משתמש:תזכורת/הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפת הגדה המערבית בינואר 2006: בצהוב - מרכזים עירוניים פלסטיניים; בוורוד בהיר - שטחים צבאיים סגורים, תחומי ההתנחלויות ואזורים המבודדים באמצעות גדר ההפרדה; בוורוד כהה - התנחלויות, מאחזים ובסיסים צבאיים; הקו השחור מייצג את תוואי גדר ההפרדה

הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית החל ב-7 ביוני 1967, במלחמת ששת הימים, כאשר ישראל כבשה את הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, ונמשך עד היום. מעמדה של הגדה המערבית כשטח כבוש אושרר על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק ועל ידי גופים נוספים, כמו הוועד הבינלאומי של הצלב האדום[1]. ישראל גורסת כי השטחים אינם כבושים אלא שנויים במחלוקת, עמדה שלא התקבלה על ידי בית המשפט העליון[2]. האחיזה הישראלית בגדה המערבית היא הכיבוש הצבאי הארוך בהיסטוריה המודרנית[3]. ישראל הציגה כמה סיבות להמשך הכיבוש: תביעה המבוססת על זכויות היסטוריות לגדה המערבית הנובעות מהצהרת בלפור; נימוקים ביטחוניים, פנימיים וחיצוניים; והערך הסמלי העמוק של הגדה המערבית עבור העם היהודי.

במה שמרבית הקהילה הבינלאומית רואה כהפרה של החוק הבינלאומי[4], הוקמו התנחלויות ישראליות רבות ברחבי הגדה המערבית, רובן יושבות באופן חלקי או מלא על אדמות פלסטיניות פרטיות[5]. מועצת הביטחון של האו"ם אישרה בעקביות כי ההתנחלויות בגדה המערבית מהוות "הפרה בוטה של ​​החוק הבינלאומי", בפעם האחרונה בהחלטה 2334, שכן על פי אמנת ז'נבה הרביעית חל איסור על כוח כובש להעביר אזרחים לשטח כבוש[1]. הקמתן והתפשטותן המתמשכת של ההתנחלויות על ידי ישראל בוקרו כמפעל קולוניאליסטי[6][7].

ישראל מבוקרת על הפרה תדירה של זכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית[8][9]. מתנחלים ואזרחים ישראלים העוברים בגדה המערבית כפופים לחוק אזרחי ישראלי, בעוד פלסטינים המתגוררים באותו תא שטח כפופים למשטר צבאי[10]. מציאות זו, לצד העובדה שפלסטינים בגדה המערבית לא מורשים להצביע בבחירות בישראל, ובכך לבחור בממשלה ששולטת בחייהם, הביאו להשוואות בין מדיניות ישראל למשטר האפרטהייד שהתקיים בדרום אפריקה במאה ה-20[11].

שפת הסכסוך והסיקור באקדמיה ובתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיה בטרמינולוגיה, כך נטען, משורבבת תדיר לדיווחים אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני[12], במה שמעלה דאגות מפני מניפולציה בשפה; פיטר ביינארט אף הציע שיש דפוס של "הונאה לשונית ותרבות של יופמיזם" אורווליאניות בסיקור הסכסוך[13]. בעבודה - לכל צד יש את קבוצת מילות התיאור המועדפת עליו. במחקר שנעשה על משדרי חדשות של התקשורת הבריטית על האינתיפאדה השנייה התגלתה העדפה לפרספקטיבה הישראלית; הסברים על ההיסטוריה של המקום, האופי הצבאי של הסכסוך, והשקפתם של הפלסטינים כי הם נלחמים נגד כיבוש, לרוב הושמטו. המילה "כיבוש", שהייתה עדכנית, כבר אינה נוכחת בכלי התקשורת המרכזיים של ארצות הברית, והפכה כמעט טאבו. פעולות צבאיות של ישראל מהוות בכלי התקשורת "תגמול" הגנתי על התקפות פלסטיניות, בעוד שההקשר להתקפות הפלסטיניות נשמט לעיתים קרובות, במה שנותן את הרושם שישראל מעולם לא יוזמת אלימות[12].

מצד שני, יש המחזיקים בדעה הפוכה; בנוסף לערוצי ההסברה הישראלית, שמטרתה להתמודד עם יחסי ציבור שליליים למדינה, ישנם גם ארגונים פרו-ישראליים פרטיים רבים, בהם Camera, Flame, Honest Reporting, מבט לתקשורת פלסטינית, Canary Mission והליגה נגד השמצה הטוענים כי דיווחים רבים מעוותים נגד ישראל. המונח פאליווד ניתן לדיווחים על מצוקתם של הפלסטינים בשטחים בטענה שמדובר בתעמולה המכוונת להשמיץ את ישראל[14].

איכות הסיקור התקשורתי של הסכסוך הערבי-ישראלי, כמו גם המחקר והוויכוחים בקמפוסים באוניברסיטאות, הפכו יעד לניתוח ומחקר אינטנסיביים. בהקשר לנעשה בקמפוסים ואוניברסיטאות, ארגונים כמו קמפוס ווטש מדווחים מקרוב ומוקיעים את מה שהם רואים כעמדות "אנטי ישראליות". במקביל, נעשו ניסיונות להשתיק כמה מבקרים בעלי שם רב על מדיניות ישראל בשטחים, בהם טוני ג'אט, נורמן פינקלשטיין, ג'וזף מסאד, נדיה אבו אל-חאג' וויליאם רובינסון. מבקרי ישראל מואשמים באופן תדיר באנטישמיות. קשיים אלו הולידו חרדות מכך שהנושא עצמו נמצא בסיכון, וכי הלחצים הפוליטיים סביב המחקר והדיון מערערים את החופש האקדמי עצמו.

מחקרים ישראליים פנימיים הראו כי באופן מסורתי סיקור העיתונות המקומית היה שמרני, ושיקף את ראייתם המוטה של הממסד הפוליטי והצבאי, והטיות דומות צוינו בדיווח הפלסטיני[15]. תמר ליבס, שכיהנה כראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, טענה כי ישראלים העובדים כ"עיתונאים ומוציאים לאור רואים את עצמם כשחקנים בתנועה הציונית, ולא כגורמים חיצוניים ביקורתיים"[16].

הגדה המערבית ערב הכיבוש ב-1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת ישראל הייתה גדולה פי 10 מזו של הגדה המערבית ערב הכיבוש, אך חוותה שנתיים של מיתון. אוכלוסיית הגדה המערבית עמדה על 585,500–803,600 איש, ובמהלך הכיבוש הירדני היוותה 40% מהתוצר המקומי בירדן, עם שיעור צמיחה שנתי של 6%–8%. בעלות על קרקעות הייתה בדרך כלל קולקטיבית, ושלטון האדמה העות'מאני של המאה ה-19 שרר, שסיווג קרקעות לחמישה סוגים - ווקף, מולק, מירי, מטרוק ומוואט - כשהשלושה האחרונים היו אדמות מדינה רשמית, אם כי ירדן מעולם לא ראתה אדמות אלו כרכוש מדינה, ורק חלק קטן מאוד מהגדה המערבית נרשם ככזה תחת השלטון הירדני.

החינוך היה (ועודנו) בראש סדר העדיפויות של האוכלוסייה הפלסטינית. שיעור ההרשמות היה בממוצע גידול שנתי של 7% לעומת העשור שלפני כן, ובשנת 1966 היה הנוער הפלסטיני בשיעור ההרשמה הגבוה ביותר מכל מדינות ערב. בהשוואה לישראל, לגדה המערבית היה בסיס חינוכי נוח, בשל ההוראות הקיימות במערכת בתי הספר הירדנית שכללו 12 שנות חינוך חינם וחובה. 84.4% מהישראלים בקבוצת הגיל 6–11, לעומת 80.5% מילדי הגדה המערבית, למדו בבית הספר, אך הפער מתהפך בקרב בני 15–17, כאשר 44.6% מבני הנוער מהגדה המערבית פקדו את הלימודים, בהשוואה ל-22.8% מהישראלים בגיל זה.

ההשתלטות על השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת ששת הימים

לפני מלחמת ששת הימים התקיים הסכם לא כתוב בין ישראל לממשלת ירדן לקיים את נייטרליות הגבול בין שתי המדינות לאורך הקו הירוק. לטענת המלך חוסיין, לאחר שישראל נקמה פעולות של חדירות גרילה וחבלנות הנתמכות בידי סוריה, בביצוע מתקפה על סמוע בגדה המערבית, אזור שנוהל על ידי ירדן, ב-13 בנובמבר 1966, ההסכם נשבר. לאחר שישראל תקפה את מצרים בשעה 8 בבוקר ב-5 ביוני 1967, ירדן הגיבה בהפגזת יעדים ישראליים במערב ירושלים ויישובים לאורך הגבול ואז, לאחר שהתעלמה מאזהרה ישראלית, בתקיפת שדות תעופה ישראליים ברמת דוד ובכפר סירקין, אך גם בנתניה. בתגובה, הצבא הישראלי השתלט במערכה מהירה על מזרח ירושלים, ולאחר הידיעה כי המלך חוסיין הורה לכוחותיו לסגת לירדן, השתלט על הגדה המערבית כולה עד הצהריים ב-8 ביוני.

ישראל גירשה אנשים רבים מהאזורים שכבשה, החל בתושבי הכפרים בית נובא, יאלו ועמואס שבלטרון. לאחר הגירוש פוצצו כל שלושת הכפרים; על חורבות בית נובא שוכנת כיום ההתנחלות מבוא חורון, ועל חורבותיהן של יאלו ועמואס שוכן כיום פארק קנדה. עשרות אלפי פלסטינים ברחו לירדן ממחנות הפליטים עקבת ג'אבר ועין א-סולטאן לאחר שישראל הפציצה את המחנות[17]. ההערכה היא כי המספר הכללי של פלסטינים שנעקרו עקב המלחמה ההיא מוערך בסביבות 280,000-325,000, מתוכם כ-120,000–170,000 הפכו לפליטים בפעם השנייה, לאחר שנעקרו קודם לכן במהלך מלחמת העצמאות[18]. מתוכם, בין 50,000 ל-200,000 התגוררו קודם לכיבוש בבקעת הירדן[19].

