. הוא היה ילד בלתי חוקי לקטרינה, כפרייה, ולסר פיירו דה וינצ'י, נוטריון פלורנטיני. ככל הנראה, פיירו לא הסכים לשאת את קטרינה לאישה, וייתכן שכבר היה אז מאורס לאישה אחרת שהייתה אז בת 16. לפי ההיסטוריון האיטלקי פרופ' קרלו וצ'ה (Carlo Vecce) קטרינה הייתה יהודייה צ'רקסית מהקווקז, בתו של יעקב, שנחטפה והובאה לפירנצה כשפחה, וזאת לפי מסמכים מלפני 600 שנה שנתגלו בארכיון של פירנצה. סבו של לאונרדו, אנטוניו, תיעד את לידת נכדו במחברתו האישית. אנטוניו כתב כי לאונרדו נולד בשעה השלישית של הלילה (22:00 בערך), וכן ציין את שמו. למחרת לידתו הוטבל לנצרות בכנסייה בוינצ'י, ללאונרדו היו עשרה סנדקים, מספר שהיה גבוה מהמונהג. בהטבלתו נכחו מבחר מבני האצולה במקום. שבוע לאחר ההטבלה נטש את אימו ועבר עם אביו לפירנצה. ללאונרדו היו עוד ארבע אחיות ואח.

מעט ידוע על שנות חייו הראשונות. במשך חמש שנותיו הראשונות התגורר עם אמו, ולאחר מכן עבר לגור עם סבו, סבתו ודודו פרנצ'סקו, שהיה מבוגר מלאונרדו בשש עשרה שנה ושימש לו כדמות אב. באותה שנה נשא סר פיירו לאישה בת של נוטריון עשיר מפירנצה, וקתרינה הושאה לתושב האזור, אקטבריגה (כינוי שפירושו "איש מדון"), שהיה מפעיל כבשן. לאונרדו אמנם גדל בין יתר בני המשפחה וזכה לחינוך כמו שאר אחיו, אך העובדה שנולד מחוץ למסגרת הנישואים, ריחפה מעליו בכל שנות ילדותו.

לאונרדו התייחס בכתביו המאוחרים רק לשני אירועים מתקופת ילדותו: הראשון הוא זיכרון מתקופת ינקותו, אותו ראה לאונרדו בדיעבד כאות מבשר, ובו בז ירד מהשמיים וקרב לעריסתו, פתח את פיו בעזרת זנבו והכה בין שפתיו בזנבו.

התקרית השנייה התרחשה בעת ששהה בהרים. בעת שיטוטיו מצא "מערה ענקית, ובחזיתה עמדתי זמן מה, המום מן המקום שלא ידעתי על קיומו עד כה [...] כך עמדתי זמן מה, עד אשר לפתע ניעורו בי שני דברים, פחד ותשוקה – פחד מפני המערה האפלה, המאיימת; ותשוקה לראות אם יש בתוכה משהו נפלא".

שתי התקריות היוו בסיס לפרשנויות פסיכולוגיסטיות של אישיותו ומיניותו של לאונרדו, המפורסמת שבהן, ניתוח תקרית הבז של פרויד, "זיכרון הילדות הראשון של לאונרדו דה וינצ'י", שפורסם בשנת 1910.

לאונרדו דה וינצ'י הוטרד רבות מייסוריהם של בעלי החיים ודגל בצמחונות.

על חינוכו המוקדם של לאונרדו אנחנו למדים מפי וסארי כותב קורות הציירים. "בחשבון התקדם במהירות רבה כל כך עד שלעיתים קרובות היה מביא את מורו במבוכה, בעוררו ספקות שונים בשאלותיו הקשות. הוא החל אף בלימוד מוזיקה והחליט ללמוד לפרוט על נבל".

לאונרדו השיג את מרבית השכלתו בעצמו. הוא למד לקרוא בגיל צעיר וספרים רבים היו זמינים עבורו בזכות המצאת מכונת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג (Johannes Gutenberg) מגרמניה.

דה וינצ'י כתב ביומניו בכתב ראי. הסיבה לכך אינה ידועה, והועלו מספר השערות, בהן האפשרות שזה נעשה כדי להקשות על אחרים לקרוא ביומניו, או משום שהיה איטר יד ימין, ובכתיבה משמאל לימין ביד שמאל, היד הכותבת "מורחת" את הדיו, ולכן לשמאליים נוח יותר לכתוב מימין לשמאל. יש שמייחסים מנהג זה לדיסלקסיה, אבל לא ידועה כל ראיה ממשית שדה וינצ'י לקה בדיסלקסיה.

ב-1464 נפטרה אימו החורגת של לאונרדו, אלביירה. גם סבו, אנטוניו, מת זמן קצר טרם מותה של אלביירה. כתוצאה מכך, אביו של לאונרדו, שהתגורר בפירנצה לבדו, הביא אליו את בנו. בעת הגעתו לפירנצה התגוררו בעיר 40,000 איש, לעומת 100,000 איש שהתגוררו בעיר ב-1300, טרם תחילת המוות השחור.

על אף העובדה שפיירו היה נוטריון, הוא לא טרח לסיים את ההליך המשפטי שיכל להגדיר את לאונרדו כבן החוקי שלו. ייתכן שאחת מהסיבות לכך הייתה הציפייה כי יוולד לו עוד ילד שימשיכו במסורת משפחתו ויהפוך גם הוא לנוטריון. לעומת זאת, כבר כשלאונרדו היה בן 12, הובן כי הוא אינו מעוניין בכך. רק לאחר שיינשא בשלישית ב-1475, יוולד לו ילד חוקי, שגם הוא הפך לנוטריון.

בסדנה של ורוקיו, 1466–1476

לאונרדו היה נער חברותי ורב קסם. בין תחביביו היו מוזיקה, רישום וקדרות. דודו, שהתפעל מכמה מעבודותיו של הבן, הראה את רישומיו של לאונרדו בן ה־14 לאחד מאמני העיר הגדולים באותה תקופה, הצורף, הפסל והצייר אנדראה דל ורוקיו. ורוקיו הבחין מיד בכישרונו של הנער והסכים לקבלו בתור מתלמד בבית המלאכה שברשותו בפירנצה בשנת 1466. סדנתו של ורוקיו שכנה במרכז האינטלקטואלי של העיר שנודעה לעתיד כ"ערש הרנסאנס". בעיר, שקו הרקיע שלה נשלט זה חמישים שנה על ידי כיפת הקתדרלה של פירנצה שבנה פיליפו ברונלסקי, פעלו באותן שנים מלומדים ואמנים רבים, בהם הפילוסוף מרסיליו פִּיצִ'ינוֹ, המלומד ואיש המדע פאולו דל פּוֹצוֹ טוֹסקַנֶלִי, האמן ואיש האשכולות לאונה בטיסטה אלברטי, הפסל דונטלו והאמנים דומניקו גירלנדיו וסנדרו בוטיצ'לי – כשהאחרון אף התמחה בעבר אצל ורוקיו. בסדנה של ורוקיו התמחו במקביל ללאונרדו אמנים ידועים כפייטרו פרוג'ינו ולורנצו די קרדי.

במאה ה-15, נתפסו פועלים בסדנה כזו של ורוקיו כאומנים וכבעלי מלאכה, ורק למאסטר, מנהל הסדנה, היה מעמד חברתי גבוה. הסדנה ייצרה עבודות כעיצובי ניסים ושלטי גיבורים, ציורי ארגזים לאחסון נדוניה, תפאורות, ציורי מזבח, פורטרטים קטנים ופסלים משיש, עץ וחרס. חניכים הוכשרו לעיתים רק בתחום מומחיות צר, כגון ייצור מסגרות או יציקות נחושת, אך לאונרדו הוכשר לעסוק בכל המלאכות הללו, ונחשף למגוון רחב של מיומנויות טכניות, שהיוו בסיס לידע המדעי שלו.

אף שסדנתו של ורוקיו נחשבה לפורה, רק ציורים מעטים ניתן לייחס לה כיום. אחד הציורים הוא "הטבלת ישו", שעל פי וזארי, לאונרדו הצעיר השתתף ביצירתו, וצייר בה את המלאך הצעיר האוחז בגלימתו של ישו. המלאך שצייר לאונרדו נראה מאוד אמיתי. ורוקיו ראה שלאונרדו הוא צייר טוב ממנו ומאז לא צייר עוד ציורים. יצירה אחרת של ורוקיו, הקשורה גם היא ללאונרדו, היא פסל דוד, המצוי כעת במוזיאון ברג'לו. עבודה זו ראויה לציון, מעבר לאיכותה הגבוהה, משום שיש הטוענים שהיא פורטרט של לאונרדו כנער^{[דרוש מקור]}. דוד-לאונרדו נראה כנער רזה אך שרירי, בשונה מפסל דוד העגלגל והאנדרוגני שפיסל מורו של ורוקיו, דונטלו.

הציור היחידי אשר מזוהה בוודאות כדיוקן של לאונרדו דה וינצ'י

העבודה המתוארכת המוקדמת ביותר של לאונרדו היא רישום בדיו של עמק הארנו, שצויר ב-5 באוגוסט 1472. לאונרדו יצר ודאי כמה ציורים במסגרת עבודתו בסדנה, אך הבולט מכולם הוא "הבשורה למריה", שצויר ככל הנראה עבור מנזר סן ברתולומאו במונטה אוליוֶטו שבדרום-מערב פירנצה.

בראשית אפריל 1476 הואשם לאונרדו, יחד עם עוד שלושה גברים, בביצוע מעשה סדום. באותן שנים הומוסקסואליות הייתה נפוצה מאוד בפירנצה, ואף נחשבה לאחד ממאפייניה של העיר, אך להלכה נחשב מין אנאלי בין גברים לפשע. המורשעים נידונו לתשלומי קנסות, להשפלה פומבית, לסימון בברזל מלובן, להגליה ואף למיתה על המוקד. ישנה סבירות גבוהה שלאונרדו נעצר לזמן קצר בעקבות הלשנה בעילום שם, אך כעבור חודשיים, ב-7 ביוני, בוטלה רשמית התביעה נגדו ונגד שלושת האחרים עקב חוסר ראיות או עדויות.

לאונרדו השתלם אצל ורוקיו עד שנת 1476, וכבר בשנת 1472 התקבל לגילדת לוקס הקדוש, גילדת הציירים והרופאים של פירנצה.

עבודה כאמן עצמאי, 1477–1482

בשנותיו האחרונות בסטודיו של ורוקיו החל לאונרדו לצייר את הפורטרט השלם הראשון שלו, "ג'ינברה דה בנצ'י" (1476–1478 לערך), דיוקן של בת למשפחת סוחרים פלורנטינים עשירה, ורעייתו של סוחר אריגים.

