מילאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מילאן (כדורגל))
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מילאן" מפנה לכאן. לערך העוסק במשמעויות אחרות, ראו מילאן (פירושונים).
מילאן
AC Milan.svg
מידע כללי
כינוי Rossoneri (אדומים-שחורים)
תאריך ייסוד 16 בדצמבר 1899
אצטדיון סן סירו, מילאנו
(תכולה: 80,018)
בעלי הקבוצה סילביו ברלוסקוני
מאמן פיליפו אינזאגי
ליגה סרייה A
תארים
מספר אליפויות 18
מספר גביעים 5
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ

מילאן (איטלקית: AC Milan; שם מלא: Associazione Calcio Milan - "אסוצ'אציונה קאלצ'ו מילאן") הוא מועדון כדורגל איטלקי מהעיר מילאנו, המשחק בסרייה א', ונחשב לאחד המועדונים המצליחים והגדולים בעולם.

מילאן נוסדה ב-1899 על ידי קבוצת גולים בריטים, בראשם אלפרד אדוארדס והרברט קילפין ומאז זכתה ב-29 תארים איטלקיים מקומיים וב-18 תארים בינלאומיים המוכרים על ידי אופ"א ופיפ"א, יותר מכל מועדון אחר בעולם.

מילאן היא אחת משלוש הקבוצות האהודות ביותר באיטליה, ולאוהדיה יש יריבות ארוכת שנים עם אוהדיהם של קבוצות אחרות. היריבויות המפורסמות ביותר הן עם אוהדי אינטר היריבה העירונית, ומשחקי הדרבי בין שתי הקבוצות הם בין משחקי הכדורגל הנצפים בעולם. יריבות מפורסמות נוספת היא היריבות עם יובנטוס.

צבעי הקבוצה הם האדום והשחור. משחקי הבית של הקבוצה נערכים בסן סירו שבמילאנו, אצטדיון הכדורגל הגדול באיטליה, שאותו חולקת מילאן עם יריבתה העירונית אינטר מילאנו.

מאז שנות השמונים עומד בראש המועדון סילביו ברלוסקוני, איל תקשורת וראש ממשלת איטליה לשעבר. לפי הדירוגים השנתיים של מגזין פורבס, המועדון הוא בין העשירים בעולם.

מילאן היא אחת ממייסדות ארגון ה G-14 שייצג את הקבוצות הגדולות באירופה מול אופ"א ובנוסף מילאן היא אחת ממייסדות ההתאחדות המועדונים האירופית שהחליפה את ה G-14.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות עד תום הפאשיזם באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועדון הכדורגל של מילאן נוסד ב-16 בדצמבר 1899 על ידי אלפרד אדוארדס. שמו הראשון היה "מועדון הקריקט והכדורגל מילאן". אדוארדס, סגן הקונסול הבריטי בעיר לשעבר ודמות מוכרת בחברה הגבוהה בה, שימש כנשיאו הראשון של המועדון. כמשתמע משמו הראשון, בתחילת דרכו למועדון היה גם נבחרת קריקט.

לכבודו של אדוארדס נקרא המועדון מילאן, כשם העיר באנגלית, ולא מילאנו, כפי שהיא נהגת באיטלקית[1]. באותה עת צבעיו הרשמיים של המועדון היו אדום ושחור.

מועדון הכדורגל מילאן הפך לאחד הבולטים באיטליה תוך שנים ספורות. כבר בשנת 1900 זכה המועדון בפרס "מדליית המלך" ובשנים 1901, 1906 ו-1907 זכה המועדון באליפות הליגה הלאומית. זכיית המועדון באליפות הליגה בשנת 1901 קטעה שרשרת של אליפויות בהן זכתה קבוצת ג'נואה.

בשנת 1908 פרצה מחלוקת במועדון, על רקע החתמת שחקנים זרים ומן המועדון פרשה קבוצה "פרוגרסיבית" שהקימה את מועדון אינטר מילאנו. בשנת 1916 זכתה הקבוצה בגביע הפדרלי - מפעל איטלקי לאומי שבא במקומם של משחקי הליגה שהושעו עקב מלחמת העולם הראשונה. זכייה זו לא הוכרה למועדון כזכייה באליפות.

בשנת 1919 שינה המועדון את שמו ונקרא מאותה עת "מועדון הכדורגל מילאן". בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים לא הצליח המועדון לשוב ולהוביל את הליגה האיטלקית ובדרך כלל היה במרכז הטבלה, אף שלאורך כל התקופה המשיך להשתתף בליגה העליונה באיטליה.

בשנת 1938 שונה שמו של המועדון בהחלטת השלטונות הפשיסטיים ונקרא Associazione Calcio Milano, אולם שם זה שונה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה. מאז ועד היום נקרא המועדון Associazione Calcio Milan.

שנות החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נמנה מועדון מילאן עם שלושת המועדונים הבולטים בליגה האיטלקית וזכה באליפות הליגה בשנת 1951, לראשונה מאז 1907. באותה עת בלטו בקבוצה שלושה שחקנים שבדיים, אשר זכו עם נבחרתם הלאומית במדליית זהב אולימפית: גונאר גרן, גונאר נורדאהל ונילס לידהולם. החיבור בין שלושתם קיבל את הכינוי שלישיית גרה-נו-לי. בין השחקנים האיטלקיים שבלטו בקבוצה באותה עת היו לורנצו בופון וצ'זארה מלדיני, אביו של פאולו מלדיני ששיחק בקבוצה בתחילת המאה ה-21 ונחשב לאחד מסמליה של מילאן.

המשחק הבולט ביותר של המועדון באותה תקופה היה זה שבו הביס המועדון את קבוצת יובנטוס בתוצאה 7-1 בטורינו ב-5 בפברואר 1950‏. במשחק הבקיע השבדי גונאר נורדאהל שלושער.

המועדון זכה באליפות הליגה האיטלקית גם בשנים 1955, 1957 ו-1959 וכן זכה פעמיים בגביע הלטיני בשנים 1951 ו-1956. החל מעונת המשחקים 1947/1948 ועד לעונת 1956/1957 סיימה הקבוצה את הליגה בכל עונה בין שלושת המקומות הראשונים.

שנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יאני ריברה

בעונת המשחקים 1961/1962 שבה מילאן וזכתה באליפות הליגה. את הקבוצה ניהל באותה עת נראו רוקו, מאמן כדורגל חדשני, הידוע כמי שהביא לאיטליה את מערך המשחק קטנאצ'ו. בקבוצה שיחקו באותה עת ג'אני ריברה הצעיר וז'וזה אלטפיני. בעונת המשחקים 1962/1963 זכתה מילאן לראשונה ב"גביע אירופה" (אשר נודע לימים כליגת האלופות) כאשר ניצחה את בנפיקה בתוצאה 2-1. הייתה זו גם הפעם הראשונה שבה זכתה קבוצה איטלקית במפעל זה.

למרות הנאמר לעיל הצלחתה של מילאן בשנות השישים הייתה צנועה יחסית, בעיקר הודות לתחרות העזה מצידה של אינטר מילאנו בראשות הלניו הררה. בעונת 1967/1968 זכתה מילאן באליפות הליגה פעם נוספת, הרבה בזכות השחקן פיארינו פרטי, שהיה מלך השערים בליגה באותה עונה. באותה עונה הקבוצה זכתה גם בגביע אירופה למחזיקות גביע כשגברה על המבורג. בעונת 1968/1969 זכתה הקבוצה פעם נוספת ב"גביע אירופה", כאשר ניצחה 4-1 את אייאקס אמסטרדם וכן זכתה לראשונה בגביע הביניבשתי, לאחר שגברה על קבוצת אסטודיאנטס דה לה פלטה מארגנטינה בסיכום שני משחקים (1-2, 3-0).

שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתה העיקרית של מילאן הייתה לזכות באליפות העשירית אשר לאחריה תוסיף הקבוצה כוכב מעל סמלה, דבר שמסמל זכייה ב-10 אליפויות. אליפות מיוחלת זו הגיעה רק בסוף העשור, בעונת 1978/1979. במהלך שנות השבעים ידעה מילאן הצלחה צנועה יחסית למועדון ברמתה כשזכתה בגביע אירופה למחזיקות ושלושה גביעי איטליה.

בסוף עונת 1979/1980 הורדה מילאן לליגה השנייה בעקבות פרשת שחיתות גדולה.

שנותיו הראשונות של ברלוסקוני כנשיא מילאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עונה טובה בליגה השנייה חזרה מילאן לליגה הראשונה, אולם שם חוותה את העונה הגרועה ביותר בתולדותיה ונשרה לליגה השנייה. בסיום העונה, הצליחה להעפיל שוב לליגה הראשונה בתום עונה אחת בלבד. באותה תקופה נקלעה מילאן לקשיים כלכליים שבאו לידי ביטוי גם בחוסר הצלחה מקצועית. בסופו של דבר, בשנת 1986, קנה את מילאן סילביו ברלוסקוני, איל הון איטלקי וראש ממשלת איטליה לעתיד. בזכות כספו וניהולו של ברלוסקוני הייתה מילאן לאחד המועדונים המצליחים ביותר בעולם, ואולי אף למצליח ביותר, בתקופת בעלותו. בתקופה זו הופיעה מילאן ב-8 משחקי גמר של גביע האלופות, וניצחה ב-5 מהם‏[2]. כמו כן זכתה הקבוצה 7 פעמים באליפות איטליה. ביחד עם התארים מהשנים הקודמות ותארים נוספים מתקופת ברלוסקוני, צבר המועדון מספר תארים בינלאומיים רב יותר מכל מועדון כדורגל אחר בעולם. במשך תקופת בעלותו של ברלוסקוני למועדון היו שתי תקופות שבהן הוא נחשב לקבוצה הדומיננטית בכדורגל האירופי. התקופה הראשונה הייתה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, בתחילה תחת הדרכתו של אריגו סאקי ולאחר מכן תחת הדרכתו של פאביו קאפלו. כוכבי המועדון באותה תקופה היו שלושת ההולנדים (ון באסטן, חוליט ורייקארד). התקופה השנייה הייתה בתחילת המאה העשרים ואחת, תחת הדרכתו של קרלו אנצ'לוטי.

תור הזהב של הקבוצה 1986-1994[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגע שמילאן עברה לידיו הפרטיות של ברלוסקוני גורל הקבוצה השתנה לחלוטין. הקבוצה עברה מתיחת פנים כאשר שחקנים שהיו סמלי הכישלון של תחית שנות השמונים כמו האנגלים הייטלי ולותר בליסט עזבו והקבוצה החלה להיבנות מחדש סביב גרעין של שחקנים איטלקים בראשות פאולו מלדיני. לאחר הפסד לפארמה בגביע מינה ברלוסקוני את מאמנה של אותה פארמה אריגו סאקי למאמנה של מילאן. סאקי החליט לבנות את הקבוצה סבי שחקני רכש הולנדים. תחילה הביא את פרנק רייקארד ומרקו ואן באסטן מאייאקס והם ביחד עם מלדיני והבלם הוותיק פרנקו בארזי הובילו את מילאן לאליפות איטליה בעונת 1987-1988 כאשר הקבוצה מצליחה לזכות למרות עונת שיא של קבוצת נאפולי בה כיכב באותה תקופה דייגו ארמנדו מראדונה. עונה לאחר מכן הצטרף למילאן ההולנדי רוד חוליט שהגיע מאלופת אירופה פ.ס.וו איידנהובן. באותה עונה זכתה מילאן בגביע אירופה לאלופות לאחר שהביסה בגמר את סטיוואה בוקרשט הרומנית בתוצאה 4:0. באותה עונה החמיצה הקבוצה את האליפות ליריבתה העירונית אינטר מילאנו. עם זאת הקבוצה, מתוקף היותה אלופת אירופה, שיחקה בטורניר גביע האלופות גם עונה לאחר מכן והצליחה להשלים זכייה שנייה ברציפות בגביע לאחר ניצחון בגמר 1:0 על בנפיקה ליסבון אלופת פורטוגל. לצד שחקני הרכש ההולנדים בלטו גם בארזי, מלדיני, רוברטו דונאדוני וקרלו אנצ'לוטי שלימים הפך למאמן הקבוצה.

