היסטוריה של שווייץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Civil Ensign of Switzerland.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של שווייץ

שווייץ עד לתקופה הרומית (עד -15)

שווייץ בתקופה הרומית (-15 עד 401)

שווייץ בימי הביניים (401 עד 1291)

הקונפדרציה השווייצרית הישנה (1291 עד 1648)

המשטר הישן (1648 עד 1798)

הרפובליקה ההלווטית (1798 עד 1803)

שווייץ במאה ה-19 (1803 עד 1914)

שווייץ במלחמות העולם (1914 עד 1945)

שווייץ לאחר מלחמת העולם השנייה (1945 עד הלום)

שווייץ
הגיבור האגדי השווייצי וילהלם טל והמושל האוסטרי העריץ הרמן גסלר, באיור מן המאה ה-19. זהותה הנפרדת של שווייץ כיחידה מדינית נפרדת התגבשה ב-1291, ולאחריה באה ההתקוממות כנגד השלטון הזר, בה היה טל מעורב, על פי האגדה

ראשית ההיסטוריה של שווייץ באלף השני לפני ספירת הנוצרים, עת התיישבו באזור שבטים קלטים. שווייץ היא מולדת ההלווטים, שבט קלטי קדום, אך על אף שהיסוד הקלטי הקדום לא נעלם, ועדיין ישנם מספר עשרות אלפי דוברי רומאנש (שפה מקומית המהווה כנראה וולגריזציה של השפה הלטינית), אותה רכשו הקלטים תושבי האזור בתקופת האימפריה הרומית, עברה שווייץ בימי הביניים גל של כיבושים בידי שבטים גרמניים, האלמאנים, ולאחריהם הבורגונדים, ושבטים אחרים.

ההיסטוריה של שווייץ המודרנית מתחילה ב-1848, המועד שבו קיבלה שווייץ חוקה המבססת אותה כמדינה פדרלית המורכבת מקנטונים עצמאים יחסית, חלקם היו מאוגדים בקונפדרציה כ-700 שנה לפני קבלת החוקה הפדרלית, איגוד שהיה אחת הרפובליקות הוותיקות בעולם. האיגוד נוצר ב-1291 לאחר כריתת "ברית נצחית להגנה הדדית" נגד שלטון דוכס אוסטריה, מועד שלפניו השתייך האזור שבו מצויה כיום שווייץ לאימפריה הרומית הקדושה.

שווייץ ידועה כמדינה בעלת מסורת של נייטרליות, שהביאה להיותה מדינה משגשגת ודמוקרטית בלב אירופה, שעה שמדינות אחרות סבלו מחורבן והרס בשתי מלחמות העולם.

התקופה הפרהיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת גליה בשנת 58 לפני הספירה. מיקומם של ההלווטים מצפון להרי האלפים ולפרובינקיה גליה קיסאלפינה

ממצאים ארכאולוגיים מראים כי ציידים-לקטים קדמונים התיישבו בשפלה שמצפון להרי האלפים עוד בסוף תקופת האבן הקדומה. משהגיעה תקופת האבן החדשה היה האזור מיושב בצפיפות יחסית. שרידים של בתי כלונסאות מתקופת הנחושת, המתוארכים לשנת 3800 לפנה"ס נמצאו לחופי אגמים רבים.‏[1] בשנת 1500 לפנה"ס לערך, החלו הקלטים להתיישב באזור, וביניהם שבט ההלווטים במערב,‏[2] ושבט הרטים במזרח.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שווייץ עד לכיבוש הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלווטים

בשנת 107 לפנה"ס פלשו לאזור שבטי הקימברים והטווטונים.‏[3] שבטים אלו הנחילו לרומים מספר תבוסות צבאיות, ואף פלשו לאיטליה כשהם מתוגברים בלוחמים הלווטים שנספחו אליהם. לאחר שהוכו על ידי גאיוס מריוס בשנת 101 לפנה"ס, שבו הקימברים והטווטונים למקומות מוצאם.

בשנת 58 לפנה"ס ניסו ההלווטים, בלחץ השבטים הגרמנים, לפלוש לגאליה, בהנהגת מנהיגיהם אורגטוריקס ודיוויקו אך הובסו על ידי יוליוס קיסר[4] בקרב ביבראקטה, ושבו למקומות מוצאם, כשהם מובסים וכנועים. בשנת 15 לפנה"ס הכניע טיבריוס את הרטים,‏[5] וארצם הפכה לפרובינקיה בשם רטיה.‏[6]

אזור האלפים הפך לחלק מהאימפריה הרומית ותושביו קיבלו על עצמם את התרבות הרומית במהלך המאות הבאות.‏[7][8][9]

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שווייץ בתקופה הרומית
אמפיתיאטרון רומי משוחזר בעיר הרומית אוגוסטה ראוריקה, ליד בזל של היום

בתקופה הרומית היה השטח הקרוי כיום "שווייץ" מחולק בין כמה פרובינקיות. עיקרו של השטח היה שייך לפרובינקיה גרמניה עילית. המזרח היה שייך לפרובינקיה רטיה. מרכז השלטון הרומי היה בעיר אוונש שבקנטון וו. התושבים הקלטים קיבלו על עצמם את התרבות הרומית ואת מנהגי הרומים‏[7][8][9], ובבוא היום גם את הנצרות. הבישופויות הנוצריות הראשונות נוסדו במהלך המאה ה-4 לספירה.‏[10]

בשנת 260 פלשו לאזור השבטים האלמנים,‏[11] אירוע שהפך את שטחה של שווייץ לגבול האימפריה למשך כמאה וחמישים שנה. בשנת 401 נאלצו הרומים להסיג את חייליהם מהאזור, בשל לחצן של פלישות האוסטרוגותים. בשנת 406 כבשו האלמנים את צפונה של שווייץ, ולאחריהם הבורגונדים שכבשו את דרום שווייץ ומערבה.‏[11][12] האוכלוסייה הקלטית לא הושמדה כליל. שרידים ממנה נותרו באזורי ההרים. כיום ישנם מספר עשרות אלפי דוברי רומאנש, שפה מקומית המהווה כנראה וולגריזציה של השפה הלטינית[13], אותה רכשו הקלטים תושבי האזור בתקופת האימפריה הרומית. דוברי הרומאנש, הקרויים רטו-רומאנים, הינם צאצאי ההלווטים והרטים הקדמונים שעברו רומאניזציה, מרוכזים בקנטון גראובינדן ומהווים כאחוז מאוכלוסיית שווייץ המודרנית. קרובים אליהם מבחינה אתנית דוברי הלדינית החיים בדרום טירול.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שווייץ בימי הביניים

ימי הביניים המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 534 כבשו הפרנקים את ממלכת הבורגונדים, ובשנת 536 נכבשה על ידי הפרנקים אף ממלכת האלמנים. תחת שלטון הבורגונדים והאלמנים נותרו באזור אך איים בודדים של הנצרות, אך במהלך המאה ה-6 והמאה ה-7, ובהדרכת נזירים שהגיעו מאירלנד, קיבלה על עצמה ממלכת הפרנקים את הנצרות.‏[2]