לאחר שעזב את ורוקיו, הקים לאונרדו בית מלאכה משלו ופעל בעיר כאמן עצמאי. ב-10 בינואר 1478 קיבל הזמנה ראשונה כצייר עצמאי – הזמנה מהסניורֶה לקישוט מזבח בקפלה של הפאלאצו וקיו, קפלה די סן ברנרדו. לאונרדו לא סיים את העבודה המוזמנת, זניחה ראשונה של יצירה בסדרה של עבודות שנטש לאורך הקריירה שלו. בשנת 1480 החל לעבוד על התמונה "הירונימוס הקדוש", השמורה כיום בוותיקן. בציור הלא-גמור נראה הקדוש הירונימוס הגרום מכה את עצמו באבן, בהתאם לאיקונוגרפיה שלו כחוזר בתשובה, ולצדו גולגולת ואריה. הציור נותר רק בשלב של ציור הכנה בגוון אחד. במרץ 1481 קיבל לאונרדו הזמנה לצייר קישוט מזבח עבור המנזר האוגוסטיני סן דונטו בסקוֹפֶּטו, הסמוך לפירנצה. הציור "הערצת חכמי הקדם", המצוי כיום בגלריה אופיצי, היה אמור להיות הגדול מכל ציורי הכן של לאונרדו. אך גם ציור זה לא הושלם, ונותר בשלב ההכנה בלבד, בעת שלאונרדו עזב את פירנצה בראשית 1482.

מגורים במילאנו – בשירות בית ספורצה, 1482–1499

תבליט מאנדרטה לכבוד לאונרדו בפיאצה דלה סקאלה במילאנו, המראה את לודוביקו ספורצה מבקר בסדנה של לאונרדו, בעת עבודתו על מודל החומר של האנדרטה לזכר אביו, הדוכס פרנצ'סקו ספורצה

בשנת 1482 עזב לאונרדו את פירנצה ועבר להתגורר במילאנו. זמן קצר לפני שיצא מפירנצה הכין לאונרדו מכתב, המנוסח בביטחון רב וברטוריקה המציגה יכולות גבוהות. המכתב תיאר את כישוריו ומיומנויותיו ויועד לשליט מילאנו, לודוביקו ספורצה. במכתב מציג עצמו לאונרדו כממציא וכמהנדס צבאי בראש ובראשונה:

"אדוני המזהיר בזוהר גדול, ראיתי ובחנתי די הצורך את המצאותיהם של כל מי שרואים עצמם יצרני ואדוני כלי המלחמה [...] אני מעז להציע, בלא לנטור איבה לאיש, את כישורי להוד רוממותו, ולחשוף לפני כבודו את סודותיי, ואשמח להדגים ביעילות מרובה את כל אותם דברים, בכל זמן שאדוני ימצא לנכון..."

ברשימה פורס לאונרדו את יכולותיו לבנות גשרים קלים לניוד בעת מרדף, לרוקן חפירות ממים בעת מצור, לפתח שיטות להריסת מבצרים, לבנות תותחים קלים היורים אבנים קטנות ומטילים אימה, לחפור בשקט מנהרות תת-קרקעיות, לבנות כלי רכב משוריינים העמידים בפני כל התקפה, לבנות מכונות ללחימה בים ושאר מכונות, "בקצרה, ביכולתי להמציא מגוון רחב של מכונות לתקיפה ולהגנה". רק בסוף המכתב מזכיר לאונרדו את כישוריו כאדריכל וכאמן, שביכולתו לעשות כל דבר שאפשר לעשות בציור.

במילאנו חברו ללאונרדו כשותפים בסדנה המקומית שני אחים בני משפחת דה פּרֶדיס. ב-25 באפריל 1483 חתם על חוזה יחד עם אוונג'ליסטה ואמברוג'יו דה פרדיס, שבו התחייבו להכין ציור מזבח בן שלושה לוחות לקישוט הקפלה של "אגודת ההתעברות ללא רבב" בכנסיית סן פרנצ'סקו גרנדה. הציור שיצרו בעקבות אותו חוזה, "הבתולה של הסלעים", שונה בבירור מהנחיות הלקוח בחוזה. לציור כמה גרסאות, שהיחס ביניהן אינו ברור לחלוטין. הראשונה (המצויה כיום במוזיאון הלובר) מיוחסת בעיקר ללאונרדו, והיא נמסרה ללקוח בשנת 1485 לערך, אך לא ברור אם זה הסכים לשלם את מלוא התשלום עבורה ואם היא הועברה לרשותו. את הגרסה השנייה של הציור (המצויה בלונדון) החלו לצייר ככל הנראה בין השנים 1493 ל־1499, לאחר התדיינות משפטית ארוכה, והיא צוירה ברובה על ידי אמברוג'יו דה פרדיס.

לה בל פרונייר, 1495 לערך. מוזיאון הלובר

למרות רשימת היכולות הצבאיות שהציג, ההזמנה הראשונה שקיבל מלודוביקו הייתה ציור דיוקן של פילגשו הצעירה והיפה צ'יצ'ילה גלראני, פורטרט המוכר בשם "הגבירה עם ההרמין" מהשנים 1488–1490. סדנתו של לאונרדו במילאנו הפיקה מספר יצירות, בעיקר דיוקנאות של אנשי חצר וציורים דתיים, חלקם מעשה ידיו של לאונרדו וחלקם נעשו בידי עוזרים בהנחייתו של המאסטרו. מיצירות הסדנה המיוחסות ללאונרדו ניתן למנות את "דיוקנו של מוזיקאי", ו"לה בל פרונייר", עוד פילגש צעירה של לודוביקו ספורצה. אחד מעוזריו בסדנה היה ג'ובאני ג'קומו די פייטרו קפרוטי, שכונה על ידי לאונרדו "סָלָאי" ("שד קטן"), והיה ללאונרדו עוזר, תלמיד ואולי מאהב, ובן לוויה שובב ומחוצף עד מותו של האמן. למרות הקשר ההדוק ביניהם לא נכח סלאי ליד לאונרדו כשזה נפח את נשמתו. מלאונרדו הוא ירש רק את הכרם שניתן לו על ידי לודוביקו ספורצה. סלאי נישא אך כהולל ידוע לשמצה, נרצח לאחר מספר שנים. סלאי נודע לימים גם כצייר, אך לא השכיל להטמיע את כישרונו הייחודי של מורו וללמוד ממנו. אחת מיצירותיו הידועות ביותר מתייחסת למונה ליזה שאותה ניסה להעתיק.

בשנת 1489 הזמין העוצר ספורצה מלאונרדו אנדרטה לזכר אביו, הדוכס פרנצ'סקו ספורצה, כפרש על סוס. להזמנה שני שלבים: ראשית הוזמן דגם חומר של הפסל בגודל מלא, שאמור היה לשמש בשלב השני כבסיס לתבנית יציקת הברונזה. לאונרדו תכנן בתחילה פסל דרמטי של סוס העומד על שתי רגליו האחוריות, אך לאחר שנתקל בקשיים טכניים חזר לדמות הפרש המקובלת, בה הסוס מטופף על שלוש רגליים. לשם הקמת הפסל הענק - הפסל התנשא לגובה שבעה מטרים ומחצה - קיבל לאונרדו מהעוצר בית מפואר ורחב מידות. מודל החמר הושלם בשלהי 1493 וזכה לקילוסים רבים, וכבר ב-1492 החל לאונרדו לתכנן את היציקה המורכבת. במסגרת העבודה חקר והמציא מכשירים שונים: עגורנים, דיסקיות, שרשראות וברגים. הפסל שילב רבים מתחומי העניין שלו - מכניקה, אנטומיה, פיסול ותיאטרון. ואולם, בטרם הספיק לאונרדו להשלים את מלאכת היציקה, החרים לודוביקו את הברונזה שיועדה לפסל, יש האומרים שעשה זאת כדי לבנות תותחים לצבאו, ויש האומרים שעשה זאת כדי לכסות על חוב שחב לדוכס פרארה. גם גורלו של הדגם לא שפר עליו: בשנת 1499 פלשו כובשים צרפתים לעיר והרסו את פסל החומר.

רומביקובוקטהדרון שצייר לאונרדו עבור ספרו של לוקה פאצ'ולי, Divina proportione, שיצא לאור ב-1509

בשנת 1496 התיידד דה וינצ'י עם הנזיר המתמטיקאי הנודד לוקה פאצ'ולי, שהוזמן למילאנו על ידי לודוביקו. לאונרדו הכיר כבר את ספריו, ופאצ'ולי הפך למורהו למתמטיקה וגאומטריה, ויחדיו חקרו את כללי ההרמוניה והפרופורציה. ישנה סברה לפיה תכננו שני המלומדים להקים יחד אקדמיה, אך לא ברור אם התוכנית זכתה למימוש כלשהו. בין השנים 1496 - 1499 שקד פאצ'ולי על כתיבת יצירת המופת שלו "על הפרופורציה האלוהית" (De divina proportione), ולאונרדו הוסיף איורים גאומטריים לספר, ובהם לא פחות מ-60 איורי פאונים. איורים אלו הם היצירות המודפסות הראשונות של לאונרדו. על תרומתו פאצ'ולי מודה לו במילים חמות:

"הצייר שאין שני לו בפרספקטיבה, האדריכל, המוזיקאי, האיש המחונן בכל המעלות, לאונרדו דה וינצ'י"

בשנת 1494 הוזמן לצייר ציור קיר גדול בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה, לאחר שיפוץ גדול שעברה הכנסייה בהוראת לודוביקו, שייעד אותה להיות המאוזוליאום המשפחתי. על הקיר הצפוני של חדר האוכל צייר לאונרדו את יצירת המופת "הסעודה האחרונה", המתארת את סעודתו האחרונה של ישו, בה הודיע לתלמידיו כי אחד מהם יבגוד בו (מתי, כו, 21 - 23). הציור החל להיסדק ולהתפורר כבר בימי חייו של האמן, משום שזה מיאן להשתמש בטכניקת הפרסקו המקובלת באותם ימים ובמקום זאת השתמש בתערובת של טמפרה וצבעי שמן. הטכניקה החדשנית אפשרה לו לעבוד לאט יותר, ולהוסיף שכבות זו על זו, אך תוך זמן קצר התגלתה כהרסנית, בעת ששכבות הצבע החלו להתקלף. בציור יוצר לאונרדו אשליה כאילו משטח היצירה הוא המשכו של אולם חדר האוכל, אך הודות לעיוות פרספקטיבי, מאפשר למסתכל לראות את אשר על השולחן שגבוה מעיניו. בעקבות ספרו של דן בראון "צופן דה וינצ'י", התרבו הפרשנויות הטוענות כי הדמות היושבת מימינו של ישו (לפי עיני המסתכל - משמאלו) היא אישה.