אריגו סאקי נפרד מן הקבוצה עונה לאחר מכן ועבר לאמן את נבחרת איטליה. מחליפו היה פאביו קפאלו שכבר אימן את הקבוצה בעבר. קפאלו השאיר את השלד הקיים בקבוצה על כנו וסחף את המועדון לזכייה בארבע אליפויות רצופות באיטליה בין השנים 1991- 1994. בשנים הללו נאלצה הקבוצה להתמודד עם חילופי משמרות בתוך הקבוצה כאשר ואן באסטן נפצע ועזה את הקבוצה בשנת 1993 ורייקארד חזר לקבוצת נעוריו אייאקס אמסטרדם. אך לקבוצה הצטרפו שמות חדשים כמו הבלם אלכסנדרו קוסטקורטה והקשר דמיטריו אלברטיני. הקבוצה העפילה לגמר ליגת האלופות בעונת 1992-1993 אך הפסידה לקבוצה הצרפתית אלימפיק מארסיי 1:0. הפסד זה רק הגביר את המוטיבציה של קאפלו ושחקניו לזכייה בגביע ובעונה לאחר מכן, לאחר שזכתה פעם נוספת באליפות איטליה זכתה מילאן גם בגביע האלופות אותו הפסידה שנה לפני כן לאחר שהביסה בגמר את ברצלונה בתוצאה 4:0. באותה עונה כיכבו בקבוצה גם הקשר הצרפתי מרסל דסאי והחלוץ האיטלקי דניאל מסארו שכבש צמד בגמר מול ברצלונה.

המחצית השנייה של שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עונת 1994-1995 פתחה מילאן בצורה מבטיחה אולם דעכה ככל שהעונה התקדמה. מילאן הפסידה את האליפות לראשונה לאחר ארבע שנים ליובנטוס ולא הצליחה לשמור על תוארה גם באירופה. מילאן העפילה לגמר ליגת האלופות שנערך בווינה והגיעה כמועמדת הבכירה לניצחון מול אייאקס אמסטרדם ההולנדית, אולם הפסידה לה בתוצאה 1:0 משער של פטריק קלויברט. עונה זו גרמה לשינויים בהרכבה של מילאן שהחלה להיבנות מחדש סביב השחקן הליברי ג'ורג' וואה. וואה היה זה שהוביל את הקבוצה לאליפות מרשימה בעונת 1995-1996 כשמילאן מצליחה להשאיר מאחוריה את יובנטוס שזכתה באותה עונה בליגת האלופות. אליפות זו סימנה את סוף עידן קפאלו במועדון, עונה לאחר מכן מונה למאמן אוסקר וושינגטון טבארז מאורוגוואי והקבוצה לא הצליחה להתרומם ממרכז הטבלה. הקבוצה הפכה במשך שנתיים לאי של חוסר יציבות כאשר שורה של שחקני רכש באו והלכו וכן הקבוצה החליפה ארבעה מאמנים. בסוף עונת 1997-1998 סיימה מילאן במקום ה-11 הנמוך בליגה האיטלקית מה שהוביל למינויו של אלברטו זאקרוני האלמוני יחסית למאמן.

זאקרוני הצליח ליצור תשתית של יציבות בקבוצה בפתיחת עונת 1998-1999. זאקרוני ביסס מחדש את הקבוצה על השחקנים הוותיקים אלברטיני ומלדיני והשכיל לשלב צעירים דוגמת השוער כריסטיאן אביאטי והקשר מאסימו אמברוסיני. ביחד עם שחקנים כמו אנדראס גוגלימינפייטרו (גולי) הארגנטינאי, אוליבר בירהוף הגרמני וזבונימיר בובאן הקרואטי הקבוצה הפתיעה את רוב הפרשנים כאשר זכתה באליפות בזכות ניצחון במחזור האחרון על פרוג'יה כשהיא מקדימה את לאציו ופיורנטינה.

בתחילת עונת 1999-2000 הצטרף למילאן החלוץ האוקראיני אנדריי שבצ'נקו שהגיע מדינאמו קייב. שבצ'נקו זכה בעונתו הראשונה בתואר מלך השערים של איטליה אך מילאן לא הצליחה לשמור על תוארה וסיימה במקום השלישי אחרי לאציו שזכתה גם בגביע האיטלקי ואחרי יובנטוס. גורלה של הקבוצה לא שפר עליה במסגרת האירופאית של ליגת האלופות. מילאן קיוותה שהאליפות עונה קודם לכן תרמז על חזרה של הקבוצה לצמרת האירופאית אך בפועל מילאן כשלה כבר בשלב הבתים של ליגת האלופות כאשר לא הצליחה לגבור על הרטה ברלין ועל צ'לסי ואפילו איבדה את המקום בגביע אופ"א לגלאטסריי הטורקית אחרי הפסד 3:2. מילאן סיימה במקום הרביעי המשפיל בבית המוקדם וגלאטסריי המשיכה עד לזכייה בגביע אופ"א באותה שנה. מילאן המשיכה לאבד גובה גם בעונה לאחר מכן. הרכש המרכזי של הקבוצה פרננדו רדונדו שהגיע מריאל מדריד נפצע כבר בשבוע הראשון שלו בקבוצה. הקבוצה ספגה הפסדים לקבוצות חלשות ממנה בהרבה ובעקבות המצב הקשה פוטר אלברטו זאקרוני ובמקומו מונה שחקן העבר של הקבוצה צ'זארה מלדיני, אביו של קפטן הקבוצה פאולו. תחת שרביטו של מלדיני השיגה מילאן ניצחון היסטורי בדרבי מול אינטר 6:0 והצליחה להשיג בקושי את הכרטיס אל גביע אופ"א בעונה הבאה, לא מעט בזכות יכולתו של שבצ'נקו.

בתחילת העונה הבאה מונה למאמן הקבוצה הטורקי פתיח טרים. טרים הוציא כסף רב על רכש והביא למועדון את חאבי מורנו וקוסמין קונטרה מאלאבס הספרדית, את רוי קושטה הפורטוגלי מפיורנטינה ואת פיליפו אינזאגי מיובנטוס. בתחילת העונה הרכש הגדול לא הוכיח את עצמו, טרים פוטר והוחלף בידי שחקן העבר של הקבוצה קרלו אנצ'לוטי. אנצ'לוטי המשיך במדיניות הרכש של קודמו, הביא לקבוצה את ההולנדי הבינלאומי קלרנס סיידרוף מהיריבה העירונית אינטר והחל לבנות קבוצה חדשה במילאן בצלמו ובדמותו. באותה עונה פגשה מילאן את הפועל תל אביב בשלב רבע הגמר של גביע אופ"א ולאחר הפסד 1:0 בקפריסין משער של סרגיי קלשצ'נקו ניצחה מילאן בסאן סירו 2:0. הקבוצה הובסה בחצי הגמר 4:0 בידי בורסיה דורטמונד אך הצליחה בליגה ממש במחזורים החאורנים לסיים במקום הרביעי שהקנה לה כרטיס לליגת האלופות בעונה לאחר מכן.

