המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
קו מפריד בטווח מספרים, אחידות במיקום הערות שוליים, הסרת קישורים עודפים
שורה 31: שורה 31:
'''ה[[מערכה (צבא)|מערכה]] על [[ירושלים]]''', סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של '''[[מלחמת העצמאות]]''', החל משלב א' – מלחמת האזרחים, [[ההתקפה על אוטובוס 2094|שפרצה]] למחרת קבלת ההחלטה באו"ם על [[תוכנית החלוקה]] ב[[כ"ט בנובמבר 1947]], עבור בשלב ב' - פלישת [[מדינות ערב]] לתחומי [[ארץ ישראל המערבית]] ובכללם שטחי [[מדינת ישראל]] ביום [[הכרזת העצמאות|הכרזת עצמאותה]] וממועד [[ההפוגה השנייה]] עת התייצבו גבולות הפסקת האש, שלימים נודעו בשם [[הקו העירוני]], ועד [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכמי שביתת הנשק]] באפריל [[1949]], ב[[עצימות נמוכה]]. ירושלים הייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמת העצמאות משום היותה "נשמתה של ארץ ישראל...אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל" - דבריו של [[דוד בן-גוריון]]. כשליש מהנופלים במלחמה נפלו בסביבותיה. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון ב[[מצור]] חלקי, ומאמץ אזרחי וצבאי רב מאוד הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.
'''ה[[מערכה (צבא)|מערכה]] על [[ירושלים]]''', סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של '''[[מלחמת העצמאות]]''', החל משלב א' – מלחמת האזרחים, [[ההתקפה על אוטובוס 2094|שפרצה]] למחרת קבלת ההחלטה באו"ם על [[תוכנית החלוקה]] ב[[כ"ט בנובמבר 1947]], עבור בשלב ב' - פלישת [[מדינות ערב]] לתחומי [[ארץ ישראל המערבית]] ובכללם שטחי [[מדינת ישראל]] ביום [[הכרזת העצמאות|הכרזת עצמאותה]] וממועד [[ההפוגה השנייה]] עת התייצבו גבולות הפסקת האש, שלימים נודעו בשם [[הקו העירוני]], ועד [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכמי שביתת הנשק]] באפריל [[1949]], ב[[עצימות נמוכה]]. ירושלים הייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמת העצמאות משום היותה "נשמתה של ארץ ישראל...אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל" - דבריו של [[דוד בן-גוריון]]. כשליש מהנופלים במלחמה נפלו בסביבותיה. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון ב[[מצור]] חלקי, ומאמץ אזרחי וצבאי רב מאוד הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.


בראשיתה של המערכה התעמתו [[כוח המגן העברי]] וכוחות ערבים בלתי סדירים (מיליציות חמושות שנקראו ביישוב: 'כנופיות'), כאשר בתווך עומדים כוחות צבא ומשטרה בריטיים, ולאחר הקמת המדינה בין כוחות [[צה"ל]] שהוקם על בסיס כוחות [[ההגנה]] וה[[פלמ"ח]], לבין "[[הלגיון הערבי|הלגיון הערבי (הלגיון הערבי של עבר הירדן")]]" הירדני ו[[הצבא המצרי]]. לצד כוחות צה"ל פעלו בירושלים כוחות עצמאיים של ה[[אצ"ל]] וה[[לח"י]] תוך שיתוף פעולה עם כוחות צה"ל, אך ללא קבלת מרות מלאה וזאת עד שחברו ל[[צה"ל]].
בראשיתה של המערכה התעמתו [[כוח המגן העברי]] וכוחות ערבים בלתי סדירים (מיליציות חמושות שנקראו ביישוב: 'כנופיות'), כאשר בתווך עומדים כוחות צבא ומשטרה בריטיים, ולאחר הקמת המדינה בין כוחות [[צה"ל]] שהוקם על בסיס כוחות [[ההגנה]] וה[[פלמ"ח]], לבין "[[הלגיון הערבי|הלגיון הערבי (הלגיון הערבי של עבר הירדן")]]" הירדני ו[[הצבא המצרי]]. לצד כוחות צה"ל פעלו בירושלים כוחות עצמאיים של ה[[אצ"ל]] וה[[לח"י]] תוך שיתוף פעולה עם כוחות צה"ל, אך ללא קבלת מרות מלאה וזאת עד שחברו לצה"ל.


בלחימה בסביבות ירושלים נחלה ההגנה הפסד בקרבות מצפון, ממזרח ומדרום, כאשר יישובי [[גוש עציון]] מדרום לירושלים נכבשו על ידי הלגיון הירדני, ובעקבות הפסד זה הוחלט לפנות את [[בית הערבה]] ו[[חברת אשלג ארץ-ישראלית|מפעל האשלג]] ממזרח לעיר, ואת [[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] ו[[עטרות]] מצפון לעיר. בלחימה במערב העיר נחל צה"ל ניצחון, והצליח להשתלט על שטח רציף מירושלים ועד [[שער הגיא]], ולפתוח את התעבורה מירושלים אל [[מישור החוף]] ו[[השפלה]].
בלחימה בסביבות ירושלים נחלה ההגנה הפסד בקרבות מצפון, ממזרח ומדרום, כאשר יישובי [[גוש עציון]] מדרום לירושלים נכבשו על ידי הלגיון הירדני, ובעקבות הפסד זה הוחלט לפנות את [[בית הערבה]] ו[[חברת אשלג ארץ-ישראלית|מפעל האשלג]] ממזרח לעיר, ואת [[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] ו[[עטרות]] מצפון לעיר. בלחימה במערב העיר נחל צה"ל ניצחון, והצליח להשתלט על שטח רציף מירושלים ועד [[שער הגיא]], ולפתוח את התעבורה מירושלים אל [[מישור החוף]] ו[[השפלה]].
שורה 40: שורה 40:


==רקע היסטורי==
==רקע היסטורי==
ירושלים של [[1947]] הייתה עיר מעורבת בה חיו יהודים לצד ערבים, כאשר שכונות יהודיות שוכנות בסמוך לשכונות ערביות, בפסיפס של שכונות, ומרכזי מסחר, מוסדות עירוניים ודרכי גישה משותפים לכלל התושבים. מרבית השכונות היהודיות החדשות התרכזו בצפון מערב העיר, והשכונות הערביות במזרח ובדרום. [[הרובע היהודי]] ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]] היה מובלעת יהודית בתוך אזור ערבי צפוף, והדרך אל [[הר הצופים]] עברה דרך אזור יישוב ערבי. ערב מלחמת העצמאות מנתה אוכלוסיית ירושלים היהודית כ־100,000 נפש (האוכלוסייה היהודית הכפילה עצמה במהלך תקופת [[ירושלים בתקופת המנדט הבריטי|המנדט הבריטי]], אך חלקה מתוך האוכלוסייה היהודית הכללית בארץ ישראל ירד מ-50% ל-16% במהלך תקופה זו), בעוד האוכלוסייה המוסלמית מנתה כ־33,000 נפש, והאוכלוסייה הנוצרית כ־31,000 נפש. בתקופת המנדט הבריטי שימשה ירושלים כמרכז השלטון הבריטי בארץ, ועל כן הייתה בה גם אוכלוסייה בריטית וכוחות צבא ומשטרה גדולים.
ירושלים של [[1947]] הייתה עיר מעורבת בה חיו יהודים לצד ערבים, כאשר שכונות יהודיות שוכנות בסמוך לשכונות ערביות, בפסיפס של שכונות, ומרכזי מסחר, מוסדות עירוניים ודרכי גישה משותפים לכלל התושבים. מרבית השכונות היהודיות החדשות התרכזו בצפון מערב העיר, והשכונות הערביות במזרח ובדרום. [[הרובע היהודי]] ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]] היה מובלעת יהודית בתוך אזור ערבי צפוף, והדרך אל [[הר הצופים]] עברה דרך אזור יישוב ערבי. ערב מלחמת העצמאות מנתה אוכלוסיית ירושלים היהודית כ־100,000 נפש (האוכלוסייה היהודית הכפילה עצמה במהלך תקופת [[ירושלים בתקופת המנדט הבריטי|המנדט הבריטי]], אך חלקה מתוך האוכלוסייה היהודית הכללית בארץ ישראל ירד מ-50% ל-16% במהלך תקופה זו), בעוד האוכלוסייה המוסלמית מנתה כ־33,000 נפש, והאוכלוסייה הנוצרית כ־31,000 נפש. בתקופת המנדט הבריטי שימשה ירושלים כמרכז השלטון הבריטי בארץ, ועל כן הייתה בה גם אוכלוסייה בריטית וכוחות צבא ומשטרה גדולים.


מול היתרון המספרי של היהודים בתוך ירושלים עצמה, עמד יתרונה של האוכלוסייה הפלסטינית סביב ירושלים, שכללה לפי אומדן כ-300,000 נפש, ואוכלוסייה יהודית קטנה ומפוזרת שכללה כ-3,500 נפש ביישובים אחדים סביב ירושלים: ([[גוש עציון]] בדרום, [[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] ו[[עטרות]] בצפון, [[בית הערבה]] ו[[מפעל המלח בסדום|מפעל האשלג]] במזרח, [[מוצא]], [[מעלה החמישה]], [[קריית ענבים]], [[נווה אילן]] במערב, ו[[הר טוב]] בשפלה). בדרכים העיקריות מירושלים לתל אביב, ל[[באר שבע]] ולים המלח שכנה אוכלוסייה ערבית צפופה. בסביבה ההררית איתגרה את ההגנה על השיירות מפני התקפה וחסימת הדרך (בעיה טקטית כבר בתקופת [[המרד הערבי הגדול]] בסוף [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים]]).
מול היתרון המספרי של היהודים בתוך ירושלים עצמה, עמד יתרונה של האוכלוסייה הפלסטינית סביב ירושלים, שכללה לפי אומדן כ-300,000 נפש, ואוכלוסייה יהודית קטנה ומפוזרת שכללה כ-3,500 נפש ביישובים אחדים סביב ירושלים: ([[גוש עציון]] בדרום, [[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] ו[[עטרות]] בצפון, [[בית הערבה]] ו[[מפעל המלח בסדום|מפעל האשלג]] במזרח, [[מוצא]], [[מעלה החמישה]], [[קריית ענבים]], [[נווה אילן]] במערב, ו[[הר טוב]] בשפלה). בדרכים העיקריות מירושלים לתל אביב, ל[[באר שבע]] ולים המלח שכנה אוכלוסייה ערבית צפופה. בסביבה ההררית איתגרה את ההגנה על השיירות מפני התקפה וחסימת הדרך (בעיה טקטית כבר בתקופת [[המרד הערבי הגדול]] בסוף [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים]]).


ירושלים נקבעה כ[[עיר בירה|עיר הבירה]] והמרכז מנהלתי של [[המנדט הבריטי|השלטון הבריטי בארץ ישראל]] בעיקר מסיבות דתיות - תרבותיות, בעוד המרכז הכלכלי היהודי התפתח במישור החוף, בעיקר באזור [[תל אביב]] ו[[השרון]]. ירושלים עמדה במרכז העימותים בין יהודים לערבים בארץ ישראל בתקופת [[המנדט הבריטי]], כאשר [[מאורעות תר"פ]] התרכזו בה, ו[[מאורעות תרפ"ט]] (1929) החלו בירושלים והתפשטו ממנה לכל הארץ. היותה של ירושלים מרכז השלטון הבריטי גרר התקפות רבות על סמלי השלטון מצד המחתרות היהודיות.
ירושלים נקבעה כ[[עיר בירה|עיר הבירה]] והמרכז מנהלתי של [[המנדט הבריטי|השלטון הבריטי בארץ ישראל]] בעיקר מסיבות דתיות - תרבותיות, בעוד המרכז הכלכלי היהודי התפתח במישור החוף, בעיקר באזור [[תל אביב]] ו[[השרון]]. ירושלים עמדה במרכז העימותים בין יהודים לערבים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, כאשר [[מאורעות תר"פ]] התרכזו בה, ו[[מאורעות תרפ"ט]] (1929) החלו בירושלים והתפשטו ממנה לכל הארץ. היותה של ירושלים מרכז השלטון הבריטי גרר התקפות רבות על סמלי השלטון מצד המחתרות היהודיות.


האוכלוסייה היהודית בירושלים התאפיינה בשיעור גבוה של בני [[עדות המזרח]] ושל חסרי יכולת כלכלית גבוהה, כמו גם שיעור משמעותי של אוכלוסייה [[חרדים|חרדית]] שלא הייתה [[ציונות|ציונית]], ושיעור גדול מהממוצע של אוכלוסייה קשישה.
האוכלוסייה היהודית בירושלים התאפיינה בשיעור גבוה של בני [[עדות המזרח]] ושל חסרי יכולת כלכלית גבוהה, כמו גם שיעור משמעותי של אוכלוסייה [[חרדים|חרדית]] שלא הייתה [[ציונות|ציונית]], ושיעור גדול מהממוצע של אוכלוסייה קשישה.
שורה 62: שורה 62:


ירושלים העברית הייתה מטרה לשלושה פיגועים באמצעות [[מכונית תופת|מכוניות תופת]]:{{הערה|1=[[אורי מילשטיין]], [[תולדות מלחמת העצמאות (ספר)]] - כרך שלישי.}}
ירושלים העברית הייתה מטרה לשלושה פיגועים באמצעות [[מכונית תופת|מכוניות תופת]]:{{הערה|1=[[אורי מילשטיין]], [[תולדות מלחמת העצמאות (ספר)]] - כרך שלישי.}}
* ב-[[1 בפברואר]] [[1948]] פוצצו פקודיו של [[עבד אל קאדר אל חוסייני]] ועריקים בריטים מכונית תופת ליד מבנה ה[[עיתון]] "[[פלסטיין פוסט]]", ה[[אנגלי]], בבעלות יהודית, ששכן ברחוב החבצלת (אז "רחוב הסולל"). העיתון הוגדר על ידי חוסייני כ"מרעיל האווירה הציבורי".{{מקור}} מולו היה [[בית מלון]] בו התאכסנו מלווי השיירות לירושלים, שחוסייני התכוון לפגוע גם בהם. בפיגוע נהרג אדם אחד, נפצעו עשרים ונזק רב נגרם לרכוש.
* ב-[[1 בפברואר]] [[1948]] פוצצו פקודיו של [[עבד אל קאדר אל חוסייני]] ועריקים בריטים מכונית תופת ליד מבנה ה[[עיתון]] "[[פלסטיין פוסט]]", ה[[אנגלי]], בבעלות יהודית, ששכן ברחוב החבצלת (אז "רחוב הסולל"). העיתון הוגדר על ידי חוסייני כ"מרעיל האווירה הציבורי".{{מקור}} מולו היה [[בית מלון]] בו התאכסנו מלווי השיירות לירושלים, שחוסייני התכוון לפגוע גם בהם. בפיגוע נהרג אדם אחד, נפצעו עשרים ונזק רב נגרם לרכוש.
* ב-[[22 בפברואר]] 1948 ביצעו אנשי [[עבד אל קאדר אל חוסייני]] ועריקים מ[[הצבא הבריטי]] [[הפיגוע ברחוב בן יהודה (1948)|פיגוע ברחוב בן יהודה]], ליד שני בתי המלון שבהם שהו חברי ה[[פלמ"ח]] שליוו את השיירות לירושלים{{הערה|1=המלווים יצאו את המלון בבוקר מוקדם ולא נפגעו.}} ומפונים מרחוב הסולל. בפיגוע נהרגו 58 בני אדם. בעקבותיו נמנעו החיילים הבריטים מלהיכנס לאזורים היהודיים בירושלים. הפיגוע נעשה באמצעות שלוש משאיות תופת שיצאו מהכפר [[אמאוס]].{{הערה|[[בני מוריס]], '''1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה''', ספריית אופקים, עמ' 128}}
* ב-[[22 בפברואר]] 1948 ביצעו אנשי [[עבד אל קאדר אל חוסייני]] ועריקים מ[[הצבא הבריטי]] [[הפיגוע ברחוב בן יהודה (1948)|פיגוע ברחוב בן יהודה]], ליד שני בתי המלון שבהם שהו חברי ה[[פלמ"ח]] שליוו את השיירות לירושלים{{הערה|1=המלווים יצאו את המלון בבוקר מוקדם ולא נפגעו.}} ומפונים מרחוב הסולל. בפיגוע נהרגו 58 בני אדם. בעקבותיו נמנעו החיילים הבריטים מלהיכנס לאזורים היהודיים בירושלים. הפיגוע נעשה באמצעות שלוש משאיות תופת שיצאו מהכפר [[אמאוס]].{{הערה|[[בני מוריס]], '''1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה''', ספריית אופקים, עמ' 128}}
* ב-[[11 במרץ]] 1948 פוצץ אנטון דאוד, ערבי נוצרי, מכונית תופת בחצר [[בניין המוסדות הלאומיים]]. שנים-עשר אנשים נהרגו, מאה נפצעו ואגף [[קרן היסוד]] נהרס.
* ב-[[11 במרץ]] 1948 פוצץ אנטון דאוד, ערבי נוצרי, מכונית תופת בחצר [[בניין המוסדות הלאומיים]]. שנים-עשר אנשים נהרגו, מאה נפצעו ואגף [[קרן היסוד]] נהרס.
שורה 71: שורה 71:
[[קובץ:שיירת אספקה מהשפלה פורצת את המצור לירושלים.jpg|שמאל|ממוזער|200px|שיירת אספקה מהשפלה שפרצה את המצור נכנסת לירושלים, 1948]]
[[קובץ:שיירת אספקה מהשפלה פורצת את המצור לירושלים.jpg|שמאל|ממוזער|200px|שיירת אספקה מהשפלה שפרצה את המצור נכנסת לירושלים, 1948]]
{{ערך מורחב|השיירות לירושלים}}
{{ערך מורחב|השיירות לירושלים}}
נקודת התורפה העיקרית של ירושלים היהודית והיישובים הסמוכים לה היו צירי התנועה אליהם, שעברו באזורי יישוב ערבים, והיו חיוניים לצורך העברת אספקה מהשפלה וממישור החוף. הכוחות הערבים הבלתי סדירים ניסו להשתלט על צירי התנועה, לשם מניעת אספקה לעיר והיישובים הסמוכים לה, וכבר בראשית דצמבר 1947 הותקפו כלי רכב יהודיים ב[[כביש 1|דרך ירושלים - תל אביב]], והוחל במתוכנת של נסיעה ב[[שיירה|שיירות]] מאובטחות על ידי כוחות ההגנה, כאשר במקרים שונים הייתה גם אבטחה מצד כוחות בריטיים. עם הזמן עברה התנועה בחלקה המערבי של הדרך (בין תל אביב ל[[לטרון]]) לנתיבים עוקפים אך לא היה תחליף לחלק המזרחי, בין [[שער הגיא]] לירושלים. הדרך לירושלים נחסמה ונפרצה לסירוגין, והשיירות שעלו אליה ספגו התקפות ונפגעים רבים. הותקפו גם שיירות שיצאו מהעיר ליישובים היהודים בסביבותיה: (ל[[גוש עציון]] ולגוש הצפוני [[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] - [[עטרות]]), ובהן [[שיירת העשרה]], שהובילה אספקה מירושלים ליישובי [[גוש עציון]] ב-[[11 בדצמבר]] [[1947]], ועשרה מאנשיה נהרגו ב[[מארב]]. המעבר לאוניברסיטה העברית ולבית החולים הדסה אשר שכנו ב[[הר הצופים]] הותר אך ורק בשיירות חמושות. אחת מהן ([[שיירת הדסה]]) הותקפה על ידי הכוחות הערביים ו-78 אנשיה נרצחו. שיירות נוספות שיצאו מירושלים והותקפו:
נקודת התורפה העיקרית של ירושלים היהודית והיישובים הסמוכים לה היו צירי התנועה אליהם, שעברו באזורי יישוב ערבים, והיו חיוניים לצורך העברת אספקה מהשפלה וממישור החוף. הכוחות הערבים הבלתי סדירים ניסו להשתלט על צירי התנועה, לשם מניעת אספקה לעיר והיישובים הסמוכים לה, וכבר בראשית דצמבר 1947 הותקפו כלי רכב יהודיים ב[[כביש 1|דרך ירושלים - תל אביב]], והוחל במתוכנת של נסיעה ב[[שיירה|שיירות]] מאובטחות על ידי כוחות ההגנה, כאשר במקרים שונים הייתה גם אבטחה מצד כוחות בריטיים. עם הזמן עברה התנועה בחלקה המערבי של הדרך (בין תל אביב ל[[לטרון]]) לנתיבים עוקפים אך לא היה תחליף לחלק המזרחי, בין [[שער הגיא]] לירושלים. הדרך לירושלים נחסמה ונפרצה לסירוגין, והשיירות שעלו אליה ספגו התקפות ונפגעים רבים. הותקפו גם שיירות שיצאו מהעיר ליישובים היהודים בסביבותיה: (ל[[גוש עציון]] ולגוש הצפוני [[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] - [[עטרות]]), ובהן [[שיירת העשרה]], שהובילה אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון ב-[[11 בדצמבר]] [[1947]], ועשרה מאנשיה נהרגו ב[[מארב]]. המעבר לאוניברסיטה העברית ולבית החולים הדסה אשר שכנו ב[[הר הצופים]] הותר אך ורק בשיירות חמושות. אחת מהן ([[שיירת הדסה]]) הותקפה על ידי הכוחות הערביים ו-78 אנשיה נרצחו. שיירות נוספות שיצאו מירושלים והותקפו:
* [[שיירת עטרות]], שיצאה ב-[[24 במרץ]] [[1948]] ל[[עטרות]].
* [[שיירת עטרות]], שיצאה ב-[[24 במרץ]] [[1948]] ל[[עטרות]].
* [[שיירת נבי דניאל]], שיצאה ב-[[27 במרץ]] [[1948]] לעזרת יישובי גוש עציון הנצור.
* [[שיירת נבי דניאל]], שיצאה ב-[[27 במרץ]] [[1948]] לעזרת יישובי גוש עציון הנצור.