בשנת 1498 הכריזה הנסיכות על תחרות נגינה בנבל. לתחרות באו שמונים מתחרים וביניהם דה וינצ'י, שלהפתעת הכול הביא עמו נבל מיוחד שבנה בעצמו. אף אחד לא ידע מתי ובאיזו הזדמנות למד דה וינצ'י לנגן בנבל, אבל הוא עשה זאת בצורה מושלמת כל כך, שיתר המתחרים הודו בתבוסתם.

ב-1499 נפלה מילאנו בידי לואי השנים עשר, מלך צרפת. ייתכן שלאונרדו יצר קשר עם הכובשים הצרפתים, ואולי נפגש כבר אז עם צ'זארה בורג'ה, שפיקד על גדוד צרפתי. בסוף אותה שנה עזב את העיר לאחר שמונה-עשרה שנות שהות בה.

הסעודה האחרונה (1494–1497)

מאנטובה, ונציה, פירנצה, צ'זארה בורג'ה, 1500–1506

קרב אנגיארי (במקור – 1503–1506). עותק של הציור האבוד. מיוחס לרובנס, 1603 לערך

לאחר עזיבתו את מילאנו שהה דה וינצ'י במנטובה אצל המרקיזה ופטרונית האמנות איזבלה ד'אסטה, שהזמינה אצלו דיוקן שלה בתמורה (הדיוקן, אם צויר, אבד. נותר רישום של ד'אסטה המצוי בלובר). לאחר מכן נדד לוונציה, אולי כמהנדס שהוזמן לייעץ לעיר בנושא ביצורים וסכרים. בשנת 1500 שב להתגורר בפירנצה, כששמו כאמן הולך לפניו, והוזמן לצייר את ציור המזבח הראשי בכנסיית אַנוּנְצִיאָטָה. לאונרדו הכין רישום הכנה גדול בנושא מריה עם ישו העולל ועם הקדושה אנה, שאבד לימים. במקביל עבד על ציור קטן של מריה וישו העולל שנקרא המדונה של הפלך.

בשנת 1502 שוב העמיד דה וינצ'י את כישוריו לשירותו של שליט עריץ ואכזר, צ'זארה בורג'ה, דוכס רומאניה וולנצ'יה, מפקד כוחות הכנסייה, ובנו הלא חוקי של האפיפיור, ששמו נודע לשמצה בשל עורמתו, רצחנותו ואורח חייו המופקר. לאונרדו עבד ככרטוגרף וכמהנדס צבאי אצל בורג'ה, שמינה אותו למנהל של מספר עבודות ביצורים באזור שליטתו. בנוסף, נלווה לדוכס בכמה מסעות כיבוש ודיכוי מרידות. בחצרו של בורג'ה הכיר את ניקולו מקיאוולי, ששירת שם כשגריר פירנצה. מאוחר יותר יעבוד כמהנדס אצל מקיאוולי במערכה נגד העיר פיזה. בראשית 1503 עזב לאונרדו את חצרו של בורג'ה, זמן קצר לפני שהעריץ החל לאבד את בסיס כוחו כתוצאה ממות אביו, האפיפיור.

במרץ 1503 שב לאונרדו לפירנצה ונטל חלק, יחד עם מקיאוולי, בתכנון מיזם שאפתני וכושל, שנועד להסיט את נתיבו של הנהר ארנו, לנתק את פיזה מגישה לים, כחלק ממאבק רב שנים בין הערים, ולבסוף להעניק לפירנצה גישה משלה לים. לאונרדו תכנן את הנתיבים, הסכרים ומכונות החפירה למפעל. בסוף אותה שנה הוזמן מטעם מועצת העיר (הסיניוריה) לצייר ציור קיר ענק באולם המועצה בארמון "פאלאצו וקיו", על אודות ניצחון פירנצה ב"קרב אנגיארי". יחד עם לאונרדו הוזמן יריבו הפלורנטיני הצעיר, מיכלאנג'לו, להכין ציור מקביל על קיר סמוך באותו אולם. לאונרדו הכין מתווה בגודל מלא של היצירה, וטרח על עבודתו עד שנת 1506, אך הציור לא הושלם מעולם. כעבור חצי מאה נעלם המתווה, משום שציור אחר צויר על גביו. אי השלמת היצירה גרמה לסכסוך בין לאונרדו לבין הסיניוריה, ששילמה לו כסף רב מראש בעבורה.

בשנת 1503 לערך החל דה וינצ'י לצייר את ה"מונה ליזה", ציור שהפך לאחד המפורסמים והמשועתקים ביותר בעולם. זהו כנראה דיוקנה של ליזה גרארדיני, אשת סוחר הבדים פרנצ'סקו דל ג'וקונדו, ומכאן שמה באיטלקית, "לה ג'וקונדה" (La Gioconda), שם תואר שפירושו גם "העליזה". תיאור מוקדם של הציור מעלה סברה לפיה לא הבעל הוא שהזמין את הציור, אלא ג'וליאנו דה מדיצ'י, שחשק בפורטרט של מאהבתו. בשנת 1504 החל ככל הנראה לעבוד על ציורו שאבד לימים, לדה והברבור.

מילאנו, 1506–1513

בשלהי מאי 1506 עזב לאונרדו את פירנצה למילאנו, עם אישור זמני בלבד מאת הסיניוריה של פירנצה, שכן היה מחויב להשלים עבורה את ציור הפרסקו "קרב אנגיארי", עליו קיבל כבר חלק מהתשלום. במילאנו התקבל בחום על ידי המושל הצרפתי, היה אורח של כבוד בארמונותיו, וקיבל קצבה שנתית מאוצר מלך צרפת. גם במילאנו היה עדיין מסובך בוויכוח משפטי סביב ציור הבתולה של הסלעים, ונדרש להמשיך לעבוד על אחת הגרסאות. במקביל עבד על הגרסה הסופית לציור אנה הקדושה, הבתולה וישו הילד (מצוי כיום בלובר), ועל ציורו לדה והברבור. בחסות הצרפתים הצליח לחמוק מדרישות פירנצה להשיבו לעיר לשם השלמת ה"אנגיארי". לאונרדו עבד גם כאדריכל בשירות הצרפתים, ותכנן בתי מידות לשליטים.

בשנת 1507 חבר לפמלייתו פרנצ'סקו מליצי, בן אצולה ומשכיל, שהייה לבן לווייתו המסור, מזכירו ואיש סודו, ומי שבידיו הפקיד לאונרדו את כל כתביו לאחר מותו. באותה שנה, לאחר מות דודו האהוב, פרנצ'סקו, שהוריש לו את כל הונו, שב לאונרדו לפירנצה, בשל מחלוקת משפטית שנתגלעה בינו לבין אחיו החורגים, אשר נושלו מהירושה. בעודו בפירנצה חזר לעסוק ביתר שאת במחקריו באנטומיה, אותם המשיך מאוחר יותר בפאביה, בתיעוד ניתוח גוויות באוניברסיטה שבעיר. בשנים הבאות נדד לאונרדו בין ערי איטליה, אך מקום מושבו המרכזי היה מילאנו.

רומא, 1513–1515

"מות לאונרדו", מאת ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר. תיאור על פי הביוגרף וזארי, לפיו, כאשר תקפה את לאונרדו עווית המוות האחרונה, פרנסואה הראשון "לקח את ראשו בידיו, להקל על מכאובו"

בשנת 1512 שבו בני מדיצ'י לשלוט בפירנצה, וב־1513 נבחר ג'ובאני דה מדיצ'י לאפיפיור ליאו העשירי. אחי האפיפיור, ג'וליאנו דה מדיצ'י, עבר להתגורר ברומא, לאחר שמונה לגונפלונייר של צבא האפיפיור, והזמין את לאונרדו להצטרף אליו.

ברומא עסק לאונרדו בניסויים מטאורולוגיים, משחקים גאומטריים בצורת רישומי ירחים, וניסויים באקוסטיקה. ב-1515 הזמין האפיפיור מלאונרדו ציור של יוחנן המטביל, פטרון עירו פירנצה. על היצירה המשיך לעבוד דה וינצ'י עד ימיו האחרונים, בצרפת. יוחנן של לאונרדו הוא דמות אנדרוגנית ומינית. ישנו עוד ציור של יוחנן המיוחס ללאונרדו משנים אלו, בו מופיע יוחנן עם אטריבוטים של בכחוס.

צרפת, אצל פרנסואה הראשון, 1516–1519

בדצמבר 1515 עזב דה וינצ'י את רומא, כחבר בפמליה האפיפיורית שיצאה לפירנצה ולבולוניה, בדרכה למפגש חשוב בין האפיפיור ליאו העשירי למלך צרפת החדש, פרנסואה הראשון, שהיה פטרונו האחרון והמסור של דה וינצ'י. פרנסואה התוודע בעבר ליצירותיו של האמן והמהנדס האיטלקי, וייתכן שהזמינו לגור בארמונותיו בצרפת, ואולם אין בידינו כל תיעוד להזמנה כזו. דה וינצ'י חזר לרומא עם הפמליה האפיפיורית, אך מקץ זמן קצר, בקיץ 1516, עזב את העיר ויצא למסעו האחרון והארוך ביותר לצרפת. לקראת סוף השנה התיישב דה וינצ'י בעמק הלואר, ליד המאחז המלכותי באמבואז, בבית אחוזה שקיבל מהמלך בקלו. הוא מונה ל"צייר המלך", וקיבל קצבה של אלף סקודי בשנה. באחוזה בקלו חי עד מותו ב-2 במאי 1519, על פי האגדה, בזרועותיו של מלך צרפת. הוא נקבר בכנסיית סן פלורנטין שבאמבואז, אך בימי המהפכה הצרפתית נחרב המקום, ומקום קבורתו לא נודע עוד. ב-1863 טען אדם שערך חפירות באזור שבו עמדה הכנסייה שמצא את עצמותיו של דה וינצ'י, שכן מצא גולגולת "מלכותית", המעוצבת "בצורה נפלאה כל כך". את העצמות קבר בקפלה של כנסיית סן הובר.

הביוגרפיה של לאונרדו נכללת בספרו של ג'ורג'ו וזארי חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר.

