גד יעקבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גד יעקבי
Yacobi Gad.jpg
תאריך לידה 18 בינואר 1935
תאריך פטירה 27 באוגוסט 2007 (בגיל 72)
י"ג באלול ה'תשס"ז
ממשלות 17, 21, 22, 23
כנסות 7 - 12
סיעה המערך, העבודה
תפקידים בולטים

גד יעקבי (18 בינואר 1935 - 27 באוגוסט 2007) היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, ושגריר ישראל באו"ם. בנוסף לפעילותו הציבורית היה משורר פורה, ופרסם ספרי עיון וספרי ילדים.

צעירותו וכניסתו לפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גד יעקבי נולד בכפר ויתקין למשפחה בעלת רקע חקלאי. סיים את בית הספר התיכון בכפר ויתקין בשנת 1953. שירת בצה"ל בחיל המודיעין, ולאחר שהשתחרר למד באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1958 סיים את לימודי התואר ראשון במדע המדינה ובשנת 1960 סיים את לימודי המוסמך בכלכלה.‏[1]

כבר בגיל צעיר החל יעקבי בפעילות ציבורית במסגרת תנועת העבודה. בתחילה היה פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, ועם סיום לימודיו החל בפעילות מפלגתית שקירבה אותו אל משה דיין ממנהיגי מפא"י. בשנת 1959 שימש כמנהל לשכתו ודובר משרדו של דיין, לאחר שזה נבחר לתפקיד שר החקלאות בכנסת הרביעית. הוא שימש כעוזר שר החקלאות בשנים 1960-1961 וכראש המרכז לתכנון ופיתוח כלכלי במשרד החקלאות בין השנים 1961-1966, בתמיכת פטרונו הפוליטי דיין.

חבר כנסת ושר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשבר הפוליטי שהביא להקמת רפ"י הביא לפרישת דיין ממשרד החקלאות בשלהי שנת 1964, ובשנת 1966 פרש אף יעקבי מתפקידיו במשרד ועבר לרפ"י. יעקבי שימש כנציגה של המפלגה החדשה בוועדה המרכזת של ההסתדרות ובהנהלת חברת העובדים. כשהתמזגה רפ"י חזרה לתוך מפלגת העבודה, התמנה לחבר לשכת המפלגה, ובבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 נבחר לראשונה כחבר כנסת. בבחירות אלו בחרה כל אחת מהמפלגות שהרכיבה את המערך את מועמדיה בנפרד, ואנשי רפ"י בחרו את מועמדיהם בבחירות חשאיות שנערכו בין חברי "לשכת המפלגה". בבחירות אלו זכה יעקבי בן ה-34 במקום השני, המבטיח משרת שר, על פי ההסכמים שבין מפלגות המערך, כשהוא מקדים את שמעון פרס הוותיק. בצעד יוצא דופן, ויש אומרים מחשש לטינתו של פרס, הכריז יעקבי כי הוא מוותר על מקום זה לטובת פרס, והחל את הקריירה בכנסת כחבר כנסת מן השורה, בעוד שפרס מונה במקומו לשר.‏[2][3]

בשנת 1972 מונה לסגן שר התחבורה, וב-1974 קודם לתפקיד שר התחבורה בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. בשנה זו בחר טיים מגזין את "50 מנהיגי העתיד" ממדינות שונות בעולם, וציין את יעקבי ואת שולמית אלוני כמנהיגי העתיד של ישראל.

בשנת 1977 הוצג יעקבי על ידי שמעון פרס כמועמד המערך לתפקיד שר האוצר, אולם לאחר המהפך ותבוסת המערך בבחירות נאלץ להסתפק בתפקיד יושב ראש ועדת הכלכלה.

בממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב-1984 מונה לתפקיד שר הכלכלה והתכנון. משרד הכלכלה והתכנון היה קיים בין 1981 ל-1995, ועסק בתיאום כלכלי בין משרדי הממשלה. על אף שרבים סברו שהמדובר במשרה חסרת תוכן שנוצרה מטעמים קואליציוניים, ניסה יעקבי לקבל למשרדו סמכויות כלכליות רבות ככל האפשר. בתקופה זו נטל חלק בעיצוב מדיניותה הכלכלית של ישראל, וביישום תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, שהביאה לישראל יציבות כלכלית לאחר האינפלציה הגבוהה בשנים שקדמו ל-1985. יעקבי ניסה להכניס תוכן כלכלי למשרת שר זו, תוך כדי שהוא מנסה לשמור על מעמדו כאישיות הכלכלית הבכירה במפלגת העבודה גם בתקופה בה שימש שמעון פרס כשר האוצר. ביוני 1987 לאחר פרישת אמנון רובינשטיין מהממשלה, שימש יעקבי גם כשר התקשורת, משרד בו שירת גם במהלך ממשלת ישראל העשרים ושלוש עד נפילתה בעקבות "התרגיל המסריח". בתקופת כהונתו כשר נראה יעקבי כאיש השמאל-מרכז, והשמיע דעות בעד "שלום תוך ויתור על רוב שטחי יהודה שומרון וחבל עזה המאוכלסים בצפיפות על ידי ערבים"‏[4]