הממשל בשטחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת יוני 1967 ישראל מינתה מושל צבאי שישלוט בגדה המערבית, שמתוקף תפקידו יהיה לשמור על החוק הירדני, למעט במקרים המנוגדים לזכויות ישראל ככוח כובש. מאז 1967 יצאו כ-1,800 צווים צבאיים הנוגעים לגדה המערבית[20]. בצו הצבאי השלישי, שיצא יומיים לאחר תחילת הכיבוש, נקבע כי בתי המשפט הצבאיים צריכים להחיל את הוראות אמנת ז'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים באזור מלחמה; תוך ארבעה חודשים הנחיה זו נמחקה מהצו[21]. הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון וחבל עזה פורק בשנת 1981, ובמקומו הקים הצבא הישראלי את המנהל האזרחי. הצו שהקים את המנהל האזרחי, הצו הצבאי 947, קבע כי "המנהל האזרחי ינהל את העניינים האזרחיים... לרווחתה ולטובתה של האוכלוסייה."[22] מירון בנבנישתי אמר כי מהלך זה סימן את המעבר ממערכת זמנית למערכת קבועה של כיבוש[23].

במסגרת הסכמי אוסלו, ויתרה ישראל על שליטה סמלית בחלק מסוים של הגדה המערבית, באופן שניתנו לרשות הפלסטינית סמכויות אזרחיות וביטחוניות בשטח A, המקיף 18% מהשטח, סמכויות אזרחיות בשטח B, המקיף 22% מהשטח, והושארה שליטה ישראלית טוטאלית באזור הגדול מהשלושה, שטח C - החולש על 60% מהשטח. אזורי השליטה, לכאורה, של הרשות הפלסטינית אינם רציפים בשטחם; שטחי A ושטחי B מקוטעים כארכיפלג ל-165 איים המכילים 90% מהאוכלוסייה הפלסטינית, מוקפים בשטחי C הרציפים לאורך כל הגדה המערבית[24]. בפועל ישראל פועלת צבאית בכל שלושת האזורים, והעובדה שהפלסטינים לא בוחרים בממשלת ישראל ששולטת בחייהם, הביאה מבקרים לטעון שהרשות הפלסטינית הפכה למעשה ל"קבלן משנה" של הכיבוש[13].

סיפוח מזרח ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מזרח ירושלים

ישראל הרחיבה את תחום השיפוט שלה למזרח ירושלים ב-28 ביוני 1967, הודתה כלפי פנים שהשטח סופח, וכלפי חוץ, לעולם, אמרה שמדובר במהלך מינהלי גרידא לסיפוק שירותים לתושבים. הקהילה הבינלאומית לא התרצתה מהסברי ישראל, והמהלך הוקע כ"בטל ומבוטל" על ידי מועצת הביטחון של האו"ם[25]. המועצה הערבית הנבחרת פורקה, ומספר שירותים שניתנו על ידי חברות פלסטיניות הועברו למתחרים הישראליים שלהן. לאחר מלחמת ששת הימים הושם דגש על הבטחה לרוב יהודי ב"ירושלים המאוחדת", וועדת שרים שדנה בענייני ירושלים קבעה את היחס הדמוגרפי האידיאלי בעיר כמורכב מ-76% יהודים ו-24% ערבים[26]. למתנחלים ישראלים במזרח ירושלים ניתן פטור ממס למשך 5 שנים, הטבה שלא הוחלה על ירושלמים פלסטיניים שהוכנסו למדרגת מס הכנסה גבוהה, ומשלמים 26% משירותי העירייה תוך קבלת 5% מהם[27]. מאז 1967, שליש מהשטח המסופח, רובו קרקע פלסטינית פרטית, הופקע על ידי ישראל לבניית שכונות יהודיות, כשבמקביל העירייה לא משקיעה בשירותים לתושבים הפלסטינים, כמו כבישים, מדרכות, ומערכות מים וביוב, ונשאר מחסור באלפי כיתות לימוד[28]. עד שנת 2017 הגיע ל-370,000 מספר התושבים באזורים הפלסטיניים הצפופים, שחופש התנועה שלהם הפך מטרה למגבלות קפדניות, חלקם ללא כל התראה[29].

השפעה כלכלית ראשונית של הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת ימי הכיבוש הוצבו מגבלות קשות על השקעות ציבוריות ועל תוכניות פיתוח מקיפות בשטחים. בנקים מסחריים בריטיים וערביים, שפעלו בגדה המערבית, נסגרו זמן קצר לאחר כיבוש השטח. בנק לאומי פתח אז תשעה סניפים, מבלי להחליף בהצלחה את המערכת הקודמת. חקלאים יכלו לקבל הלוואות, אך אנשי עסקים פלסטיניים נמנעו מלקחת אותן כיוון שנגבו עליהן שמונה עד תשעה אחוזים של ריבית, לעומת חמישה אחוזי ריבית בירדן[30]. מערכת הרישוי הישראלית קבעה כי לא ניתן לבנות מפעל תעשייתי ללא קבלת היתר ישראלי מראש, במה שהיה מוסבר לעיתים קרובות ב"חששות ביטחוניים". יזמים נדחו מקבלת היתר למפעל מלט בחברון, ייצור מלון נאסר, ייבוא ​​ענבים ותמרים נאסר, כדי להגן על חקלאים ישראלים, והוצבו מגבלות כמה מלפפונים ועגבניות ניתן לייצר[31]. לדברי איאן לוסטיק ישראל מנעה למעשה השקעה בתעשייה ובחקלאות בידי האוכלוסייה המקומית[32]. בשנת 1986 אמר שר הביטחון יצחק רבין:

"לא יהיה שום פיתוח יזום בידי ממשלת ישראל, ולא יינתנו אישורים להרחבת חקלאות או תעשייה, העלולה להתחרות עם מדינת ישראל."[33]

הפקעת אדמות ובניית התנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגנוני הפקעת האדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז כיבוש השטחים לקחה ישראל לשליטתה מאות אלפי דונמים ברחבי הגדה המערבית, בעיקר לצורך הקמת ההתנחלויות ולהרחבתן. בשיטות משפטיות-בירוקרטיות שונות הופקעו לפחות 50% מאדמות הגדה המערבית[34].

על פי החוק הבינלאומי, כוח כובש מחויב להגן על רכוש האוכלוסייה הכבושה ואסור עליו להפקיע אותו. עם זאת, הותר לכוח הכובש לתפוס חזקה זמנית במקרקעין ובמבנים לצורך שיכון כוחות צבאיים. בהתבסס על חריג זה, ובטענה ש"הדבר דרוש לצרכים צבאיים הכרחיים ודחופים", השתלט צה"ל שוב ושוב על רכוש פלסטיני פרטי, רק כדי להעביר אותו להתנחלויות אזרחיות יהודיות, כמו מתתיהו, נווה צוף, רימונים, בית אל, כוכב השחר, אלון שבות, אלעזר, אפרת, הר גילה, מגדל עוז, גיתית, ייטב וקריית ארבע[35]. דרך נוהג זה, שהופסק ב-1979, הוקמו כ-44 מההתנחלויות, כשליש מכלל ההתנחלויות בגדה המערבית[36].

אמצעי נוסף לתפיסת קרקעות היה שימוש בחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858, שדרך פרשנות ישראלית שלו סווגו מאות אלפי דונמים ברחבי הגדה המערבית כ"אדמות מדינה". סיווג זה התאפשר בעיקר בשל העובדה שקרקעות רבות בגדה המערבית לא היו רשומות בטאבו, בין היתר בשל רצונם של בעליהם להימנע מתשלום מיסים לעות'מאנים או מלהתגייס לצבאם. רישום האדמות על שם התושבים הפלסטיניים המשיך בקצב איטי מאוד בשנים הבאות, עד שנעצר בצו צבאי של צה"ל ב-1968, שאפשר את רישום האדמות על שמה של ישראל בלבד[37].

אמצעי שלישי לתפיסת אדמות היה "הצו בדבר נכסים נטושים" מ-1967, שקבע כי נכס שהיה ברשות פלסטיני שיצא מהגדה המערבית, בין אם לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה או אחריה, יועבר לחזקת ממונה מטעם צה"ל, הרשאי לעשות בו כראות עיניו. עם זאת, נכס הוגדר כנטוש גם אם זהות בעליו לא הייתה ידועה; ההתנחלות בית חורון, לדוגמה, הוקמה על אדמות שבעליהן חי בזמן מכירתן בגדה המערבית. ועדת העררים קבעה כי אף על פי שאין כל ספק לבעלותו על האדמות, העסקה למכירתן לא תבוטל מסיבות של "תום לב"[38].

אמצעי נוסף בו השתמשה ישראל להפקעת אדמות פלסטיניות פרטיות היה ייעודם ל"צורכי ציבור". על פי החוק הירדני, הכרזה על אדמות ככאלה חייבה את פרסומה, זמן לערעור ואישור מהמלך. ישראל שינתה זאת על ידי האצלת הכוח להפקעה למפקדים צבאיים אזוריים, ועל ידי ביטול הדרישה לפרסום הכוונה להפקעה בעיתון רשמי. ערעורים לא טופלו עוד בבתי משפט מקומיים אלא במערכת בתי המשפט הצבאיים. ההתנחלות מעלה אדומים יושבת על 30,000 דונמים של אדמות פלסטינים שהופקעו באופן זה[39].

ההתנחלויות גיתית, מכורה ובקעות הוקמו על אדמות הכפר עקרבה, לאחר שהתבואה שגידלו המקומיים במקום רוססה על ידי מטוס ברעל[40].

מעמדן החוקי של ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרם המשיכה בפרויקט ההתנחלויות, ביקשה הממשלה ייעוץ משפטי ממומחה בנוגע לדין הבינלאומי, תיאודור מירון. מזכרו הסודי ציין באופן חד משמעי כי האיסור על התיישבות כזו היה מוחלט, וכי "התיישבות אזרחית בשטחים המנוהלים נוגדת את ההוראות המפורשות של אמנת ז'נבה הרביעית." מזכר זה מצביע על כך שראש הממשלה לוי אשכול היה מודע לעובדה שקידום ההתנחלויות בגדה המערבית יהיה בלתי-חוקי[41]. ישראל הרשמית טוענת כי הגדה המערבית איננה שטח כבוש, כיוון שלפני מלחמת ששת הימים היא לא חסתה תחת ריבונות מוכרת של מדינה אחרת; עמדה זו נדחתה בידי גורמים בינלאומיים, כמו גם על ידי בית המשפט העליון, שציין כי תחולת דיני הכיבוש תלויה בקיומה של שליטה צבאית אפקטיבית מחוץ לגבולות המדינה, בלי קשר לקיומה של ריבונות קודמת של מדינה כלשהי על השטח[2].