ליגת האלופות, השלכות הקאלצ'יופולי והבעיות הכלכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקני מילאן חוגגים את הזכייה בליגת האלופות בעונת 2006/07
שחקני מילאן חוגגים את האליפות ה-18 בסן סירו בעונת 2010/11

בעונת 2002/2003, זכתה מילאן בליגת האלופות לאחר ניצחון בגמר על יובנטוס בפנדלים. לראשונה בהיסטוריית המפעל הגמר היה "כל איטלקי".

בשנת 2005, הגיעה מילאן לגמר ליגת האלופות והתמודדה מול ליברפול. מילאן, שהייתה פייבוריטית, כבר הובילה 3-0 במחצית המשחק אך קאמבק מדהים של ליברפול הביא לשוויון 3-3 בתום 90 הדקות ולניצחונם של האנגלים בפנדלים. משחק זה נחשב לאחד המשחקים הגדולים בתולדות ליגת האלופות.

במאי 2006 נחשפה על ידי המשטרה האיטלקית מעורבות של קבוצות משתי הליגות הבכירות, סרייה א' וסרייה ב', בשיבוצי שופטים למשחקיהן. בין הקבוצות שהיו מעורבות נמצאו מילאן, פיורנטינה, יובנטוס, לאציו ורג'ינה. יובנטוס שזכתה באליפות באותה עונה, הורדה לליגת המשנה ונשללו ממנה שתי האליפויות שבהן זכתה ב-2004/05 וב-2005/06. אינטר שסיימה שלישית קיבלה את האליפות של עונת 2005/06, מכיוון שגם מילאן שסיימה שנייה הייתה מעורבת בפרשה. מיובנטוס ומשאר הקבוצות הופחתו נקודות בעונת הכדורגל בשנה לאחר מכן. בנוסף להפחתת נקודות, קנסות רבים הוטלו על הקבוצות ומארגני השוחד הגדול, וכתוצאה מכך שחקנים רבים עזבו לטובת ליגות אחרות באירופה, בעיקר לליגה הספרדית ולפרמייר ליג באנגליה. בעקבות חשיפת הפרשה הזו, ירדו מילאן ויובנטוס ביכולתיהן והחלה "שליטה" של אינטר על הכדורגל האיטלקי. בחמש העונות החולפות זכתה אינטר ב-5 אליפויות איטליה רצופות (כולל זו שנשללה מיובנטוס ב-2005/06), 2 גביעים איטלקיים וסופר קאפ איטלקי אחד.

בשנת 2007, "נקמה" מילאן בליברפול כשניצחה אותה בגמר ליגת האלופות 2-1. באותה שנה זכתה גם באליפות העולם לקבוצות לאחר ניצחון בגמר על הקבוצה הארגנטינאית בוקה ג'וניורס 4-2, בגמר שנערך ביפן באצטדיון יוקוהמה. בכך הייתה מילאן לקבוצה האירופאית הראשונה שזוכה במפעל.

ב-8 ביוני עבר קאקה, הכוכב המבטיח של מילאן שהוביל את מילאן להישגים ותארים רבים במשך שש שנים, וקאקה חתם על חוזה בריאל מדריד לשש שנים. למשך ימים אחדים נחשבה ההעברה לשנייה בשוויה בהיסטוריה של הכדורגל, אך עם מעברו של כריסטיאנו רונאלדו ממנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד תמורת 94 מיליון אירו היא דורגה מחדש במקום השלישי.

בעונת 2010/11 החליטה מילאן למנות את מסימיליאנו אלגרי לתפקיד מאמן מילאן, לאחד שבעונה לפני כן כשל לאונרדו כשלא זכה בתואר. בנוסף החליטה מילאן להשקיע כספים רבים בניסיון לקנות שחקנים מהטופ העולמי ולזכות שוב באליפות המיוחלת. בקיץ 2010 סיכמו ברצלונה ומילאן על השאלתו לקבוצה האיטלקית כשבקיץ לאחר מכן, מילאן תרכוש את הכרטיס תמורת 24 מיליון יורו. בנוסף חתם רוביניו במילאן ל - 4 שנים תמורת 15 מיליון אירו. שתי ההחתמות הגדולות הוכיחו את עצמן, ובתום העונה מילאן זכתה לבסוף באליפות ה-18 שלה לאחר משחק חוץ נגד רומא שהסתיים בתוצאה 0-0.

ירידה אחרי האליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילאן ניסתה לשמור על תואר האליפות גם בעונת 2011/2012. באותה עונה יובנטוס ומילאן נאבקו בצמרת כשיובנטוס שסיימה את העונה ללא הפסד ליגה, הובילה את הטבלה ברוב שלבי העונה ולבסוף זכתה באליפות במחזור ה-37 (מחזור אחד לסיום), כשניצחה את קליארי 2-0 במשחק חוץ, ובמקביל מילאן הפסידה בדרבי 2-4 לאינטר. באותה עונה מילאן אף הודחה מהגביע על ידי יובנטוס בשלב חצי הגמר, לאחר שהפסידה 2-1 במפגש הראשון שנערך בסן סירו, והצליחה לכפות הארכה במשחק הגומלין כשניצחה 2-1, אך נכנעה לאחר שספגה שער מרגלי מירקו ווצ'יניץ' והמשחק הסתיים בתוצאה 2-2 (4-3 ליובנטוס במפגש הכפול). באותה עונה, הצליחה מילאן לראשונה מזה חמש שנים להעפיל לרבע גמר ליגת האלופות. מילאן הוגרלה לשחק נגד ברצלונה, אותה פגשה גם בשלב הבתים של אותה עונה. המפגש הראשון בסן סירו הסתיים בתוצאה 0-0, ובגומלין ניצחה ברצלונה 1-3 והדיחה את מילאן.