כתביו ומחברותיו של לאונרדו

האדם הוויטרובי (הפרופורציות של דמות האדם, על פי ויטרוביוס) (1490)

קודקס לסטר

מחברת של לאונרדו אודות מעוף הציפורים

"גיליון סקיצות של עוברים", 1510 לערך. מאוסף וינדזור

דגם של "מכונת טיסה אישית עם כנפיים נעות" ששמה הפופולרי הוא באנגלית:"The Flying Machine", לפי תרשים של לאונרדו דה וינצ'י, המוצג במדעטק בחיפה

בשנות השמונים של המאה ה-15 החל לאונרדו לנהל מחברות. המחברת המוקדמת ביותר ששרדה היא ככל הנראה מהשנים 1487–1490, והיא מצויה כיום במכון של צרפת. אלפי כתבי היד שלו, שחלקם אבד, מציגים טווח עצום של תחומי עניין ועיסוק, מנושאים שגרתיים כרשימת קניות ואנשים שחייבים לו כסף ועד עיצוב כנפיים לטיסה ותכנון נעליים להליכה במים. במחברות מצויים מתווים לקומפוזיציות, הכנות לציורים, בחינה של פרטים ופרצופים לקראת ציור, תצפיות, שרטוטים, תוכניות צבאיות, מחשבות, רישומים ועוד, ובתזה של הוקני-פאלקו, מתוארים שרטוטים ליצירת מראות קעורות. את יומניו ורשימותיו, תוצאות המחקרים בהם עסק מרבית חייו, הוריש לאונרדו למזכירו ותלמידו, פראנצ'סקו מֶליצי. מחברותיו של לאונרדו כתובות ברובן בכתב ראי. יש המפרשים זאת כניסיון להצפין את סודותיו, אך הסיבה, ככל הנראה, נעוצה בהיותו שמאלי, כך שהיה לו קל יותר לכתוב מימין לשמאל.

לאונרדו היה רושם בדייקנות תבליטים מוזרים של סלעים ויצורים נדירים וקלסתרי פנים יוצאי דופן של בריות בהן נתקל. כתביו בנושאי האמנות שימשו בסיס ל"מסה על הציור" שהודפסה בשנת 1651. הוא הרבה לחקור את מהות היופי והכיעור בתופעות הטבע ובעולם הצורות.

אוספי כתבי היד של לאונרדו כיום

כתבי היד של לאונרדו שרדו בשלושה אופנים: באוספים כרוכים, במחברות ובעמודים נפרדים. סך כל כתבי היד של לאונרדו שנותרו מגיע לכ-7,200 עמודים.

אוספים

• קודקס אטלנטיקוס - האוסף הידוע ביותר, המצוי בביבליוטקה אמברוזיאנה במילאנו. נכרך במקור במאה ה-16 על ידי פומפאו ליאוני. שמו ניתן לו בשל גודל הפורמט שבו נכרך, שכונה "גודל של אטלס" (forma atlantica). בשנות השישים של המאה העשרים פורק האלבום והורכב מחדש בשנים-עשר כרכים, בהם 1,119 עמודים בסך הכול. כולל בין היתר גם רישום של כלי הנגינה ויולה אורגניסטה (כלי המקלדת-מיתר בעל קשת הראשון שהומצא) והתיזה של הוקני-פאלקו מתארת גם רישומים של קמרה אובסקורה.
• אוסף וינדזור - אוסף של 655 רישומים וכתבי יד המצוי בספרייה המלכותית בטירת וינדזור, אנגליה. גם אותו ערך ליאוני, והוא נרכש על ידי המלך צ'ארלס הראשון. לאחר שנשכח, ככל הנראה בארמון קנסינגטון במשך מאה ועשרים שנה, והתגלה מחדש באמצע המאה ה-18. באוסף זה מצויים רישומים אנטומיים רבים, בהם הרישום המפורסם של תינוק ברחם אימו.
• קודקס ארונדל - מצוי בספרייה הבריטית, ומכיל מקבץ אקראי של 283 דפי פוליו מתקופות שונות בחייו של לאונרדו. נקרא על שמו של הרוזן מארוּנדֶל, שרכש אותו בספרד בשנות השלושים של המאה ה-17. הספרייה הבריטית העלתה חלק מהקודקס לרשת (BL Arundel MS 263) וניתן לראותו כאן.
• קודקס אורבּינָס - מצוי בספריית הוותיקן, ובו מבחר כתבים שקיבץ וערך מליצי לאחר מות לאונרדו, מתוך כתביו אודות הציור. האוסף מתבסס על שמונה עשרה מחברות וכתבים שונים (בראשם MS A) שחלקם אבדו. גרסה מקוצרת של כתביו אלו ראתה אור בפריז לאחר מותו, בשנת 1651, בשם Trattato della pittura ("מסה על אודות הציור").

מחברות

עדי ראייה תיארו את לאונרדו כש"ספר קטן משתלשל תמיד מחגורתו". במחברות אלו, שלוו אותו תמיד, רשם מחשבות, הערות ורישומים. כעשרים וחמש מחברות שרדו, חלקן פורקו, הורכבו מחדש או צורפו לקודקסים ואוספים אחרים. כמה מהמחברות הן מעין מסות שלמות סביב נושא מוגדר, שאת חלקן לפחות התכוון לאונרדו לפרסם, אך בפועל אין כמעט מחברת שלמה העוסקת בנושא יחיד. הריכוז הגדול ביותר של מחברותיו מצוי במכון של צרפת בפריז, לשם הגיעו בשנות התשעים של המאה ה-18, כחלק משלל נפוליון שנגזל מהביבליוטקה אמברוזיאנה במילאנו.

כמה ממחברות פריז:

• MS A - נכתב בסביבות 1490. מעין מדריך לצייר, העוסק בטכניקות ציור, אופטיקה, פרספקטיבה, פרופורציה, תנועה, ומכניקה ועוד. זהו מתווה ראשון לחיבור המאוחר "מסה על אודות הציור", שראה אור לאחר מות לאונרדו, והתבסס בנוסף על כתבים אחרים.
• MS B + MS B1 - מתוארכות לשנים 1487–1490. מהמחברות המוקדמות ביותר של לאונרדו המצויות בידנו כיום. מכילות ערב רב של נושאים ותחומי עניין, בהם תכנונים אדריכליים של כנסיות ושל העיר האוטופית, פיתוחים של טכנולוגיה צבאית (הכוללים צוללת, ותותח הפועל על מים). במחברות אלו השרטוטים הראשונים של מכונות התעופה (מסוג אורניתופטר, כלי טיס שמשתמשים בנפנוף כנפיים כמו ציפורים) שתכנן דה וינצ'י.
• MS C - סביבות 1490. ברובה זוהי מסה "על צל ואור". יחד עם MS A, כתב יד זה היה אמור להיות חלק מתוכנית שאפתנית בת שבעה ספרים שיקיפו את המדע השלם עבור הצייר.
• MS D - סביבות שנת 1508. מסה קטנה בת עשרים עמודים על מדע הראייה; אופטיקה ופעולת העין.
• MS F - נכתבה ב-1508. 192 עמודים "על העולם ומימו". כוללת גם פיתוחים של מכונות תעופה, מתמטיקה, גאומטריה, גאולוגיה, אטיולוגיה, ניתוחי חיות, אופטיקה ואור.
• MS G - סביבות 1511. מחקר על נתיבי המים של לומברדיה.

כתבים אחרים

• קודקס מדריד - שתי מחברות שלמות התגלו באקראי בביבליוטקה נסיונל במדריד, בחודש פברואר שנת 1967, לאחר שהונחו בעבר במקום הלא-נכון בספרייה ובעקבות כך נחשבו לאבודים.
• קודקס פורסטר - מצוי במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. שלושה כרכים המכילים חמש מחברות, שמקובל לתארך אותן לשנים 1487–1490. לאונרדו עוסק בהן בברגים ארכימדיים להעלאת מים ומכשירים הידראוליים אחרים, מרשמים כימיים וחקירת התנועה האין-סופית.
• קודקס טריוולציו - נקרא על שמה של משפחה ממילאנו שהחזיקה בה במאה ה-18. מתוארכת לאותן שנים כקודקס פורסטר. לאונרדו עוסק בה בארכיטקטורה, ברישומים גרוטסקיים של פנים, אך בעיקר בלימוד עצמי של השפה הלטינית.
• קודקס לסטר (Codex Leicester)- מצוי באוסף ביל גייטס בסיאטל. מחברות שנכתבו בין השנים 1507–1510, ועוסקות בחקר המבנה הפיזי הבסיסי של העולם; השמש, הירח, כוח הכבידה, התנופה, התנגשות גופים, מאובנים. הקודקס מכיל 36 עמודי פוליו, ונקרא על שם בעליו מהמאה ה-18, תומאס קוק, רוזן לסטר. נמכר ב-1980 לאיל הנפט ארמאנד האמר, ונקנה על ידי גייטס ב-1994 עבור 30 מיליון דולרים.
• קודקס טורינו (1505) - מצוי בספרייה המלכותית בטורינו. מחברת קטנה על אודות מעוף הציפורים.
• קודקס הויגנס - המצוי בניו יורק. מבחר קטן של פריטים, ובו עותקים משלהי המאה ה-16 של סקיצות וציורים אבודים של לאונרדו.

לאונרדו כמדען

לאונרדו שלח ידו לשלל נושאים מעבר לעיסוקו כאמן. נושאים אלו נכללים היום בדיסציפלינות מדעיות מוגדרות, כגון פיזיקה, כימיה, אופטיקה, אסטרונומיה, זואולוגיה, מכניקה, בליסטיקה, אווירונאוטיקה ועוד. עם זאת, נראה כי עבור לאונרדו, בדומה לבני זמנו, לא הייתה הפרדה ברורה בין המחקר המדעי לבין האמנויות היפות. כל התחומים הללו משתלבים בתפישתו של לאונרדו את תפקיד "הצייר-הפילוסוף", שאומנותו מושתתת על ידע מדעי רחב. לעומת זאת, ישנם חוקרים הרואים בעיסוקו המדעי גורם מחליש ומפריע, שהוביל להקטנה בתפוקה האומנותית שלו.