בית הדין הבינלאומי לצדק קבע כי ההתנחלויות ישראליות בגדה המערבית הוקמו בניגוד לחוק הבינלאומי בחוות דעת מייעצת משנת 2004[42]. בשנת 1980 סירבה ישראל לחתום על אמנת וינה משנת 1969, המחייבת את החוקים הלאומיים להידחות בפני החוקים הבינלאומיים כאשר השניים מתנגשים, והיא מתעקשת להסדיר את ההתנחלויות במונחים של חוקים משלה, תוך הטענה כי כל גופי האו"ם הרלוונטיים השופטים את הנושא הם "אנטי-ציוניים ואנטישמיים"[43].

התיישבות ישראלים בגדה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2017, עם סיום העשור החמישי לכיבוש, החזיקה ישראל בגדה המערבית 237 התנחלויות, ששימשו כ-580,000 מתנחלים[8]. למעט ירושלים המזרחית, 382,916 ישראלים התיישבו בגדה המערבית, כש-40% (כ-170,000 איש ב-106 התנחלויות) חיים מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים, שם חיים 214,000 מתנחלים[44].

האתר הראשון שנבחר להתנחלות בגדה המערבית היה גוש עציון. פרסום ידיעות על בנייה אזרחית הכוללת ישיבה במקום נאסר בידי הצנזורה הצבאית, כדי לא לפגוע בטענה שהפקעת האדמות שם הייתה לצרכים צבאיים[45]. בין השנים 1967–1977 הייתה ההתיישבות הישראלית בקנה מידה קטן יחסית; בסוף עידן ממשלת העבודה בשנת 1977, 4,500 ישראלים התבססו בכ-30 התנחלויות בגדה המערבית, וכ-50,000 איש התבססו בהתנחלויות במזרח ירושלים[46]. היה זה עם עלייתה של מפלגת הליכוד של מנחם בגין לשלטון, בהנעת התאולוגיה של "ישראל השלמה", שהובילה להרחבה הגדולה של פרויקטים אלה[43], וסימנה בראייתו של אורן יפתחאל את שיא הפרויקט האתנוקרטי של ישראל, שבמסגרתו הגדה המערבית משרתת כ"בסיס הזהות הלאומית היהודית"[47]. חל שינוי במיקוד הטריטוריאלי, וההתנחלויות היו מקודמות כעת לצד מרכזי אוכלוסייה פלסטיניים, בלב "אדמות התנ"ך" של הגדה המערבית[48]. למתנחלים הוענקו תמריצים הכוללים סובסידיות ממשלתיות ומשכנתא לדיור, תמריצי מס, מענקים עסקיים, פרויקטים בתשתיות ולימודים בחינם[43]. על העיתונות הפלסטינית המקומית נאסר על ידי הצנזורה הצבאית לדווח חדשות על ההתנחלויות, הפקעות או מהלכים משפטיים שנעשו לחסימתן.

בשנת 1972 מספר המתנחלים הישראלים באזור C היה 1,200, בשנת 1983 מנו המתיישבים בגדה המערבית 28,400 איש, בשנת 1993 110,000 ובשנת 2010 310,000 (למעט מזרח ירושלים). מהסכמי אוסלו עד שנת 2002 אוכלוסיית המתנחלים הוכפלה[43]. בין השנים 1967–2003, ממשלות ישראל סייעו בהעברתם של כ-230,000 אזרחים יהודים ל-145 התנחלויות בגדה המערבית ועזה ולכ-110 מאחזים. עד שנת 2016 כ-42% מכוח העבודה בהתנחלויות (55,440) מצא עבודה בהתנחלויות אלה[49]. גם לחרדים חלק משמעותי במפעל ההתנחלויות: תוך תשעה חודשים, בשנת 2000, אוכלוסיית ביתר עילית, אשר יושבת על שטח בן 1,500 דונם שהופקע מאדמותיה של נחאלין[50], גדלה ב-18.3%, ואילו מודיעין עילית, שנבנתה על אדמות הכפרים נעלין, ח'רבת'א בני חרית, סאפא, בילעין ודיר קדיס[51], גדלה ב-16.3%[52].

לפני 1967 היו בעמק הירדן בין 200,000 ל -320,000 פלסטינים, אשר יחד עם צפון ים המלח מכסים 30% מהגדה המערבית והיוו את "עתודת היבשה המשמעותית ביותר" לפלסטינים; כיום, ל-85% משטח זה אסור להם להיכנס. עד שנת 2011 הוקמו 37 התנחלויות בקרב 64,451 הפלסטינים שם (המהווים 29 קהילות), כד-70% מהם גרים באזור A ביריחו. על פי ARIJ, עד שנת 2015 רק 3 מתוך 291 קהילות פלסטיניות באזור C קיבלו אישור בנייה ישראלי (על 5.7 דונם בלבד) וכל בנייה מחוץ לכך הייתה נתונה להריסה. בשנת 2015, לפי חישוביהם, החרימה ישראל 41,509 דונם נוספים, הרסה 482 בתים - ובכך עקרה 2,450 בני אדם, ועקרה 13,000 עצים. פלסטינים ורכושם היו נתונים באותה שנה להתנפלות בכ־898 מקרים שונים. התנחלויות ישראליות היוו 6% מהשטח, ואילו אזורי צבא הוכרזו על מעל 29% ממנו.

רוב החקלאות הישראלית בגדה המערבית נובעת מחוזים עם ההסתדרות הציונית העולמית העוקפים חוזים ישירים עם הממונה בישראל, ורבים מהם ניתנו על אדמות פלסטיניות פרטיות[49].

היחס לאוכלוסייה הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקירת אוכלוסייה וגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הערכה אחת, בין 1967 ל-1978 גירשה ישראל כ-1,151 אנשים, כולל שני שבטים שלמים, שנעקרו מאזור בקעת הירדן בדצמבר 1967 ובמאי 1969. על מנת לתת נופך חוקי לאמצעים אלה, אשר עומדים בניגוד לאמנת ז'נבה הרביעית, החילה ישראל את חוק 112 מימי תקנות ההגנה לשעת חרום של ממשלת המנדט הבריטית, שקדמה לאמנת ז'נבה בארבע שנים[53]. היה נוהג לעצור אבות בבתיהם ולקחת אותם למקום מדבר מדרום לים המלח, שם נאלצו, תוך איומי אקדח וירי, לחצות לירדן[54].

בשנים הראשונות לשלטון ישראל בגדה המערבית גורשו פעילים פוליטיים רבים שהביעו את נאמנותם, כביכול, לירדן. כמו כן, הייתה מגמה לגרש אנשים שהביעו בפומבי התנגדות לשלטון הישראלי בשטחים; בין אלה היו מנהלי בתי-ספר ומפקחים שמחו על צנזורה בספרי לימוד, מורים ותלמידים שארגנו שביתות בבתי־ספר, ועורכי-דין שארגנו שביתות של חבריהם למקצוע[55].

ב-1986 גירש הצבא את כל תושבי סוסיא הפלסטינים מבתיהם לאחר שהמינהל האזרחי הכריז על שטח הכפר גן לאומי שבמרכזו אתר ארכאולוגי. תושבי סוסיא סולקו בכוח מכפרם ונאלצו להעתיק את מגוריהם לאדמות חקלאיות שבבעלותם, הנמצאות במרחק של כמה מאות מטרים דרומית-מזרחית לכפר המקורי[11]. בדרום הר חברון, אזור המשתרע על כ-30 אלף דונם הממוקם בדרום הר חברון, בו חיות 12 קהילות פלסטיניות, הוכרז על ידי הצבא כשטח אש. באוגוסט 1999 קיבלו רוב אנשי הקהילות צווי פינוי בשל "מגורים בלתי חוקיים בשטח אש". בנובמבר 1999 פינו כוחות הביטחון יותר מ-700 תושבים, בתים בשטח נהרסו, רכוש הוחרם והתושבים נותרו חסרי בית[11]. בשנת 2018 בית המשפט העליון בישראל נתן אור ירוק לגרש את תושבי ח'אן אל-אחמר למזבלה מחוץ לאבו דיס[56].

בדצמבר 1995 החל משרד הפנים בישראל לנקוט במדיניות חדשה במזרח ירושלים, לאחר שהמשרד פירש מחדש את חוק הכניסה לישראל מ-1952, כמתיר לשלול את מעמד התושבות מפלסטינים שלא שמרו באופן פעיל על "מרכז חייהם" בירושלים. בהתאם לפרשנות החדשה, פלסטינים ירושלמיים שעברו לגור בחלקים אחרים של הארץ איבדו את כל זכויותיהם הסוציאליות ואת זכותם לחיות בעיר מולדתם[57][58]. מכ-14,500 פלסטינים ממזרח ירושלים נשללה התושבות כי עזבו את העיר[28].

הריסות בתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הריסת בתים בסכסוך הישראלי-פלסטיני
כוחות ישראליים בדרכם להרוס את ח'רבת עין כרזליה, ב-8 בינואר 2014. הקהילה הפלסטינית, בת 25 איש, כולל 15 קטינים, קיבלה מהצלב האדום לאחר ההריסה אוהלים חלופיים, שפורקו והוחרמו מספר ימים אחרי כן בידי הרשויות הישראליות[59].

הריסת בתים נחשבת לסוג של ענישה קולקטיבית[54]. על פי חוקי הכיבוש חל איסור על הרס רכוש, למעט מטעמים של צורך צבאי מוחלט[8]. הפרקטיקה של הריסת בתי פלסטינים החלה תוך יומיים מכיבוש הגדה המערבית, עם הרס שכונת המוגרבים שבעיר העתיקה בירושלים; על חורבותיה יושבת כיום רחבת הכותל המערבי. מראשית כיבוש השטחים הפלסטיניים ועד שנת 2015, על פי הערכה של הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, הרסה ישראל 48,488 מבנים פלסטינים, תוך עקירתם של מאות אלפי אנשים[60].