לאחר מותו של קרל הגדול, חולקה מלכותו בין יורשיו לפי הסכמה שכונתה חוזה ורדן, אליה הגיעו בשנת 843. על פי החוזה קיבל לודוויג הגרמני את מזרחה של שווייץ ואת מערבה קיבל לותאר.‏[11] בשנת 879 סופח חלק מדרום המדינה על ידי לומברדיה כחלק מממלכת איטליה (אשר שלטה באזור עד 950) וב-888 השתלט מלך בורגונדיה (אשר שלטה באזור עד 1032) רודולף הראשון, מלך בורגונדיה על חלק ניכר מן השטחים שנמסרו ללותאר במערב שווייץ. חלוקות אלו משפיעות על אופייה האתני של שווייץ עד ימינו, לחלוקתה לאזורים דוברי צרפתית, גרמנית ואיטלקית, כאשר יסוד "רטו רומאני" מסוים נותר בעל זהות ייחודית משלו, ודובר את שפת הרומאנש, וזאת במיוחד בקנטון גראובינדן.‏[11]

המאה ה-9 והמאה ה-10 היו תקופה של שינויים בשווייץ. המדיארים פלשו למדינה ובזזו את בזל ב-917 ואת סנט גלן ב-926. רק לאחר ניצחון הקיסר אוטו הראשון בקרב במישור לך (לכפלד) בשנת 955 גורשו המדיארים מאדמת שווייץ. בתקופה זו, של התערערות השלטון המרכזי, חלה עלייה בכוחם של המנזרים.‏[14] כמה מהם היו כמעט לערי מדינה, ונהנו מאוטונומיה (ציריך, סנט גלן, ריינאו ורייכנאו) המאה ה-10 ראתה תהליך של איחוד הטריטוריות השונות בשווייץ, תחת ריבונות האימפריה הרומית הקדושה.‏[4] התהליך הושלם בשנת 1033 כאשר עם מות דוכס בורגונדיה רודולף השלישי ירש אותו הקיסר קונרד השני, ובכך הושלמה העברת כל שטחי שווייץ לריבונות האימפריה.

שלטון האימפריה הרומית הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-11 הייתה עת של שינויים, עת של מאבק מדיני ודתי בין הסמכות החילונית, אותה גילם קיסר האימפריה הרומית הקדושה ובין האפיפיור שטען לסמכות הן בעניינים שבין האדם לבוראו, והן בענייני השלטון הארצי. בשנת 1077 הגיע מאבק זה לשיא, כאשר החרים האפיפיור גריגוריוס השביעי את היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. את המאבק ניצל קרובו של היינריך, הדוכס רודולף מריינפלד הכריז על עצמו כקיסר שכנגד, המכונה רודולף הרביעי. שני הצדדים הניצים ביקשו את תמיכת תושבי הערים במאבקם, והערים ניצלו זאת על מנת לצבור כוח ואוטונומיה, בשנים אלו הונחו גם יסודות המשטר הפאודלי בשווייץ, וכתוצאה מכך, שליטים מקומיים רכשו עוצמה וחשיבות הרבה מעבר לזו של השלטון המרכזי.‏[11]

לאחר מות רודולף מריינפלד בשנת 1080, העניק הקיסר היינריך הרביעי את נחלות אלמאניה לרוזן פרידריך משטאופן, אב בית הוהנשטאופן. נחלות אלו כללו את מעברי האלפים, ובמיוחד מעבר סנקט גוטהרד רב החשיבות.

במהלך המאה ה-12 היו חלקי בורגונדיה שמהווים את החלק המערבי של שווייץ כיום, נחלתם של דוכסי זאהרינגן. אלו ייסדו ערים רבות. בשנת 1157 נוסדה פריבור, וברן בשנת 1191. עם מותו של הדוכס ברכטולד התשיעי, בשנת 1218 תמה שושלת זאהרינגן.‏[14] הערים שנוסדו רכשו בינתיים עוצמה ועצמאות, והיו לערי מדינה, שכפיפותם לאימפריה הרומית הקדושה הייתה לרוב אך להלכה ולא למעשה. מעמד זה כונה "reichsfrei", חופשי מעול הקיסרות. גם הערים שבשלטון הוהנשטאופן רכשו מעמד זה. אורי ושוויץ קיבלו את מעמד "רייכספריי" בשנים 1231 ו-1240. מנזרים רבים קיבלו אף הם מעמד זה.‏[14]

בשנת 1218 מסר הקיסר פרידריך השני חלקים נרחבים מהטריטוריות שמדרום לנהר הריין לשליטת בית הבסבורג, ובכך סייע לעליית שושלת זו לעמדה של כוח.‏[14] רודולף הראשון מהבסבורג שהפך להיות הקיסר ב-1273 ביטל למעשה את מעמד ה"רייכפסריי" של "הקנטונים המיוערים" - אורי, שוויץ ואונטרוולדן (קנטון הכולל את הקנטונים המודרניים אובוולדן ונידוולדן), ושלל את עצמאותם.‏[2] קנטונים אלו, שעד אז נהנו מעצמאות מלאה כמעט, לא הסכימו לשלטונו הישיר של הקיסר, ודרשו להכיר בו רק כסמכות עליונה וערטילאית. מותו של רודולף, בשנת 1291, היווה נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה השווייצית.‏[4]

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונפדרציה הישנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקונפדרציה השווייצרית הישנה

התהוות הקונפדרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב מורגרטן, 1315

ב-1291 קשרו תושבי מחוזות אורי, שוויץ ואונטרוולדן כנגד שלטון בית הבסבורג. האיחוד בין שלושה מחוזות אלו הפך לגלעין הקונפדרציה השווייצית הישנה.‏[4] המסמך המצהיר על האיחוד, האמנה הפדרלית, נכתב כפי הנראה לאחר מעשה, במהלך המאה ה-14. תחילתה של הברית צנועה. הצדדים לה התחייבו להגן זה על זה מפני בית הבסבורג, וליישב את הסכסוכים בינם ובין עצמם באמצעות בוררות של שופטים מקומיים בלבד. ככל שהתקדם המאבק רכשו המעורבים בו תודעה של לאומיות נפרדת, והברית כונתה "ברית נצחית". מאבק זה כנגד בית הבסבורג הוליד את אגדת וילהלם טל, הקשת האמיץ שלחם כנגד המושל האכזר מטעם הבסבורג הרמן גסלר, שאת סיפורו הנציח במאה התשע עשרה במחזה המחזאי והמשורר הגרמני פרידריך שילר.‏[15]

ב-1315 הנחילו צבאות הברית מפלה ראשונה לבית הבסבורג בקרב מורגרטן, וזכו בכמה שנים של עצמאות.‏[16][11] בעקבות בקרב זה, הוכרזה שביתת נשק לשבעים שנה.‏[11] בשנים אלו, הצטרפו אל גלעין "הקנטונים המיוערים" ערים נוספות. ב-1332 הצטרפה לוצרן לברית,‏[17][16] ולאחריה ב-1351 ציריך,‏[14] ב-1352 גלרוס[16] וצוג וב-1353 ברן.‏[16] מחוזות וערי מדינה אלו היו ל"קונפדרציה השווייצרית" של שמונה מדינות, שהמשיכה כמסגרת מדינית עד המאה ה-15. בקרב זמפאך, ב-1386 שבו כוחות הברית וניצחו את הצבא ההבסבורגי, שניסה לפלוש ללוצרן, בעקבות ניסיונה של להתפשט ולהרחיב את שטחי שלטונה.‏[18][14] בכל אותה העת נחשבה עדיין הברית לחלק מן האימפריה הרומית הקדושה.