הכוחות הערביים חסמו את הדרך לירושלים עבור היהודים ואף הפסיקו את זרם המים אליה. [[השיירות לירושלים|שיירות של משוריינים]] הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה.
הכוחות הערביים חסמו את הדרך לירושלים עבור היהודים ואף הפסיקו את זרם המים אליה. [[השיירות לירושלים|שיירות של משוריינים]] הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה.


ב-31 במרץ 1948 נבלמה [[שיירת חולדה]] בניסיונה להעביר אספקה לירושלים וכוחות הפלמ"ח דיווחו לבן-גוריון, שהדרך לירושלים חסומה. בן-גוריון הורה על הוצאתו לפועל של [[מבצע נחשון]].
ב-31 במרץ 1948 נבלמה [[שיירת חולדה]] בניסיונה להעביר אספקה לירושלים וכוחות הפלמ"ח דיווחו לבן-גוריון, שהדרך לירושלים חסומה. בן-גוריון הורה על הוצאתו לפועל של [[מבצע נחשון]].
שורה 81: שורה 81:
===תוכנית ד'===
===תוכנית ד'===
{{ערך מורחב|תוכנית ד'}}
{{ערך מורחב|תוכנית ד'}}
ב-[[10 במרץ]] 1948 הוציא מטכ"ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה [[תוכנית ד']], שהייתה התוכנית ה[[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגית]] הראשונה במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב. התוכנית כללה גם השתלטות על הדרך לירושלים ועל הכפרים הערבים הסמוכים{{הערה|שם=morris2008p119|{{cite book|author=Benny Morris|title=1948: a history of the first Arab-Israeli war|url=http://books.google.com/books?id=J5jtAAAAMAAJ|accessdate=13 July 2013|year=2008|publisher=Yale University Press|pages=119}}}}.
ב-[[10 במרץ]] 1948 הוציא מטכ"ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה [[תוכנית ד']], שהייתה התוכנית ה[[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגית]] הראשונה במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב. התוכנית כללה גם השתלטות על הדרך לירושלים ועל הכפרים הערבים הסמוכים.{{הערה|שם=morris2008p119|{{cite book|author=Benny Morris|title=1948: a history of the first Arab-Israeli war|url=http://books.google.com/books?id=J5jtAAAAMAAJ|accessdate=13 July 2013|year=2008|publisher=Yale University Press|pages=119}}}}


===מבצע יבוסי===
===מבצע יבוסי===
שורה 89: שורה 89:
===מבצע נחשון===
===מבצע נחשון===
{{ערך מורחב|מבצע נחשון}}
{{ערך מורחב|מבצע נחשון}}
מטרת [[מבצע נחשון]] הייתה פריצת הדרך לירושלים. לצורך זה רוכז לראשונה כוח של מספר חטיבות שפעלו בתיאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצויד ב[[מאוזר K98|רובים]] ו[[מגל"ד|מקלעים]] שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מ[[צ'כוסלובקיה]]. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך, בהיעדר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו [[מבצע הראל]], להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח (1948) ו[[מבצע מכבי]], שנכשל, לכיבוש [[לטרון]] ולהרחבת הדרך לירושלים.
מטרת [[מבצע נחשון]] הייתה פריצת הדרך לירושלים. לצורך זה רוכז לראשונה כוח של מספר חטיבות שפעלו בתיאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצויד ב[[מאוזר K98|רובים]] ו[[מגל"ד|מקלעים]] שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מ[[צ'כוסלובקיה]]. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך, בהיעדר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו [[מבצע הראל]], להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח (1948) ו[[מבצע מכבי]], שנכשל, לכיבוש [[לטרון]] ולהרחבת הדרך לירושלים.


הכוחות העבריים כבשו שכונות וכפרים ערביים כמו [[ליפתא]], [[קטמון]], ו[[דיר יאסין]].{{הערה|Benny Morris, 1948: a history of the first Arab-Israeli war, Yale University Press}}
הכוחות העבריים כבשו שכונות וכפרים ערביים כמו [[ליפתא]], [[קטמון]], ו[[דיר יאסין]].{{הערה|Benny Morris, 1948: a history of the first Arab-Israeli war, Yale University Press}}


===מבצע קִלשון - 18-14 במאי===
===מבצע קִלשון - 14–18 במאי===
ב[[מבצע קלשון]], שנערך עם צאת הבריטים מהארץ ב-[[14 במאי]] [[1948]] השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, לאחר שקיבלו מהבריטים את לוח הזמנים ליציאה ונערכו בהתאם. כן נתפסו או נכבשו [[כנסיית נוטרדם (ירושלים)]], והשכונות [[המושבה האמריקאית בירושלים|המושבה האמריקאית]], [[שייח' ג'ראח]], [[טלביה]], [[המושבה הגרמנית (ירושלים)|המושבה הגרמנית]], [[בקעה (שכונה)|בקעה]], [[תלפיות]] ו[[המושבה היוונית]].{{הערה|יהודה ואלך, '''אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 121.}}
ב[[מבצע קלשון]], שנערך עם צאת הבריטים מהארץ ב-[[14 במאי]] [[1948]] השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, לאחר שקיבלו מהבריטים את לוח הזמנים ליציאה ונערכו בהתאם. כן נתפסו או נכבשו [[כנסיית נוטרדם (ירושלים)]], והשכונות [[המושבה האמריקאית בירושלים|המושבה האמריקאית]], [[שייח' ג'ראח]], [[טלביה]], [[המושבה הגרמנית (ירושלים)|המושבה הגרמנית]], [[בקעה (שכונה)|בקעה]], [[תלפיות]] ו[[המושבה היוונית]].{{הערה|יהודה ואלך, '''אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 121.}}


