אונאה

אונאת ממון
(מקורות עיקריים)

מקרא	ויקרא, כ"ה, י"ד
משנה	משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ד'
משנה תורה	ספר קנין, הלכות מכירה, פרק י"ב
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן רכ"ז
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך, מצווה של"ז

בהלכה ובמשפט העברי, אונאה (או אונאת ממון) היא עסקה שבה קיים פער בין מחיר העסקה למחיר השוק, ושבוצעה תוך כדי ניצול חוסר הידיעה של המפסיד. איסור אונאת ממון הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות. בנוסף ישנו דין המסדיר את הסעדים במקרה של אונאת ממון.

מקור הדין

בפרשת היובל בספר ויקרא נאמר:

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו

— ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י"ד

על פי התורה קרקע בארץ ישראל אינה נמכרת לצמיתות, אלא חוזרת לבעלים הראשון בשנת היובל, ועל כן שווי מחיר הקרקע אמור לשקף את פוטנציאל הפירות שאפשר לגדל בה עד שנת היובל (אז תחזור לבעליה). בפסוק זה התורה מזהירה את המוכר לבל ימכור את הקרקע ביותר משווי זה.

אולם, לאור הסתירה בין איסור האונאה שמוזכר בתורה ביחס לעסקת מכירת קרקע לבין פסיקת ההלכה המקובלת בתלמוד שאין אונאה בקרקעות, חילק הרמב"ן בין האיסור ההלכתי על אונאה שחל מדאורייתא, לבין חובת הפיצויים שתיקנו חכמים על המאנה. לאור חלוקה זו יוצא שאף במקרים שבהם אין חובת פיצויים (למשל אם ההפרש הוא פחות משווה פרוטה, או שהעסקה נעשתה בקרקעות) יחול איסור אונאה. כנראה בעקבות התפיסה המנתקת בין האיסור לדין הממוני, פסק רבינו חננאל בסוגיה כדעת האמורא רב משום שהלכה כמותו באיסורים.

פוסקים אחרים חלקו על כך, והסבירו שאין לנתק בין הדין הממוני לבין איסור האונאה, ויש אף שסברו שמכירה במחיר מופקע לא תושלם מבחינה משפטית, עד שיעבור פרק הזמן שבו יוכל המתאנה לתבוע את הפער. כנגד דעת האוסרים על אונאה אף כאשר הפער נמוך מפרוטה, יש שכתבו שפערי מחירים שונים זו למעשה דרך השוק ולכן לא ניתן לקרוא לעסקאות הללו אונאה.

טעם הדין

בנוגע לטעם המצווה כתב מחבר ספר החינוך:

שורש המצוה ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב דין הוא שייכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר, ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים, גם אחרים לא יונו אותו. ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב ביישובו של עולם, והשם ברוך הוא לָשֶבֶת יְצָרוֹ

איסור אונאה

דיני האונאה מחולקים לשני סוגים כלליים, אונאת מחיר ואונאת מקח. הסוג הראשון נוגע למכירת מוצר במחיר שונה מערכו בשוק, ואילו הסוג השני מתייחס למכירת המוצר במחיר המתאים, אך כאשר יש בו פגם או חיסרון.

בין האיסורים הנוגעים לאונאת מחיר ניתן למנות את האיסור להונות, שחל בין על הלקוח ובין על המוכר. בנוסף, על אף שדיני האונאה מושתתים על ניצול חוסר הידיעה חל איסור להונות אף את המומחה הבקיא בסוג הסחורה הנמכר. יש הסוברים שאף אם הלוקח מודע לפער המחירים הוא יוכל לתבוע את אונאתו, אולם אחרים חלקו על כך.

אונאת מקח יכולה לבוא לידי ביטוי במקרים שבהם קיים במוצר פגם שאינו נראה לעין, או כאשר המוכר הסתיר פרטים על מגרעותיו, או מסר מידע שגוי ללוקח.

אין מלקות על איסור אונאה מאחר שניתן לתקן את המעוות באמצעות השבת סכום האונאה ('לאו הניתן להשבה').

