תקופת הביניים של העברית

תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה המדוברת, במאה השנייה לספירה, לבין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.

משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד. כפי שיפורט להלן, היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים. למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת (ראו להלן). כותב הבלשן משה גושן-גוטשטיין:

'עברית של ימי הביניים' או 'ביניימית' הוא כינוי כוללני עד שהוא נטול משמעות למעשה. כביכול כך הדבר: כל שאינו לשון מקרא ולשון חז"ל וגם אינו מחודש בדורותינו הריהו 'ביניימי'. אין צורך להאריך כדי להסתייג ממושג זה. פיוט ושירה, הלכה ומדע, גלות ישמעאל וגלות אדום וכו' וכו' – גילויים גילויים של 'לשונות', שכל אחת זכאית למחקר ולתיאור בזכות עצמה.

— הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, ירושלים תשכ"ט (1969)

על תרומת תקופה זו לתחיית הלשון העברית כותב צור ארליך: ”עם כל גלגוליה של העברית מלשון המקרא דרך לשון חז"ל ואילך, היא נותרה בחיים ולא עברה את סף ההפיכה לשפה אחרת, זה המציב חיץ של אי-מובנות בין דובריה החדשים לאבות-אבותיהם. אפשר לזקוף זאת, בין היתר, באורח פרדוקסלי לכאורה, דווקא לזכות הקפאתה של העברית בגולה... בשל ההקפאה הזו שנגזרה על העברית, תהליכי ההרס הפוקדים שפות מדוברות וחיות היו בה איטיים מאוד. לנוכח ניסיונן של לשונות-קדומים האחרות שאבדו אפשר לקבוע שהעברית ניצלה בזכות הסתלקותה מן הפִּיות”.

אף על פי שלא נעשה בה שימוש כשפה ילידית, התחוללו בתקופה זו שינויים במבנה השפה העברית, וכן נוצרו תחדישים (חידושי לשון) שהרחיבו במידה רבה את אוצר המילים שלה.

לשון הפיוט והשירה

בעוד השימוש בעברית לכתיבת פרוזה היה נדיר יחסית, בעיקר בראשית תקופת הביניים, נעשה שימוש רב בעברית לאורך תקופת הביניים לשם כתיבת שירה ופיוט. ניתן להבחין בשלוש תקופות סגנוניות עיקריות של לשון השירה העברית: הסגנון הקלירי, בארץ ישראל בסביבות המאה השישית, סגנונו של רס"ג, במאה העשירית בבבל, וסגנון שירת ספרד בתור הזהב.

הסגנון הקלירי

אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ / קְצוּצַי לְקַצֵּץ בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרַצֵּץ לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ / פֻּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ / כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ

"אץ קוצץ", פיוטו של אלעזר הקליר לשבת זכור, מובא פעמים רבות כדוגמה לחידתיות ולמורכבות של לשונו. הביטוי "קוצץ בן קוצץ" מתייחס להמן הרשע, צאצא של עמלק.

שירים ופיוטים קצרים נכתבו ככל הנראה כבר בימי המשנה והתלמוד, אולם עדיין לא התאפיינו בחריזה ובמשקל מסודרים. התגבשות סגנונית החלה בתקופתו של רבי אלעזר הקליר, ככל הנראה במאה השישית. בפיוטיו של הקליר וממשיכיו כבר קיימת חריזה משוכללת יחסית, השורות בנויות במשקל תיבות (אם כי חופשי למדי), ומבנה השיר עשוי לפי כללים ברורים בשורות, בבתים ובפרקי הפיוט השונים. משתכלל גם השימוש באקרוסטיכון ונוספת חתימת הפייטן בראשי הבתים. נעשה גם שימוש רב בכינויים במקום בשמם המפורש של אישים ומקומות ("אזרח" במקום אברהם, "נעקד" במקום יצחק), לרוב על סמך המדרש. ההיזקקות לאמצעי סגנון אלה מלווה בהתעשרות ובהתעצבות של לשון השיר, הן בצורות דקדוקיות והן באוצר מילים חדש (נאולוגיזמים). שפת השיר ברובה לקוחה מלשון המקרא, אולם ניכרים בה גם יסודות מלשון חז"ל, ובמידה פחותה גם השפעה של ארמית ויוונית, השפות שדוברו באותה תקופה בארץ ישראל. בין מאפייני שפת הפיוט הקלירי:

• מעבר של פעלים בזמן עבר מכל הגזרות אל גזרת ע"ו: סָע במקום נָסַע, עָשׂ במקום עָשָׂה, בָּט במקום הִבִּיט ועוד רבים
• החלפה חופשית של בניינים ומשקלים: עִבֵּר במקום העביר, רֶדֶם במקום תרדמה
• גזירת שמות מפעלים ופעלים משמות: הִמְגִיד ממֶגֶד, עֶתֶר מהֶעְתִּיר
• צורות מקוצרות והפיכת נקבה לזכר: מַעַשׂ במקום מעשה, תַחַן במקום תחינה

הסגנון ספג ביקורת רבה בתקופות הבאות, בפרט בתור הזהב של יהודי ספרד (ראו להלן על ביקורתו של אברהם אבן עזרא) ואצל אנשי תנועת ההשכלה. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים" כדי ללגלג על סגנונם הסתום, בעיניו, של הפייטנים, וביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ". רק עם התגברות המחקר במאה העשרים, ועם גילוי אוצר גדול של פיוטים בני התקופה בגניזת קהיר, עמדו החוקרים על עושרו ועל מורכבותו של הסגנון הקלירי. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ובני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

רס"ג

יִמְסָיוּן גַּבְנוּנִים בְּהוֹפִיעוֹ וְיִתְבַּקְּעוּ עֲמָקִים בְּפָעְמוֹ כָּל קָדְקוֹד לִשְקוֹד יִקּוֹד מֵאִיּוּם חִיל זָעְמוֹ לֵב כִּנְעוּ, גּוּרוּ וּרְהוּ, כִּי נֵעוֹר בַּהֲדַר נָעְמוֹ וַיְקַנֵּא יְיָ לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ

פיוט לראש השנה מאסכולת רס"ג שנמצא בגניזת קהיר. ע"פ זולאי, האסכולה הפייטנית של רב סעדיה גאון, עמ' כה; השורה האחרונה היא ציטוט מספר יואל, פרק ב', פסוק י"ח.

במהלך תקופת הגאונים, כשהעולם הליטורגי של יהדות בבל הכריע את התפילות והקריאות של מנהג יהדות ארץ ישראל, עברה לבבל גם יצירת הפיוטים. מהפכה בשטח לשון הפיוט ערך רב סעדיה גאון. הוא פיתח לראשונה תפיסה דקדוקית מסודרת של העברית (לאחר שנפגש בצעירותו עם עולמם של אנשי המסורה הטברנית, ועל רקע התפתחות מקבילה אצל המדקדקים הערביים), ולמעשה הוא נחשב לראשון מדקדקי העברית בימי הביניים. לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, וכן את "האגרון", מילון עברי. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו.

לשון הפיוט של רס"ג מתאפיינת בראש ובראשונה במקום הבלעדי שתופסת בה לשון המקרא. כל תופעה דקדוקית של לשון המקרא, נדירה וחריגה ככל שתהיה, נחשבה אצל רס"ג כראויה ללשון השירה. בעיקר העדיף את הצורות המוארכות לסוגיהן, שנחשבו אצלו "מפוארות", כגון "כולמו" במקום כולם, "חכמתהו" במקום חכמתו, "ישועתה" במקום ישועה, "יהושיע" במקום יושיע, "הקימותה" במקום הֵקַמְתָ – הכול על סמך צורות מקראיות. גם בשטח אוצר המילים העדיף את הצורות הנדירות והחריגות שבמקרא והשתמש ככל האפשר במילים יחידאיות. במקביל נמשכות אצלו תופעות הלשון של הסגנון הקלירי, כגון שינוי זכר לנקבה ולהפך והחלפת המשקלים והבניינים. במיוחד היו חביבים עליו משקלי פִּעְלוֹן, מִפְעָל ותִפְעוּל והמשקלים הסגוליים. את המשקלים הסגוליים תפס כצורה הסטנדרטית לשם פעולה, בדומה לערבית.