בחלון ההעברות של עונת 2012/2013 התגלו ההשלכות של העונה החולפת. מילאן נקלעה לקשיים כלכליים, ולכן החליטה למכור שניים מהכוכבים הגדולים ביותר שלה - זלאטן איברהימוביץ' וטיאגו סילבה לפריס סן-ז'רמן. כמו כן, עזבו גם פיליפו אינזאגי, ג'נארו גאטוסו, ג'יאנלוקה זמברוטה, אלסנדרו נסטה וקלרנס סיידורף. החלוץ אנטוניו קסאנו לא אהב את התנהלות המועדון, שמכר את זלאטן וסילבה מתחת לאפם של האוהדים וזאת אף על פי שהשניים רצו להישאר במועדון, וביקש לעזוב. מילאן ביצעה טרייד עם אינטר כשקסאנו עבר ליריבה העירונית וממנה הגיע החלוץ ג'אמפאולו פאציני. בחלון ההעברות של חודש ינואר, מילאן רכשה ממנצ'סטר סיטי את החלוץ האיטלקי מריו באלוטלי, וכנגד כל הציפיות והפרשנויות, הצליחה הקבוצה להתאושש מפתיחת העונה הרעה והתברגה בצמרת הטבלה, כשבסיבוב השני של הליגה היא צוברת את מרב הנקודות וסופגת הפסד אחד בלבד, 0-1 ליובנטוס במשחק חוץ. את טבלת כובשי השערים בקבוצה באותה עונה הוביל החלוץ האיטלקי ממוצא מצרי סטפן אל שעראווי. בישורת האחרונה של העונה, מילאן נאבקה עם פיורנטינה על המקום השלישי, שמקנה כרטיס לשלב הפלייאוף של ליגת האלופות. מילאן הצליחה לסיים את העונה במקום השלישי בצורה דרמטית, כשבמחזור הנעילה התארחה אצל סיינה. המארחים עלו ליתרון מוקדם והובילו ברוב שלבי המשחק, אבל בדקות הסיום נשרקה בעיטת עונשין לזכות מילאן. באלוטלי כבש והשווה את התוצאה. שתי דקות לאחר מכן פיליפ מקסס הצליח להכניע את שוער סיינה והשלים את המהפך. באותה עונה פגשה מילאן ברבע גמר הגביע את יובנטוס, למשחק שנערך באצטדיון יובנטוס בטורינו. מילאן עלתה ליתרון מוקדם, אך יובה השוותה וכפתה הארכה בה כבש מירקו ווצ'יניץ' כמו בשנה שלפני כן, והדיחה את מילאן מהגביע. בשמינית גמר ליגת האלופות, פגשה מילאן את ברצלונה בשחזור מהמפגש בעונה הקודמת. מילאן ניצחה 0-2 בסן סירו, אך לא הצליחה לשמור על היתרון כשהובסה 0-4 במשחק הגומלין ושוב הודחה על ידי ברצלונה.

עונת 2013/2014, הייתה אחת העונות הגרועות בתולדות הקבוצה. מילאן הציגה יכולת ירודה ואנמית ולא הצליחה לייצר המשכיות לרצף הניצחונות מהעונה הקודמת. סבלנות המועדון כלפי אלגרי נגמרה לאחר שהקבוצה ספגה הפסד מביך 3-4 לסאסואולו, אחת הקבוצות החלשות בליגה, במחזור ה-19 שנעל את מחצית העונה. אלגרי פוטר מתפקיד המאמן ובמקומו מונה קלארנס סיידורף. סיידורף הצליח לייצב את הקבוצה, כשהוא שם דגש על הגנה ומשחק יעיל, אך למרות זאת מילאן סיימה את העונה במקום השביעי ולא העפילה לשום מפעל אירופי, כשבמקביל היא מודחת מהגביע ברבע הגמר על ידי אודינזה לאחר הפסד ביתי 2-1, ומליגת האלופות בשמינית הגמר על ידי אתלטיקו מדריד לאחר הפסד 1-0 במשחק הראשון שהתקיים בסן סירו, והפסד 1-4 במשחק הגומלין. על אף שהקבוצה הציגה שיפור ביכולת, סידורף פוטר מתפקיד המאמן בתום העונה ובמקומו מונה פיליפו אינזאגי, שאימן לפני כן את קבוצת הנוער. על פי כתבה בעיתון הספורט האיטלקי "Gazzetta Dello Sport", פיטוריו של סיידורף לאחר תקופה כה קצרה כמאמן לא היו קשורים כלל לכישלון הקבוצה להעפיל לאירופה, אלא מכיוון שהוא הדליף לתקשורת מידע על תוכניותיו המקצועיות לעונה הבאה ללא אישור המועדון.

צבעי הקבוצה, הסמל והבעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אורך ההיסטוריה של מילאן, צבעיה היו אדום ושחור. צבעים אלה נבחרו, כפי שאמר הרברט קילפין, כדי לייצג את האש של השטן (אדום), וכדי להפחיד את היריבות במשחקים נגדה (שחור). שחקניה של מילאן לובשים חולצת פסים בצבעים אדום ושחור, ולכן הם קיבלו את הכינוי הרוסונרי (האדומים-שחורים), מכנס לבן וגרביים שחורות. תלבושת המזל של מילאן היא תלבושת החוץ הלבנה. תלבושת זו נחשבת על ידי אוהדי מילאן רבים כסוג של קמע בגמר ליגת האלופות, לאחר שמילאן ניצחה שש מתוך שמונה פעמים בגמר ליגת האלופות בו שיחקה עם המדים הלבנים (הפסדים רק לאייאקס אמסטרדם ב-1995 ולליברפול ב-2005), ורק זכייה אחת מתוך שלוש עם מדי הבית האדומים שחורים. התלבושת השלישית עם זאת, השתנתה במהלך השנים בתדירות מסוימת, והיא משמשת במקרים נדירים יותר. בעונת 2012-2013 התלבושת השלישית היא בצבע שחור. את תלבושות הקבוצה מייצרת ענקית הספורט הגרמנית אדידס. חברת אדידס מספקת לקבוצה את כל הציוד הספורטיבי הדרוש לה. לפני אדידס מילאה תפקיד זה חברת הספורט האיטלקית לוטו.

הסמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל העיר מילאנו, סמל הקבוצה בעבר

סמל הקבוצה מציג את שנת ייסוד הקבוצה (1899), צבעי הקבוצה (אדום ושחור), ראשי התיבות של מילאן (ACM) והדגל של עיריית מילאנו (צלב אדום על רקע לבן). במשך מספר שנים היה הסמל של מילאן פשוט הדגל של העיר מילאנו. כינוי נוסף שקיבלה מילאן מצבעיה האדומים-שחורים הוא השטן, שב-16 בפברואר 2006 הפך לקמע ולסמל של המילאנלו, מתקן האימונים של מילאן. מעל הסמל ישנו כוכב אחד המסמל 10 זכיות באליפות איטליה, שכן כל 10 אליפויות באיטליה משמעותם כוכב נוסף מעל הסמל.

הבעלים והספונסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעל הקבוצה כיום הוא סילביו ברלוסקוני, איל תקשורת בקנה מידה עולמי והשלישי בעושרו באיטליה, שכיהן בעבר כראש ממשלת איטליה. לקבוצה ספונסרים שונים ומגוונים ביניהם אדידס, אאודי, דולצ'ה וגבאנה ועוד. במשך 12 שנים הייתה הספונסרית הראשית יצרנית המכוניות אופל. החל מקיץ 2010 הספונסר של הקבוצה "Fly Emirates", חברת התעופה מאיחוד האמירויות. ובנוסף השתתפה הקבוצה בטורניר אימרויות שבו הפסידה לארסנל. הספונסרית הראשונה של מילאן הייתה יצרנית המכוניות מרצדס.

אצטדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סן סירו

אצטדיון ג'וזפה מאצה, המוכר יותר כאצטדיון הסן סירו, הוא אצטדיון כדורגל במילאנו, איטליה. האצטדיון הוא מגרשן הביתי של קבוצות הכדורגל המקומיות אינטר ומילאן.

האצטדיון נבנה בשנת 1925 במחוז המילאנזי של סן סירו, מה שנתן לו את שמו המקורי. ב-1979 שמו שונה באופן רשמי ל"ג'וזפה מאצה" על שמו של ג'וזפה מאצה, שחקן עבר איטלקי שפעל בשנות ה-30 וה-40 ושיחק בשורותיהן של אינטר ומילאן. המשחק הראשון באצטדיון נערך ב-19 בספטמבר 1926, בין אינטר לבין מילאן לעיני כ-35,000 צופים (3-6 לאינטר בסיום). ב-19 בדצמבר 2005 הודיע נשיא הקבוצה אדריאנו גליאני שמילאן פועלת לעזיבת האצטדיון ולהקמת אצטדיון חדש שיהיה מיועד לכדורגל בלבד (כיום מכיל הקומפלקס של האצטדיון גם היפודרום למרוצי סוסים) וייקרא על שם הספונסר שיהיה לקבוצה בעתיד.

שיפוצים

  • 1939 - הרחבה ל-55,000 מקומות, בשביל המשחק של איטליה נגד אנגליה
  • 1940 - הרחבה ל-65,000 מקומות, בשביל המשחק של איטליה נגד גרמניה
  • 1955 - הרחבה ל-100,000 מקומות עקב בעיות ציבוריות
  • 1986 - לאחר אסון הייזל צומצם ל-80,000
  • 1987 - כהכנה למונדיאל 1990 הממשלה האיטלקית נתנה לעיירית מילאנו 30 מיליון דולר לשיפוצו, אבל לבסוף, העלויות היו כפולות. פרויקט 1990 של רגאצי: 11 מגדלים בגובה של 50 מטר, גג בגובה 60 מטר.
  • 1990 - הרחבה ל-85,700 מקומות
  • 2002 - בנייה של 20 חדרי צפייה עם 200 מקומות, ו-400 מקומות לעיתונאים
  • 2012 - החלפת הדשא מדשא רגיל, לדשא סינתטי

לסן סירו דירוג של חמישה כוכבים לפי דירוג האצטדיונים של אופ"א והוא נמצא בבעלות עיריית מילאנו.

ב-1 באוגוסט 2012 אישרה אינטר כי עד 2017 תבנה אצטדיון חדש בעזרת משקיעים סינים.

מתקן האימונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילאנלו

מתקן האימונים של מילאן הוא המילאנלו, אשר נוסד ב-1963, על פי בקשתו של הנשיא של מילאן דאז, אנדראה ריצולי. המילאנלו הוא מעין מעבדה בה שחקני מילאן מתכוננים לכל משחקי הקבוצה. כל המבנה אורגן מחדש על ידי הנשיא הנוכחי, סילביו ברלוסקוני, שלקח אחראיות אישית על השיפוץ. ממוקם בכפר קטן המהווה מקום מפלט עבור שחקני ואנשי הקבוצה, 40 קילומטרים ממילאנו הרועשת, מתחם המילאנלו מתאפיין בשישה משטחי כדורגל (3 פתוחים, 3 מקורים), משטח "אסטרוטורף" קטן, ומשטח מכוסה.

ישנו גם מסלול רב-תכליתי בן 1200 מטרים ומרכז ספורט ברמה הגבוהה ביותר, המכיל אולם-התעמלות ומתקנים רפואיים (שנועדים לטפל בפציעות השחקנים). במילאנלו שוכנים גם משרדים, מתקני בידור, וחדרי מנוחה עבור השחקנים. ישנם 46 חדרים עבור השחקנים, בהם 56 מיטות זמינות. לברלוסקוני היה בעבר חדר מיוחד, אך הוא השתמש בו אך ורק פעם אחת: בלילה שלפני משחק רבע גמר ליגת האלופות בין מילאן לורדר ברמן בעונת 1989. לבסוף, החדר סופח לשימוש הקבוצה. בכל החדרים קיימים מזגן, חדר אמבטיה, וטלוויזיה עם לוויין.

המילאנלו מתוחזק במסירות על ידי תריסר צוותים. מספר חברות נושאות באחריות לספק שירותים כמו קייטרינג וטיפול במשטחי האדמה והדשא. באופן טבעי, קומפלקס ברמה גבוהה שכזו, צריך שיהיה לו קמע, ולמילאנלו יש שפארד גרמני (קמע) בשם "מקס". הערוץ הרשמי של הקבוצה, ה-'מילאן צ'אנל', מסקר את הקומפלקס בצורה מקיפה, באמצעות 5 מצלמות ישירות שמצלמות ומסוגלות להקליט כל מה שקורה במקום.