ב-1440 גורשה ציריך, מן הברית בשל ויכוח עם יתר מדינות הברית על השליטה במחוז טוגנבורג. ניצחון יתר מדינות הברית על ציריך הוביל לשגשוג כלכלי ולעוצמה צבאית. נסיונו של שארל האמיץ דוכס בורגונדיה, לכפות את מרותו בשטחי שווייץ, נכשל לאחר סדרת קרבות בשנות ה-70 של המאה ה-15, כאשר באחרון שבהם, קרב ננסי ב-1477 נהרג הדוכס שארל עצמו.‏[19][20] ב-1499 ניצחו השווייצים את צבאו של מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, דבר שהביא להכרה סופית בעצמאותם, באירוע המכונה "שלום בזל".‏[20][21] בריתם של השווייצים עם האפיפיור הביאה לכך שב-1506 שכר האפיפיור יוליוס השני חיילים שווייצרים למשמרו האישי, מסורת הממשיכה מאז ועד היום. התפשטותה הטריטוריאלית של הפדרציה והשם שרכשו להם החיילים השווייצרים, הביאו להצטרפות קנטונים נוספים לברית. בשנת 1481 הצטרפו פריבור וזולותורן לברית, בשנת 1501 הצטרפו בזל ושפהאוזן, ובשנת 1513 הצטרף קנטון אפנצל. בנוסף לקנטונים היו לברית גם בעלי ברית עצמאיים, כגון ז'נבה וסנט גלן.‏[20] התבוסה כנגד הצרפתים בקרב מריניאנו ב-1515[22] הביאה שנה לאחר מכן לחתימת הסכם שלום עם צרפת ("שלום עולמים"), אשר במסגרתו שווייץ תתחייב שלא להילחם כנגד צרפת או לצד אויביה וצרפת תכיר בסיפוח שטחים נוספים אליה מאיטליה.‏[23]

במהלך התהוות הברית השווייצרית השתנה הרכב האוכלוסייה. הצמיתים הפיאודלים הפכו לאיכרים חופשיים ואזרחים. בערים, שהיו צנועות במונחים מודרניים (אוכלוסיית בזל מנתה באותה התקופה כ-10,000 תושבים), קיבלו התושבים אוטונומיה מוחלטת בניהול ענייניהם הפנימיים. בתחילת המאה ה-14 בעלי המלאכה בערים החלו להתארגן בגילדות, שרכשו עוצמה פוליטית. ערי הגילדות היו בעלות משטר דמוקרטי יחסית, ונשלטו על ידי מועצות נבחרות.

באזורים הכפריים נהנו האנשים מחירות מועטה יחסית, אך כמה מהשליטים הפיאודלים נהגו לפתח את יישוב אזורי הספר בהבטיחם חירויות פוליטיות למתיישבים.

על אף שהאזרחים העניים והעשירים נהנו מאותן החירויות, לא כל האזרחים היו שווים. המהגרים אל הערים או הכפרים לא נהנו מזכויות אזרח, ובאזורים הכפריים היה עליהם לשלם על השימוש באדמות הכלל. אנשים אלו רכשו זכויות רק עם קבלת מעמד אזרח, שהיה תלוי בעושרם, אך גם בכמות הזמן ששהו במקום שאת אזרחותו ביקשו.

הערים נטו להרחיב את תחומיהן ולשלוט באזורים הכפריים, שבהם היו תלויים, אם בשימוש בכוח צבאי, ואם, לעתים יותר קרובות, בשימוש בכוח כלכלי, או בהבטיחן מעמד אזרח לתושבי האזור, שהיה משחרר אותם מחובותיהם כצמיתים.

בזל הפכה למרכז החינוך והמדעים במהלך החצי השני של המאה ה-15. בעיר נוסדה אוניברסיטה בשנת 1460, שמשכה מלומדים בעלי שם עולמי כארסמוס ופרצלסוס.

במהלך המאה ה-15 גדלה אוכלוסיית הקנטונים מ-600,000 נפשות ל-800,000 נפשות. באזורים ההרריים, בהם התנובה החקלאית נמוכה, חלה התרכזות בייצור גבינות שנסחרו עבור דגנים מאזורים אחרים. התפתחות הדרכים, והחופשיות היחסית במעבר שבין הקנטונים הביאה לשגשוג מסחרי. הערים החדשות, שהיו ממוקמות לאורך נתיבי המסחר שבהרי האלפים, היו המקומות החשובים לסחר. ייצור הטקסטיל והגבינה הביא אף לייצוא, שיצר קשרי מסחר שהגיעו עד פולין והמזרח התיכון.

גורם כלכלי חשוב היה ייצוא שכירי החרב. שמם של החיילים השווייצרים יצא למרחוק, ורבים התפתו לעסוק בעיסוק רווחי זה. צעירים רבים נטשו את האזורים הכפריים ויצאו לנסות מזלם במלחמות רחוקות, על מנת להימלט מהעוני והחדגוניות שבחיי הכפר. העיסוק נשא אופי רשמי כמעט, ולא רק שכיר החרב עצמו ומשפחתו קיבלו את התשלום, אלא גם הקנטון שממנו יצא. השגשוג בייצוא שכירי החרב הביא לנטל כבד על הכלכלה המקומית ששיוועה לידיים עובדות.

רפורמציה וקונטר-רפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צווינגלי

כחלק ממאבקם לעצמאות, ביקשו הקנטונים גם להקטין את כוחה של הכנסייה. מנזרים רבים כבר הובאו תחת פיקוח אזרחי, ובתי הספר והאוניברסיטאות היו מוסדות חילוניים, על אף שלרוב היו המורים בהם כמרים.

עם זאת, רבות מהבעיות שבמאבקים כנגד הכנסייה במהלך המאה ה-16 היו קיימות גם בשווייץ. הכמרים חיו באורח חיים מרווח בניגוד לתנאים של רוב האוכלוסייה, ומימנו אותו ממיסים וממכירת כתבי מחילה. אורח חיים זה הביא לניוון מוסרי ולשחיתות.

אולריך צווינגלי היה למבשרה של הרפורמציה בשווייץ. צווינגלי, שהחל לכהן ככומר בציריך ב-1518, החל להטיף נגד אי-הצדק שבמנהגי הכנסייה, ונגד המנהגים הפוליטיים של זמנו, ובמיוחד מנהג השכרת הצעירים כשכירי חרב. רעיונותיו נפלו על קרקע פורייה בקרב האוכלוסייה העירונית והמשכילה, אוכלוסייה של יזמים, אנשי עסקים, ואנשי גילדות. ב-1523 החליטו אנשי ציריך להכריז על עצמם כפרוטסטנטים באופן רשמי.‏[24]

בשנתיים שלאחר מכן השתנתה ציריך באופן מהותי. הכנסייה עברה תהליך חילון. הכמרים שוחררו מנדר הפרישות, הקישוטים בכנסיות הושלכו. המדינה לקחה על עצמה את ניהול נכסי הכנסייה, ואת הטיפול בעניינים החברתיים להם דאגה עד אז הכנסייה, ואף שילמה את משכורתם של הכמרים.