סיבה שניתנת תדיר להריסות בתים היא "בנייה ללא היתר", שהסיכוי להשיג אותו כמעט אפסי[61]. משנת 2006 ועד 31 באוגוסט 2020 הרסה ישראל בתואנה זאת לפחות 1,602 יחידות דיור של פלסטינים בגדה המערבית, לא כולל במזרח ירושלים, וגרמה ל-6,970 בני אדם לפחות - כולל לפחות 3,501 קטינים - לאבד את בתיהם[62]. משנת 2004 ועד 31 באוגוסט 2020 נהרסו 1,063 יחידות דיור של פלסטינים במזרח ירושלים מסיבות דומות; 3,459 בני אדם איבדו את בתיהם, כולל 1,847 קטינים[63].

גם בקתות של רועי צאן, עליהן שולם מס כדין, יכולות להיות נתונות להריסה[64].

מערכת ההיתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1967, כמעט כל היבט בחיי היומיום הפלסטיניים הרגילים הפך כפוף לתקנות צבאיות מקיפות, החל בהרחבות בתים וכלה בנטיעת עצים וייבוא ​​ספרים[65]. הצו הצבאי 101 שלל מתושבי הגדה המערבית את הזכות להחזיק כל סוג של דבר מודפס שיש בו "משמעות מדינית" - בין אם זה ספרים, פוסטרים, תצלומים ואפילו ציורים מחו"ל (כולל מישראל) - אלא אם כן התקבל לכך אישור מראש מהצבא[66]. בשני העשורים הראשונים נדרשו הפלסטינים להגיש בקשה להיתרים ורישיונות למספר עצום של דברים כמו רישיון נהיגה, טלפון, סימן מסחרי ורישום לידה ותעודת התנהגות טובה לאבטחת מקומות עבודה במקצועות רבים. קבלת אישורים כאלה תוארה כקשה מאוד. מעולם לא הובהרו הקריטריונים המדויקים שיש לעמוד בהם לקבלת היתרים. קיימים 42 סוגי היתרים הנדרשים על ידי הרשויות הישראליות נכון ל-2018[67].

על פי ארגון Human Rights Watch, ישראל מסרבת פעם אחר פעם להנפיק לפלסטינים היתרים לבניית בתי ספר בגדה המערבית והורסת בתי ספר שנבנו ללא היתרים כאלה. על פי ממצאי הארגון, רשויות הצבא הישראלי הרסו והחרימו מבנים ורכוש של בתי ספר פלסטיניים 12 פעמים בשנים 2016–2018, כשהצבא פוגע שוב ושוב בבתי ספר מסוימים. על פי נתוני האו"ם, ביותר משליש מהקהילות הפלסטיניות השוכנות בשטח C אין בתי ספר יסודיים, ו-10,000 ילדים לומדים באוהלים, בצריפים או במבנים אחרים בהם אין חימום או מיזוג אוויר[68].

מערכת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאופיין בא-סימטריה משפטית, המגלמת מערכת שיפוטית מפוצלת בגדה המערבית, שבה מוצאו של האדם קובע באיזו מערכת משפט יישפט. עד 1967 אנשים בגדה המערבית חיו תחת מערכת חוקים מאוחדת אחת שהוחלה על ידי מערכת משפט אחת. אך מאז מלחמת ששת הימים המתנחלים בגדה המערבית כפופים לחוק האזרחי הישראלי, בעוד הפלסטינים כפופים לחוק הצבאי של זרוע כובשת[10].

בשנת 1988, ישראל תיקנה את קוד הביטחון שלה, באופן שלא ניתן יהיה להשתמש בחוק הבינלאומי לפני שופטים בבתי הדין הצבאיים[69]. לאורך עשרות שנות כיבוש, קיבל בג"ץ רק ערעור אחד בלבד כנגד פקודה צבאית, מתוך יותר מ-1,000 פקודות שהוטלו מ-1967 ועד 1990 ומחייבות משפטית בשטחים הכבושים.

לפי נתוני ארגון יש דין, מתוך 1,045 אירועים של פגיעה בפלסטינים בידי ישראלים שסוקרו בין השנים 2005 ל-2014, 91.4% מהחקירות בישראל נסגרו מבלי להגיש כתבי אישום[70]. בניתוח של בצלם על 119 מקרים של מתנחלים שהרגו פלסטינים, התברר כי רק 13 נשלחו למאסר: שישה הורשעו ברצח, רק אחד מהם נידון למאסר עולם, ואילו מתוך שבעה שהורשעו בהריגה, אחד מהם קיבל עונש מאסר בפועל של שבע וחצי שנים על הריגת ילד, והשאר קיבלו עונשים קלים[71].

דיכוי הפגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו צבאי מס' 101 אסר על התקהלות של יותר מעשרה אנשים במקום "בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה" ללא היתר מפקד צבאי. בחודש מאי 2010 הצבא הישראלי פרסם את צו צבאי מס' 1651, המוכר גם בשם "חוק העונשין", שנועד להחליף עשרים צווים מרכזיים שהוצאו בין השנים 1967–2005. הצו גם מתייחס לצווים אחרים ומתבסס עליהם, ובכלל זה צו צבאי מס' 101 וכן תקנות ההגנה. הצו מגדיר כעבירות פליליות "הסתה ותמיכה בארגון עוין", למשל באמצעות ניסיון "בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", עבירה שדינה עשר שנות מאסר. התרחשות תדירה היא שהצבא מכריז לפתע על מיקומה של ההפגנה "שטח צבאי סגור" ומעמיד לדין מכוח צו צבאי מס' 1651, בגין מעורבות בהפגנה, פלסטינים שאינם עוזבים את המקום מיד. בין התאריכים 1 ביולי 2014 ו-30 ביוני 2019, הועמדו לדין 4,590 פלסטינים בגין " הפרת הוראה בדבר סגירת שטח". במהלך תקופה זו, בתי משפט צבאיים הרשיעו 4,519 אנשים בעבירה זו[72].

הטכניקות הישראליות לפיזור הפגנות משתנות בהתאם למוצא האתני של המפגינים. בקרב מתנחלים יהודים השיטות הנהוגות באופן כללי הן גישות השיטור הנהוגות במדינות המערב. לעומת זאת, אצל פלסטינים מאומצות טקטיקות צבאיות[73]. הפגנות אלו טופלו בגז שגורם לפריחה[74]; רימוני גז מדמיע[75]; ירי בכדורי מתכת מצופים גומי, שגרם לעשרות הרוגים[76]; שימוש בתחמושת חיה[77]; שטיפת מפגינים בתרסיס בואש[78]; מכונות לזריקת חצץ[79]; מכשירים המניבים גלי קול רועשים; רימוני הלם; סילוני מים; גז פלפל המכיל קפסאיצין; וירי ספוגים, כדורי פיינטבול[75] וכדורי דום-דום, שהשימוש בהם נאסר באמנת האג משנת 1899[74][80]. האינתיפאדה השנייה התלקחה לעימות צבאי רחב היקף הכולל פיגועי התאבדות כאשר, על פי מעריב, נורו 700,000 כדורי תחמושת לעבר המוני מפגינים בגדה המערבית, כמו גם 300,000 כדורי תחמושת ברצועת עזה, והרגו 118 פלסטינים, כולל 33 בני נוער[81][82].

מאסרים ומעצרים מנהליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר הפלסטינים שנעצרו על ידי ישראל בין השנים 1967–2005 הגיע ל-650,000[83], אחד מכל שלושה מכל הפלסטינים בשני העשורים הראשונים בלבד. מערכת בתי המשפט הצבאית, הנחשבת למרכזה המוסדי של הכיבוש, מתייחסת לפלסטינים כאל "אזרחים זרים"[3] ומונהגת על ידי שופטים ישראלים-יהודים[84]. המערכת נשענת על החוק הבריטי המנדטורי, שהפנייתו כלפי יהודים בתקופת המנדט הביאה למחאה נמרצת של היישוב. מאפייני המעצר כוללים מאסר ממושך של חשודים ללא תקשורת, עיכוב גישה לעורך דין ושימוש בשיטות תחקור כפייתיות להשגת הודאה באשמה[84].

במשך השנים הכניסה ישראל אלפי פלסטינים למעצר מנהלי, המבוסס על ראיות שלא נחשפות בפני העציר[85]. תייסיר ערורי, פרופסור לפיזיקה מאוניברסיטת ביר זית, נעצר ב-22 באפריל 1974 והיה במאסר עד 18 בינואר 1978, לאחר 45 חודשים ללא משפט או אישומים. הוא שוחרר בעקבות קמפיין בינלאומי, ולאחר שהוכר על ידי אמנסטי אינטרנשיונל כאסיר מצפון; לבסוף הוא גורש מהגדה המערבית ב-1989[86][87]. ב-2018 ציין ארגון אמנסטי אינטרנשיונל כי "מאות פלסטינים, כולל ילדים, מנהיגי חברה אזרחית ועובדים לא ממשלתיים היו במעצר מינהלי באופן קבוע", והכיר בחלקם, כמו ח'אלדה ג'ראר ואחמד קטאמש, כאסירי מצפון[88][89].  

עינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות מחויבות על פי אמנת ז'נבה הרביעית למנוע עינויים, כולל סבל נפשי[90]. לדברי ליסה הג'אר וד"ר רחל סטרומזה, מנהלת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, עינויים היו מאפיין קבוע של שיטות חקירה ישראליות של פלסטינים[91][92]. דיווחים על עינויים החלו להופיע בשנות ה-70 של המאה העשרים ומתועדים בפירוט על ידי הארגון הלא ממשלתי אל-חאק באמצע שנות השמונים. מונח הסלנג של הצבא, טרטור, קשור למדיניות שהנהיג רפאל איתן, שהורה על חיילי הצבא ומשמר הגבול לעסוק במעצרים חוזרים ונשנים והשפלה של מספר גדול מקרב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. הכוונה הייתה לאסוף קבוצות אנשים מהפגנות לאומיות של פלסטינים, לאלץ לשיר את ההמנון הלאומי הישראלי, לסטור אחד לשני ולזחול ולנבוח כמו כלבים. המשטרה עצרה גם אלפי פלסטינים מדי שנה באשמות "ביטחוניות", שנעו בין פעילות טרור לקריאת ספרים ממה שישראל ראתה "רשימה שחורה"[93].