קריירה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקבי ראה עצמו כאיש "דור הביניים" במפלגת העבודה, אליו היו שייכים אישים כמשה שחל, יעקב צור ושושנה ארבלי-אלמוזלינו. עם תחילת שנות ה-90 נראה לרבים כי היריבות רבת השנים בין שמעון פרס ויצחק רבין הביאה את המפלגה להפסדים במערכות הבחירות, וכי הגיע תורו של דור זה לצעוד לקדמת הבמה ולקבל את ההנהגה. בשנת 1992 העמיד עצמו יעקבי כמועמד לראשות מפלגת העבודה, בבחירות בהן התמודדו שמעון פרס, יצחק רבין, אורה נמיר וישראל קיסר. בצעד מפתיע הודיע כי ויתר על התמודדותו, וביקש מתומכיו לבחור ביצחק רבין.‏[5] לאחר מכן, ולאור תוצאות הבחירות המקדימות, טען יעקבי כי צעד זה הוא שהביא לבחירתו של רבין, שנבחר בסיבוב הראשון במספר קולות גבוה אך במעט מ-40%, ולולא תמיכת אנשי יעקבי, לא היה מצליח להגיע ל-40%, ולפי חוקת המפלגה היה צורך בסיבוב שני, שיש סיכויים רבים לכך שבו היה מנצח פרס.

יעקבי נכשל בבחירות המקדימות לתפקיד חבר כנסת במפלגת העבודה, ולא נבחר לכנסת ה-13. רבין מינה אותו לשגריר ישראל באו"ם - תפקיד אותו מילא בין ספטמבר 1992 ליוני 1996, עת נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה. מששב לישראל מונה ליו”ר חברת החשמל, תפקיד שמילא עד דצמבר 1998 וליו”ר רשות הנמלים והרכבות מאוקטובר 2000 עד אוקטובר 2003. כיהן כמרצה במרכז הבינתחומי הרצליה ובהנהלת מספר עמותות ציבוריות, בהן מרכז רבין. קיבל את פרס בן-גוריון בשנת 2004. גם לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים המשיך להשמיע דעותיו בענייני השעה.

חייו האישיים ופעילותו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו נישא יעקבי לטובה, ולזוג נולדו שלושה ילדים: יריב (1957 - 1994), יחיעם (נולד ב-1961) ויואב (נולד ב-1969). בשנת 1974 התגרש ונישא לנלה, דיילת באל על, ואלמנת מלחמת ההתשה. בתם הדס נולדה ב-1982. מאוחר יותר התגרש מנלה ונישא בשלישית לאסתר בכרך יעקבי, אדריכלית פנים ונשיאת אגודת סיסטיק פיברוזיס ישראל.

במהלך כל הקריירה הפוליטית שלו פרסם יעקבי ספרים רבים – ספרי עיון, אוטוביוגרפיות, ספרי ילדים וספרי שירה. שיריו של יעקבי זכו לתשבחות ופורסמו בהוצאות ספרים מכובדות. המשוררת חלי אברהם-איתן כתבה על ספר שיריו "עד בוא היום" כי "המשורר מיטיב לחדור, מזווית העין של האמן המאמין בקיום המטאפיסי, לנבכי נפשו שלו ולנבכי נפש האדם באשר הוא, לדלות ממרחבי המקום והזמן את חומריה, ונע בין תודעת הסוף והאינסוף בעולמנו.",‏[6] והמשוררת אורנה רב-הון כתבה כי "שירתו של גד יעקובי היא שירה קסומה ומלאת מעמקים, וכל הקורא בה ידלה ממנה ניצוצות נסתרים, ניצוצות של חמלה ואהבת האדם."‏[7]