כעבור שנים מועטות, ערים נוספות שהיו במעמדה ובמבנה אוכלוסייתה של ציריך קיבלו אף עליהן את הדת החדשה. סנט גאלן, שפהאוזן, בזל, ביין, מולהאוז ולבסוף ברן הלכו אחר ציריך וקיבלו את הדת הפרוטסטנטית, ואף כפו אותה על השטחים הכפופים למרותן.‏[23]

הצלחת הרפורמציה והתפשטותה לשטחים נרחבים הפכה את העניין הדתי לעניין פוליטי, ולמקור של סכסוך בין שלושה עשר הקנטונים לבין עצמם.‏[15] בקנטונים בהם הייתה אוכלוסייה כפרית, והיסוד העירוני לא היה חזק, כקנטונים ההרריים של אורי, שוויץ, אונטרוולדן, לוצרן וצוג, נותרה האמונה הקתולית חזקה. אך ההתנגדות לפרוטסטנטיות לא הייתה רק עניין של אמונה. סיבות כלכליות שיחקו תפקיד חשוב. הסחר בשכירי חרב היווה מקור הכנסה חשוב לקנטונים אלו, וההטפה כנגדו, שהייתה אלמנט חשוב בתורתו של צווינגלי, איימה על מקור הכנסה זה. הערים, שמקורות הכנסתן היו מגוונות יותר, יכלו להרשות לעצמן לאבד את הסחר בשכירי החרב.

חמשת הקנטונים האלפיניים ראו ברפורמציה איום כבר בשלב מוקדם. הם הקימו את "הליגה של חמשת היישובים" (Bund der fünf Orte) עוד ב-1524 על מנת להילחם בהתפשטות האמונה החדשה.

הסכסוך המזוין פרץ בין הצדדים לאחר שורה של תקריות קטנות, בשנת 1531 בקרב קאפל, שהתרחש ליד ציריך נהרג צווינגלי, ולכאורה הובסו כוחות הרפורמציה בשווייץ.‏[23][25] הקנטונים הפרוטסטנטים נאלצו להסכים לתנאי שלום, שכללו את פירוק ברית הקנטונים הפרוטסטנטים, הסכמה לשליטת הדת הקתולית באזורים הכפופים למרות כלל הקנטונים, אם כי קהילות באזורים אלו שכבר קיבלו עליהן את הדת הפרוטסטנטית יכלו לדבוק בדתן, אזורים אסטרטגיים כערים והיישובים על דרך המסחר החשובה בין קנטון שווייץ לעמק הריין הומרו בכוח לקתוליות. בטריטוריות שלהם עצמם יכלו הקנטונים הפרוטסטנטים לשמור על דתם. הסדר זה העניק לקנטונים הקתולים רוב בטגסטונג - הדייט הפדרלי של הקונפדרציה.‏[23]

ב-1536 הופיע מנהיג פרוטסטנטי חדש, ז'אן קלווין בז'נבה, והשליט בעיר את פרשנותו החמורה לדת הפרוטסטנטית. הקלוויניזם הפך לצורה הנפוצה של הפרוטסטנטיות בשווייץ, אם כי מז'נבה עצמה נמנעה הכניסה לברית עד לשנת 1815 בשל התנגדות הקתולים.‏[23]

מלחמת שלושים השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת שלושים השנה הייתה שווייץ "אי של שלום ושלווה" באירופה שסועת המלחמה. אם בשל העובדה שהקנטונים הבינו כי אם יילחמו ביניהם עתידים הם לאבד את עצמאותם, ואם בשל כך שהצדדים הלוחמים נסמכו על שכירי חרב במידה כזו שכיבושה של שווייץ על ידי אחד הצדדים היה עשוי להכריע את המלחמה לטובתו.

זירת מלחמה משנית הייתה בולטלינה, עמק פורה שהיה בשליטת קנטון גראובינדן, שלא הייתה אז קנטון, אלא "בעלת ברית נצחית" של הקונפדרציה השווייצית. העמק היה בעל חשיבות אסטרטגית מהמעלה הראשונה, שכן הוא חיבר בין המעצמות הקתוליות ספרד ששלטה במילאנו ואוסטריה ששלטה בחבל טירול.‏[26]

ב-1624 פלשו הצרפתים לוולטלינה, ונתקלו בהתנגדות התושבים שהונהגו על ידי כומר פרוטסטנטי שהפך לאיל מלחמה, ירג ינאטש. הסכם בין ספרד וצרפת ב-1626 הותיר את הוולטלינה בידי ספרד. במשך שנים לאחר מכן לחם ינאטש להחזיר את הוולטלינה לידי גראובינדן, עד שנרצח בשנת 1639. המאבק על הוולטלינה בין ספרד, צרפת ובית הבסבורג חידד את זהותם הלאומית של השווייצים, על אף שתוצאתו הייתה כי ספרד החזיקה בעמק עד לסוף המאה ה-18. בסופו של דבר, חזרה השליטה בעמק לידי קנטון גראובינדן‏[26] סיום מלחמת שלושים השנה בשלום וסטפליה ב-1648, הביא לבסוף להכרת המעצמות האירופיות בשווייץ כישות עצמאית ונפרדת מהאימפריה הרומית הקדושה.‏[27][26]

המשטר הישן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המשטר הישן (שווייץ)
יוזף וורנר, אלגוריה על מדינת ברן, 1682. הציור נועד כקישוט לאולם מליאת האסיפה הגדולה של ברן. הרפובליקה של ברן, בדמות אישה לבושת שריון, מוגנת על ידי דובים, ומוקפת בדמויות המסמלות את האמונה ואת השגשוג.

לאחר קבלת העצמאות ב-1648, ועד לפלישת צרפת ב-1798 בעקבות המהפכה הצרפתית, באה תקופה שכונתה, לאחר תקופת נפוליון בשם "המשטר הישן" (Ancien Régime).‏[28]

בתקופה זו התרכז הכוח הפוליטי בשלושה עשר הקנטונים שהקימו את הקונפדרציה הישנה (ברן, ציריך, צוג, אורי, שוויץ, אונטרוולדן, פריבור, זולותורן, בזל, לוצרן, שפהאוזן ואפנצל). משפחות האצולה הגדולות קטנו במספרן, אך השפעתן גדלה. משפחות אלו באו מהנהגת הגילדות או קבוצות המסחר בערים, או מעיסוק כמנהיג של שכירי חרב. מסורת הרפורמציה שהייתה בעלת רוח דמוקרטית, התנגשה עם הנטייה לאוטוריטריות שרווחה במשפחות הגדולות. באזורים רבים משפחות אלו לא יכלו להפסיק את מנהג אסיפות העם, אך מצאו דרכים אחרות לשלוט בהן.

ב-1653 פרץ מרד איכרים בלוצרן ברן זולותורן ובזל בשל הפחתת שער המטבע.‏[26] על אף שהניצחון הסופי היה לרשויות, הביא המרד לרפורמה במסים, ובטווח הארוך מנע התפתחות של משטר אבסולוטי שהיה נהוג אז באירופה. המתחים הבין דתיים שבו ופרצו מעת לעת, כגון בקרב וילמרגן הראשון ב-1656 וקרב וילמרגן השני ב-1712. ב-1712 ברן וציריך ניצלו ויכוח בין סנט גאלן ונתיניו הפרוטסטנטים של הקנטון, בעיר טוגנבורג. המלחמה שפרצה, שכונתה "מלחמת טוגנבורג" או "קרב וילמרגן השני", מכיוון שהקרב המכריע בה ניטש ליד וילמרגן, הביאה לניצחונם של הפרוטסטנטים, ששם קץ להגמוניה הקתולית בשווייץ, לפחות עד לשנת 1847, בה פרצה "מלחמת הזונדרבונד", שהייתה אף היא, בחלקה, על רקע דתי.