לאונרדו היה אוטודידקט, ולא למד מדע בצורה מסודרת. הוא הגדיר את עצמו כ"אדם חסר השכלה" (omo sanza lettere)‏, אך הכוונה אינה שהחשיב את עצמו כבור, אלא שלא למד לטינית, שפת המלומדים אז, ולא קיבל הכשרה גבוהה בשבע האמנויות החופשיות (דקדוק, לוגיקה, רטוריקה, אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה). במסגרת הכשרתו כצייר בסדנתו של ורוקיו, נחשף למגוון רחב של מיומנויות טכניות, ודרכם למד גם כימיה, מֶטָלוּרְגְּיָה, עיבוד עור, מכניקה, נגרות, לצד המיומנויות האמנותיות הרגילות כמו ציור, רישום ופיסול. אך השכלה זו הייתה מעשית ולא אינטלקטואלית באופיה. לאונרדו אינו מוריד מערך עצמו משום שהיה "אדם חסר השכלה", אלא דווקא מצהיר על עצמאותו ומתגאה בכך שאת ידיעותיו רכש בעצמו, מתוך תצפית ובחינה, ולא על ידי קבלתה מן המוכן מידי אחרים. העדפתו לבחון דברים בעצמו, ולא להסתמך על ידע קודם, היא אחד הגורמים לחידושיו ולאורח מחשבתו המקורי ופורץ הדרך.

דה וינצ'י הוקסם מרעיון התעופה, וחקר את מעוף הציפורים. הוא תכנן "מטוסים" שונים, בהם גם הליקופטר אותו ניתן להרים לשמים בעזרת רוטור המונע בידי אדם, וכן מצנח וגלשן אוויר שיכלו, בעקרון, להיות שמישים.

דה וינצ'י כתב חיבור מדעי מוקפד על אופטיקה וגאומטריה. בדומה למחקרו האנטומי, גם חיבור זה היה חלק מרעיון המדע-לרשות-הצייר, ובו המשיך לפתח את התאוריה שלו בדבר יצירת אשליית תחושת העומק והמרחב בציור בעזרת שינויי גוון, בהירות וצבע נוף הרקע.

גישתו של דה וינצ'י למדעים הייתה תצפיתית: הוא ניסה להבין תופעות על ידי תיאור מפורט שלהן ופחות על ידי הסברים תאורטיים. הוא תכנן לפרסם מספר מסות במגוון נושאים, אך רובם לא שרד ולא ראה אור בחייו. כנראה הצליח לאונרדו לסיים את מסתו על האנטומיה, אותה ראה בשנת 1517 מזכירו של הקרדינל לואי ד'ארגון.

דה וינצ'י לא פרסם ספרים, וכל מחקריו, תצפיותיו והגיגיו רוכזו בעשרות מחברות שכתב במהלך חייו. חלק מהמחברות נערכו והוכנו על ידו לפרסום, אך כאמור, לא ראו אור בחייו.

אנטומיה

אנטומיה אנושית

איברים וכלי דם מרכזיים ומערכת המין והשתן של אישה

רישום המראה את האנטומיה של משגל בין גבר ואישה (באמצעות חתך אורך של גופם)

מחקר על תנועת היד

תרומתו הממשית והבולטת ביותר של דה וינצ'י למדע מצויה במחקריו האנטומיים; הוא מיפה ותיעד את גוף האדם בצורה קפדנית ומפורטת יותר מכל אנטומאי לפניו. הוא לא רק תיאר את אברי הגוף האנושי, אלא המציא שפה חזותית חדשה לתיאור הגוף; היה עליו למצוא טכניקה דיאגרמתית שתשלב הן את פרטי המעטה החיצוני והן את האיברים הפנימיים. דה וינצ'י שאף ליצור תיאור חזותי שלם ומפורט של כל מנגנוני הגוף - לא רק תיאור מילולי שלהם, כנהוג בטקסטים בנושא זה בימי הביניים, שכן לדעתו הלשון אינה הכלי המתאים לעבודה מעין זו. משפט מפורסם של לאונרדו, אותו מרבים לצטט, נכתב לצד ציור אנטומי של לב בשנת 1513: "כיצד תתאר את הלב הזה במילים בלא למלא ספר שלם?" ובמקום אחר כתב:

הו, סופר! אילו מילים יכולת למצוא על מנת לתאר את כל הסידור [של הלב] בצורה מושלמת כפי שאפשר לעשות בציור? בהיעדר ידע אמיתי אתה מתאר אותו בצורה מבולבלת, ואינך מעביר ידע רב על צורת הדברים כמות שהם ... עצתי לך, אל תטריח את עצמך עם המילים, אלא אם אתה מדבר עם עיוור

את הכשרתו הבסיסית רכש לאונרדו בעת חונכותו בסדנה של אנדריאה דל ורוקיו, ששם דגש רב על הפירוט האנטומי והתעקש שחניכיו ילמדו אנטומיה. ואכן, למחקריו האנטומיים ייחס תפקיד חשוב גם בעבודתו כצייר; מתחת לרישום האנטומי של מערכת העצבים בצוואר כתב לאונרדו "הצגה זו חיונית לרַשָם הטוב לא פחות מששורשי המילים בלטינית חיוניים לאיש הדקדוק הטוב". האנטומיה של לאונרדו מהווה גם דוגמה לאמונתו בחקירה מעשית, אמפירית, מכלי ראשון, ולדרישתו להעמיד במבחן את הידע שהתקבל מימי קדם - ידע שהיווה עדיין את ליבת לימודי הרפואה בימיו. מחקרו האנטומי דרש ממנו אומץ לב, שכן התנהל תחת איסורים דתיים אורתודוקסיים, ואף הוביל אותו פעם אחת לידי עימות עם הכנסייה, לאחר שיריב "הפריע לי בעבודת האנטומיה והוקיע אותה בפני האפיפיור ובבתי החולים".

מחקרו העצמאי בתחום החל, ככל הנראה, בשנות השמונים המאוחרות של המאה ה-15. ישנן ראיות שתכנן לפרסם מסה בכתב יד על הנושא בשנת 1489. באותה שנה הרבה לעסוק בחקר הראש, הפנים והגולגולת; הוא שרטט גולגולות בחתכי רוחב, חזית ובמבטים מזוויות שונות, הראה את כלי הדם ואת עצבי הראש. למחקריו האנטומיים ניתן להוסיף גם רישומים של מידות הגוף וחישובי היחסים המתמטיים בין איבריו השונים, כפי שמודגם ברישום הידוע האדם הויטרובי, משנת 1490 לערך.

בשנת 1507, בעת שהחל לנסות לערוך ולסדר את כתביו, חזר לאונרדו לעסוק באנטומיה במרץ, תוך ניתוח גוויות רבות; במסמך משנת 1508 הוא טען כי ניתח אישית יותר מעשר גופות. כעבור תשע שנים נקב במספר של שלושים ניתוחים. מחקריו המאוחרים מתאפיינים בגישה מעשית, בניגוד למחקרים המוקדמים, שבהם הוא נוקט בגישה מטאפיזית יותר (חיפוש מקום הנשמה, תיאור "זרימת החושים" ותנועת "רוחות החיים").

בין מנותחיו היו אדם זקן, שבותר מיד לאחר פטירתו, ילד בן שנתיים ונשים שבהן חקר את אברי מינן. הגופות נותחו בבית החולים סנטה מריה נואבה, תחת רישיון מיוחד, אך חלקם נערכו, ככל הנראה, בחשאי בביתו או בסדנה שלו. החל משנת 1509 חבר לאונרדו לאנטומאי מַרקַנטוניו דלה טוֹרֶה באוניברסיטת פאביה העתיקה. בשיעוריו נערכו ניתוחי גוויות, וייתכן שרישומים אנטומיים רבים צוירו במהירות על ידי לאונרדו במהלך ההרצאות.

אנטומיה של בעלי חיים

דה וינצ'י לא חקר רק את האנטומיה האנושית, אלא גם את האנטומיה של חיות רבות אחרות. הוא ניתח פרות, ציפורים, קופים וצפרדעים, והשווה בציוריו את המבנה האנטומי שלהם לזה של האדם. באחד מדפי מחברותיו צייר פרופיל של חמישה סוסים זועמים וחשופי שיניים, ובהשוואה אליהם רשם אריה נוהם ואדם נוחר:

מצאתי שבקומפוזיציה של גוף האדם בהשוואה לגופם של חיות, אברי החישה קהים ומחוספסים יותר ... ראיתי בשבט האריות שחוש הריח קשור לחומר המוח שנובע מהנחיריים, מה שיוצר כלי קיבול מרווח לחוש הריח.

בשנות התשעים המוקדמות של המאה ה-15, הוזמן דה וינצ'י ליצור פסל של פרש גדול מידות לזכרו של פרנצ'סקו ספורצה. במחברותיו ישנו מספר רב של מחקרים אנטומיים של סוסים שנערכו במסגרת עבודה זו. ישנם רישומים רבים של ראשי סוסים, פרסות, זוויות ופרופורציות של סוסים העומדים על רגליהם האחוריות.

מחקרים אחרים מציגים אנטומיה של דוב, רחם של פרה הרה ומערכת השרירים של כלב.

תעופה

תכנון של לאונרדו למכונת טיסה. כנף המטוס מעוצבת על פי כנף עטלף

התשוקה לעוף באה לידי ביטוי במחקרים ורישומים רבים שהותיר דה וינצ'י. מגיל צעיר הוא הוקסם מרעיון התעופה, וחקר את מעוף הציפורים. הזיכרון הראשון שלו, כך ציין בכתביו, היה על ציפור. כבר במחברות המוקדמות שלו (1480-1478) ניתן למצוא רישומים של מכונות תעופה שכנפיהן מעוצבות על פי כנף העטלף. עיקר עיסוקו בנושא היה בשנת 1505, ורוכז במחברת המכונה קודקס טורינו, שם חקר בצורה שיטתית ומפורטת ציפורים ועטלפים, ותכנן מספר עיצובים של "מטוסי-ציפור".

"מטוסים" אלו כללו מכונות שבהן הטייס שוכב ועל גבו קשורות כנפיים מכניות שאותן הוא מניע בעזרת דוושות וידיות, או מכונות שבהן הטייס עומד ומשתמש בראשו ובידיו כדי להניע את הכנפיים. אחד מתכנוניו מראה הליקופטר אותו ניתן להרים לשמים באמצעות רוטור המונע בידי אדם. תכנונו לא יכול היה לפעול, משום שגוף המסוק עצמו היה מסתובב בכיוון המנוגד לזה של הרוטור.

לצד תכנון מכונות התעופה בעלות כנפיים מתנופפות המונעות בכוח יד אדם, תכנן לאונרדו גם מצנח וגלשן אוויר שיכלו לעוף בעקרון. בשלהי המאה ה-20 ניסו הרפתקנים וחוקרים לבנות מכונות שונות על פי רישומיו של דה וינצ'י, וב-26 ביוני 2000 ערך צנחן חופשי קפיצת מבחן מוצלחת עם מצנח שבנה על פי הדגם שעיצב דה וינצ'י.