לשונו המיוחדת והקשה להבנה של רס"ג מהווה מעין שלב מעבר בין סגנון הפיוט הקלירי לבין סגנונה של שירת ספרד, שמחבריה היו ממשיכי דרכו של רס"ג בשטח הדקדוק והשירה. הכללים שקבע, המעמד המיוחד שנתן ללשון המקרא והתפיסה הדקדוקית שפיתח התקבלו ושוכללו בידי משוררי ספרד, שהתקשו לקבל את הסגנון הקלירי החופשי ורב התנופה. אברהם אבן עזרא, שמבקר בחריפות, בפירושו למגילת קהלת, את לשון הפיוטים הקליריים (ראו בפסקה הבאה), משבח ומפאר את רס"ג על פיוטיו "שלא חיבר מחבר כמוהם, והם על לשון המקרא ודקדוק הלשון באין חידות ומשלים ולא דרש".

שירת ספרד

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ? מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ, וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל– חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!

פתיחת שירו המפורסם של ר' יהודה הלוי, "ציון הלא תשאלי"[1]

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שחידשה לראשונה כתיבת שירי חול לצד הפיוטים, התעצבה בתור הזהב של יהדות ספרד, והושפעה רבות מתרבות האסלאם שפעלה באותם מקומות. כעת הייתה השירה מוקפדת הרבה יותר ועברה ביקורת דקדוקית מחמירה. תופעות לשון שהיו מקובלות אצל הקליר ורס"ג נאסרו כעת, ובהן החלפת בניינים ומשקלים ויצירת שמות ופעלים שאינם מופיעים במקרא. במקרים חריגים התקבלו צורות לא-תקינות במקומות שבהן "דוחק השיר", כלומר אילוצי המשקל, החריזה והאקרוסטיכון, חייבו זאת.

דונש בן לברט הביא אל העברית את משקל היתדות והתנועות, משקל קפדני המבוסס על חלוקת התנועות לרגילות וחטופות, אשר רב סעדיה גאון השתמש בו בשירים בודדים. גם החריזה השתכללה ונוסחה בקווים מחמירים יותר. המדקדקים חיברו ספרים ובהם הדרכה לכתיבה נכונה של שירה ופיוט (למשל ספרו של משה אבן עזרא "ספר העיונים והדיונים"). בין המדקדקים היו לעיתים גם מחלוקות בשאלות המותר והאסור בשירה, למשל עד כמה יש להקפיד על האיסור על מילים שאינן מקראיות.

את הביקורת של חכמי ספרד על לשון הפיוט הקדום הביא אברהם אבן עזרא בפירושו על הפסוק ”עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים” (קהלת ה', א), ומדבריו אפשר להסיק על הכללים שקבעו לעצמם משוררי ספרד:

יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים: הדבר האחד כי רובי פיוטיו חידות ומשלים (...) והדבר השני, שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד, וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינמו לשון הקודש (...) והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקודש יש בהם טעויות גדולות [...] כי לשון הקודש ביד רבי אליעזר [הקליר] נ"ע עיר פרוצה אין חומה, שיעשה מן הזכרים נקבות והפך הדבר [...] אמר אחד מחכמי הדור, הוצרך לומר [באחד מפיוטיו: "שושן עמק] אֻיְמָה", בעבור שתהיה חרוזתו עשירה. השיבותי, אם זאת חרוזה עשירה, הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים, שחיבר הר עם נבחר...

פרוזה

דפוס ראשון של מורה נבוכים לרמב"ם בתרגום שמואל אבן תיבון; רומא, המאה ה-15

במקביל לעולם השירה שהתפתח נכתבו וחוברו גם ספרי עיון, הלכה ופרשנות בעברית. בתחילת ימי הביניים החלו להיכתב חיבורים שונים, רובם בעברית ומיעוטם בארמית. בתקופת הגאונים נכתבה רוב הספרות ההלכתית בארמית, אך היו גם כמה חיבורים שנכתבו עברית. עברית זו הייתה בדרך כלל המשך של לשון חז"ל.

עם מעבר מרכזי היהדות לאירופה, החלו להתפתח שני קווים נפרדים ביחס לשימוש בעברית. אצל יהודי צרפת וגרמניה המשיך השימוש בעברית לכתיבת הספרות הרבנית, אך ניכרת בה השפעה רבה של שפת המקום. ספר חסידים, שנכתב במאה ה-11, כתוב ברובו לשון חז"ל, עם יסודות מקראיים ועם מאפיינים דקדוקיים של הגרמנית בת אותה תקופה (למשל, הצורה הרווחת "זה האיש" (במקראית ובמודרנית: "האיש הזה"), שבה מוקדם הכינוי הרומז לשם העצם כמו בצרפתית ובגרמנית). פירוש המקרא של רש"י נחשב כדוגמה לשימוש עשיר ומדויק בעברית (רש"י עצמו עסק בדקדוק והביא עיונים לשוניים בפירושו).