תקופה זו, שהתאפיינה בעיקר בשלווה, הוציאה את שמה של שווייץ באירופה כמקום מקלט ומפלט. תעשיית השעונים התפתחה, והאווירה הביאה להתפתחותם של אנשי שם בתחומי הרוח והמדע כפילוסוף המדיני והמחנך ז'אן ז'אק רוסו, משפחת המתמטיקאים ברנולי, שהוציאה מתוכה את דניאל ברנולי, יוהאן ברנולי ויאקוב ברנולי, המתימטיקאי לאונרד אוילר, המנהיג המהפכני ז'אן-פול מארה, ורבים אחרים.

הרפובליקה ההלווטית ותקופת נפוליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה ההלווטית
פסל האריה הגוסס בלוצרן

תקופת המהפכה הצרפתית החלה עבור השווייצים בתקרית חמורה שהטילה את צילה על שווייץ. ההמון המוסת שכבש את גני הטיולרי, ב-10 באוגוסט 1792, מצא שם את שומרי ראשו השווייצים של לואי ה-16 והרג אותם עד האחרון שבהם. אירוע זה הונצח בפסלו המפורסם של הפסל תורוולדסן, המוצב בלוצרן המראה אריה פצוע פצעי מוות, גוסס, כשהוא שומר על סמליו השבורים של בית המלוכה הצרפתי.

על אף הזעזוע ממעשה הטבח, ניסתה שווייץ בתחילה שלא להיות מעורבת בנעשה בשכנתה הקרובה, צרפת, אך במהלך המלחמות המהפכניות, גלשו צבאות צרפת למזרח, והקיפו את שווייץ מכל צידיה בדרכם אל אוסטריה. ב-5 במרץ 1798 נכבשה שווייץ כולה, והמשטר הישן התמוטט.‏[29] ב-12 באפריל 1798 הוכרזה "הרפובליקה ההלווטית", "אחת ובלתי ניתנת לחלוקה". הקנטונים וספיחיהם הפיאודליים בוטלו. כוחות הכיבוש המהפכניים יצרו מדינה ריכוזית שהתבססה על רעיונות המהפכה הצרפתית. האזרחים השווייצים התנגדו לרעיונות אלו, במיוחד באזורי המרכז של הקונפדרציה לשעבר. מרד בנידוולדן דוכא על ידי הצרפתים, והשקט נשמר. הרפובליקה לא נהנתה מאחדות דעים או משלווה. חיל הכיבוש הצרפתי בזז כפרים וערים רבים, יבול שכשל הביא לרעב, והרפובליקה ההלווטית לא הצליחה להפוך למדינה מתפקדת. פלישה של האוסטרים והרוסים נהדפה על ידי הצרפתים על אדמת שווייץ ב-1799, אירוע שהביא אף הוא לסבל ולמחסור. ב-1802 הגיע כישלונה של הרפובליקה לשמור על יציבות לשיאו, וב-1803 נאלצו הצרפתים לשלוח כוחות רבים נוספים בניסיון לשמור על הסדר במדינה המתפוררת.

ב-19 בפברואר 1803 הכריז נפוליון על עצמו כ"בורר" בסכסוך שבין השווייצים ובין עצמם. בפברואר 1803 ביטל את "הרפובליקה ההלווטית", ב"חוק הבוררות" שיצא מלפניו, ויצר משטר שהיה מעין עירוב בין הסדר החדש והסדר הישן. המדינה הריכוזית בוטלה. חלוקה מינהלית חדשה הביאה ליצירת 20 קנטונים, כאשר שטחים שהיו שטחים נספחים ושטחי חסות הפכו לקנטונים בעלי זכויות שוות. היו אלו ארגאו, תורגאו, גראובינדן, סנט גלן, וו וטיצ'ינו. חוקה חדשה הפכה את שווייץ לפדרציה. בשל אי היציבות ברפובליקה, הוחלפו בה שש חוקות לאורך חמש שנות קיומה.‏[30]

נפוליון שלט למעשה בשווייץ עד למפלתו. השווייצים לחמו ומתו במלחמותיו. קונגרס וינה שהתכנס בשנת 1815 הכריז מחדש על עצמאותה של שווייץ, והמעצמות המכונסות הסכימו להכיר בנייטרליות השווייצית. בפעם האחרונה הורחבה הטריטוריה השווייצרית, כאשר צורפו לה הקנטונים החדשים ואלה, נשאטל וז'נבה.‏[31][32]

גם שווייץ שלאחר קונגרס וינה לא הייתה מקום שקט. ההיסטוריה שבין קונגרס וינה ובין "מלחמת הזונדרבונד", הייתה עת של מאבק האוכלוסייה הכפרית בנטל של המרכזים העירוניים, של תסיסה ומאבק בין השמרנים והליברלים, הכפריים והעירוניים, הפרוטסטנטים והקתולים. אירוע משקף מאותה התקופה הוא ה"ציריפוטש" (Züriputsch) מספטמבר 1839, שבו התמרדה האוכלוסייה הכפרית והשמרנית בציריך כנגד השלטונות הליברלים בעיר. בשל ויכוח על זהותו של מרצה לתאולוגיה באוניברסיטה של ציריך, זרמו אלפי איכרים מוסתים אל העיר ממערב, ונלחמו כנגד חיילי הקנטון בסימטאות העיר, עד שמועצת העיר נכנעה. היה זה אך אות למלחמת האזרחים הממשמשת ובאה.

שווייץ הפדרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת הזונדרבונד והחוקה הפדרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שווייץ במאה ה-19
מלחמת הזונדרבונד. הזונדרבונד מסומן בצהוב, המתנגדים לו בירוק, והקנטונים הנייטרלים בחום.

המתחים בין ליברלים ושמרנים, ובין פרוטסטנטים וקתולים הביאו ב-1845 לייסודה של ברית נפרדת של קנטונים שמרנים וקתולים. ה"זונדרבונד" (ברית מיוחדת), כללה את הקנטונים שוויץ, אורי, צוג, אונטרוולדן, לוצרן, זולותורן ופריבור. הקמת ברית נפרדת הייתה בניגוד לאמנה הפדרלית מ-1815, ולאחר כשנתיים נאסף הצבא הפדרלי כנגד הקנטונים המורדים. המלחמה ניטשה למשך פחות מחודש בשנת 1847, היו בה כ-130 הרוגים, והיא הסתיימה בניצחון הליברלים. הייתה זו המלחמה האחרונה שניטשה אי פעם על אדמת שווייץ.‏[33][34]

ב-1848 התקבלה חוקה פדרלית חדשה שהביאה לסיום את עצמאות הקנטונים.‏[34] החוקה, ותיקונה ב-1874, האחידו את החוק והממשל בכל רחבי שווייץ, יצרו שלטון ריכוזי עם צבא הסר למרותו, והקימו את משאל העם ככלי חשוב בשיטת הממשל השווייצית. המאבק בדת הקתולית היה חלק חשוב מן החוקה. נאסרה הקמת מנזרים, נישואין אזרחיים הפכו לחובה, והחינוך עבר חילון. שוויון זכויות מלא ליהודים הוענק ב-1866 אך היה זה תהליך הדרגתי שהסתיים רק עם קבלת חוקת 1874. הנשים, לעומת זאת, קיבלו את זכות ההצבעה רק ב-1971.‏[35][36]

ב-1863 נוסד בשווייץ הצלב האדום הבינלאומי, תוצאה של עבודתו של ההומניסט השווייצי ז'אן אנרי דינן. התנועה שייסד דינן הביאה להתכנסות ועידה בינלאומית בז'נבה ב-1864 שקיבלה את אמנת ז'נבה הראשונה העוסקת ביחס לשבויי מלחמה. מעמדה של שווייץ כמקום נייטרלי, וכמקום בו ניתן לכנס כנסים בינלאומיים גדולים, הביא לחיזוק התיירות ומערכת הבנקאות השווייצית, שקנתה לה מוניטין עולמיים כמוסד אמין ודיסקרטי. הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבזל ב-1897, הוא אך דוגמה ליחס השווה שנתנה שווייץ לאידאולוגיות שונות. גולים פוליטיים מפורסמים מצאו בה מקום מקלט בטוח‏[2], החל בג'וזפה גריבלדי דרך בניטו מוסוליני וכלה בולדימיר איליץ' לנין.