שורה 126: שורה 126:


== לקריאה נוספת ==
== לקריאה נוספת ==
* [[ניר מן]] ואיתמר רדאי (עורכים), '''ירושלים: עיונים במערכה על העיר במלחמת העצמאות''', עלי-זית וחרב י"ג, המרכז לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2013.
* [[ניר מן]] ואיתמר רדאי (עורכים), '''ירושלים: עיונים במערכה על העיר במלחמת העצמאות''', עלי-זית וחרב י"ג, המרכז לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2013.
* [[יצחק לוי (לויצה)]], '''תשעה קבין - ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות''', תל אביב: הוצאת [[מערכות]], [[1986]].
* [[יצחק לוי (לויצה)]], '''תשעה קבין - ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות''', תל אביב: הוצאת [[מערכות]], [[1986]].
* דומיניק לאפייר ולארי קולינס, '''[[ירושלים, ירושלים]]''', (תרגם [[אהרון אמיר]]), תל אביב וירושלים: [[הוצאת שוקן]], 1978.
* דומיניק לאפייר ולארי קולינס, '''[[ירושלים, ירושלים]]''', (תרגם [[אהרון אמיר]]), תל אביב וירושלים: [[הוצאת שוקן]], 1978.

גרסה מ־11:12, 19 ביוני 2018


שגיאות פרמטריות בתבנית:סכסוך צבאי
פרמטרים ריקים [ ראש מדינה שני, ראש מדינה ראשון, צד ראשון-אבידות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ צד שני-אבידות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
חיילים ירדניים תוקפים את ישיבת פורת יוסף
חיילים ירדניים תוקפים את ישיבת פורת יוסף
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכי הסכסוך 29 בנובמבר 1947 – 18 ביולי 1948 (33 שבועות ויומיים)
מקום ירושלים
תוצאה ללא הכרעה.
הכוחות הישראלים הצליחו לכבוש את מערב ירושלים. צבא ירדן השתלט על חלקה המזרחי של העיר, בתוכו העיר העתיקה. העיר נותרה מחולקת עד מלחמת ששת הימים ב-1967.
הצדדים הלוחמים

ישראלישראלישראל
(ההגנה, אצ"ל והלח"י)

ירדןירדןממלכת ירדן
מצרים 1922מצרים 1922מצרים
צבא מלחמת הקודש
צבא ההצלה של קאוקג'י
בריטניהבריטניה קצינים בריטים אשר לחמו לצד צבא ממלכת ירדן

מפקדים

ישראלישראלדוד שאלתיאל
ישראלישראלמשה דיין

אמין אל-חוסייני
עבד אל-קאדר אל-חוסייני
אנוואר נוסייבה
בריטניהבריטניהירדןירדןג'ון באגוט גלאב (גלאב פאשה)

כוחות

1,500 - 3,000 חיילים

6,000 חיילים ירדנים
2,000 חיילים מצרים
מיליציה של 500 פלסטינים

ערבים מתקיפים את המרכז המסחרי בירושלים 2.12.1947
החורבן ברחוב בן יהודה כתוצאה מפיצוץ מכונית התופת
פרופ' מיכאל פקטה, רקטור האוניברסיטה העברית, אוסף מנת מים בעת המצור על ירושלים

המערכה על ירושלים, סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של מלחמת העצמאות, החל משלב א' – מלחמת האזרחים, שפרצה למחרת קבלת ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, עבור בשלב ב' - פלישת מדינות ערב לתחומי ארץ ישראל המערבית ובכללם שטחי מדינת ישראל ביום הכרזת עצמאותה וממועד ההפוגה השנייה עת התייצבו גבולות הפסקת האש, שלימים נודעו בשם הקו העירוני, ועד הסכמי שביתת הנשק באפריל 1949, בעצימות נמוכה. ירושלים הייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמת העצמאות משום היותה "נשמתה של ארץ ישראל...אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל" - דבריו של דוד בן-גוריון. כשליש מהנופלים במלחמה נפלו בסביבותיה. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון במצור חלקי, ומאמץ אזרחי וצבאי רב מאוד הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.

בראשיתה של המערכה התעמתו כוח המגן העברי וכוחות ערבים בלתי סדירים (מיליציות חמושות שנקראו ביישוב: 'כנופיות'), כאשר בתווך עומדים כוחות צבא ומשטרה בריטיים, ולאחר הקמת המדינה בין כוחות צה"ל שהוקם על בסיס כוחות ההגנה והפלמ"ח, לבין "הלגיון הערבי (הלגיון הערבי של עבר הירדן")" הירדני והצבא המצרי. לצד כוחות צה"ל פעלו בירושלים כוחות עצמאיים של האצ"ל והלח"י תוך שיתוף פעולה עם כוחות צה"ל, אך ללא קבלת מרות מלאה וזאת עד שחברו לצה"ל.

בלחימה בסביבות ירושלים נחלה ההגנה הפסד בקרבות מצפון, ממזרח ומדרום, כאשר יישובי גוש עציון מדרום לירושלים נכבשו על ידי הלגיון הירדני, ובעקבות הפסד זה הוחלט לפנות את בית הערבה ומפעל האשלג ממזרח לעיר, ואת נווה יעקב ועטרות מצפון לעיר. בלחימה במערב העיר נחל צה"ל ניצחון, והצליח להשתלט על שטח רציף מירושלים ועד שער הגיא, ולפתוח את התעבורה מירושלים אל מישור החוף והשפלה.

על אף הצלחת צה"ל בכיבוש שכונות ערביות במערב ובמרכז העיר ויצירת רצף שכונות בשליטה ישראלית, המערכה בעיר לא הוכרעה, והרובע היהודי במזרח העיר אף נכבש בידי הלגיון הירדני.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן בתום מלחמת העצמאות, סמן תחילתה של תקופה בת תשע עשרה שנה בתולדות ירושלים במאה ה-20, עד מלחמת ששת הימים, בה נחלקה ירושלים בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן. קטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים חצה את העיר בין מזרחה, כולל הרובע היהודי, שהיה לחלק מממלכת ירדן, לבין מערבה, בתוספת מובלעת הר הצופים, שנותר בידי ישראל. ארמון הנציב היה לשטח מפורז בשליטת האו"ם.