היחס לילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי בצלם וקרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים, נראה כי טיפול לקוי בילדים פלסטיניים במערכת המעצר הצבאית הישראלית נרחב, שיטתי וממוסד[94][95]. על פי החוק הבינלאומי, כל הילדים הנמצאים בקשר עם מערכות המשפט מחויבים לקבל יחס של כבוד בכל עת. על פי מחקר משנת 2013 של קרן האו"ם לילדים, שעסק ב-10 שנים של טענות על התעמרות בילדים כחלק מהפרקטיקות הצבאיות של ישראל בגדה המערבית, הראיות ממספר משקיפים חיצוניים מעל עשור מצביעות על כך שילדים פלסטינים שנמצאים במעצר צבאי של ישראל סובלים מיחס אכזרי ומשפיל. האיסור על נהגים כאלה לפי חוק הוא מוחלט ובלתי מותנה, ואפילו שיקולי ביטחון או איומי מלחמה אינם יכולים לעקוף את הכלל[95].

על פי הסניף השוודי של ארגון "להציל את הילדים", בין 23,600 ל-29,900 ילדים נדרשו לטיפול רפואי לאחר שנפגעו ממכות צה"ל בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה הראשונה, שליש מהם בני 10 ומטה[96]. קטינים (בני 16 ומטה) היוו 35-40% מתוך 130,000 הפלסטינים שסבלו מפציעות קשות מצד חיילים ישראלים בהתקוממות זו. בקרב ילדים בני 15 ומטה שנדרשו לטיפול רפואי, 35% נפצעו מירי ישראלי, 50% ממכות ו-14.5% סבלו מגז מדמיע[97]. מספטמבר 2000 עד דצמבר 2003, 109 ילדים נהרגו על ידי כדור אחד בראשם, 4 באמצעות ירי כדור בצווארם ​​ו-56 מירי לאזור החזה וההלב. 90 נוספים נהרגו באמצעות שניים או שלושה כדורים. בסך הכל באותה תקופה נורו למוות 427 ילדים על ידי כוחות צה"ל ומתנחלים[98].

צנזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגדה המערבית הן "תקנות החירום להגנה מ-1945, מס' 88" מימי המנדט הבריטי - הקובעות כי "כל מאמר, תמונה, פרסומת, צו והודעה על פטירה חייבים להיות מוגשים לצנזורה הצבאית", והן "צו מס' 101" של הצבא הישראלי, שתוקן ב"צו 718 (1977)" וב"צו מס' 938 (1981)", ונוגע ב"איסור על הסתה ותעמולה שלילית", היוו את הבסיס לצנזורה של פרסומים בגדה המערבית, שירה והפקות ספרותיות. ברם, לא קיימות בנושא הנחיות ברורות, כך שאפילו יצירות שתורגמו מהעיתונות העברית, או הפקות תיאטרון המותרות בישראל, כמו המלט, הפכו יעד לצנזורה. ביקורת על התנחלויות נאסרה, וכך גם ביטויים לרגשות גאווה לאומיים. אפילו אזכור המילה "פלסטין" נאסר. לפי הצו הצבאי הישראלי 101, נאסר על פלסטינים הכפופים לחוק הצבאי להפגין ולפרסם כל מה שקשור ל"עניין פוליטי".

עיתונים עלולים לאבד את רישיונם, ללא כל סיבה שהיא, על בסיס תקנות החירום משנת 1945 (סעיף 92/2). היתרי נסיעה שהיו מאפשרים לאנשי ציבור פלסטיניים כמו אליאס פריג', ראש עיריית בית לחם, להתראיין בחו"ל, נשללו. כתובות גרפיטי נגד הכיבוש נאסרו, אלא אם כן אושרו על ידי הצבא, והאחריות להן הוטלה על בעלי החומות שנצבעו ואז נקנסו על כתובות הגרפיטי. היה על הפלסטינים לאסור לבסוף בעצמם על הנוהג, לאחר שהפך למקור הכנסות גדול לישראל.

מיסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוק הבינלאומי אין לכוח כובש זכות להטיל מיסים בנוסף לאלו שהיו קיימים לפני הכיבוש. על פי הצו הצבאי 31 מיום 27 ביוני 1967, ישראל העבירה לידיה את השליטה על מערכת המיסוי הירדנית, תוך שינוי ניכר: לישראלים שעברו להתנחלויות ניתן פטור, מתוקף היותם ממוסים לפי חוקי ישראל, בעוד שעל הפלסטינים הוחלו מדרגות מס שונות.

בשנת 1988 התארגן בעיירה הנוצרית האמידה בית סאחור, שהיו בה כמה מאות עסקים, קמפיין של מרד מיסים. החרם היה מבוסס על עקרון שציינו מנהיגי המורדים האמריקאים באימפריה הבריטית - אין מיסוי ללא ייצוג. בתגובה הוטל על בית סאחור עוצר של 42 יום, שבמהלכם ישראל חסמה משלוחים של מזון לעיירה, ניתקה קווי טלפון, והחרימה מיליוני דולרים במזומן וברכוש בפשיטות על בתים. בתי ספר, חנויות ומרפאות נסגרו. לאחר תשעה חודשים, הקמפיין הסתיים; הוא לא אומץ בכל מקום אחר בגדה המערבית[99].

שימוש בקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת המרעה הייתה אבן יסוד בכלכלה הפלסטינית. מתוך 2,180 קמ"ר של שטחי מרעה בגדה המערבית, ישראל הותירה בשנים הראשונות של המאה ה-21 רק 225 קמ"ר לשימוש כזה. באזורים מסוימים, כמו בדרום הר חברון, הופצו באדמות רועים בדואים פלסטיניים כדורי רעל שהרגו את עדריהם[100]. בשטח C קיימים כמעט 500,000 דונם של אדמות חקלאיות, שהגישה הפלסטינית אליהן מוגבלת מאוד ואילו 137,000 מעובדים או תפוסים על ידי התנחלויות ישראליות. אם 326,400 דונם היו זמינים לשימוש פלסטיני, העריך הבנק העולמי, היה הדבר מוסיף 1,068 מיליארד דולר ליכולות הייצור הפלסטיניות. ניתן היה לנצל עוד 1,000,000 דונם למרעה או לייעור, אם ישראל הייתה מסירה את מגבלותיה. הבנק העולמי מעריך כי אם החקלאות הפלסטינית הייתה מקבלת גישה למקורות מים טובים יותר, היא הייתה מרוויחה מגידול בתפוקה החקלאית כמיליארד דולר בשנה[101].

השליטה של ישראל בקרקעות, במים, בסחר ובשווקים, וההגבלות הספציפיות והמחמירות שלה על מה שניתן לגדל, אחראיות לירידת חלק החקלאות בתוצר של הגדה המערבית, ולירידת חלקם של העובדים החקלאיים בשוק העבודה מ-46% עד 27%, כך שהתפוקה משנת 1993 עד 1995 ירדה ב-40.12%. בשנים שקדמו ישירות לאינתיפאדה השנייה (1998–1999) עקרו צה"ל והמתנחלים 21,705 עצים ברחבי הגדה המערבית ורצועת עזה. לאחר 1967 הוטלו מגבלות על סוגי עצי הפירות והירקות שניתן לשתול, ואפילו ייבוא טרקטור נדרש להיתר ישראלי[102].

הרס סחורות חקלאיות היה נפוץ במהלך האינתיפאדה השנייה. בחמשת החודשים שלאחר התפרצותה נעקרו 57,928 עצי זית, 49,370 עצי הדר, 22,270 עצי פרי אבן, 11,514 עצי תמרים, 12,000 עצי בננה ו-30,282 גפנים. הייצור של שמן זית ירד באותה שנה בכ-80% כתוצאה מכך. בתקופה של 15 חודשים מפרות האינתיפאדה, ועד לדצמבר 2001, הנזק הכולל חושב בכ-155,343 עצי זית, 150,356 עצי הדר, 54,223 עצי שקד, 12,505 עצי תמרים, 39,227 גפני ענבים, 18,400 עצי בננה ו-49,851 זנים אחרים של עץ. מספטמבר 2000 עד דצמבר 2002 השמידו כוחות ישראלים 14,196 עצי יער. בשנתיים הראשונות, תוך לקיחת הנזק שנגרם לישראל בגדה המערבית וברצועת עזה, על פי שריל רובנברג, הושמדו 667,000 עצים ו-3,669,000 מ"ר של אדמה חקלאית. ההקצאה המגבילה של מים לחקלאות הפלסטינית נותרה קבועה ועומדת על 84 מיליון קוב לשנה מאז 1967. על פי הסכמי אוסלו היה על ישראל לספק 70–80 מיליון קוב נוספים, אך לאחר שני עשורים סופקה כמות של רק כמחצית מההיצע הנוסף[103].

עץ הזית, מלבד תפקודו הכלכלי, הוא סמל הלאום הפלסטיני, ולשאיפתו לעצמאות. 15% מהשטחים - 45% מהאדמה החקלאית בהם - מכוסים במטעי זיתים, שמהווים משאב מרכזי, וקציר הסתיו הדו-שנתי שלהם הוא תקופה בעלת חשיבות סוציו-אקונומית משמעותית למשפחות ברוב הכפרים בגדה המערבית, עבורם הוא מספק כ-40% מהתפוקה החקלאית בגדה המערבית. עקירתם של עצי זית על ידי סוכנויות המדינה או המתנחלים היא אירוע יומיומי בגדה המערבית[104]. בניתוח אחד בשנת 2006 התברר כי מבין כל התלונות על הסגת גבול בידי מתנחלים והרס עצי זית פלסטיניים, 4% בלבד מהם הובילו אי פעם לדין[105]. גורמים רשמיים בישראל רואים בעיבוד מטעי זיתים "אחת מטכניקות הבעלות הטובות ביותר". פקיד ישראלי אחד השווה עצי זית פלסטיניים לילדים פלסטיניים: הם נראים נאיביים אך כמה שנים לאחר מכן הם הופכים לפצצות מתקתקות[104].