סוגי האונאה

בתלמוד נקבעו דינים שונים בהתאם לשיעור הפער בין מחיר השוק למחיר העסקה, וכן נפסק בשולחן ערוך (חו"מ רכז, ב-ד):

כמה תהיה אונאה ויהיה חייב להשיב שתות בשוה כיצד הרי שמכר שוה שש בחמש או שוה שבע בשש או שוה חמש בשש או שוה שש בשבע ה"ז אונאה ונקנה המקח וחייב המאנה לשלם האונאה ולהחזירה כולה למתאנה.

הייתה האונאה פחות מזה בכל שהוא כגון שמכר שוה שבעים בששים ופרוטה אינו חייב להחזיר כלום שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו:

הייתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל אבל המאנה אינו יכול לחזור אם רצה זה וקבל.

כלומר:

בפער של פחות משישית - העסקה תקפה כפי שהיא.

בפער של שישית בדיוק - פיצוי, קרי, המתאנה יוכל לתבוע את הפער, והעסקה תקפה.

בפער של יותר משישית - המתאנה יוכל לתבוע את ביטול העסקה.

לגבי מקרה בו המתאנה רוצה לקיים את המקח ואילו והמונה רוצה לבטלו נחלקו הדעות: יש הסבורים כי המקח אינו מתבטל ויש הסבורים שהוא מתבטל (שם, ד).

סוגי אונאת ממון לפי המשפט החילוני

אי עמידה בהתחייבויות(אי עמידה בחוזה)

חוסר יושר והגינות בין בעלי עניין

פרסום מטעה

אונאה - פער של שישית

לדעת רש"י המתאנה יכול לתבוע את הפער אבל לא לבטל את העסקה, והקניין יוותר על כנו. רבינו תם טען לאור סוגיית הגמרא שאמנם יש למתאנה אפשרות לתבוע את המקח, אבל גם זכות לבטל את הקניין אם ירצה. להלכה פסק הררמב"ם כדעת רש"י שהמקח נקנה והמאנה יתחייב לשלם את מלוא הפער למתאנה. כלומר, במקרי אונאה המוכר למעשה מתחייב בעסקה שלא הסכים לה כלל.

מחילה - פער הנמוך משישית

הגמרא (ב"מ נ, ב) הביאה את פסיקתו של רבא ש"פחות משתות נקנה מקח", ופירשו רבינו חננאל ורש"י שמשמעות הדבר היא שכבר ברגע המכירה המפסיד למעשה מוחל ומקבל על עצמו את הפער. הריטב"א הדגיש שכוונת הגמרא היא אף למקרים שבהם המוכר והקונה לא הדגישו והבהירו שלא מדובר כאן באונאה ועדיין לא יוכל המתאנה לתבוע דבר. דבר זה מתיישב היטב עם דברי רש"י והרא"ש שמדובר בטווח הטעות הסביר ולכן אנשים שמבצעים עסקאות למעשה מוכנים מראש למחול בשיעור זה. אולם יש שבכל זאת אמרו שגם אונאה בשיעור זה אסורה.

להלכה נפסק ברמב"ם ובשו"ע שבמקרים כאלו שהפער בין המחיר בשוק לבין המחיר בעסקה פחות משתות המאנה לא חייב להחזיר כלום משום שדרך הכל למחול בו. בערוך השולחן כתב שבמקום שבו הפער קטן משתות אלא שמדובר במוצר בעל מחיר קבוע וידוע, עדיין יחולו דיני אונאה, ולאחר מכן כתב שכאשר למוצר אין מחיר מוגדר אלא כל מוכר מבקש סכום שונה לא תהיה כאן אונאה. בשו"ע הרב כתב, בעקבות הרא"ש שכאשר הפער במחיר בולט כ"כ שברור שהמוכר מודע אליו, אין צורך לציין זאת בפניו והדבר חשוב כמחילה ממש.

