אורה נמיר
| אורה נמיר | ||
|---|---|---|
|
||
| תאריך לידה | 1 בספטמבר 1930 | |
| ממשלות | 25, 26 | |
| כנסות | 8 – 13 | |
| סיעות | המערך, העבודה | |
| תפקידים בולטים |
|
|
אורה נמיר (נולדה ב-1 בספטמבר 1930) היא חברת הכנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה ושרה בממשלות רבין ופרס בכנסת ה-13.
[עריכה] ביוגרפיה
נמיר נולדה בחדרה למרים טיכטנברג, מהעיר זדולבונוב, ופנחס טויב, מהעיר קובל שבווהלין. בהיותה בת שש עברה עם הוריה להתיישב במושב חוגלה, שם גדלה והתחנכה. במלחמת העצמאות שירתה כקצינה. היא סיימה את סמינר לוינסקי למורים, ולאחר מכן למדה לימודים קלאסיים וספרות אנגלית ב"האנטר קולג'" בניו יורק.
בכנסת השנייה (1951–1955) הייתה מזכירת סיעת מפא"י והנהלת הקואליציה. לאחר מכן שימשה כמזכירה במשלחת ישראל לאו"ם. בשנים 1967–1979 כיהנה כמזכ"ל "נעמ"ת" בתל אביב וכחברה במזכירות הארצית של הארגון עד 1974.
בשנת 1974 נבחרה נמיר לכהן כחברת הכנסת, תפקיד אותו מילאה ברציפות עד שנת 1996, מטעם המערך ומפלגת העבודה. ב-1975 מונתה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין לתפקיד יו"ר ועדת ראש הממשלה לבדיקת מעמד האישה בישראל והוציאה את הדו"ח הראשון בנושא זה אשר התפרסם בשנת 1978 תחת הכותרת "צוותי הוועדה למעמד האשה - דיונים וממצאים". אחת ההמלצות המרכזיות בדו"ח הייתה להקים ועדה בכנסת למעמד האישה, המלצה אשר יושמה בשנת 1992 על ידי חברתה לסיעה, יעל דיין.
בכנסות ה-9 וה-10 שימשה נמיר בתפקיד יו"ר ועדת החינוך והתרבות של הכנסת ובכנסות ה-11 וה-12 שימשה כיו"ר ועדת העבודה והרווחה. במסגרת תפקידה זה הוציאה את חברי הוועדה לסיורים רבים במפעלי התעשייה השונים, על מנת שיוכלו להיווכח בתנאי העסקת העובדים ושידברו ישירות עם ציבור הפועלים.
לקראת הבחירות לכנסת ה-13 התמודדה נמיר על ראשות מפלגת העבודה מול יצחק רבין, שמעון פרס וישראל קיסר והגיעה למקום הרביעי בפריימריז. נמיר נבחרה בדירוג גבוה בפריימריז לקביעת הרשימה והייתה לאישה הבכירה במפלגה. בממשלת רבין השנייה (בשנים 1992–1996) כיהנה תחילה כשרה לאיכות הסביבה ולאחר כחמישה חודשים, בעקבות לחץ תקשורתי וציבורי בכך שאין שר במשרה מלאה במשרד העבודה והרווחה, מונתה על ידי רבין לתפקיד שרת העבודה והרווחה. כהונתה כשרה במשרד זה נחשבת עד היום כתקופה מוצלחת, שבה שופרו תנאי העובדים והמובטלים אולם מנגד, בתקופתה, הואץ ייבוא עובדים זרים לישראל, דבר שפגע במעמדו של העובד הישראלי.
בפריימריז של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת ה-14, דורגה במקום ה-13, הפסידה את תואר "האישה הבכירה" לדליה איציק וגם מערכת היחסים המעורערת בינה ובין יו"ר המפלגה, שמעון פרס, הביאו אותה לפרוש מהפוליטיקה. בין 1996 ל-2000 כיהנה כשגרירת ישראל בסין ושגרירה לא-תושבת במונגוליה. בתפקידה כשגרירה, קידמה מאוד את יחסי ישראל-סין והפכה לדמות ידועה מאוד בסין.
לקראת הבחירות לכנסת ה-16 הוצבה במקום החמישי, הסמלי בעיקרו, ברשימת עם אחד[1], ולא נבחרה לכנסת לאחר שהמפלגה זכתה ב-3 מנדטים.
היא עמדה בראש הוועד המנהל של מכון אבשלום.
נמיר היא אלמנתו של מרדכי נמיר (נמירובסקי), ראש עיריית תל אביב. היא מתגוררת שנים רבות בתל אביב, על גבול דרך נמיר הקרויה על שמו של בעלה המנוח.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אורה נמיר, באתר הכנסת
- אליס שלוי, אורה נמיר, ב-Jewish Women Encyclopedia (באנגלית)
- משפחת טויב מאיר, משפחת אביה של נמיר, באתר ארגון יוצאי קובל
[עריכה] הערות שוליים
- ^ סמדר שילוני, "עם אחד" הציגה את רשימתה; נמיר במקום חמישי, באתר ynet, 11 בדצמבר 2002
| שרים להגנת הסביבה בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
|
| שרי הסעד, העבודה והרווחה בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
|
| יושבי ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת | ||
|---|---|---|
|
| יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת | ||
|---|---|---|
| יושבי ראש ועדת העבודה (1949 - 1977): |
עקיבא גוברין, פנחס לבון | עקיבא גוברין | משה ברעם, עקיבא גוברין | משה ארם, משה ברעם | שושנה ארבלי-אלמוזלינו |
|
| יושבי ראש ועדת השירותים הציבוריים (1949 - 1977): |
אברהם רקנטי | בנימין אבניאל, אריה אלטמן | משה ארם | נחום ניר-רפאלקס | שלמה רוזן | חייקה גרוסמן-אורקין |
|
| יושבי ראש ועדת העבודה והרווחה (1977 - 1999): | ||
| יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות (מ-1999): |
דוד טל, יאיר פרץ | שאול יהלום, חיים כץ | שאול יהלום | יצחק גלנטי, משה שרוני | חיים כץ |
|