במטרה להגביר את הביטחון להתנחלויות, ולהגדיל את הראות במערכת הכבישים הפנימית שלה בגדה המערבית, המשרתת את פרויקט ההתנחלויות, הוחרבו על ידי ישראל מטעים ברחבי הגדה המערבית. בניית מחסום ההפרדה, שהוקם בעיקר על אדמות הגדה המערבית, הובילה לעקירתם של עשרות אלפי עצי זית. בכפר אחד בלבד, קפין, המסלול של החומה הוביל לעקירתם של 12,000 עצים מזן זה, ניתק את התושבים מחורשותיהם, והשאיר 100,000 עצים בצד הישראלי במרחב התפר, אליהם התושבים יכולים לגשת רק פעם אחת בשנה. לצד מעשי המדינה, מתנחלים גנבו, עקרו, קצצו ושרפו מטעי זיתים פלסטינים מקומיים, לרוב כחלק מפעולות תג מחיר[104]. מתוך 708,000 דונם של קרקעות להשקיה בגדה המערבית רק 247,000 דונם מוקצים למטרה זו, נזק שחושב ב-2009 כקרוב ל-480 מיליון דולר בשנה, כ-10% מהתמ"ג. על פי הערכה אחת, עומדת ההשפעה העקיפה של אובדן בגין תעסוקה פוטנציאלית בתחום על קרוב ל-10,000 משרות. הבנק העולמי ציין שרק 35 אחוז מהאדמות הפלסטיניות המושקות מושקות בפועל, מה שעולה למשק 110,000 משרות ו-10% מהתמ"ג[106][107].

מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מלחמת ששת הימים ביטלה ישראל את זכויות המים הפלסטיניות בגדה המערבית, ועם הצו הצבאי 92 מאוגוסט 1967 העבירה את כל הכוח על ניהול המים לרשויות הצבאית[108]. מקור מ-1996 ציין כי אף פלסטיני לא קיבל היתר לקדוח באר מאז מלחמת ששת הימים[109]. אותו מקור ציין כי עד אותה שנה מקורם של שליש מהמים המתוקים של ישראל ו-50% ממי השתייה שלה היו מהגדה המערבית[110]. על פי ארגון Human Rights Watch, החרמת מימי הגדה המערבית בידי ישראל מפרה את תקנות האג משנת 1907, האוסרות על כוח כובש להפקיע את משאבי השטח הכבוש לטובתו[49].

פלסטינים מחו כי כלכלתם וחקלאותם נפגעים קשות מדלדול מי הכפרים לטובת אספקת התנחלויות. כחלק ממדיניותה, ישראל הציבה הגבלות על משתמשי המים הפלסטיניים הגדה המערבית. ההבדלים בעלויות המים ​​לפלסטינים ולהתנחלויות, שצרכו פי 8 עד עשרה ממה שהותר לפלסטינים, היו גסים: לכל למ"ק, ההתנחלויות שילמו חצי ש"ח, בעוד הכפרים הפלסטיניים שילמו 1.8 ש"ח; ובעוד ההתנחלויות קיבלו את האספקה מדי יום, לפלסטינים הגיעה האספקה בהגבלה של יום או יומיים בשבוע[109].

בשנת 2013, ההערכה הייתה כי לפלסטינים בגדה המערבית סופקו בממוצע 70 ליטר לנפש ביום, לעומת 280–300 ליטר למתנחלים יהודים. לפעמים הניגודיות בולטת יותר: 20 ליטרים שסופקו לאדם ביום באל-חדידייה, לעומת 431 ליטר לאדם ביום הנצרכים בהתנחלות השכנה רועי, השואבת את מימיה מבאר הקדוחה באדמת אל-חדידייה[111].

התנחלויות הישראליות דחפו גם להשתלטות על מעיינות רבים השייכים לכפרים הפלסטיניים למטרות שימוש עצמי, תוך שהן מנכסות את חלקן ליצירת פארקים סמוכים המתאימים לתיירות. למקומות אלה נאסרת גישה לפלסטינים[112][113].

פסולת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל אישררה את אמנת בזל הבינלאומית ב-14 בדצמבר 1994, לפיה כל העברת פסולת חייבת להתבצע תוך מודעות לסכנות הנשקפות לאוכלוסיות מוחלשות. האמנה אוסרת על יצירת "אזורי הקרבה סביבתיים". ישראל, כך נטען, משתמשת בגדה המערבית כאזור "הקרבה" להצבת 15 מתקני טיפול בפסולת, הנמצאים שם תחת כללים פחות מחמירים מאלה הנדרשים בישראל מכיוון שמערכת משפט שונה התמסדה בנוגע לנושא החומרים המסוכנים שעלולים להזיק לאנשים המקומיים ולאיכות הסביבה. רשויות הצבא אינן מפרסמות את פרטי הפעולות הללו. חומרים אלה כוללים דברים כמו בוצת שפכים, פסולת רפואית זיהומית, שמנים משומשים, ממיסים, מתכות, פסולת אלקטרונית וסוללות[114].

בתוך ישראל חלים חוקים סביבתיים מחמירים. מתוך 121 התנחלויות שנחקרו בשנת 2007, 81 היו עם מתקני שפכים, רבים מהם נתונים לפירוק, כשנוזל ביוב זורם לנחלים המשפיעים על הכפרים הפלסטיניים הסמוכים. ישראל בנתה ארבעה מפעלים לפסולת פלסטינית בשנות השבעים: נכון ל-2007, רק אחד תיפקד, והיעדר תשתיות נאותות שהשאירו את מרבית הביוב הפלסטיני ללא טיפול הוסבר בבעיות תקציביות ישראליות[115]. מזבלה ליד פארעה אל-ג'יפתליק שבנפת יריחו, שנבנתה על רכוש פלסטיני נפקד ללא תכנון או ניתוח השפעה על הסביבה, מיועדת לשימוש בפסולת, של 1,000 טון ליום, המיוצרת על ידי התנחלויות ויישובים בישראל בלבד. הפלסטינים מוגבלים לשלוש מזבלות, ובקשות להקמת מזבלות נוספות נדחו אלא אם כן נטען שניתן יהיה להשתמש באתרים אלו גם להטלת אשפה של ההתנחלויות. גם אם ניתן היתר ללא הסכם זה, פסולת מתנחלים בליווי צבאי עדיין מושלכת לשם[49].

משאבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אמנות האג (סעיף 55) המעצמה כובשת עשויה לקצור ערך כלשהו ממשאבי השטח הכבוש אך לא לרוקן את נכסיו: השימוש בנכס אמור להועיל לאנשי האוכלוסייה הכבושה. על פי הסכמי אוסלו, יש להעביר זכויות כרייה לרשות הפלסטינית[49].

ישראל נתנה זיכיון להפעלת 11 מחצבות. הבנק העולמי מעריך כי ניתן לפתוח 275 מחצבות בשטח C, וכי המגבלות הישראליות עולות לכלכלה הפלסטינית 241 מיליון דולר בשנה. פלסטינים נשללים גם מהיתרים לעבד מינרלים בים המלח, כמו ברום, שכ-75% מהייצור העולמי שלו מגיע מאזור זה, ואילו חברות ישראליות כמו AHAVA עושות זאת ומייצאות את תוצריהן לאיחוד האירופי. מגבלות אלו עולות לכלכלה הפלסטינית על פי הערכות 642 מיליון דולר[116].

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת הסכמי אוסלו, ישראל הסכימה כי בשטחים הפלסטיניים תינתן הזכות לבנות ולהפעיל רשת תקשורת עצמאית. בשנת 2016 ניתוח הבנק העולמי הגיע למסקנה כי הוראות הסכם זה לא יושמו, במה שגרם להשפעות מזיקות במיוחד להתפתחות הפלסטינית. לקח 8 שנים עד שישראל הסכימה לבקשה לתדרים לשירותי 3G, אם כי אותם תדרים שניתנו היו מוגבלים, במה שגרם לצוואר בקבוק שהותיר את המתחרים הישראלים עם יתרון שוק מובהק. התחרותיות של מפעילת הסלולר המקומית וטנייה מובייל נפגעה מהגבלות ועיכובים ישראליים, והמפעילים הישראלים הבלתי חוקיים בגדה המערבית, שהחזיקו כבר בשירותי 4G זמינים עד למועד זה, עדיין שמרו על יתרון מהותי על חברות פלסטיניות. ישראל מעכבת דרך שלושה מכשולים את התחרותיות הפלסטינית: מגבלות מוטלות על יבוא ציוד לחברות טלקום ותקשוב, מגבלות מוטלות על תנועה לשיפור הפיתוח והתחזוקה של תשתיות באזור C, ולבסוף, הגישה של התקשורת הפלסטינית לקישורים בינלאומיים חייבת לעבור דרך חברות עם רישום ישראלי. משנת 2008 עד 2016, מסכם הניתוח של הבנק העולמי, ההתקדמות במשא ומתן על פתרונות לבעיות אלה הייתה "קלושה מאוד"[117].

עסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגדה המערבית פועלים עסקים ישראליים רבים, המנוהלים לרוב על ידי מתנחלים הנהנים מההטבות בדמות סבסוד ממשלתי, דמי שכירות נמוכים, שיעורי מס נוחים וגישה לעבודה פלסטינית זולה. ארגון Human Rights Watch טוען כי "החותם הפיזי" של פעולות מסחריות אלה, חקלאיות ואחרות, המורכבות מיותר 20 אזורי תעשייה ישראליים שעד 2016 הספיקו להשתרע על 1,365 דונם, הוא נרחב יותר מזה של ההתנחלויות עצמן. המגבלות על יזמות פלסטינית בשטח C גורמות לאבטלה שמנוצלת על ידי פארקים תעשייתיים, שיכולים להעסיק פלסטינים ללא סיכויי עבודה שאיננה בהתנחלויות. חלק מהעובדים הפלסטינים באזור התעשייה ברקן התלוננו בעילום שם כי שולם להם בשעה פחות משכר המינימום הישראלי (5.75 דולר), בתשלומים הנעים בין 1.50 ל-2–4 דולר, על עבודה עם משמרות של עד 12 שעות, ללא חופשות, ימי מחלה, תלושי שכר או הטבות סוציאליות. עסקים רבים כאלה מייצאים לחו"ל, במה שהופך את העולם לשותף במפעל ההתנחלויות[49].