ביטול מקח - פער שעולה על שישית

רש"י הלך כפשט דבריו של רבא וכתב שבמקרה של ביטול מקח, שני הצדדים יכולים לחזור בהם. בעל המאור חלק על כך וכתב שהאמירה ששני הצדדים יכולים לחזור בהם מהמקח היא רק לדעת רבי, ואין הלכה כמותו, אלא רק הלוקח יכול לבטל את המקח. המחנה אפרים טען שקיימת מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש בשאלה האם המאנה יכול לחזור בו בכל מקרה שבו המתאנה יכול, או שהוא תלוי בכך שהמתאנה יתבע אותו. לדבריו, השאלה נובעת ממחלוקת הראשונים האם המקח מתבטל מעצמו או שרק קיימת אפשרות חיצונית לבטלו וכן מהדיון בשאלה האם כאשר המתאנה לא תבע את האונאה בתוך הזמן הנקוב הוא בעצם הסכים לקניין מכאן ולהבא או שמתברר למפרע שמשעת המכירה הוא הסכים לפער במחיר. הרמ"א צמצם את האפשרות של המוכר לבטל את המקח, וכתב שהמכירה לא תבוטל אף במקרים שבהם עבר פרק הזמן המוגבל או שהוא נתרצה בעסקה שנעשתה.

קביעת שיעור הפער

טעם שיעור שישית

בתלמוד אמרו כי שיעור ההונאה הוא 'שתות' (שישית, עיין להלן), אך בתורה לא התפרש שיעור מסוים לשיעור ההונאה. מבין המפרשים יש הסוברים כי שיעור זה הוא הלכה למשה מסיני^{[דרוש מקור]}, ויש הסוברים כי זו אחת מן הקביעות הפסיכולוגיות-מציאותיות של חז"ל, שהעריכו כי שיעור של שישית הוא הגבול שעד אליו הקונה או המוכר הממוצע מוכן למחול.

יש שהסבירו^{[דרוש מקור]} דבר זה על פי המציאות בימי חכמי התלמוד, שבה המטבעות היו מתחלקים ל-6; וכך, פחות משישית המטבע הייתה נמחלת מכיוון שלא היה בנמצא מטבע מיוחד להחזרת העודף.

אחרים טענו שמקור הדבר הוא בעסקאות הקרקע שנמכרת למספר שנים, אך לאחר כל שש שנות עבודה נדרש הבעלים לחדול מעבודות הקרקע בשל שנת השמיטה.

בדרך הרמז יש שהצביעו על כך שסופי התיבות בפסוק "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך" (ויקרא כה, יז) הם "שתות", היינו 'שישית' בארמית (המונח המקובל בשיח התלמודי).

חישוב השישית

החישוב של שישית נעשה על ערך הטובין שבעסקה ועל הכספים ששולמו גם כלפי הקונה וגם כלפי המוכר. לדוגמה אם נמכרה סחורה ששוויה שש מאות שקלים בחמש מאות שקלים, על הקונה להחזיר מאה שקלים למוכר. אם היא נמכרה בשבע מאות שקלים, על המוכר להחזיר לקונה מאה שקלים. באופן דומה יוחזר כסף על עסקה בסכום של שש מאות שקלים כאשר ערך הסחורה היא בפועל שבע מאות שקלים או חמש מאות שקלים.

מדיני אונאה

אונאה קיימת לשני הצדדים, דהיינו - אם הקונה קנה במחיר נמוך מדי, או שהמוכר מכר במחיר גבוה מדי.

שיעור הזמן שאפשר לבטל את המקח

לקונה יש זמן מוגבל לתבוע את המוכר על אונאה - הזמן שדרוש ללכת למומחה כדי שזה יישום את הערך האמיתי של החפץ. לעומת זאת, למוכר קיימת הזכות לתבוע את אונאתו לעולם, משום שהחפץ אינו בידו וממילא אינו יכול ללכת למומחה (הקביעה התלמודית, במסכת בבא מציעא, "מוכר - לעולם חוזר" התגלגלה לביטוי טעות - לעולם חוזר). דין זה אינו אמור במקרה בו שער השוק של החפץ ידוע, שכן אז יש באפשרות המוכר לברר את שווי החפץ. כמו כן, אם נודע ששתק המוכר ומחל על האונאה אין הוא יכול עוד לתבוע את ביטול המקח.