רקע היסטורי

ירושלים של 1947 הייתה עיר מעורבת בה חיו יהודים לצד ערבים, כאשר שכונות יהודיות שוכנות בסמוך לשכונות ערביות, בפסיפס של שכונות, ומרכזי מסחר, מוסדות עירוניים ודרכי גישה משותפים לכלל התושבים. מרבית השכונות היהודיות החדשות התרכזו בצפון מערב העיר, והשכונות הערביות במזרח ובדרום. הרובע היהודי בעיר העתיקה היה מובלעת יהודית בתוך אזור ערבי צפוף, והדרך אל הר הצופים עברה דרך אזור יישוב ערבי. ערב מלחמת העצמאות מנתה אוכלוסיית ירושלים היהודית כ־100,000 נפש (האוכלוסייה היהודית הכפילה עצמה במהלך תקופת המנדט הבריטי, אך חלקה מתוך האוכלוסייה היהודית הכללית בארץ ישראל ירד מ-50% ל-16% במהלך תקופה זו), בעוד האוכלוסייה המוסלמית מנתה כ־33,000 נפש, והאוכלוסייה הנוצרית כ־31,000 נפש. בתקופת המנדט הבריטי שימשה ירושלים כמרכז השלטון הבריטי בארץ, ועל כן הייתה בה גם אוכלוסייה בריטית וכוחות צבא ומשטרה גדולים.

מול היתרון המספרי של היהודים בתוך ירושלים עצמה, עמד יתרונה של האוכלוסייה הפלסטינית סביב ירושלים, שכללה לפי אומדן כ-300,000 נפש, ואוכלוסייה יהודית קטנה ומפוזרת שכללה כ-3,500 נפש ביישובים אחדים סביב ירושלים: (גוש עציון בדרום, נווה יעקב ועטרות בצפון, בית הערבה ומפעל האשלג במזרח, מוצא, מעלה החמישה, קריית ענבים, נווה אילן במערב, והר טוב בשפלה). בדרכים העיקריות מירושלים לתל אביב, לבאר שבע ולים המלח שכנה אוכלוסייה ערבית צפופה. בסביבה ההררית איתגרה את ההגנה על השיירות מפני התקפה וחסימת הדרך (בעיה טקטית כבר בתקופת המרד הערבי הגדול בסוף שנות השלושים).

ירושלים נקבעה כעיר הבירה והמרכז מנהלתי של השלטון הבריטי בארץ ישראל בעיקר מסיבות דתיות - תרבותיות, בעוד המרכז הכלכלי היהודי התפתח במישור החוף, בעיקר באזור תל אביב והשרון. ירושלים עמדה במרכז העימותים בין יהודים לערבים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, כאשר מאורעות תר"פ התרכזו בה, ומאורעות תרפ"ט (1929) החלו בירושלים והתפשטו ממנה לכל הארץ. היותה של ירושלים מרכז השלטון הבריטי גרר התקפות רבות על סמלי השלטון מצד המחתרות היהודיות.

האוכלוסייה היהודית בירושלים התאפיינה בשיעור גבוה של בני עדות המזרח ושל חסרי יכולת כלכלית גבוהה, כמו גם שיעור משמעותי של אוכלוסייה חרדית שלא הייתה ציונית, ושיעור גדול מהממוצע של אוכלוסייה קשישה.

מבחינה כלכלית הייתה ירושלים היהודית תלויה לגמרי בחיבור אל השפלה ומישור החוף, משם הובא מזון, מים ודלק לעיר. ואילו, ירושלים הערבית היה עורף חקלאי נרחב, עליו יכלה להתבסס בשעת מלחמה. 75% מהאוכלוסייה היהודית עבד בשירותים (פקידות, בעיקר במוסדות הלאומים היהודיים, האוניברסיטה העברית, בצלאל ובית החולים הדסה, ובמוסדות השלטון הבריטיים, הוראה ותחבורה). ובעיר הייתה גם אוכלוסיית תלמידים גדולה: בני ישיבות וסטודנטים.

מהחלטת עצרת האו"ם ועד לפלישת צבאות ערב

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הכרזת תוכנית החלוקה באו"ם

ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה על תוכנית החלוקה, לפיה יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל ויקומו שתי מדינות, יהודית וערבית, כאשר ירושלים תהיה מפורזת ותחת שליטת האו"ם. בעוד הציבור היהודי והנהגתו קיבלו את התוכנית, הציבור הערבי והנהגתו התנגדו לה מכל וכל ופעלו בכוח לסיכולה. ערביי ארץ ישראל פתחו במלחמת אזרחים כנגד הישוב היהודי בארץ ישראל – שלב א' של מלחמת העצמאות. האירוע שפתח למעשה את מלחמת העצמאות, היה מכוון כנגד אוטובוס 'אגד' שנסע מנתניה לירושלים – ההתקפה על אוטובוס 2094 בה נרצחו 5 יהודים בסמוך למושב נחלים ליד פתח תקווה. בערבו של אותו יום, נערכה התקפה הראשונה בירושלים, בשכונת שייח' ג'ראח, על אוטובוס 'המקשר' בקו מס' 9 שנסע ממרכז העיר להר הצופים.[1]

על פי תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה ירושלים אמורה להיות, יחד עם בית לחם, באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם, עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים: היהודי והערבי, וניסו לתפוס את השליטה בעיר.

לחימה בירושלים

ב-1 בדצמבר, הכריז הוועד הערבי העליון על שביתה כללית ברחבי הארץ, ומנגד, בפיקוד "ההגנה", שקיבל ידיעות על תוכניות לפגוע ביהודים באזור שער יפו, הכריזו על מצב כוננות כללי בעיר. ההתקפה המשמעותית הראשונה של ערבים כנגד יהודים בתוככי העיר התרחשה למחרת, ב־2 בדצמבר, בעת ההתקפה על המרכז המסחרי בממילא. מכאן ואילך, התנהלה הלחימה בירושלים בעצימות נמוכה בין ההגנה לכוחות ערבים בלתי סדירים, בעיקר ביידוי אבנים, פיגועי דקירה, התקפות ירי וצליפות, ובהחדרת מטעני נפץ, לחימה שהתרכזה בנקודות החיכוך בין האוכלוסייה היהודית והערבית. הלחימה שיתקה את המסחר, החינוך ואת החיים התקינים בירושלים, כבערים והיישובים המעורבים האחרים. כבר בשלב המוקדם של הלחימה הוטל מצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה, והגישה אליו מהשכונות היהודיות התאפשרה בעיקר בשיירות אשר לוו על ידי כוחות בריטים חמושים.