מספרים שמורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנקו בארזי שיחק במילאן כל הקריירה ואף היה הקפטן של הקבוצה תפקידו במגרש היה בלם (שחקן הגנה). במהלך הקריירה השתתף ב-444 משחקים וכבש 12 שערים וגם זכה בשש אליפויות איטליה ובשלושה גביעי ליגת האלופות. עם נבחרת איטליה השתתף בארבעה מונדיאלים: מונדיאל 1982, מונדיאל 1986, מונדיאל 1990 ומונדיאל 1994. ב-1996 בגיל 36 פרש מכדורגל.

מלדיני שיחק כל חייו במילאן. את הופעת הבכורה שלו במדי הקבוצה הבוגרת ערך ב-20 בינואר 1985 במשחק מול אודינזה. עונה לאחר מכן הפך לשחקן ההרכב הראשון. עם נבחרת איטליה השתתף ב-4 טורנירים של גמר גביע העולם וב-2 אליפויות אירופה, עד לפרישתו מהנבחרת אחרי גביע העולם של 2002. בתחילת הקריירה שימש מגן שמאלי, ובהמשך הוסב לבלם. מלדיני פרש מכדורגל לאחר המשחק מול פיורנטינה ב-31 במאי 2009.

כאות הוקרה לשחקנים פאולו מאלדיני ופרנקו בארזי קבע המועדון שמספרי החולצות בהם הם השתמשו (3 ו-6, בהתאמה) לא ישומשו יותר במועדון.

אם אחד משני בניו של פאולו מלדיני יעבור לשחק בצורה מקצוענית עבור המועדון, אחד מהם יוכל ללבוש את חולצה מספר 3.

אוהדי הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממחקר שערך מכון המחקר נילסן בחודשים יוני-יולי 2008 עולה, כי מילאן נמצאת במקום השלישי במספר אוהדיה באיטליה עם כ-5.8 מיליון אוהדים, כשלפניה נמצאות יובנטוס ואינטר עם מספר האוהדים הגדול ביותר, ואחריה נמצאות בין היתר נאפולי, רומא, פיורנטינה ולאציו.

מילאן היא אחת הקבוצות האהודות בעולם, וממחקר שפורסם בספטמבר 2010 על ידי החברה הגרמנית "Sport+Markt" עולה כי לקבוצה יש 18.4 מיליון אוהדים ברחבי אירופה והיא מדורגת שביעית במספר אוהדיה ביבשת. בנוסף מילאן נמצאת במקום ה-6 במספר האוהדים בעולם עם כ-99 מיליון אוהדים ברחבי העולם.

למילאן יש מועדוני אוהדים רשמיים בכל רחבי העולם, בין היתר גם בישראל, ונציגים מהמועדון שומרים איתם על קשר רציף.

ארגוני האוהדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האולטראס של הקבוצה יושבים במשחקי הבית מאחורי השער הדרומי באצטדיון הסן סירו ומלווים את הקבוצה לכל משחקי החוץ באיטליה ואירופה. אוהדים אלה מוכרים תחת השם הכולל קורבה סוד (היציע הדרומי, באיטלקית), המאגד את כל ארגוני האולטראס של הקבוצה תחת שם אחד.

הארגונים המרכזיים בקורבה סוד הם:

  • בריגטה רוסונרה - נוסד ב-1975 והוא הארגון הוותיק, הגדול והחזק ביותר בקורבה סוד (לאחר התפרקותו של ארגון הפוסה דה לאוני שנוסד ב-1968 שלבריגטה היה חלק בהתפרקותו).
  • אלטרנטיבה רוסונרה - נוסד ב-1994.
  • קומנדוס טיגרה - נוסד ב-1995.
  • ג'וריארי אולטרס - נוסד ב-2005.
  • בויס אססנטי - הוקם על ידי שני מועדונים קטנים ב-2003 ו-2004 ואוחד ב-2007.

ישנם עוד מספר ארגוני אוהדים גדולים וקטנים כגון אינפרנו רוסונרו, פיטבול מילאנו, פיטבול ועוד.

לאולטראס של מילאן יריבות גדולה עם אוהדי אינטר, יובנטוס, גנואה, הלאס ורונה, רומא, אטלנטה, נאפולי, סמפדוריה, לאציו וקליארי. הם מקיימים קשרים טובים עם אוהדי ברשיה, רג'ינה וסביליה.

הדרבי דלה מדונינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדרבי של מילאנו

דרבי דלה מדונינה, הוא המשחק בין שתי הקבוצות הגדולות מהעיר מילאנו: אינטר ומילאן‏[3]. מילאן נוסדה ב-1899 ואינטר נוסדה ב-1908 על ידי פורשים ממילאן עקב מחלוקת גדולה, כך שהיריבות הגדולה והשנאה בין המועדונים נוצרה כבר מיום היוסדה של אינטר.

היריבות בין שתי הקבוצות קשורה להבדלי המעמדות בחברה המילאנזית בחצי הראשון של המאה ה-20, באותן שנים נחשבו אוהדי אינטר לבני המעמד הבינוני גבוה בעיר ואוהדי מילאן נהגו להקניט אותם ולכנותם בשם baùscia (רברבן באיטלקית) מנגד נחשבו אוהדי מילאן לבני מעמד הפועלים, ואוהדי אינטר נהגו לכנותם בצורה מזלזלת בשם casciavìt (מברג באיטלקית) כדי לציין את היותם פועלים קשי יום. כיום הבדלי המעמדות כבר לא קיימים אך מבחינה פוליטית אוהדי אינטר נוטים לצד הימני של המפה הפוליטית ואוהדי מילאן נוטים יותר שמאלה.

במשך השנים, בעיקר בשנות ה-70 ו-80, התרחשו מספר אירועים אלימים בין שני מחנות האוהדים, ובשנים האחרונות זכור הדרבי ברבע הגמר של ליגת האלופות, שבמהלכו השליכו אוהדי אינטר למגרש חזיזים, אבוקות ורימוני עשן וגרמו לפיצוץ המשחק.