הפיזיקאי הנודע אלברט איינשטיין, יליד גרמניה, התחנך במכון הטכנולוגי של ציריך בסוף המאה התשע עשרה ואת פועלו המדעי שקנה לו מוניטין עולמי עשה בשווייץ בעשורים הראשונים של המאה העשרים.‏[37]

שווייץ במלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שווייץ במלחמות העולם

בשנים שטרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ערכה שווייץ רפורמת בצבאה (ב-1907 וב-1911), ושיפרה את יכולותיו באופן משמעותי. ערב פרוץ המלחמה, כלל הצבא השווייצרי בין 200,000 ל-250,000 חיילים.‏[38]

במהלך מלחמת העולם הראשונה כיבדו הצדדים הלוחמים את הנייטרליות של שווייץ. שווייץ פרסה את כוחותיה לאורך גבולותיה ובעיקר בגבול הצרפתי - בהרי היורה.‏[39] המלחמה יצרה קרע בשווייץ. בעוד שרוב דוברי הגרמנית העדיפו בדרך כלל את ניצחונם של מעצמות המרכז, האוכלוסייה דוברת הצרפתית והאיטלקית העדיפה את ניצחונם של מדינות ההסכמה. במהלך המלחמה הייתה שווייץ תחת מצור של מעצמות ההסכמה, ולכן סבלה מקשיים רבים. עם זאת, העובדה ששווייץ הייתה נייטרלית, המלחמה אפשרה את צמיחתה של תעשיית הבנקאות השווייצרית.‏[39]

לארגון הצלב האדום הבינלאומי שקבע את מקום מושבו בז'נבה, היה חלק חשוב בסיוע לנפגעי המלחמה. לאחר המלחמה, החליטה שווייץ לאחר קיום משאל עם על הצטרפות לחבר הלאומים. הצטרפות זו לארגון בינלאומי היוותה הפרה כביכול של הנייטרליות של שווייץ, ושווייץ התנתה את הצטרפותה בכך שלא תאלץ להצטרף לכל פעולה צבאית שייזום החבר.

משברי שנות ה-20 והשפל הגדול לא פסחו על שווייץ. המערכת הבנקאית נפגעה מהמשבר העולמי, ומאות אלפים איבדו את מקומות עבודתם. בהדרגה החלה שווייץ להיות מוקפת במדינות בעלות אידאולוגיה קיצונית, גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. מנהיג מקומי בשם וילהלם גוסטלוף אף הקים גרסה מקומית של המפלגה הנאצית, עד שנרצח על ידי היהודי דוד פרנקפורטר בשנת 1936.

לחצם של הנאצים על מערכת הבנקאות השווייצרית, כי תמסור להם מידע על נכסיהם של יהודים ושל שאר "אויבי המדינה" הביא לרפורמה בחוקי הבנקאות השווייצית ב-1934. חוק הבנקאות שנחקק באותה השנה, כלל הוראות מפורשות בדבר הסודיות הבנקאית, שהעבירה עליהן נקבעה אף כעבירה פלילית. הדבר הביא אך לחיזוק מעמד הבנקים השווייצים כמוסד שניתן לבטוח בו, אך היה גם הבסיס לטענות על העלמתם של נכסי קורבנות השואה, שעלו כנגד הבנקים השווייצרים, עשרות שנים לאחר המלחמה.

שווייץ שמרה על הנייטרליות שלה אף במהלך מלחמת העולם השנייה על אף שמצאה עצמה מוקפת מכל הכיוונים במדינות הציר והמדינות הכפופות להן, כאי של נייטרליות באירופה הכבושה. היא הצליחה לשמור על עצמאותה בשילוב של הרתעה צבאית, ויתורים כלכליים לגרמניה, היותה מקום נוח לניהול משא ומתן בין הצדדים ולפעולות ריגול למיניהן, והעובדה שהאירועים מעולם לא הפכו את כיבושה של שווייץ לעדיפות ראשונה במעלה לגרמניה הנאצית, שהחזיקה במגירותיה תוכניות פלישה מפורטות לשווייץ.‏[40]

לקראת סוף המלחמה, מטוסי בעלות הברית הפרו לא פעם ולא פעמיים את ריבונותה האווירית של שווייץ, על-מנת לתקוף ביתר יעילות את גרמניה מדרום; שווייץ נהגה להבליג על פעולות אלו.‏[41] במהלך המלחמה תופעה זאת הגיעה לשיאה ב-1 באפריל 1944 - בתקרית אשר במהלכה מטוסים אמריקניים הפציצו בשוגג את העיר השווייצרית שפהאוזן (Schaffhausen) היושבת על גבול גרמניה. מההפצצה נהרגו 40 בני-אדם וכ-50 מבנים נהרסו.‏[41][42][43][44] לאחר אירוע חמור זה, הכריזה שווייץ על מדיניות של אפס סובלנות כלפי הפרת הריבונות שלה, בין אם מדובר במדינות הציר ובין אם מדובר בבעלות הברית.‏[45] תחת זאת, אירועים מעין אלה נמשכו עד סופה של המלחמה, בנסיבות דומות.‏[43][46] לאחר המלחמה, ארצות הברית לקחה אחריות על האירועים, והביע התנצלות רשמית על ההרוגים.

הסחר השווייצי נתקל בקשיים ומחסומים הן אצל בעלות הברית והן אצל מדינות הציר. שני הצדדים הפעילו לחץ גלוי על שווייץ שלא לסחור עם הצד השני. שיתוף הפעולה הכלכלי והענקת האשראי לגרמניה הנאצית השתנה על פי מידת האפשרות שזו תפלוש לשווייץ, והזמינות של שותפים אחרים לעיסקאות הסחר. שווייץ, שהייתה מוקפת במדינות הציר, הייתה תלויה בייבוא לרכישת מוצרי מזון בסיסיים, ולכל תצרוכת הדלק שלה. התעשייה השווייצית שהתמחתה בכלים מדויקים, לא נתקלה בחוסר דרישה לתוצרתה, והפרנק השווייצי היה המטבע היחיד שהיה מקובל אצל שני הצדדים הלוחמים.‏[47] שני הצדדים מכרו כמויות גדולות של זהב לבנק הלאומי השווייצרי, בחלקו זהב שנגזל מקורבנות השואה.‏[48] ניתן לומר שלקשרי הסחר עם שווייץ הייתה תרומה שולית למאמץ המלחמתי הגרמני.‏[49]

במהלך המלחמה קלטה שווייץ 300,000 פליטים,‏[50] מתוכם כ-104,000 חיילים מצבאות שונים שנכלאו על פי כל הכללים והחוקים משהגיעו לאדמת שווייץ. השאר היו אזרחים זרים שנכלאו או הוענקה להם זכות לשהייה זמנית על ידי רשויות הקנטונים. לפליטים לא ניתן לעבוד. 60,000 מפליטים אלו נמלטו מרדיפות הנאצים, מתוכם 27,000 יהודים.‏[51] בין 10,000 ל-25,000 פליטים גורשו מאדמת שווייץ בחזרה למקומות מהם באו. בשנות ה-90 החלו הבנקים השווייצרים, לאחר לחץ בינלאומי של מוסדות יהודים, לחשוף את חשבונות הבנק שניהלו אצלם קורבנות השואה. הדו"ח הסופי בעניין זה הוגש ב-2002.‏[52]

יחסם של השווייצים לצדדים הלוחמים היה מורכב מיחס אידאולוגי לפי נטיית הלב, או מסימפטיה אתנית לעם שאת לשונו דברו. הממשלה מנעה בקנאות מכל אדם, מפלגה או פלג אתני לפעול באופן גלוי לטובת מי מהצדדים.