אור

מחקר על ההצללה ההדרגתית של ספירה

האור שיכול להאיר גופים אטומים הוא מארבעה סוגים. אלו הם: אור מפוזר כזה של האטמוספירה...ואור ישיר, כזה של השמש...השלישי הוא השתקפות אור; וישנו סוג רביעי, זה העובר דרך גופים [שקופים למחצה], כגון אריג או נייר וכיוצא באלה

עיקר מחקרו של לאונרדו על התנהגות האור מרוכז במחברת שכותרתה "ספר על הצל ועל האור", המצוי כיום בפריז (ומכונה MS C). זהו חיבור מדעי מחמיר ומוקפד, יחסית לרשימותיו המפוזרות בדרך כלל, בעל דיאגרמות מדוקדקות המשלבות ידע באופטיקה ובגאומטריה. בדומה למחקרו האנטומי, גם מסה זו הייתה חלק מרעיון המדע-לרשות-הצייר.

עבור צייר העובד במאה ה-15 היה מחקר על אופי האור דבר חיוני, שכן בעזרת איור האופן בו נופל האור על פני שטחם של דברים הושגה אשליית תלת-מימד בציור דו-ממדי. במסה מנסח לאונרדו את חוקי ההצללה, שהם "האמצעי הבטוח ביותר שבעזרתו נחשפת צורתו של כל גוף", ומגדיר את טכניקת ה"ספומאטו", הסגנון ה"עשן" בו מתמזגים הצללים והאורות זה בזה ללא קו מתאר מוגדר. במקום אחר הגדיר לאונרדו את "פרספקטיבת האובדן" (prospettivo de'perdimenti), לפיה לחפצים קרובים יותר יש גבולות ברורים וחדים, בעוד שלחפצים מרוחקים יש "גבולות עשנים, מטושטשים". אשליית תחושת העומק והמרחב בציור צריכה להיות מושגת, לפיכך, בעזרת שינויי הגוון, הבהירות והצבע של נוף ברקע.

הדרך בה טיפל לאונרדו באור בציורים כבתולה של הסלעים ומונה ליזה שינתה את אופן התפיסה והשימוש באור על ידי ציירים. מבין כל תרומותיו המדעיות של דה וינצ'י, לזו הייתה קרוב לוודאי ההשפעה המיידית והבולטת ביותר.

הידרודינמיקה

מחקר של מים בתנועה, נתקלים באובייקט ונופלים. 1508-1509

הטנק של לאונרדו

בין רישומיו של לאונרדו רבים עוסקים במחקר אודות תנועת המים, במיוחד הצורות שנוצרות על ידי מים הזורמים במהירות על פני משטחים מסוגים שונים. בחלק נכבד מהן מתואר הטבע הלולייני והסחרחר של המים. הצורה הספירלית נלמדה באמנות יוון העתיקה ומידות מתמטיות קפדניות ניתנו ליישומיה באמנות ובאדריכלות. בראשית הרנסאנס הייתה החייאה לא מודעת של חוקי פרופורציה אלו.

לאחת ממחברותיו, שכתב בשנת 1508, העניק לאונרדו את הכותרת "על העולם ומימיו" (Di mondo ed acque. מצויה כיום בפריז, בשם MS F), שם רשם לעצמו:

לכתוב תחילה על המים, בכל אחת מתנועותיהם; ואחר כך לתאר את כל הקרקעית והחומרים שעליה...ושהסדר יהיה טוב, שאם לא כן, כל העבודה תתבלבל. לתאר את כל הצורות שלובשים המים, החל בגלים הגדולים ביותר וכלה בקטנים ביותר, ובגורמים להם

למחקריו על המים היה גם אופי אומנותי ומעשי; מחקרי המים הביאו אותו לתכנן מכונות שניצלו את כוחם. מרבית עבודות ההידראוליקה שלו נוצרו עבור לודוביקו ספורצה. מחקרים אלו שימשו מחד כבסיס לציור הנהרות והאגמים שבכמה מציוריו, ומאידך סייעו לו בשכלול מפעל תיעול נהר הארנו, בו השתתף. בערוב ימיו עסק באינטנסיביות בנושא "המבול"; רישומי סערות וסופות מערבוליות, רישומים של מים נופלים מגובה רב, סוערים, מתפרצים ומתפתלים מעלה בצורות לולייניות. רישומים אלו נוצרו כנראה במסגרת ציור שתכנן ליצור בנושא התנכ"י. זהו ניסיון אומנותי ומדעי בו זמנית; ניסיון לתאר במדויק, ומכאן גם להבין במדויק, את התופעות האטמוספיריות הטבעיות. עם זאת, לרישומים אלו איכות הזייתית, אפוקליפטית, שנפרדת מתיאור מדעי גרידא.

המצאות

לאונרדו היה מומחה בעקרונות המכניקה. הוא המציא והשתמש במנופים ותומכות, גלגלות, ארכובות, גלגלי שיניים, מערכות הילוכים ומתלים; הוא המציא מכונות שפעלו על עקרונות הצנטריפוגה והמומנטום.

חלק לא מבוטל מהמצאותיו עסק בהנדסה צבאית, וכלל רעיונות לבניית טנקים, צוללות, מטוסים, משוריינים ועוד שלל רב של תוכניות בהם "משולבים יחדיו המצאה מעשית, תקדים עתיק וחוסר סבירות עתיר דמיון".

בנוסף, תכנן דה וינצ'י בעצמו עיר שלמה בה הייתה מערכת ביוב מסודרת, שירותים מסתובבים (מכונה שהמציא; לאחר השימוש בשירותים היה האדם מסובב את השירותים וכך היה יוצר תנועה ספירלית, אשר הייתה מורידה את מי השפכים למערכת הביוב), בתים זהים בגובה, מבני בידור, כנסיות, וכיכרות. עיר זו הקדימה את זמנה באדריכלות ונחשבה לפלא גדול.

מאחר שהמצאותיו נוצרו לפני כינונה של סוגיית הפטנט, קשה ואף בלתי אפשרי להעריך בוודאות אילו וכמה מהמצאותיו עברו לכלל שימוש פרקטי, ולפיכך היו בעלות השפעה ממשית על מהלך החיים.

מחקרים אחרים

הירונימוס הקדוש - ויחס הזהב

ידיעותיו בגאוגרפיה תרמו להכנסת שיטות מיפוי חדישות. הוא התעניין באופן מעמיק בהתנהגות האור ובמבנה העין ובפעולתה, והניח שהעין היא איבר הקולט קרני אור, זאת בשונה מהתפיסה המקובלת בימי הביניים, לפיה העין מפיצה קרניים בלתי נראות.

דה וינצ'י ערך ניסויים מדעיים שבאמצעותם חקר את עולם הצמחים והתעניין לא מעט בגאולוגיה, במבנה הקרקע ובחקר מאובנים, בתופעת הגאות והשפל והשפעת הירח על תנודות אלו. הוא המציא כלי נגינה, ובכתבי היד שהותיר אחריו ישנם רישומים מדעיים ותוכניות של מערכות השקיה, ביצורי ערים, כלי נשק כמו קשת אופקית ענקית ואף חליפת אמודאים.

לאונרדו החל ללמוד מתמטיקה וגאומטריה אצל הנזיר הנודד לוקה פאצ'ולי, מאבות החשבונאות המודרנית, משנת 1496. יחד עבדו על יצירת המופת של פאצ'ולי, "על הפרופורציה האלוהית" (Divina proportione), ודה וינצ'י הוסיף לספר איורים גאומטריים של פאונים. הספר עוסק ביחס הזהב, שלאונרדו השתמש בו, על פי הערכות, כדי לצייר חלק מיצירותיו. אחת מהן היא הירונימוס הקדוש, שבה מוצג שימוש במלבן זהב. הידע שרכש במתמטיקה סייע לו בהבנת הכוחות הפועלים בטבע.

לאונרדו דה וינצ'י היה יחיד בדורו, אך בתחום ההנדסה הוא ואחרים לא השכילו ליישם את רעיונותיו, ומרביתם נותרו רק כתוכניות על הנייר.

לאונרדו דה וינצ'י נחשב למי שתכנן וצייר את הרובוט הראשון. לכן, כאשר פותח רובוט רפואי מנתח, בחרו לקרוא לטכנולוגיה רפואית זו על שמו.

מציוריו

הבתולה של הסלעים, 1503-1506, גרסת לונדון, המאוחרת יותר מגרסת הלובר. צוירה יחד עם אמברוג'ו דה פרדיס

הגבירה עם ההרמין, 1488-1490 לערך. שמן על קנווס

יוחנן המטביל (1513-1516). ככל הנראה ציורו האחרון של לאונרדו

רישום הכנה ל"הערצת חכמי הקדם (ה"המאגים" או "האמגושים")" (1481-1482). גלריית אופיצי.

