אורה נמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורה נמיר
תאריך לידה 1 בספטמבר 1930
ממשלות 25, 26
כנסות 813
סיעה המערך, העבודה
תפקידים בולטים

אורה נמיר (נולדה ב-1 בספטמבר 1930) היא חברת הכנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה ושרה בממשלות ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמיר נולדה בחדרה למרים טיכטנברג, מהעיר זדולבונוב, ופנחס טויב, מהעיר קובל. בהיותה בת שש עברה עם הוריה להתיישב במושב חוגלה, שם גדלה והתחנכה. במלחמת העצמאות שירתה כקצינה. היא סיימה את סמינר לוינסקי למורים, ולאחר מכן למדה לימודים קלאסיים וספרות אנגלית בהאנטר קולג' בניו יורק.

בכנסת השנייה (1951–1955) הייתה מזכירת סיעת מפא"י והנהלת הקואליציה. לאחר מכן שימשה כמזכירה במשלחת ישראל לאו"ם. בשנים 19671979 כיהנה כמזכ"ל "נעמ"ת" בתל אביב וכחברה במזכירות הארצית של הארגון עד 1974.

בשנת 1974 נבחרה נמיר לכהן כחברת הכנסת, תפקיד אותו מילאה ברציפות עד שנת 1996, מטעם המערך ומפלגת העבודה. בדצמבר 1975 מונתה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ליו"ר הוועדה לבדיקת מעמד האישה בישראל‏[1] והוציאה את הדו"ח הראשון בנושא זה אשר התפרסם בפברואר 1978 תחת הכותרת "צוותי הוועדה למעמד האשה - דיונים וממצאים"‏[2]. אחת ההמלצות המרכזיות בדו"ח הייתה להקים רשות ממלכתית למעקב אחר מעמד האשה, המלצה שלא יושמה. המלצות אחרות היו לחוקק את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, לשריין לנשים 25% מהמקומות בכנסת, לפתוח לנשים את כל התפקידים בצה"ל שאינם תפקידי לחימה, הפעלת יום חינוך ארוך וחינוך חובה מגיל 3, והיענקת הטבות למשפחות חד הוריות.

בכנסות ה-9 וה-10 שימשה נמיר בתפקיד יו"ר ועדת החינוך והתרבות של הכנסת ובכנסות ה-11 וה-12 שימשה כיו"ר ועדת העבודה והרווחה. במסגרת תפקידה זה הוציאה את חברי הוועדה לסיורים רבים במפעלי התעשייה השונים, על מנת שיוכלו להיווכח בתנאי העסקת העובדים ושידברו ישירות עם ציבור הפועלים.

לקראת הבחירות לכנסת ה-13 התמודדה נמיר על ראשות מפלגת העבודה מול יצחק רבין, שמעון פרס וישראל קיסר והגיעה למקום הרביעי בפריימריז. נמיר נבחרה בדירוג גבוה בפריימריז לקביעת הרשימה והייתה לאישה הבכירה במפלגה. בממשלת רבין השנייה (בשנים 19921996) כיהנה תחילה כשרה לאיכות הסביבה ולאחר כחמישה חודשים, בעקבות לחץ תקשורתי וציבורי בכך שאין שר במשרה מלאה במשרד העבודה והרווחה, מונתה על ידי רבין לתפקיד שרת העבודה והרווחה. כהונתה כשרה במשרד זה נחשבת עד היום כתקופה מוצלחת, שבה שופרו תנאי העובדים והמובטלים אולם מנגד, בתקופתה, הואץ ייבוא עובדים זרים לישראל, דבר שפגע במעמדו של העובד הישראלי. עם זאת יש לציין כי החלטה זו התקבלה למרות התנגדותה, אותה הביעה בהזדמנויות רבות.

בפריימריז של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת ה-14, דורגה במקום ה-13, הפסידה את תואר "האישה הבכירה" לדליה איציק וגם מערכת היחסים המעורערת בינה ובין יו"ר המפלגה, שמעון פרס, הביאו אותה לפרוש מהפוליטיקה. בין 1996 ל-2000 כיהנה כשגרירת ישראל בסין ושגרירה לא-תושבת במונגוליה. בתפקידה כשגרירה, קידמה מאוד את יחסי ישראל-סין והפכה לדמות ידועה מאוד בסין.

לקראת הבחירות לכנסת ה-16 הוצבה במקום החמישי, הסמלי בעיקרו, ברשימת עם אחד[3], ולא נבחרה לכנסת לאחר שהמפלגה זכתה ב-3 מנדטים.

היא עמדה בראש הוועד המנהל של מכון אבשלום.

נמיר היא אלמנתו של מרדכי נמיר (נמירובסקי), ראש עיריית תל אביב. היא מתגוררת שנים רבות בתל אביב, על גבול דרך נמיר הקרויה על שמו של בעלה המנוח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


שרים להגנת הסביבה בממשלות ישראל

רוני מילוא | רפאל אדרי | יצחק שמיר | אורה נמיר | יוסי שריד | רפאל איתן | דליה איציק | צחי הנגבי | יהודית נאות | אילן שלגי | שלום שמחון | גדעון עזרא | גלעד ארדן | עמיר פרץ