יעקבי יצא לטורונטו שבקנדה לצורך ניתוח בלבו ונפטר בבית חולים שם ביום שני ה-27 באוגוסט 2007, י"ג באלול ה'תשס"ז בגיל 72. הוא נקבר למחרת בישראל.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספור בצבעים על אבל ועל אם, לילדים, צייר גיל אלקבץ, גבעתיים 1988.
  • המסע אל הדבש, לילדים, איורים: אורה איל, הוצאת כתר ירושלים, 1991.
  • אני, לילדים, ציורים ועטיפה נורית צרפתי, עם עובד תל אביב תשמ'ו 1986.
  • מקום קרוב, שירים, תל אביב 1997.
  • עד בוא היום, שירים, תל אביב, 2004.
  • עומס החום, רומן, תל אביב, 2000.
  • ההתרחשויות בזמן קצוב: מבחר שירים 1991 - 2007. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
  • ראש בעננים, אפיק ספרות ישראלית, 2013.

ספרי עיון:

  • "עוצמתה של איכות" (1972)
  • "החופש לבחור", עם עו"ד אהוד גרא, תל אביב, עם עובד, (תשל"ה). (1975)
  • "הממשלה", עם עובד תל אביב, תשמ'ג (1980)
  • (The Government of Israel (1981
  • "קריאת כיוון" (1983)
  • "כחוט השערה", איך הוחמץ הסדר בין ישראל למצרים ולא נמנעה מלחמת יום-הכיפורים, ידיעות אחרונות, עידנים תש'ן, (1990)
  • "העתיד מתחיל עכשיו" (1992)
  • "יומן ניו-יורק", סיפורו של שגריר ישראל לאו"ם, משכל תל אביב, (1997),
  • "חסד הזמן" - פרקי אוטוביוגרפיה, משכל תל אביב, (2002)
  • "פגישות במסלול חיי", הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ט 2009.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ראיה פוליטית-עיונית על עבודת הממשל, על ספרו של יעקבי, "הממשלה", מאת יצחק גל-נור, נדפס ב"מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים", 18, תשמ'ב 1982.

מאמרים משלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימוכין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י. קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', ירדן הוצאה לאור, 1988, עמ' 181
  2. ^ י. קוטלר, הנבחרת הלאומית, הוצאת ירדן, 1988, עמ' 163
  3. ^ פתרון חידת טריוויה פוליטית, באתר ה"שימושון"
  4. ^ י. קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', ירדן הוצאה לאור, 1988, עמ' 187
  5. ^ גד יעקבי הבטחה שלא התקיימה - הבלוג של דניאל בלוך
  6. ^ עד בוא היום - גד יעקבי, מאת חלי אברהם איתן, אתר אימגו
  7. ^ אורנה רב-הון, לזכר גד יעקבי, NFC

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרי התחבורה בממשלות ישראל

דוד רמז | דב יוסף | דוד צבי פנקס | דוד בן-גוריון | יוסף סרלין | יוסף ספיר | זלמן ארן | משה כרמל | יצחק בן-אהרן | ישראל בר-יהודה | משה כרמל | עזר ויצמן | שמעון פרס | אהרן יריב | גד יעקבי | מנחם בגין | מאיר עמית | חיים לנדאו | חיים קורפו | משה קצב | ישראל קיסר | יצחק לוי | שאול יהלום | יצחק מרדכי | אמנון ליפקין-שחק | אפרים סנה | אריאל שרון | צחי הנגבי | אביגדור ליברמן | מאיר שטרית | שאול מופז | ישראל כ"ץ

שרי הכלכלה והתכנון בממשלת ישראל

יעקב מרידור | גד יעקבי | יצחק מודעי | דוד מגן | שמעון שטרית | יוסי ביילין

שגרירי ישראל באו"ם
אבא אבן · מיכאל קומיי · גדעון רפאל · יוסף תקוע · חיים הרצוג · יהודה בלום · בנימין נתניהו · יוחנן ביין · יורם ארידור · גד יעקבי · דורי גולד · יהודה לנקרי · דן גילרמן · מירון ראובן · גבריאלה שלו · רון פרושאור האומות המאוחדות
יושבי ראש ועדת הכלכלה של הכנסת

מנחם בדרמרדכי בנטובבנימין אבניאלאברהם שכטרמןיגאל הורביץשמואל תמירגד יעקוביאליהו שפייזרשושנה ארבלי-אלמוזלינואברהם בייגה שוחטצחי הנגביגדעון פתאלי גולדשמידטאברהם יחזקאלאמנון רובינשטייןאברהם פורזאיתן כבלאמנון כהןשלום שמחוןרוברט אילטובגלעד ארדןישראל חסוןמשה כחלוןאופיר אקוניסכרמל שאמה הכהןאבישי ברוורמן