יצירות קיימות המיוחסות ללאונרדו

• הבשורה (1473–1475) נמצא בגלריית אופיצי, פירנצה. צויר ככל הנראה עבור מנזר סן ברתולומאו במונטה אוליוֶטו. יוחס בעבר לגירלנדיו, אך לאחר רכישתו על ידי האופיצי בשנת 1867 מיוחס הציור ללאונרדו. בשונה משאר יצירותיו של לאונרדו, מתאפיין הציור בנוקשות מסוימת, ויש בו מספר שגיאות פרספקטיבה.
• המדונה של הציפורן (1472–1478 לערך), נמצא ב"אלטה פינקוטקה" במינכן. מסדרת ציורי "מריה וישו העולל" האופייניים לסדנתו של ורוקיו. ואזארי, הביוגרף של לאונרדו, מייחס לו את התמונה. טענה זו זוכה למשנה תוקף הודות לעיצוב הנוף והסיכה שעונדת מריה, האופייניים ללאונרדו.
• ג'ינברה דה בנצ'י (1476–1478 לערך). דיוקן של בת משפחת הסוחרים הפלורנטינית העשירה, שהוזמן ככל הנראה על ידי בעלה או מאהבה. הציור אוזכר לראשונה ביחס ללאונרדו בראשית המאה ה-16, ובמשך זמן רב נחשב כאבוד. הוא נמצא בראשית המאה ה-20 מוסתר באוסף של נסיך ליכטנשטיין במצודת ואדוז. מצוי כיום בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון. זו היצירה הגדולה היחידה של לאונרדו ששוכנת מחוץ לגבולות אירופה.
• מדונה בנואה (1478–1482 לערך) נמצא בסנקט פטרבורג, במוזיאון ארמיטאז'. מהציורים הראשונים של לאונרדו כאמן עצמאי בפירנצה. נכרת בה השפעת סגנון "מריה וישו העולל" של ורוקיו. ישו התינוק מחזיק בפרח הרוריפה (Eruca sativa), המסמל במסורת הנוצרית את ייסוריו, בשל צורתו המזכירה צלב ובשל טעמו המר. נחשב לאחד מציוריו הפחות מוערכים של לאונרדו. נרכש על ידי הצאר ניקולאי השני עבור מוזיאון הארמיטז' בשנת 1908.
• הבתולה של הסלעים - קיימת בשתי גרסאות שונות, דומות אך לא זהות. גרסת הלובר נחשבת למעשה ידיו של לאונרדו ולמוקדמת יותר מבין השתיים, מהשנים 1483–1485 לערך, (נמצאת בפריז), וגרסה מאוחרת יותר, ונמצאת בגלריה הלאומית בלונדון, ומתוארכת לשנים 1503 - 1506. גרסה זו לא צוירה כולה בידי לאונרדו, אלא גם בידי אמברוג'ו דה פרדיס. "הבתולה" צוירה בהזמנת "אגודת ההתעברות ללא רבב" עבור הקפלה שלה בכנסיית סן פרנצ'סקו גרנדה (נהרסה ב-1576). ישנה חריגה ניכרת בין הציור לבין ההזמנה המקורית, דבר שהוביל ליצירת כמה גרסאות של הבתולה של הסלעים, ולמאבקים משפטיים ארוכים בין לאונרדו לבין האגודה. במקור היו אמורים להיות בציור שני נביאים ומלאכים סביב ישו ומריה, ואלו אינם קיימים בציורים הסופיים. בציור המוקדם יותר ניכרת השפעתו של ורוקיו בעיצוב הדמויות, והאווירה הכללית חמימה ורכה יותר מזו של הגרסה השנייה, בה הגוונים קודרים יותר והאווירה מחמירה וסגפנית.
• הגבירה עם ההרמין (1488–1490 לערך), נמצא במוזיאון צ'רטוריסקי בקרקוב. ציור פורטרט של צ'צ'יליה גלראני, פלגשו של דוכס מילאנו, לודוביקו ספורצה, שהזמין את הציור. פרטי הלבוש מעידים על מעמדה המוגבל והארוטי של הפילגש. ההרמין שהיא מלטפת נקשר בפולקלור לטוהר וניקיון, ויש בו גם משחק מילים מלומד: ביוונית נקרא הסמור galè, המזכיר את שם משפחתה - גַלֶראני. מעבר לכך, מסמלת החיה את הדוכס ספורצה, שזכה לכינוי "ההרמין".
• דיוקנו של מוזיקאי (1488–1490), נמצא בפינקוטקה אמברוזיאנה במילאנו. דיוקן בצבעי שמן על לוח עץ קטן. מהדיוקנאות שצוירו בסדנה של לאונרדו במילאנו, ייתכן שלא רק על ידו. זהו הפורטרט השלם היחיד של גבר שצייר לאונרדו. ב-1905 נוקה הציור ודף תווים נחשף בידי הדמות, ומכאן שמו.
• לה בל פרונייר (La Belle Ferronniere) ‏ 1495 לערך), נמצא במוזיאון הלובר בפריז. פורטרט של פילגש נוספת של לודוביקו ספורצה; לוקרציה קריוולי, שהחליפה את צ'צ'יליה גלראני במיטתו של הדוכס.
• הסעודה האחרונה (1494–1497) נמצא בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה (Santa Maria delle Grazie) במילאנו. הציור הוזמן על ידי לודוביקו ספורצה, כחלק משיקום כללי של הכנסייה, במטרה להופכה למאוזוליאום המשפחתי. הציור מראה את ישו בעת סעודתו האחרונה, ברגע בו גילה לתלמידיו שאחד מהם יסגיר אותו לידי הרומאים. הקומפוזיציה בה השתמש לאונרדו, והדגש הרב ששם על המרכיב הנפשי במחוות והבעות הפנים שברגע הגילוי הדרמטי, מנתקים את "הסעודה האחרונה" שלו ממסורת הייצוגים הימי-ביניימית של הסצנה, בה נראים השליחים בשורה קווית ישרה ונוקשה לאורך השולחן. זהו ציור קיר אך לא צויר בטכניקת הפרסקו, כי אם בצבעי שמן, טכניקה חדשנית שפיתח לאונרדו, שהתגלתה ככישלון תוך זמן קצר, כאשר החל הצבע להתקלף. כבר במאה ה-16 תיאר וזארי את הציור כ"בליל של כתמים". בתקופה לא ידועה נפרצה דלת דרכו ונסתמה בחזרה סימני תיקון הטייח נראים עד היום. בראשית המאה ה-19 הושחת הציור בידי חיילים מצבא נפוליון ובקיץ 1943 ניצל בנס מהפצצות בעלות-הברית, בעת מלחמת העולם השנייה. רק כעשרים אחוז מהיצירה המקורית שרד. הציור שוחזר מספר רב של פעמים, ובאיכויות שונות, שהאחרון בהם, בשנת 1999, נועד בעיקר להסרת שכבות השיקום הקודמות.
• אנה הקדושה, הבתולה וישו הילד (1503–1519) נמצא במוזיאון הלובר בפריז
• מונה ליזה (לה ג'וקונדה, 1503 - 1519) נמצא במוזיאון הלובר בפריז. ציורו המוכר ביותר של לאונרדו, שהפך לאייקון תרבותי. הפיכת המונה ליזה לציור המפורסם בעולם היא תופעה מודרניסטית בעיקרה, והתרחשה רק במחצית המאה ה-19 (עד אז הוא נחשב לאחד הטובים והמפורסמים בעולם). בתקופת היקסמות תרבותית רבה מהרנסאנס האיטלקי, וכחלק מעיסוק נרחב בפנטזיית הפאם פטאל, שחברו יחד לעליית תרבות ההמונים וליכולת לשעתק ולהפיץ יצירות אמנות במסות גדולות. מהיצירה נחתכו קטעים מימין ומשמאל, לאחר מות האמן.
• יוחנן המטביל (1513–1516) נמצא בפריז, במוזיאון הלובר. יוחנן המטביל היה הקדוש הפטרון של פירנצה, וציורו הוזמן ככל הנראה על ידי האפיפיור הפיורנטיני ליאו העשירי לבית מדיצ'י.
• מושיע העולם (1500 לערך). ציור פורטרט של ישו, היה באוסף של המלך צ'ארלס הראשון עד שנמכר ב-1763 במכירה פומבית, הציור התגלה שוב (לאחר שצבעו של ישו בציור שונה) בשנת 1900 לאחר שנעלמו עקבותיו. ב-2013 נמכר לאספן פרטי ב-127.5 מיליון דולר. ב-16 בנובמבר 2017 נמכר הציור במחיר של 450.3 מיליון דולר במכירה פומבית בניו יורק לנסיך מוחמד בן סלמאן אאל סעוד, יורש העצר הסעודי, לטובת מוזיאון הלובר והיה לציור שנמכר במחיר הגבוה ביותר עד אז.

ציורים לא גמורים

• הירונימוס הקדוש (1480 לערך). על פי אגדה פופולרית, תמונה זו נוסרה לשניים על ידי אלמוני וחציה שימש כמשטח של שולחן.
• הערצת חכמי הקדם ("המאגים" או "האמגושים", 1481–1482) נמצא בגלריית אופיצי. רישום הכנה לא גמור שהוזמן על ידי המנזר האוגוסטיני סן דונטו בסקופֶטו. בציור מערבולת בני אדם וחיות, בת למעלה משישים דמויות, בשלל תנוחות ומחוות הערצה וסגידה סביב ישו העולל על ברכי מריה. מקובל לראות בצעיר המצויר בצד ימין, שמפנה את מבטו מחוץ לתמונה, דיוקן עצמי של לאונרדו.
• מריה וישו העולל עם הקדושה אנה והקדוש יוחנן העולל (הקרטונה של בית ברלינגטון, 1507–1508 לערך). נמצא בגלריה הלאומית בלונדון. רישום הכנה ענקי בפחם וגיר שצויר במילאנו, פיתוח נושא בו עסק לאונרדו כשבע שנים לפניכן. לארבע הדמויות, הערוכות בקומפוזיציה פירמידלית בעלת דינמיקה ספירלית, איכות כמעט פיסולית הודות לעבודת ההצללה. ב-17 ביולי 1987 ירה אדם ברישום מטווח אפס עם רובה ציד. זכוכית המגן בלמה את הקליעים, אך ההדף הסב נזק רב ליצירה.
• לדברי וולטר אייזקסון, לכל היותר ישנם 15 ציורים המיוחסים לדה וינצ'י אשר אינם גמורים.

יצירות הסדנה של לאונרדו

• מדונה ליטה (1488–1490 לערך) נמצא בסנקט פטרבורג, במוזיאון ארמיטאז'. מיצירות הסדנה של לאונרדו במילאנו. מבוססת על רישום של לאונרדו (המצוי בלובר), אך הציור הסופי צויר על ידי אחד מעוזריו.
• הגבירה עם מחרוזת הפנינים (1490 לערך). נמצא בפינקוטקה אמברוזיאנה במילאנו. עוד פורטרט מהסדנה במילאנו, אולי של באטריצ'ה ד'אסטה. מיוחס לאמברוג'ו דה פרדיס.
• המדונה של הפלך (1501–1504 לערך). ישנן כמה וכמה גרסאות לציור זה, שרק שתיים מהן ניתן לייחס באופן חלקי ללאונרדו: "גרסת רדפורד" המצויה כיום באוסף פרטי בניו יורק, ו"גרסת בַּקלויץ'", שהייתה באוספו הפרטי של דוכס בקלויץ' במצודת דרמלנריג, עד שנגנבה משם באוגוסט 2003, וכיום מקומה לא ידוע.
• יוחנן המטביל במדבר (קוטלג מאוחר יותר כבכחוס) (1513-1519 לערך).