המאנה את חברו חייב להחזיר רק אם שיעור האונאה עולה על פרוטה (ערך המטבע הקטן ביותר בהלכה); פחות מכך, אין הוא חייב להחזיר. עם זאת, הרא"ש מסתפק האם המאנה במקרה זה עבר על הלאו של 'לא תונו' - שכן מחד, זהו דרך המקח והממכר, והרי אין אפשרות להעמיד את המחיר בדיוק על השווי ועל כן קיימת המחילה, או שמא המחילה היא רק לאחר מעשה, אבל סוף סוף איסור מן התורה יש כאן.

קונה המתנה תנאי טרם הקניין שהוא מוכן לקנות את החפץ אף אם יש בו אונאה, אין תנאו קיים ויכול לתבוע את כספו. אולם המפרש את אחוז האונאה אותו מכון הוא לקבל הרי שמחל ותנאו קיים.

קביעת מחיר השוק

בנוגע לאופן קביעת שער השוק למוצרים השונים הציעו פוסקי ההלכה מספר שיטות -

א. ממוצע המחירים באותו מקום שבו נערכה העסקה;

ב. חציון המחירים באותו המקום;

ג. חציון המחירים ביחס לעסקאות שנעשו על אותו המוצר;

ד. קביעת המחיר הנמוך ביותר כשער השוק, שכל חריגה משמעותית ממנו תיחשב לאונאה.

מקרים בהם אין אונאה

• במקרה ששער השוק השתנה לאחר המכירה ומפני כך רוצה אחד הצדדים לחזור בו.
• במקרה שהמוכר מכר בזול משום שהיה דחוק וזקוק למזומנים.
• בקניין חליפין של כלים ובהמות, שבו התמורה אינה מטבע אלא חפץ אחר אין אונאה, מכיוון שכל אחד רוצה בחפץ שאותו הוא קונה ומוכן לשלם או למכור אותו אף שלא בשוויו הריאלי; עם זאת, בחליפין של פירות בפירות יש אונאה.
• במקרה בו אדם מכר את כלי ביתו וקיבל עבורם מחיר גבוה מכדי שוויים הריאלי, מכיוון שלולא המחיר הגבוה לא היה מסכים למוכרם. ישנה מחלוקת האם הדברים אמורים רק לגבי אונאה בשיעור של שישית בדיוק, או אף לגבי באונאה ביותר משישית.
• במקרה של "הנושא ונותן באמונה", דהיינו שהקונה מאמין לסוחר על פי אמירתו באיזה סכום קנה את הסחורה.
• בקרקעות, עבדים, שטרי חוב והקדש אין אונאה. ויש אומרים שכל זה עד הפרש של חצי מהשווי, אבל לא ביותר מכך.

ראו גם

• אונאת דברים
• אונאת הגר

לקריאה נוספת

• שולחן ערוך חושן משפט סימנים רכז-רמ.
• הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, "שער, מחירים ואונאה", כתר - מחקרים בכלכלה ומשפט על פי ההלכה ד.
• פרופ' בני פורת, "דין הונאת מחיר - יסודותיו, עקרונותיו וערכיו", כתר - מחקרים בכלכלה ומשפט על פי ההלכה ד.
• מאיר ברכפלד, 'משנת הונאה לאור הכלכלה והמסחר - דרוש וקבל שכר או הלכה למעשה?', היגיון ד, ירושלים תשנ"ז.
• נחום רקובר, "המסחר במשפט העברי", ירושלים תשמ"ח, שער ראשון, פרק ראשון - הונאה במחיר
• ארז אדלר, "אונאה בעידן העסקאות באינטרנט", תחומין מב

קישורים חיצוניים

• הערך "אונאה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• אונאה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הערך "אונאה (ממון)", באתר ויקישיבה (מתוך הספר קובץ יסודות וחקירות השלם)
• עדיאל זמרן, אונאה, בארכיון האינטרנט (מתוך אתר ישיבת הר עציון)
• מאמרים בנושא אונאה, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.