שווייץ לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שווייץ שלאחר מלחמות העולם היא מקום יציב, בעל דמוקרטיה ליברלית מתפקדת. משנת 1959 מיוצגות המועצה הפדרלית השווייצית ארבע המפלגות העיקריות, המפלגה הליברלית (המכונה בשווייץ "הדמוקרטים החופשיים"), המפלגה הקתולית (הנוצרים דמוקרטים), המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת הימין (מפלגת העם), דבר המביא למעשה ליצירתה של דמוקרטיה קונסנזואלית ללא אופוזיציה פרלמנטרית של ממש, כאשר חסרונות שיטה זו מתוקנים על ידי הכוח שיש לאזרח השווייצרי להביע דעתו במשאל עם.

זכות הבחירה לנשים ניתנה באופן פדרלי ב-1971, אך בקנטונים השונים יושמה בהדרגה, ובקנטון אפנצל אינררודן ניתנה רק ב-1992 ולאחר שבית משפט כפה את דעתו על תושבי הקנטון.‏[35][36]

במבנה הקנטונים לא חל שינוי מאז המאה ה-19 פרט לפרישתו של חבל מקנטון ברן בשנת 1979 ליצירת קנטון ז'ורה.‏[4]

אוכלוסיית שווייץ גדלה מ-4.5 מיליון נפש בשנת 1945 ל-7.5 מיליון בשנת 1970. מאז עומד קצב גידול האוכלוסייה על כחצי אחוז לשנה, ברובו הגירה ולא ריבוי טבעי. האוכלוסייה הגיעה לאיזון בין הקתולים והפרוטסטנטים המהווים יחד 95%. כ-4% מאוכלוסיית שווייץ כיום הם מוסלמים. עיקר ההגירה לשווייץ משנות ה-20 ואילך היה של איטלקים, אך מלחמות הבלקן בשנות ה-90 הביאו למדינה זרם של פליטים ממדינות יוגוסלביה לשעבר, כ-200,000 איש המהויים שלושה אחוזים מהאוכלוסייה.

ז'נבה הייתה מקום משכנו של חבר הלאומים ולאחר הקמת ארגון האומות המאוחדות בחר הארגון להקים בה את מרכזו באירופה, על אף ששווייץ לא הייתה חברה בארגון. העובדה שמטה זה של האו"ם, ומוסדות רבים נוספים של האו"ם, כמו גם ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים רבים בחרו להקים את מושבם בשווייץ, סייעה להליך ההדרגתי של קבלת הרעיון להצטרף לאו"ם, תוך הפרה משתמעת של עקרון הנייטרליות. ב-2002 הצטרפה שווייץ לאו"ם באופן רשמי, המדינה היחידה שעשתה זאת לאחר קבלת החלטה ישירה על ידי העם.‏[4]

על פי סעיף 19 לחוקת 1874 חייב כל אזרח בריא בין הגילאים 19 ל-42 בגיוס לצבא. הצבא נוצר בדגם של צבא מילואים, כאשר החייל משרת בין 18 ל-21 שבועות בשירות סדיר, ולאחר מכן משרת במילואים בין שלושה לארבעה שבועות בשנה. הדבר הביא לצמיחת צבאה של שווייץ לסדר גודל של מאות אלפי חיילים, הצבא השני בגודלו ביחס בין מספר החיילים למספר הנפשות במדינה, לאחר צה"ל הפועל על פי מודל דומה. יוזמה אזרחית שנערכה בשנת 1989 הביאה לשינוי במעמד הצבא כסמל לאומי. יוזמה עממית של קבוצה בשם "שווייץ ללא צבא" הביאה למשאל עם לביטולו של הצבא, שבו קיבלה היוזמה לביטול הצבא 35.6% מכלל הקולות. הדבר הביא לסדרה של רפורמות וב-1995 הוחלט על הקטנת הצבא למספר כולל של 400,000 חיילים. יוזמה אזרחית דומה הוגשה פעם נוספת ב-2001 אך זכתה רק ל-21.9% מן הקולות, אך ב-2004 הוקטן הצבא שוב ל-220,000 איש.

על אף ששווייץ היא מדינה נייטרלית, וצבאה אינו לוחם כנגד מדינות אחרות, משתתפים השווייצים בכוחות שמירת שלום ברחבי העולם. בין 1996 ל-2001 היו חיילים שווייצרים חלק מכוחות שמירת השלום שנשלחו לבוסניה-הרצגובינה. כוח זה הורכב מכ-50 חיילים שווייצרים שלא נשאו עמם נשק במהלך המשימה, ונשאו כומתות צהובות שהבדילו אותם משאר הכוחות הבינלאומיים בבלקנים. כן משתתפים חיילים שווייצרים ב"וועדת הפיקוח של האומות הנייטרליות", שנוצרה על מנת לבקר את הסדרי שביתת הנשק בין דרום קוריאה וצפון קוריאה. כיום מונה כוח זה חמישה חיילים.

שווייץ אינה חברה באיחוד האירופי, כי אם באיגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), מסגרת מקבילה לאיחוד שהוקמה בשנת 1960, וכיום חברות בה פרט לשווייץ גם נורבגיה, איסלנד וליכטנשטיין. עם זאת, בניגוד לשאר חברות האיגוד, המסדירות את קשרי הסחר שלהן עם אירופה במסגרת המכונה "האזור הכלכלי האירופי" (EEA), מבססת שווייץ את קשרי הסחר שלה עם אירופה על הסכמים בילטרליים. משנת 1995 עת הצטרפה אוסטריה לאיחוד האירופי, מוקפת שווייץ מכל עבריה במדינות האיחוד.