יצירות אבודות של לאונרדו

• אנדרטה לזכר הדוכס פרנצ'סקו ספורצה (1493) - פסל חומר ענק שבנה לאונרדו בהזמנת לודוביקו ספורצה, כהכנה ליציקת ברונזה שלא נעשתה מעולם, מאחר שלודוביקו החרים את הברונזה לקראת מלחמתו נגד צרפת. פסל החומר הושמד על ידי קשתים גסקונים, לאחר כיבוש מילאנו בידי צרפת, שהפכו את הפסל מטרה לחציהם.
• קרב אנגיארי (1503–1505) ציור קיר גדול ממדים שצייר לאונרדו באולם ה"פאלאצו וקיו" בפירנצה, אך לא הושלם (נותר ככל הנראה ברמת מתווה בלבד). מתווה הציור אבד משום שכוסה על ידי ציור אחר, שצייר לא אחר מאשר הביוגרף המוקדם של לאונרדו, ג'ורג'ו וזארי, כארבעים שנה לאחר מות האמן. נותרו רק שני העתקים של הציור, אחד של פטר פאול רובנס ואחד של צייר אלמוני הנמצא באוסף פרטי במינכן. היצירה הלא גמורה של דה וינצ'י נחשבה להרוסה במשך 400 שנה, עד שבשנות ה-70 חוקר אמנות איטלקי בשם מאוריציו סרצ'יני גילה צמד מילים בלטינית מוחבא בציור הקיר של וזארי, שנחשב למשמיד היצירה של דה וינצ'י. על ציור הקיר התנוססו המילים "cerca trova" (בעברית: "חפש ותמצא") ובעקבותיהן החל מסע חיפוש אחר היצירה האבודה. סרצ'יני השתמש בסורקי לייזר, מכ"ם וחום כדי לחפש רמזים בקירות של ארמון פאלאצו וקיו, שם לאונרדו צייר את היצירה, והאמין שבמשך מאות שנים הוחבא "הציור האבוד" בתא סודי מאחור. בחודש מרץ 2012 הוחדרה לתוך החלל שמאחורי ציור הקיר בארמון מצלמה אנדוסקופית זעירה והוכיחה שיש סיכוי שהוא צדק. בדיקות כימיות גם הן הראו כי החומרים מהן נעשתה היצירה "המונה ליזה" זהים לחומרים מהן הוכנה היצירה המסתתרת מאחורי הקיר.
• לדה והברבור (1505 לערך). ציור מסתורי של הסיפור המיתולוגי, לו קיימות כמה גרסאות שלא צוירו בידי לאונרדו (אך ייתכן שתחת השגחתו) וכן כמה רישומי הכנה שנעשו בוודאות בידיו. בגרסאות השונות נראית הנסיכה לדה עומדת או כורעת ומשתעשעת עם יופיטר המחופש לברבור, ולצידם בוקעים עוללים מתוך ביצים.

בספרות

• דמותו של לאונרד מקוירם, הגאון והממציא המפוזר בסדרת "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט, מבוססת על לאונרדו דה וינצ'י.
• הספר רב המכר "צופן דה וינצ'י" מאת הסופר דן בראון, מבוסס על דמותו ויצירותיו של לאונרדו דה וינצ'י.
• הספר "לחשוב כמו לאונרדו דה וינצ'י - שבעה צעדים לקראת חשיבה גאונית", של הסופר מייקל ג'יי גלב.
• בקומיקס "צבי הנינג'ה" נקרא צב הנינג'ה לאונרדו, על שמו של לאונרדו דה וינצ'י. שלושת אחיו, דונטלו, רפאל ומיכלאנג'לו נקראים אף הם על שמות אמני הרנסאנס.

ראו גם

	ספר: לאונרדו דה וינצ'י
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• ציור איטלקי ברנסאנס

לקריאה נוספת

• ד' מרז'קובסקי, לאונרדו דא וינצ'י (תרגם יוסף ליכטנבוים), 3 כרכים, תל אביב: מצפה, תרצ"א–תרצ"ד 1934. (יצא בהמשך בהוצאת מ' ניומן, תש"ט ואילך)
• א. ל. וולינסקי, לאונרדו דא וינצ'י: חייו ויצירתו (תרגם מרוסית: יוסף סערוני), תל אביב: מוסד ביאליק ומסדה ("לגבולם"), תש"ט 1949. (יצא במספר מהדורות נוספות)
• א. קולב, לאונרדו דא וינצ'י: היוצר ויצירתו – האדם ועולמו, תל אביב: מסדה, תשי"ג 1953
• לאונרדו דא וינצ'י / ביאוגראפיה מאת אליזבט ריפלי עם ציורים ורישומים מאת לאונרדו (עברית: בנימין תמוז), ירושלים: מ' ניומן, תשכ"ג 1963
• צ'ארלס ניקול, לאונרדו דה וינצ'י: מעוף הרוח (תרגמה מאנגלית: כרמית גיא; ייעוץ מדעי: אליק מישורי), תל אביב: עם עובד, 2004
• פרנק זולנר, לאונרדו דה וינצ'י: 1452–1519 (תרגום לעברית: עידו פז), תל אביב: ספרי, תשס"ה 2005
• פריטיוף קפרה, המדע של לאונרדו: הרעיונות המופלאים של גאון הרנסאנס (מאנגלית: עמנואל לוטם), אור יהודה: דביר, תש"ע 2010
• ג'ונתן ג'ונס, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו - הדו-קרב האמנותי שהגדיר את הרנסאנס, כנרת, זמורה-ביתן, 2014
• רוברטה אדוארדס, מי היה לאונרדו דה וינצי?, הוצאת שוקן, תשע"ד 2014.
• לאונרדו דה וינצ'י, שני פרקים מתוך 'מסה על הציור': על ההבדל בין שירה לציור וההבדל בין ציור לפיסול (מאיטלקית: יונתן פיין), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017
• וולטר אייזקסון, לאונרדו דה וינצ'י, ביוגרפיה, הוצאת מודן, 2019.

• Kemp, Martin, 1981. The Marvellous Works of Nature and Man, London and Cambridge, Mass
• Kemp, Martin, 1986. 'Analogy and observation in the Codex Hamner,' in Studi Vinciani, 103-34
• Freud, Sigmund, 2001 (1910). Leonardo da Vinci. A Memory of His Childhood, Tras. Alan Dyson. London
• Daniel Arasse (1997). Leonardo da Vinci. Konecky & Konecky
• Fred Bérence (1965). Léonard de Vinci, L'homme et son oeuvre. Somogy. Dépot légal 4° trimestre
• Liana Bortolon (1967). The Life and Times of Leonardo. Paul Hamlyn, London
• Hugh Brigstoke (2001). The Oxford Companion the Western Art. USA: Oxford University Press
• Gene A. Brucker (1969). Renaissance Florence. Wiley and Sons
• Angela Ottino della Chiesa (1967). The Complete Paintings of Leonardo da Vinci. Penguin Classics of World Art series
• Simona Cremante (2005). Leonardo da Vinci: Artist, Scientist, Inventor. Giunti
• Frederich Hartt (1970). A History of Italian Renaissance Art. Thames and Hudson
• Michael H. Hart (1992). The 100. Carol Publishing Group
• John N. Lupia. 'The Secret Revealed: How to Look at Italian Renaissance Painting'. Medieval and Renaissance Times, Vol. 1, no. 2 (Summer, 1994): 6–17
• Andrew Martindale (1972). The Rise of the Artist. Thames and Hudson
• O'Malley & Saunders (1982). Leonardo on the Human Body. Dover Publications, New York
• Sherwin B. Nuland (2001). Leonardo Da Vinci. Phoenix Press
• A.E. Popham (1946). The Drawings of Leonardo da Vinci. Jonathan Cape
• Shana Priwer & Cynthia Phillips (2006). The Everything Da Vinci Book: Explore the Life and Times of the Ultimate Renaissance Man. Adams Media
• Ilan Rachum (1979). The Renaissance, an Illustrated Encyclopedia. Octopus
• Jean Paul Richter (1970). The Notebooks of Leonardo da Vinci. 2 volumes
• Paolo Rossi (2001). The Birth of Modern Science. Blackwell Publishing
• Jack Wasserman (1975). Leonardo da Vinci. Abrams
• Giorgio Vasari (1568). Lives of the Artists. Penguin Classics, trans. George Bull 1965
• Frank Zollner & Johannes Nathan (2003). Leonardo da Vinci: The Complete Paintings and Drawings. Taschen
• Sander L. Gilman (1988). Disease and Representation, Chp. 3: "The Rediscovery of the Body: Leonardo's First Image of Human Sexuality and Disease". Cornell University Press
• Kemp, Martin, 2019. Leonardo by Leonardo, Callaway; Illustrated edition.
• Kemp, Martin, 2019. Leonardo da Vinci: The 100 Milestones, Union Square & Co.

קישורים חיצוניים

• לאונרדו דה וינצ'י, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אסף אביר, 7 דרכים לחשוב כמו לאונרדו דה וינצ'י, באתר nana10‏, 25 בדצמבר 2006
• יצחק לאור, הארוטיקה היא סקרנות, באתר הארץ, 18 באפריל 2007
• צבי דור, רבקה השמשוני, למה זה לא עף?, באתר הארץ, 18 באפריל 2007
• נירית בן אריה-דבי, "הצייר לבוש היטב ומוליך מכחול קל מאוד", מדען, צייר או פסל: כיצד ראה דה וינצ'י את עצמו?, באתר הארץ, 18 באפריל 2007
• פרנצ'סקה פיורני, על חוסר יכולתו לגמור משהו, באתר הארץ, 18 באפריל 2007
• יורם מלצר, סודות המטבח, באתר הארץ, 17 באפריל 2009 - על תרומתו של דה וינצ'י למטבח
• אורן דותן, ‏חוקרים: "הציור האבוד" של דה וינצ'י התגלה מאחורי ציור קיר בזכות רמז עתיק, באתר ‏מאקו‏, 12 במרץ 2012
• לאונרדו דה וינצ'י, באתר "פורטל אמנות"
• אלי אשד, "החיוך של לאונרדו דה וינצ'י", באתר "יקום תרבות"
• ציור של לאונרדו דה וינצ'י התגלה באיטליה
• פיסלו של לאונרדו
• גלריית תמונות
• תערוכת "לאונרדו דה וינצ'י - מדען ומהנדס" באתר האינטרנט של מדעטק - המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל
• יובל מלחי, הסקרן הגדול בהיסטוריה – לאונרדו דה וינצ'י, חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד', חלק ה', בפודקאסט "קטעים בהיסטוריה", 2017
• יובל מלחי, פרק 348: הכישלונות הגדולים של לאונרדו דה וינצ'י – עם יהודית כץ , באתר "קטעים בהיסטוריה", 26 בדצמבר 2019
• פנקס של לאונרדו בכתב ידו באתר British Library
• משה גלעד, 500 שנה אחרי מותו, דה וינצ'י עדיין ניצב במרכז סכסוך גיאופוליטי סוער, באתר הארץ, 27 במאי 2019
• דרור בורשטיין, תערוכת רישומים של דה וינצ'י בלונדון, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2019
• איך לוקחים הערות מלאונרדו דה וינצ'י?, באתר EverNote (באנגלית)
• לאונרדו דה וינצ'י, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כתבי לאונרדו דה וינצ'י בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• לאונרדו דה וינצ'י (1452-1519), דף שער בספרייה הלאומית
• לאונרדו דה וינצ'י, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