בעולמה של יהדות ספרד, לעומת זאת, אצל היהודים שחיו בספרד המוסלמית פסק כמעט לגמרי השימוש בעברית לכל חיבור שאיננו שירה, ובמקומה עלתה קרנה של הערבית היהודית. אף על פי כן נכתבו חיבורים מעטים בעברית, כגון ספר משנה תורה של הרמב"ם וכתביהם המדעיים של אברהם בר חייא ורבי אברהם אבן עזרא, וכמו כן התנהל מפעל רחב של תרגום החיבורים הערביים לעברית בהנהגתה של משפחת המתרגמים אבן תיבון. תרגומים אלו היוו קשר תרבותי בין יהודי המרחב האיסלאמי לבין היהודים באזורים נוצריים, בעיקר של צפון ספרד ודרום צרפת, אשר לא ידעו ערבית ועבורם נערכו התרגומים. העברית של תרגומים אלו משופעת יסודות ערביים שחדרו לתוכה, עד כדי כך שהיא מכונה לעיתים "עברית משוערבת". לעיתים היא נקראת גם "עברית תיבונית". דוגמה להשפעה ערבית אפשר לראות מיד בפתיחת משנה תורה לרמב"ם: "יסוד היסודות [...] לידע שיש שם מצוי ראשון" – התוספת "יש שם" מקורה בערבית (אליה באה מן היוונית).

עקב השימוש התכוף בעברית בימי הביניים, התחדש מספר גדול של תחדישים באוצר המילים של העברית, בחלקו בשל המחסור במינוח מדויק לעולם הפילוסופיה והמדעים של אותה תקופה. יצחק אבינרי מנה בספרו "היכל רש"י" 1,800 מילים בכתבי רש"י שלא מצאנו בעברית לפניו, וגם אם מניחים שחלק מן המילים חודשו בידי אחרים שכתביהם לא הגיעו לידינו, עדיין יש כאן תרומה רבה מאוד לאוצר המילים העברי (לשם השוואה, בתקופת התחייה חידש חיים נחמן ביאליק כ-400 מילים ואליעזר בן-יהודה כ-250). גם התיבונים חידשו אוצר מילים רחב כדי למלא את החסר בתחום הפילוסופיה, המתמטיקה, הדקדוק ומדעי הטבע, בדרך כלל על ידי מתן צורה עברית למונחים ערביים, למשל איכות, כמות, מרכז וקוטב.

בסוף ימי הביניים ובתחילת העת החדשה המשיכה להיכתב ספרות רבנית בעברית, בעיקר ספרי הלכה, פרשנות וספרות ענפה של שאלות ותשובות, אולם השפה הלכה ונעשתה משובשת ונעדרת אחידות דקדוקית. אי התאמות דקדוקיות כגון החלפת זכר בנקבה ("טלית קטן"), צורות סמיכות לא תקניות ("לשונו הזהב"), ריבוי שלא לפי כללי העברית הקלאסית ("זכותים") וכיוצא בזה שגורות במה שנקרא "הלשון הרבנית" (בארמית "לישנא דרבנן"). במקום שבו לא מצאו הכותבים מילה מתאימה, שיבצו מילה לועזית, בדרך כלל מן היידיש, במקומה; בנוסף הרבו להשתמש במליצות ובשיבוץ פסוקים מקראיים וביטויים תלמודיים בעברית ובארמית. לשון זו הייתה גם שפתם של ספרי תנועת החסידות, לרבות סיפורי חסידים, ושרידיה נשמרו, ללא החריגות הדקדוקיות, בלשונו של ש"י עגנון. עם תחילת הדיבור בעברית החדשה נדחו חלק מן הצורות הדקדוקיות המופיעות בחיבורים מימי הביניים ונחשבו כשגיאות; לדוגמה, מצב של שני נסמכים לסומך אחד נחשב לשגיאה דקדוקית, אף על פי שהוא נמצא למכביר בספרות הרבנית (כגון "הלכות בדיקת וביעור חמץ" בשולחן ערוך). ואולם בשנים האחרונות^{[דרושה הבהרה]} מתחזקת אצל הגורמים הנורמטיביים, ובהם האקדמיה ללשון העברית, דעתם של הקוראים להכשיר צורות כאלה.