ירושלים העברית הייתה מטרה לשלושה פיגועים באמצעות מכוניות תופת:[2]

לחימה בסביבות העיר ובדרכים

מחסום ערבי בשער הגיא כנגד שיירות יהודיות
לוחמים ערבים ליד משאית אספקה משורינת של ה"הגנה" בוערת, בדרך לירושלים, 1948
שיירת אספקה מהשפלה שפרצה את המצור נכנסת לירושלים, 1948
ערך מורחב – השיירות לירושלים

נקודת התורפה העיקרית של ירושלים היהודית והיישובים הסמוכים לה היו צירי התנועה אליהם, שעברו באזורי יישוב ערבים, והיו חיוניים לצורך העברת אספקה מהשפלה וממישור החוף. הכוחות הערבים הבלתי סדירים ניסו להשתלט על צירי התנועה, לשם מניעת אספקה לעיר והיישובים הסמוכים לה, וכבר בראשית דצמבר 1947 הותקפו כלי רכב יהודיים בדרך ירושלים - תל אביב, והוחל במתוכנת של נסיעה בשיירות מאובטחות על ידי כוחות ההגנה, כאשר במקרים שונים הייתה גם אבטחה מצד כוחות בריטיים. עם הזמן עברה התנועה בחלקה המערבי של הדרך (בין תל אביב ללטרון) לנתיבים עוקפים אך לא היה תחליף לחלק המזרחי, בין שער הגיא לירושלים. הדרך לירושלים נחסמה ונפרצה לסירוגין, והשיירות שעלו אליה ספגו התקפות ונפגעים רבים. הותקפו גם שיירות שיצאו מהעיר ליישובים היהודים בסביבותיה: (לגוש עציון ולגוש הצפוני נווה יעקב - עטרות), ובהן שיירת העשרה, שהובילה אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון ב-11 בדצמבר 1947, ועשרה מאנשיה נהרגו במארב. המעבר לאוניברסיטה העברית ולבית החולים הדסה אשר שכנו בהר הצופים הותר אך ורק בשיירות חמושות. אחת מהן (שיירת הדסה) הותקפה על ידי הכוחות הערביים ו-78 אנשיה נרצחו. שיירות נוספות שיצאו מירושלים והותקפו:

הכוחות הערביים חסמו את הדרך לירושלים עבור היהודים ואף הפסיקו את זרם המים אליה. שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה.

ב-31 במרץ 1948 נבלמה שיירת חולדה בניסיונה להעביר אספקה לירושלים וכוחות הפלמ"ח דיווחו לבן-גוריון, שהדרך לירושלים חסומה. בן-גוריון הורה על הוצאתו לפועל של מבצע נחשון.

תוכנית ד'

ערך מורחב – תוכנית ד'

ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה תוכנית ד', שהייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב. התוכנית כללה גם השתלטות על הדרך לירושלים ועל הכפרים הערבים הסמוכים.[5]

מבצע יבוסי

ערך מורחב – מבצע יבוסי

בין 22 באפריל ו-4 במאי 1948 ביקשה ההגנה לפתוח את הדרך לנווה יעקב ולנתק הכוחות הערבים בצפון ירושלים על ידי כיבוש נבי סמואל, בית איכסא ושועפט, לכבוש את שייח' ג'ראח וכך לפתוח את הדרך להר הצופים, וכן ליצור רציפות עם שכונת מקור חיים המנותקת בדרום העיר על ידי כיבוש שכונת קטמון. מכל יעדים אלה, רק כיבושו של מנזר סן סימון בקרב סן סימון הושג. כיבוש זה אפשר להגנה ליצור רצף טריטוריאלי בין שכונות מרכז העיר ודרום ירושלים.

מבצע נחשון

ערך מורחב – מבצע נחשון

מטרת מבצע נחשון הייתה פריצת הדרך לירושלים. לצורך זה רוכז לראשונה כוח של מספר חטיבות שפעלו בתיאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצויד ברובים ומקלעים שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מצ'כוסלובקיה. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך, בהיעדר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח (1948) ומבצע מכבי, שנכשל, לכיבוש לטרון ולהרחבת הדרך לירושלים.

הכוחות העבריים כבשו שכונות וכפרים ערביים כמו ליפתא, קטמון, ודיר יאסין.[6]

מבצע קִלשון - 14–18 במאי

במבצע קלשון, שנערך עם צאת הבריטים מהארץ ב-14 במאי 1948 השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, לאחר שקיבלו מהבריטים את לוח הזמנים ליציאה ונערכו בהתאם. כן נתפסו או נכבשו כנסיית נוטרדם (ירושלים), והשכונות המושבה האמריקאית, שייח' ג'ראח, טלביה, המושבה הגרמנית, בקעה, תלפיות והמושבה היוונית.[7]

פלישת צבאות ערב

הלגיון הערבי, שחלק מיחידותיו היו תחת פיקוד בריטי, פעל בעוצמה רבה. ב-12 במאי תקפו יחידות הליגיון בגוש עציון וכבשו אותו ב-13 במאי. ב-14 במאי 1948, יום לפני סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, הועברו כל יחידות הליגיון דרך גשר אלנבי ועלו לכבוש את ירושלים. הליגיון, בסיוע יחידות "האחים המוסלמים" שהגיעו ממצרים, תקפו בדרום ירושלים; ב-21 במאי הפגיזו את קיבוץ רמת רחל וכבשו אותו. היישוב נהרס ורכושו נבזז על ידי ערבים מקומיים. לאחר קרבות אחדים בהם עבר שטח הקיבוץ מיד ליד, הצליחו כוחות הפלמ"ח, ההגנה והאצ"ל לשוב ולכבוש את הקיבוץ ואף להבריח את כוחות הליגיון ממנזר מר אליאס שממנו הופגזה רמת רחל.[8]

הכוחות הבריטים עזבו את העיר העתיקה ב-13 במאי. ב-16 במאי נפתחה התקפת הליגיון על הרובע היהודי; הלוחמים שלחו מברק אל מפקדת ההגנה: "המצב נואש, מתפרצים מכל הצדדים"; במבנה ישיבת פורת יוסף התנהלו קרבות פנים-אל-פנים; למחרת ב-17 במאי התקרבו כוחות הליגיון אל בית החולים משגב לדך; ועדיין לא הגיעה העזרה המצופה מחוץ לחומות של כוחות המגן העבריים או של הצלב האדום. אז הוחלט על פריצה אל הרובע היהודי של כוחות חטיבת הראל-פלמ"ח ועתודת החי"ש עציוני. שני ניסיונות הפריצה בלילות 16–17 במאי נכשלו, תוך אבידות כבדות. ב-19 במאי הצליח כוח של הפלמ"ח להיכנס דרך שער ציון אל הרובע היהודי ולהביא אספקה ותגבורת אל הרובע. אולם למחרת השתלט הליגיון שוב על אזור שער ציון, והמצור על הרובע חודש. ב-28 במאי, לאחר שרבים ממגיניו נפלו ותחמושתם אזלה, נכנעו תושבי הרובע והכוחות הלוחמים.[9] השבויים היהודים יצאו לשבי בירדן (ושוחררו לאחר חודשים אחדים וחזרו לישראל). הליגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נכשל בניסיונותיו לכבוש את השכונות היהודיות בצפון ובמערב העיר, עקב בלימתו ב-20 עד 23 במאי בקרבות על מנזר נוטרדם על ידי כוחות ההגנה, בהם יחידה מפלוגת יהונתן.