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדה המערבית מהווה מוקד משיכה מרכזי לעולי רגל ולתיירים ויש לה מורשת עשירה בעלת משמעות עמוקה עבור בני הדתות האברהמיות. כבר מאז 1967 מפסידה כלכלת הגדה המערבית רווח פוטנציאלי בשל סיפוח מזרח ירושלים לישראל. בין 92 ל-94 סנט מכל דולר שמשלמים תיירים מגיע לישראל, שמחזיקה למעשה במונופול. ישראל שולטת בכל נקודות הגישה לאטרקציות התיירותיות העיקריות במזרח ירושלים, בית לחם ויריחו, ומלונות פלסטיניים ברוב אזורי הגדה המערבית נותרים ריקים למחצה[118].

מכשולים ישראליים הופכים יוזמה לפנאי פלסטיני עם גישה לים המלח, או לפיתוח של תשתית תיירותית פלסטינית סביבו, למשימה כבדה. הבנק העולמי מעריך כי 126 מיליון דולר בשנה ו-2,900 משרות היו נוספים לכלכלה המקומית אם היה מתאפשר לפלסטינים לפעול בתנאים דומים העומדים לרשות יזמים ישראליים[116]. פלסטינים נחסמו מהגעה לחופי ים המלח מחשש שנוכחותם תפגע בהכנסותיהם של התנחלויות יהודיות במקום[119].

רכוש תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשויות הישראליות נוהגות להחרים אדמות פלסטיניות שמוכרזות כאתר ארכאולוגי, לשלול היתרי בנייה לתושבים במקום, בעוד שלעיתים אזורים אלה פתוחים להתיישבות ישראלית[120][121]. על פי אמנת האג משנת 1954, על כוח כובש נאסר להוציא ממצאים ארכאולוגיים מהשטח הכבוש. בשנת 2019 פסק בית המשפט העליון בישראל כי מחשש לחרם אקדמי, ניתן להמשיך בעבודות ארכאולוגיות ישראליות בגדה המערבית מבלי לפרסמן[122].

מאתרים רבים בעלי ערך תרבותי כפול נשללה שליטה פלסטינית, כמו ההרודיון, קבר יוסף בשכם, מערת המכפלה בחברון, קבר רחל, קבר ישי ורות בתל רומיידה, וקומראן. אתרי מורשת פלסטינים רבים בגדה המערבית נוספו לרשימת המורשת היהודית[123].

התנגדות לכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות וטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה

עמוד התווך של טכניקות ההתנגדות החמושות הפלסטיניות לכיבוש במהלך האינתיפאדה הראשונה, כלל זריקת אבנים במהלך עימותים עם כוחות צבא ישראליים, על כלי רכב צבאיים או של מתנחלים, שריפת צמיגים, השלכת בקבוקי תבערה והצבת מחסומים.

שנים לאחר מכן, באינתיפאדה השנייה, הסלימה האלימות: פיגועי התאבדות, שבוצעו לעיתים בידי צעירים, הפכו למאפיין מרכזי של האינתיפאדה בין השנים 2001–2005. מלבד הפתח של אש"ף, סיעות מיליטנטיות חמושות רבות, מרקסיסטיות, אסלאמיות או אחרות, היו מעורבות כמו התנזים, גדודי חללי אל-אקצה, חמאס, תנועת הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין וועדות ההתנגדות העממית.

בעשור השני של המאה ה-21 מקומן של חגורות הנפץ הוחלף באמצעים פרימיטיביים יותר, ופיגועי דריסה ופיגועי דקירה נעשו נפוצים, בייחוד בזמן גל הטרור של 2015 - 2016.

ארגונים פלסטיניים שונים מנסים להצדיק את הפגיעה באזרחים ישראלים בטענות שונות. בין השאר, נטען ש"כל האמצעים כשרים" במאבק נגד הכיבוש, או שאי חוקיותן של ההתנחלויות מצדיקה פגיעה במתנחלים. לטענות אלו אין בסיס, ופגיעות אלו מהוות הפרה חמורה של החוק הבינלאומי[124].

סרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגויסים אחדים לצה"ל סרבו לשרת בשל התנגדותם לכיבוש.

חרמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – חרם על ישראל, BDS

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 אמנת ז'נבה, באתר BBC, 10 בדצמבר 2009
  2. ^ 1 2 יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 25
  3. ^ 1 2 ליסה הג'אר, סכסוך שפיטתי: מערכת בתי המשפט הצבאיים הישראליים בגדה המערבית ובעזה, עמ' 2
  4. ^ מלבד ישראל, וארצות הברית מאז ממשל טראמפ, אף מדינה בעולם לא רואה בהתנחלויות חוקיות
  5. ^ עבירה גוררת עבירה – התנחלויות על קרקעות פרטיות של פלסטינים, באתר שלום עכשיו, 24 במרץ 2007
  6. ^ רפאל ראובני, הכוח הקולוניאלי האחרון: ישראל בשטחים הכבושים מאז 1967, The Independent Review, חורף 2008
  7. ^ אורן יפתחאל, קולוניאליזם ישראלי - לקרוא לילד בשמו, באתר ynet, 28 באוגוסט 2012
  8. ^ 1 2 3 Human Rights Watch, ישראל: 50 שנים של עוולות כיבוש, 4 ביוני 2017
  9. ^ זכויות האדם בשטחים הכבושים, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
  10. ^ 1 2 שלטון אחד, שתי מערכות חוק: משטר הדינים של ישראל בגדה המערבית, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
  11. ^ 1 2 3 מיכאל ספרד, הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ופשע האפרטהייד: חוות דעת משפטית, באתר יש דין, יוני 2020
  12. ^ 1 2 ג'וליאנה טיריפלי, תקשורת ושלום במזרח התיכון: תפקיד העיתונות בישראל-פלסטין, עמ' 24
  13. ^ 1 2 פיטר ביינארט, ג'ורג' אורוול והכיבוש ה'דמוקרטי' של ישראל של הגדה המערבית, באתר הארץ, 12 בפברואר 2014
  14. ^ רות אגלש, ישראלים קוראים לה 'שירלי טמפר'. פלסטינים קוראים לה גיבורה., באתר וושינגטון פוסט, 19 בדצמבר 2017
  15. ^ דניאל בר-טל ואלעאי אלון, תפקיד האמון בפתרון סכסוכים: המקרה הישראלי-פלסטיני ומעבר, עמ' 324
  16. ^ יונתן מנדל, איך להפוך לעיתונאי ישראלי, באתר London Review OF BOOKS, 6 במרץ 2008
  17. ^ איאן בלאק, אויבים ושכנים: ערבים ויהודים בפלסטין ובישראל, 1917-2017
  18. ^ רוברט בווקר, פליטים פלסטיניים: מיתולוגיה, זהות, והחיפוש אחר שלום, עמ' 81
  19. ^ אייל הראובני, נישול וניצול: מדיניות ישראל באזור בקעת הירדן וצפון ים המלח, באתר בצלם, מאי 2011, עמ' 8
  20. ^ החקיקה באזור יהודה והשומרון - סקירה, באתר צה"ל
  21. ^ רג'א שחאדה, לכבוש את פלסטין מרקיב את ישראל מבפנים. שום הסכם במפרץ לא יכול להסתיר זאת, באתר הגרדיאן, 17 בספטמבר 2020
  22. ^ צו בדבר הקמת מינהל אזרחי, באתר צה"ל
  23. ^ לשים למטרה תשתיות וחיים בגדה המערבית ובעזה, International Affaires, מרץ 2019
  24. ^ ניית׳ן ת׳ראל, השפה היחידה שהם מבינים: לכפות פשרה בישראל ופלסטין, עמ' 144
  25. ^ מיכאל קרייני, קונפליקטים בתוך קונפליקט: מחקר מקרה התנגשות חוקים על ישראל והשטחים הפלסטיניים, עמ' 3
  26. ^ ריאד אל-מאלכי, התכנון הפיזי של ירושלים, עמ' 25-26
  27. ^ ריאד אל-מאלכי, התכנון הפיזי של ירושלים, עמ' 34
  28. ^ 1 2 מזרח ירושלים, באתר בצלם, 11 בנובמבר 2017
  29. ^ השגרה האלימה, באתר בצלם, 11 בנובמבר 2017
  30. ^ אסת׳ר רוזלינד כהן, זכויות האדם בשטחים הכבושים על ידי ישראל, 1967-1982, עמ' 245
  31. ^ ג׳ון ב. קוויגלי, התיק עבור פלסטין: נקודת מבט מהמשפט הבינלאומי, עמ' 186
  32. ^ איאן לוסטיק, מדינות לא מיושבות, אדמות במחלוקת: בריטניה ואירלנד, צרפת ואלג'יריה, ישראל והגדה המערבית-עזה, עמ' 11
  33. ^ המחיר הכלכלי של הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים הכבושים, באתר המכון למחקר יישומי - ירושלים, 2015, עמ' 4
  34. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 41
  35. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 42
  36. ^ נולדו בחטא: הקמת התנחלויות על קרקע פרטית בצו תפיסה צבאי, באתר שלום עכשיו, 25 ביולי 2016
  37. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 44-47
  38. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 51-52
  39. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 50-51
  40. ^ אמיר בן-דוד, משל עקרבה, באתר זמן ישראל, 10 ביוני 2020
  41. ^ גרשום גורנברג, האימפריה המקרית: ישראל ולידת ההתנחלויות, 1967-1977
  42. ^ חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק
  43. ^ 1 2 3 4 מיכאל גלצ'ינסקי, ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית: החוק הבינלאומי והמשפטנות הישראלית, 2004
  44. ^ יותם ברגר, כמה מתנחלים באמת חיים בגדה המערבית? תחקיר הארץ חושף, באתר הארץ, 15 ביוני 2017
  45. ^ יותם ברגר, ישראל השתמשה בצנזורה הצבאית כדי להסתיר את ההתנחלויות הראשונות מהציבור, מסמך חושף, 7 בספטמבר 2016
  46. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 11
  47. ^ אורן יפתחאל, אתנוקרטיה: אדמה ופוליטיקת זהויות בישראל/פלסטין, עמ' 64
  48. ^ פאול ריבלין, הכלכלה הישראלית מהקמת המדינה למאה ה-21, עמ' 143
  49. ^ 1 2 3 4 5 6 כיבוש בע"מ, באתר Human Rights Watch, 19 בינואר 2016
  50. ^ גארי פילדס, שטח מגודר: נופים פלסטיניים באספקלריה היסטורית, עמ' 173
  51. ^ מרי קינג, ג'יהאד אזרחי: מאבק לא אלים, דמוקרטיזציה וממשל במזרח התיכון, עמ' 149
  52. ^ איל בן, גידול מואץ במספר המתנחלים, באתר ynet, 10 בדצמבר 2000
  53. ^ אן מ. לסץ', גירוש ישראלי של פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה, 1967-1978, Journal of Palestine Studies, כרך 8, גיליון 2, עמ' 101-131
  54. ^ 1 2 ישראל שחק, הענשת החף מפשע, Journal of Palestine Studies, כרך 4, גיליון 1, עמ' 184
  55. ^ גירוש פלסטינים מהשטחים והגירוש ההמוני בדצמבר 1992, באתר בצלם, יוני 1993, עמ' 15
  56. ^ יהושע (ג'וש) לייפר, המזבלה והייאוש מחכים למפונים מח'אן אל אחמר, 16 ביוני 2018
  57. ^ הטרנספר השקט נמשך, באתר בצלם, ספטמבר 1998, עמ' 6-7
  58. ^ Human Rights Watch, ישראל גוזלת את מעמדם של פלסטינים ירושלמים, 8 באוגוסט 2017
  59. ^ ח'רבת עין כרזליה: 25 בני אדם, 15 ילדים, תחת כיפת השמיים, באתר בצלם, 16 בינואר 2014
  60. ^ הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, סקירה של מדיניות ההריסה הישראלית
  61. ^ מדיניות התכנון בגדה, באתר בצלם, 11 בנובמבר 2017
  62. ^ הריסת בתים שנבנו ללא רישיון בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים), באתר בצלם, 6 בספטמבר 2020
  63. ^ נתונים על הריסת בתים שנבנו ללא רישיון במזרח ירושלים, באתר בצלם, 6 בספטמבר 2020
  64. ^ דוד שולמן, חופש וייאוש: הערות מדרום הר חברון, עמ' 28
  65. ^ ג'ולי מארי פטיט, הכתיבה על החומות: הגרפיטי של האינתיפאדה, מאי 1996
  66. ^ צו בדבר איסור פעילות הסתה ותעמולה עויינת, באתר בצלם
  67. ^ נאסר אל-קאדי, משטר ההיתרים הישראלי: מציאות וקשיים, באתר המכון למחקר יישומי - ירושלים, 2018
  68. ^ ישראל: הצבא הורס בתי ספר בגדה המערבית, באתר Human Rights Watch, 25 באפריל 2018
  69. ^ איל בנבנישתי, החוק הבינלאומי של הכיבוש, עמ' 216
  70. ^ העמדה לדין של אזרחים ישראלים החשודים בפגיעה בפלסטינים בגדה המערבית, באתר יש דין, מאי 2015
  71. ^ נווה גורדון, הכיבוש של ישראל, עמ' 144
  72. ^ נולדו ללא זכויות אזרח, באתר Human Rights Watch, 17 בדצמבר 2019
  73. ^ פיט ואן רנן, הגנה על ילדים במהלך עימות פוליטי מזוין: פרספקטיבה רב-תחומית, עמ' 382
  74. ^ 1 2 טניה ריינהרט, ישראל/פלסטין: איך לסיים את המלחמה של 1948
  75. ^ 1 2 אמצעים לפיזור הפגנות בשטחים, באתר בצלם, דצמבר 2012
  76. ^ דף מידע דצמבר 1998, באתר בצלם
  77. ^ יש לאסור על השימוש בירי תחמושת חיה בנסיבות שאינן מסכנות חיים בגדה המערבית, באתר בצלם, 18 ביוני 2009
  78. ^ שרה גליים, מי בואש: נשק שמשתמש בסירחון כדי לשלוט בהמונים, באתר HowStuffWorks
  79. ^ ג׳יימס אלן גרף, להציב ילדים כמטרה, עמ' 168
  80. ^ באתר Vice
  81. ^ יואב פלד, המאבק לריבונות: פלסטין וישראל, 1948-2005, עמ' 48
  82. ^ יואל פיטרס, האיחוד האירופי והאביב הערבי: קידום דמוקרטיה וזכויות אדם במזרח התיכון, עמ' 80
  83. ^ סארי מקדיסי, פלסטין לעומק: כיבוש יום-יומי, עמ' 142
  84. ^ 1 2 ליסה הג'אר, סכסוך שפיטתי: מערכת בתי המשפט הצבאיים הישראליים בגדה המערבית ובעזה, עמ' 5
  85. ^ מעצר מנהלי, באתר בצלם, 11 בנובמבר 2017
  86. ^ באתר על חייו של תייסיר ערורי
  87. ^ אדוארד ויטן, אל תגרשו את תייסיר ערורי, 4 בספטמבר 1989
  88. ^ סקירה של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על מצב זכויות האדם בעולם, 2017-2018
  89. ^ פעולה דחופה, באתר אמנסטי אינטרנשיונל, 25 בינואר 2018
  90. ^ ג'יימס רון, עינויים וטיפול לקוי: חקירת פלסטינים מהשטחים הכבושים בידי ישראל, עמ' 86
  91. ^ ליסה הג'אר, סכסוך שפיטתי: מערכת בתי המשפט הצבאיים הישראליים בגדה המערבית ובעזה, עמ' 195
  92. ^ מיכאל אהרוני, האם זה אפשרי להשתקם מעינויים? שיעורים מניצול השואה והפילוסוף ז'אן אמרי, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2018
  93. ^ עינויים והטלת אימה בגדה המערבית, באתר אל-חאק
  94. ^ יעל שטיין, נוער בסיכון, באתר בצלם, מרץ 2018
  95. ^ 1 2 ילדים במעצר צבאי ישראלי, באתר קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים, פברואר 2013
  96. ^ ג'ון מרשהיימר וסטפן וולט, הלובי של ישראל ומדיניות החוץ של ארצות הברית, עמ' 90]
  97. ^ ג׳יימס אלן גרף, להציב ילדים כמטרה, עמ' 157
  98. ^ פרנק מ. אפליטו, אש פתוחה: תרבויות ירי עולמיות, עמ' 47-48
  99. ^ דילמות של זיקה: זהות ושייכות בקרב נוצרים פלסטיניים, עמ' 93
  100. ^ תקווה אפלה: לעבוד עבור השלום בישראל ובפלסטין, דיוויד שולמן, עמ' 72
  101. ^ טום ג׳ויס, החקלאים הפלסטינים הנלחמים בהגבלות הגבול ובמחסור המים, באתר הגרדיאן, 12 באפריל 2016
  102. ^ פאטמה זיאיי, הכלכלה הפוליטית של שלום במזרח התיכון: ההשפעה של אג'נדות סחר מתחרות, עמ' 136
  103. ^ פרנצ'סקה דה שאטל, שייח'י מים ובוני סכרים: סיפורים על אנשים ומים במזרח התיכון, עמ' 131
  104. ^ 1 2 3 אירוס ברוורמן, עקירת זהויות: הרגולציה של עצי זית בגדה המערבית הכבושה, נובמבר 2009
  105. ^ נווה גורדון, הכיבוש של ישראל, עמ' 143
  106. ^ העלויות הכלכליות של הכיבוש הישראלי לעם הפלסטיני, באתר ועידת האו"ם לסחר ופיתוח, 21 ביולי 2016, עמ' 7
  107. ^ הערכת ההגבלות על פיתוח סקטור המים הפלסטיני, באתר UNISPAL, אפריל 2009, עמ' 26-27
  108. ^ איל בנבנישתי, החוק הבינלאומי של הכיבוש, עמ' 215
  109. ^ 1 2 סטיבן לונרגן, קונפליקט והאקלים, עמ' 380
  110. ^ סטיבן לונרגן, קונפליקט והאקלים, עמ' 379
  111. ^ לורן גלפונד פלדינגר, הפוליטיקה של המים, באתר הארץ, 13 באפריל 2013
  112. ^ גדעון לוי ואלכס ליבק, 'המקום הזה הוא ליהודים בלבד': מעיינות האפרטהייד של הגדה המערבית, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2019
  113. ^ איך נישול מתרחש, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטח הפלסטיני הכבוש, מרץ 2012
  114. ^ תוצרת הארץ: ניצול שטח פלסטיני לטיפול בפסולת ישראלית, באתר בצלם, דצמבר 2017
  115. ^ שפכים ללא גבולות: הזנחת הטיפול בשפכי הגדה המערבית, באתר בצלם, יוני 2009
  116. ^ 1 2 אזור C ועתיד הכלכלה הפלסטינית, עמ' 58-60
  117. ^ סקטור הטלקומוניקציה בשטחים הפלסטיניים: הזדמנות מוחמצת להתפתחות כלכלית, באתר הבנק העולמי, 1 בפברואר 2016
  118. ^ ראמי אייסאק, תיירות ומלחמה, עמ' 144-147
  119. ^ להסיר את מחסום צפון ים המלח, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל, 11 ביוני 2008
  120. ^ זיו שטהל, מנכסים את העבר, באתר יש דין, דצמבר 2017, עמ' 11-16
  121. ^ לשלוט בעבר, לתפוס בעלות על העתיד: השימושים הפוליטיים של הארכיאולוגיה במזרח התיכון, עמ' 148
  122. ^ ניר חסון, על חפירות ארכיאולוגיות בגדה המערבית לא להיעשות פומביות, בית המשפט העליון פוסק, באתר הארץ, 19 במאי 2019
  123. ^ לשלוט בעבר, לתפוס בעלות על העתיד: השימושים הפוליטיים של הארכיאולוגיה במזרח התיכון, עמ' 142
  124. ^ פגיעה באזרחים ישראלים על-ידי פלסטינים, באתר בצלם, 11 בנובמבר 2017
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:תזכורת/הכיבוש_הישראלי_של_הגדה_המערבית&oldid=37368435"