שתי הקבוצות נחשבות לשתיים מהקבוצות הגדולות באירופה והדרבי ביניהן הוא הדרבי היחיד באירופה שבו משחקות שתי אלופות אירופה לשעבר.

הכינוי "דרבי דלה מדונינה" הוא על-שם הפסל המפורסם של המדונה בדואומו די מילאנו. הדרבי המילאנזי נחשב לאחד המשחקים הנצפים בעולם ומושך לאצטדיון אוהדי כדורגל מכל רחבי העולם‏[4].

קבוצת הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקדמיית הנוער של מילאן כוללת 9 קבוצות מגיל 8 ועד גיל 17 שמשחקות בליגות הלאומיות לילדים ונוער באיטליה. מתחם האימונים של האקדמיה נקרא "מרכז הספורט ויסמרה", זהו מתחם בגודל של 57 דונם הנמצא בפרברי מילאנו בו מתאמנות כל קבוצות הילדים והנערים של מילאן, אם כי קבוצת הפרימוורה (עד גיל 19) מתאמנת במילאנלו, בדיוק כמו הקבוצה הבוגרת.

קבוצת הפרימוורה (עד גיל 19) של מילאן זכתה במשך השנים באליפות איטליה אחת, 2 גביעי איטליה ו-8 פעמים בטורניר הבינלאומי היוקרתי טורניר ויארג'יו (שיא משותף ביחד עם קבוצות הנוער של פיורנטינה ויובנטוס)‏[5].

שחקנים רבים מאקדמיית הנוער של מילאן המשיכו בקריירה שלהם והפכו לכדורגלנים מקצוענים במילאן או במועדונים אחרים. חלק מהשחקנים אף הגיעו לרמות הגבוהות ביותר בכדורגל העולמי ושיחקו במפעלים היוקרתיים ביותר בקבוצות הפאר של אירופה, כמו דמיטריו אלברטיני, פרנקו בארזי, אלסנדרו קוסטקורטה, פאולו מאלדיני, פבריציו מיקולי, מאסימו אודו וג'ובאני טרפטוני.

סגל הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-8 בינואר 2015
מס' עמדה שם
1 Flag of Italy.svg שוער מיכאל אגצי
2 Flag of Italy.svg מגן מתיה דה שיליו
4 Flag of Ghana.svg קשר סאלי אלי-מונטארי
5 Flag of France.svg בלם פיליפ מקסס
7 Flag of France.svg חלוץ ג'רמי מנז
8 Flag of Italy.svg קשר ריקרדו סאפונרה
10 Flag of Japan.svg קשר קייסוקה הונדה
11 Flag of Italy.svg חלוץ ג'אמפאולו פאציני
13 Flag of France.svg בלם עדיל ראמי
14 Flag of Italy.svg בלם מיכאלאנג'לו אלברטצי
15 Flag of Ghana.svg קשר מייקל אסיין
16 Flag of Italy.svg קשר אנדראה פולי
17 Flag of Colombia.svg בלם כריסטיאן זפאטה
18 Flag of Italy.svg קשר ריקרדו מונטוליבו (קפטן)
מס' עמדה שם
19 Flag of France.svg חלוץ אמבייה ניאנג
20 Flag of Italy.svg מגן איניאציו אבאטה
21 Flag of the Netherlands.svg קשר מרקו ואן חינקל (מושאל מצ'לסי)
22 Flag of Italy.svg חלוץ אלסיו צ'רצ'י (מושאל מאתלטיקו מדריד)
23 Flag of Spain.svg שוער דייגו לופז
25 Flag of Italy.svg בלם דניאלה בונרה
27 Flag of Colombia.svg מגן פאבלו ארמרו (מושאל מאודינזה)
28 Flag of Italy.svg קשר ג'יאקומו בונאבנטורה
32 Flag of Italy.svg שוער כריסטיאן אביאטי (קפטן משנה)
33 Flag of Brazil.svg בלם אלכס
34 Flag of the Netherlands.svg קשר נייג'ל דה יונג
81 Flag of Italy.svg בלם כריסטיאן זאקרדו
92 Flag of Italy.svg חלוץ סטפן אל שעראווי
98 Flag of Italy.svg חלוץ חאכים מאסטור

שחקנים בולטים בתולדות המועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימת שחקנים בולטים לאורך היסטוריית המועדון. הרשימה אינה כוללת שחקנים נוכחיים בקבוצה.

מאמני המועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיאי המועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סילביו ברלוסקוני, נשיאה הנוכחי של הקבוצה וראש ממשלת איטליה לשעבר

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תארים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1901, 1906, 1907, 1951, 1955, 1957, 1959, 1962, 1968, 1979, 1988, 1992, 1993, 1994, 1996, 1999, 2004, 2011.

1967, 1972, 1973, 1977, 2003.

1988, 1992, 1993, 1994, 2004, 2011.

תארים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1963, 1969, 1989, 1990, 1994, 2003, 2007.

1968, 1973.

1989, 1990, 1994, 2003, 2007.

1969, 1989, 1990.

2007.

1951, 1956.

משחקי גמר של גביע האלופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקני מילאן חוגגים את הזכייה בגמר ליגת האלופות בעונת 2002-03

שיאי מועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ (ראוי לציין שכיום הוגים האיטלקים את שם המועדון עם הטעם על ההברה הראשונה, שלא כמו בהגייה האנגלית של שם העיר)
  2. ^ (לשם השוואה, נכון לשנת 2007 יש רק שלושה מועדונים שזכו בגביע האלופות יותר מ-4 פעמים במשך כל תולדות המפעל. השניים האחרים, מלבד מילאן, הם ריאל מדריד וליברפול)
  3. ^ The Greatest Rivalries In World Football, באתר 1000goals‏, 30 באוקטובר 2010
  4. ^ דורון זיו, עשרת האצטדיונים שאסור לכם לפספס, 26 בנובמבר 2009, אתר mako
  5. ^ Viareggio Cup


Flag of Italy.svg ליגת העל האיטלקית, עונת 2014/2015

אודינזהאטלנטהאינטר מילאנואמפוליגנואההלאס ורונהיובנטוסטורינולאציו
מילאןנאפוליסמפדוריהסאסולופאלרמופארמהפיורנטינהצ'זנהקייבו ורונהקליארירומא