העברית שימשה לא רק לכתיבת ספרי עיון, אלא גם לכתיבה רשמית, כגון תכתובת בין קהילות, פרוטוקולים של דיונים, פסקי דין ופנקסי קהילות.

מסורה ודקדוק

בימי הביניים החל לראשונה עיון שיטתי ומפורש בדקדוק של השפה העברית. עוד לפני תחילת המחקר הדקדוקי פעלו בעלי המסורה, שהעלו על הכתב, בסביבות המאה השמינית, את אופן הקריאה של המקרא כפי שנמסר להם במסורת. התקיימו שלושה ענפים מרכזיים של המסורה – המסורה הטברנית, המסורה הבבלית והמסורה הארצישראלית – ובתוך כל זרם היו חלוקות משנה. בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם.

את העיסוק הדקדוקי בימי הביניים החל רס"ג. במקביל לפעולתם של מדקדקים ערביים שהחלו לחקור את דקדוק לשון הקוראן פנה רס"ג לעסוק בדקדוק לשון המקרא. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. אחריהם חידש רבי יהודה חיוג' את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי רבי דוד קמחי ובתקופה מאוחרת יותר בידי רבי אליהו בחור. גם אצל חכמי צרפת ואשכנז התקיים עיון דקדוקי, למשל אצל רש"י ורבנו תם. בין המדקדקים התקיימו לעיתים קרובות ויכוחים ופולמוסים על נושאים מקומיים או כלליים.

במקביל למחקר הדקדוקי התחדשו חיבורים גם בשדה המילונאות. רס"ג חיבר את המילון העברי הראשון, האגרון, לתועלת הפייטנים. רבי נתן מרומי חיבר את "ספר הערוך", מילון תלמודי. גם מנחם בן סרוק ויונה אבן ג'נאח חיברו מילונים, "מחברת מנחם" ו"ספר השורשים".

מדקדקי העברית והמילונאים עסקו כמעט אך ורק בלשון המקרא, מכמה טעמים. לשון המקרא נחשבה כעברית האותנטית והמדויקת ביותר, "לשון הקודש", בעוד לשון חז"ל נחשבה, לפחות אצל חלק מהמדקדקים, כשפה משובשת ומעורבת בלשונות אחרות. ההתמקדות במקרא הייתה גם תגובה ומשקל נגד למדקדקים הערביים שעסקו בפרטי פרטים בחקר לשון הקוראן ובמניית מעלותיה ויתרונותיה. אצל רס"ג הייתה לעיסוק בלשון המקרא חשיבות גם במסגרת מאבקו בקראים ובפרשנותם למקרא. ולבסוף, אצל רבים מהמדקדקים היה העיסוק בדקדוק לשון המקרא חלק מן הפרשנות המקראית, כמו למשל אצל רש"י.

הגייה ודיבור עברי

העברית לא השתמרה רק כלשון הכתב והספר. דרך הגיית העברית וצליליה השתמרו בתפילות ובקריאת התורה בבתי הכנסת ובלימוד התורה בבתי המדרש. אלא שהגיית העברית לא השתמרה בכל המקומות באותו אופן; בקהילות שונות שימרו מסורות שונות של הגייה, ומלבד זאת הייתה השפעה חזקה של המערכת הפונולוגית של השפות המקומיות על העברית. באופן כללי התקיימו בעברית בימי הביניים שלושה סוגים שונים של הגייה:

• ההגייה האשכנזית, שמרה על מבנה התנועות של העברית הטברנית אבל איבדה את אופן הביצוע שלהן, וכן איבדה חלק נכבד מן העיצורים ואת ההטעמה, השווא הנע והדגש החזק;
• ההגייה הספרדית, שהייתה בשימוש אצל יהדות ספרד ויהדות איטליה כמו גם רבים מיהודי ארצות האסלאם שימרה מבנה תנועתי השונה מן הניקוד הטברני המוכר (היו בה רק חמש תנועות, כתוצאה מהתמזגות הקמץ עם הפתח והסגול עם הצירה, על פי הניקוד הארצישראלי) אבל שימרה את העיצורים וגם את ההטעמה הדקדוקית ואת הדגשים והשוואים;
• ההגייה התימנית שימרה את מבנה התנועות של הניקוד הבבלי וכמעט את כל אופן ההגייה של העברית הקלאסית.