סדר הצטרפות הקנטונים לברית השווייצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקנטונים של שווייץ

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Balsiger, Jörg. Uphill Struggles: The Politics of Sustainable Mountain Development in Switzerland and California (2009)
  • Codevilla, Angelo M. Between the Alps and a Hard Place: Switzerland in World War II and the Rewriting of History (2000) excerpt and text search
  • Fahrni, Dieter. An Outline History of Switzerland. From the Origins to the Present Day (8th ed. 2003, Pro Helvetia, Zurich). ISBN 3-908102-61-8
  • Halbrook, Stephen P. Target Switzerland: Swiss Armed Neutrality In World War II (2003) excerpt and text search
  • Luck, James Murray. A History of Switzerland. The First 100,000 Years: Before the Beginnings to the Days of the Present. SPOSS, Palo Alto CA. (1985) ISBN 0-930664-06-X
  • Oechsli, Wilhelm. History of Switzerland, 1499-1914 (1922) full text online
  • Ozment, Steven E. "The Reformation in the Cities: The Appeal of Protestantism to Sixteenth-Century Germany and Switzerland (1975)
  • Schelbert, Leo. Historical Dictionary of Switzerland (2007) excerpt and text search
  • Wilson, John. History of Switzerland (1832) excerpt and text search, outdated

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Julia Slater (September 10, 2007). "Prehistoric find located beneath the waves". swissinfo.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 אנציקלופדיית אביב חדש, הוצאת כנרת זמורה ביתן 2001, הערך 'שויץ' כרך ט"ז, עמוד 202.
  3. ^ Ducrey, p. 54.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 אורן נהרי, אטלס אנציקלופדי של העולם, הוצאת מפה 2005, הערך 'שווייץ', עמוד 223.
  5. ^ האנציקלופדיה העברית, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים-תל אביב תשל"ט, כרך ל"א, הערך "שויץ", פסקת "היסטוריה", עמוד 595.
  6. ^ Encyclopedia Britannica Online: Roman Switzerland accessed November 13, 2008
  7. ^ 7.0 7.1 Ducrey, p. 85.
  8. ^ 8.0 8.1 Ducrey, p. 78.
  9. ^ 9.0 9.1 Ducrey, p. 74.
  10. ^ Ducrey, p. 98.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 11.6 האנציקלופדיה העברית, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים-תל אביב תשל"ט, כרך ל"א, הערך "שויץ", פסקת "היסטוריה", עמוד 596.
  12. ^ Ducrey, p. 105.
  13. ^ "Swiss History: Life under the Romans". Presence Switzerland / Federal Department of Foreign Affairs. Retrieved 2009-07-04.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 14.5 "Switzerland". Encyclopædia Britannica. 26. 1911. pp. 247. Retrieved 2008-11-12.
  15. ^ 15.0 15.1 Schwabe & Co.: Geschichte der Schweiz und der Schweizer, Schwabe & Co 1986/2004. ISBN 3-7965-2067-7 (German)
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 History and Creation of the Confederation to 1353 in German, French and Italian in the online Historical Dictionary of Switzerland.
  17. ^ אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם, הוצאת מפה 2004, עמוד 94, עמודת 'אירופה', שנת '1332'
  18. ^ אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם, הוצאת מפה 2004, עמוד 100, עמודת 'אירופה', שנת '1386'
  19. ^ אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם, הוצאת מפה 2004, עמוד 110, עמודת 'אירופה', שנת '1477'
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 האנציקלופדיה העברית, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים-תל אביב תשל"ט, כרך ל"א, הערך "שויץ", פסקת "היסטוריה", עמוד 597.
  21. ^ אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם, הוצאת מפה 2004, עמוד 112, עמודת 'אירופה', שנת '1499'
  22. ^ אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם, הוצאת מפה 2004, עמוד 116, עמודת 'אירופה', שנת '1515'
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 האנציקלופדיה העברית, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים-תל אביב תשל"ט, כרך ל"א, הערך "שויץ", פסקת "היסטוריה", עמוד 598.
  24. ^ אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם, הוצאת מפה 2004, עמוד 118, עמודת 'אירופה', שנת '1523'
  25. ^ אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם, הוצאת מפה 2004, עמוד 120, עמודת 'אירופה', שנת '1531'
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 האנציקלופדיה העברית, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים-תל אביב תשל"ט, כרך ל"א, הערך "שויץ", פסקת "היסטוריה", עמוד 599.
  27. ^ אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם, הוצאת מפה 2004, עמוד 144, "הרחבה: 1648 > אירופה > פתאום שלום".
  28. ^ Marc H. Lerner, "The Helvetic Republic: An Ambivalent Reception of French Revolutionary Liberty," French History, March 2004, Vol. 18 Issue 1, pp 50-75
  29. ^ The French Invasion in German, French and Italian in the online Historical Dictionary of Switzerland.
  30. ^ Histoire de la Suisse, Éditions Fragnière, Fribourg, Switzerland
  31. ^ אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם, הוצאת מפה 2004, עמוד 190, עמודת 'אירופה', שנת '1815'
  32. ^ האנציקלופדיה העברית, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים-תל אביב תשל"ט, כרך ל"א, הערך "שויץ", פסקת "היסטוריה", עמוד 600.
  33. ^ Joachim Remak, A Very Civil War: The Swiss Sonderbund War of 1847 (Westview, 1993) online edition
  34. ^ 34.0 34.1 אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם, הוצאת מפה 2004, עמוד 212, עמודת 'אירופה', שנת '1847'
  35. ^ 35.0 35.1 Country profile: Switzerland UK Foreign and Commonwealth Office, Retrieved on 2009-11-25
  36. ^ 36.0 36.1 אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם, הוצאת מפה 2004, עמוד 226, עמודת 'אירופה', שנת '1971'
  37. ^ "Albert Einstein – Biography". Nobel Foundation. Retrieved 7 March 2007.
  38. ^ World War I-Preparation in German, French and Italian in the online Historical Dictionary of Switzerland.
  39. ^ 39.0 39.1 World War I-Introduction in German, French and Italian in the online Historical Dictionary of Switzerland.
  40. ^ Let's Swallow Switzerland by Klaus Urner (Lexington Books, 2002).
  41. ^ 41.0 41.1 The Diplomacy of Apology: U.S. Bombings of Switzerland during World War II
  42. ^ Schaffhausen im Zweiten Weltkrieg
  43. ^ 43.0 43.1 US-Bomben auf Schweizer Kantone
  44. ^ Military Agency Records
  45. ^ Regan, Geoffrey. Blue on Blue - A History of Friendly Fire. Avin Books, New York, 1995.
  46. ^ Halbrook, Stephen (2003). Target Switzerland: Swiss Armed Neutrality in World War II. Da Capo Press. p. 224. ISBN 0306813254.
  47. ^ The Bergier Commission Final Report, page 23 http://www.uek.ch/en/
  48. ^ The Bergier Commission Final Report, page 249 http://www.uek.ch/en/
  49. ^ The Bergier Commission Final Report, page 518 http://www.uek.ch/en/
  50. ^ Asylum in German, French and Italian in the online Historical Dictionary of Switzerland.
  51. ^ The Bergier Commission Final Report, page 117 http://www.uek.ch/en/
  52. ^ Independent Commission of Experts Switzerland – Second World War ICE


היסטוריה של מדינות אירופה
אוסטריה · אוקראינה · אזרבייג'ן · איטליה · איסלנד · אירלנד · אלבניה · אנדורה · אסטוניה · ארמניה · בולגריה · בוסניה והרצגובינה · בלגיה · בלארוס · גאורגיה · גרמניה · דנמרק · הולנד · הונגריה · הממלכה המאוחדת: (אנגליהויילססקוטלנדצפון אירלנד) · טורקיה · יוון · לוקסמבורג · לטביה · ליטא · ליכטנשטיין · מולדובה · מונטנגרו · מונקו · מלטה · מקדוניה · נורבגיה · סלובניה · סלובקיה · סן מרינו · ספרד · סרביה · פולין · פורטוגל · פינלנד · צ'כיה · צרפת · קפריסין · קרואטיה · קריית הוותיקן · רומניה · רוסיה · שבדיה · שווייץ תצלום לווין של אירופה