תוואי דרך בורמה

כוחות הלגיון התקדמו לכיוון מערב ותקפו באזור גבעת הרדאר, מעלה החמישה וקרית ענבים, אך שם נהדפו על ידי לוחמי הגדוד הרביעי והשישי של חטיבת הראל-פלמ"ח. הם הצליחו לתפוס את רכס לטרון וחסמו את הדרך לירושלים המערבית. שלושה ניסיונות של צה"ל לכבוש את מתחם לטרון (מבצע בן נון א', מבצע בן נון ב' ומבצע יורם) נכשלו, והכוחות התוקפים ספגו אבידות כבדות. כיבוש הכפרים בית ג'יז ובית סוסין ורכס הגבעות מדרום לרכס לטרון, איפשר סלילת דרך עוקפת, שנודעה בשם דרך בורמה, והביא לפריצת המצור הירדני על חלקה המערבי של ירושלים. במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" אשר עקף את לטרון, איפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה. (הוא כלל קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, יצא מבריכה ליד חולדה והגיע עד לשער הגיא).
בקרבות עשרת הימים - 8 ביולי עד ה-18 ביולי, פתח צה"ל בהתקפות על עמדות הלגיון הערבי ועל הצבא המצרי דרומית לירושלים. יחידות גדנ"ע, בהן פלוגת יהונתן, כבשו את עין כרם.[10] בהתקרב מועד ההפוגה השנייה נערכו שתי התקפות במאמץ לכבוש את העיר העתיקה במבצע קדם. צה"ל תקף מכיוון הר ציון, אצ"ל ולח"י תקפו מכיוון השער החדש. אולם הכוחות לא הצליחו לפרוץ את חומת העיר העתיקה ונסוגו. במקביל תקפו כוחות חי"ר ומשוריינים של הליגיון את אזור "מנדלבאום" במטרה לחדור לעיר החדשה. התקפה זו נהדפה על ידי כוחות "עציוני", שזה עתה נסוגו מהר ציון.

בימי ההפוגה השנייה ניצבה ממשלת ישראל בפני בעיה מדינית בדמות תוכניתו של הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערביים ובינאום ירושלים (כלומר הפיכתה למתחם בשליטה בינלאומית מתמדת). תוכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה על ידי ישראל מחד וסירוב מדינות ערב לפתוח במשא ומתן ישיר לשלום מאידך. ממשלת ישראל נקטה בצעד מכריע כאשר ב-1 באוגוסט 1948 הכריזה רשמית על ירושלים כ"שטח מוחזק" ומינתה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים. עם זאת, מחשש שמא ברנדוט יוביל לבינאום ירושלים בכפייה, הוא נרצח ב-17 בספטמבר 1948 על ידי חוליה מאנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה את פקודת מניעת טרור, לח"י הוכרז כארגון טרור ורבים מאנשיו נעצרו.

הפסקת אש ושביתת נשק

משה דיין ועבדאללה א-תל משרטטים את מפת הקו העירוני

בגזרת ירושלים התנהלו שיחות בין משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, לבין מפקד הלגיון הערבי בירושלים. הוסכם על הפסקת אש שתכנס לתוקף ב-1 בדצמבר. כמו כן הושג הסכם בין הצדדים שניתן לו הכינוי "הסכם מפקדים" להפסקת כל פעולה צבאית, לרבות בניית ביצורים, צליפות והפגזות. כל צד התחייב שלא להפריע לתנועת גייסות הצד שכנגד בתחומו הוא. הושג הסדר של מעבר שיירות אספקה למובלעת הר הצופים ולהחלפת משמרות השוטרים היהודיים (למעשה היו אלו חיילי צה"ל במדי משטרה) שהוצבו בהר. עם תום המלחמה שרטטו משה דיין ועבדאללה א-תל את גבולות "הקו העירוני" שחילק את העיר לשניים. בעפרון בו שרטטו השניים את הגבולות על המפה נקבע שטחי הפקר לאורך הקו.על פי ההסכם העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה והר הזיתים, היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים היו בתחום הישראלי. אזור ארמון הנציב היה אזור מפורז ובו שכנו כוחות האו"ם. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום.

תוך הפרה של הסכם שביתת הנשק נמנעה לחלוטין במשך 19 שנות השלטון הירדני במזרח ירושלים גישה של ישראלים לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל המערבי ולהר הזיתים, ואף הוגבלה גישת יהודים שאינם ישראלים לאגן הקדוש. פרוזדור ירושלים הצר הוליך את הדרך מהשפלה ומישור החוף לבירה.

עיתונות ירושלים בזמן המצור

כיוון שהעיר הייתה מנותקת ולא קיבלה עיתונים מתל אביב ראו בה אור העיתונים העצמאיים "ידיעות ירושלים", "חדשות הצהרים", "חדשות הערב", "ידיעות אחרונות" (מהדורת ירושלים) ו"ידיעות חדשות" (בגרמנית).[11]

בתרבות הישראלית

המערכה והמצור על ירושלים היו מהנושאים המדוברים בציבוריות הישראלית ובדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה; וכך למשל, נקראה אוניית מעפילים על שמו: "ירושלים הנצורה". המערכה והמצור תוארו בספרות העברית וזכו למחקרים היסטוריים אחדים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות בוויקישיתוף
היסטוריה של ירושלים
ירושלים הפרהיסטורית • ירושלים בתקופת בית ראשון • ירושלים בתקופת בית שני • ירושלים בתקופה הרומית • ירושלים בתקופה הביזנטית • ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת • ירושלים בתקופה הצלבנית • ירושלים בתקופה הממלוכית • ירושלים בתקופה העות'מאנית • היציאה מן החומות • ירושלים בתקופת המנדט הבריטי • ירושלים במלחמת העצמאות • ירושלים המחולקת • ירושלים המאוחדת

מחקרים

הערות שוליים

  1. ^ התקפה ראשונה בירושלים, עדותו של הנהג יוסף אשכנזי, בתוך: מ. הורביץ (עורך), המקשר ליובלו ל"ה שנות תחבורה ציבורית בירושלים, ירושלים, תשכ"ו, 1966, עמ' 52.
  2. ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות (ספר) - כרך שלישי.
  3. ^ המלווים יצאו את המלון בבוקר מוקדם ולא נפגעו.
  4. ^ בני מוריס, 1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, ספריית אופקים, עמ' 128
  5. ^ Benny Morris (2008). 1948: a history of the first Arab-Israeli war. Yale University Press. p. 119. נבדק ב-13 ביולי 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ Benny Morris, 1948: a history of the first Arab-Israeli war, Yale University Press
  7. ^ יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 121.
  8. ^ יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 122.
  9. ^ יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 119–120.
  10. ^ אהוד אמיר, גדנ"ע ירושלים בתש"ח, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2003, ע' 185–.186
  11. ^ יחיאל לימור ואינס גבל, "עיר נצורה ועיתונים בה הרבה - העיתונות בירושלים במלחמת העצמאות". קשר 23, עמ' 25–44. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המערכה_על_ירושלים_במלחמת_העצמאות&oldid=23282580"