גם בתוך כל סוג היה מגוון רחב של דרכי הגייה; למשל, בתוך ההגייה האשכנזית, לא הרי הגיית יהודי פולין כהרי הגיית יהודי ליטא, ושתיהן שונות מהגיית יהודי הונגריה.

השוואה בין הגיות העברית בתקופת הביניים
	הגייה אשכנזית	הגייה ספרדית	הגייה תימנית
תנועות	שבע	חמש	שש
עיצורים לועיים	התקיימו חלקית	התקיימו	התקיימו
עיצורים נחציים	לא התקיימו	התקיימו	התקיימו
ביצוע כפול של בג"ד כפ"ת	בכפ"ת(ג)	בכ"פ(ג)	בג"ד כפ"ת
שווא נע	לא התקיים	תנועת e	משתנה, נקבע על־פי העיצור שאחריו
דגש חזק	לא התקיים	התקיים	התקיים
הטעמה	מלעילית	דקדוקית	דקדוקית

מלבד השימוש בעברית הגויה ונשמעת בתחום הליטורגיה, התקיים במידה מועטה גם דיבור עברי של ממש. העברית שימשה כלינגואה פרנקה בין יהודים ממקומות שונים שלא הייתה להם שפה משותפת אחרת. כך למשל התנהל המסחר בשוקי ירושלים במאה ה-19, בין יהודים ספרדים ואשכנזים, בשפה העברית. אזכור קדום יותר לשימוש בעברית כלינגואה פרנקה מופיע כבר בספר חסידים. נראה שבישיבות רבות באירופה בימי הביניים שימשה העברית כשפת ההוראה. בנוסף עשו לעיתים שימוש בעברית בהזדמנויות חגיגיות, כמו בהרצאות ובנאומים, והיו חסידים ואנשי מעשה שהקפידו בימי שבת על דיבור בעברית בלבד (ומכאן הביטוי "עברית של שבת"). תחום אחר שבו התקיים דיבור עברי הוא במרכיבי העברית שנטמעו והשתלבו בלשונות היהודים השונות, כגון הלאדינו והיידיש, שחלק ניכר מאוצר המילים שלהם הוא עברי.

לקריאה נוספת

כללי:

• שמחה קוגוט, "מצב המחקר של העברית של ימי הביניים", בקורת ופרשנות 16, תשמ"א

שירה ופיוט:

• יוסף יהלום, שפת השיר של הפיוט הארץ-ישראלי הקדום, ירושלים תשמ"ה
• מנחם זולאי, האסכולה הפייטנית של רב סעדיה גאון, ירושלים תשכ"ד
• עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975
• חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ירושלים-תל אביב תשכ"א
• דן פגיס, חידוש ומסורת בשירת החול העברית: ספרד ואיטליה, ירושלים 1976

פרוזה:

• משה גושן-גוטשטיין, תחבירה ומילונה של הלשון העברית שבתחום השפעתה של הערבית, ירושלים תשי"ב
• חיים רבין, חקרי לשון, ירושלים תשנ"ט, עמ' 309–355
• גד בן-עמי צרפתי, מונחי המתמטיקה בספרות המדעית העברית של ימי-הביניים, ירושלים תשכ"ט
• חיים כהן, "העברית הרבנית והעברית הנורמטיבית", בתוך: לשוננו לעם נד, א (תשס"ג-תשס"ד), עמ' 35–46
• יהושע בלאו ויוסף יהלום, מפגשי עֵבֶר ועֲרָב, מצב המחקר של קשרי הערבית וספרותה עם הספרות העברית בימי הביניים, הוצאת מאגנס, 2022

דיבור:

• שלמה הרמתי, עברית שפה מדוברת, אוניברסיטה משודרת, תש"ס
• שלמה הרמתי, סוד שיח, הוצאת ירון גולן, 1992.

קישורים חיצוניים

• עברית בגלות ולשון ימי הביניים, באתר מט"ח
• לשון הגלות, באתר "השפה העברית"
• רן לוי, ההיסטוריה של השפה העברית, באתר עושים היסטוריה (טקסט ושמע)
• שירי תפילה בסגנון מליצי, באתר דעת
• Hebrew in Christian manuscripts of the early Middle Ages, הספרייה הבריטית.