שבעה עשר בתמוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
►► תמוז ◄◄
יום טוב / שבתון חג שאיננו שבתון יום זיכרון או צום

שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בית המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז,‏[1] אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז‏[2] ובגלל המצב הקשה התבלבלו בספירה.

צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים הנמשכים עד תשעה באב ונוהגים בהם מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.‏[3]

הסיבות לתענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא טיטוס מתכונן לכיבוש העיר בתקופת בית שני. דוד רוברטס, 1850

חמישה אסונות אירעו בי"ז בתמוז. מתוך המשנה, מסכת תענית ד,ו:

"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז...
נשתברו הלוחות,
ובוטל התמיד,
והובקעה העיר,
ושרף אפוסטומוס את התורה,
והעמיד/והועמד צלם בהיכל..."

שיבור לוחות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ט"ז בתמוז עשו עם ישראל את עגל הזהב ולמחרת, ביום י"ז בתמוז, ירד משה מהר סיני ושיבר את לוחות הברית.

ביטול קורבן התמיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש את קורבן התמיד: שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב. גם בזמן המצור על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם לפי המתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו[4], בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות הר הבית וגם הכוהנים נקראו להילחם ולא היה כהן טהור שיקריב את התמיד.

הסבר אחר ניתן על פי האגדה בגמרא, ומובא גם אצל יוסף בן מתתיהו, על מקרה שקרה בזמן מלחמת האחים החשמונאים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני. אחד האחים צר על אחיו השני שהיה בירושלים. במהלך המצור היה סיכום בלתי כתוב בין הצדדים בו כל יום משלשלים מן החומה כסף ובתמורה מעלים בחזרה שני כבשים בשביל קורבן התמיד. עד שבא זקן יווני אחד והציע להעלות חזיר במקום כבש (ובכך לשבור את רוח הנצורים בתוך העיר ירושלים) והגמרא מספרת שכשהעלו את החזיר, במקום את הכבשים, נעץ החזיר את ציפורניו בחומה "והזדעזה הארץ ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".

ביקוע חומות ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 70 לספירה נפרצו חומות ירושלים בידי טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל, באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד. המצור של הרומאים על ירושלים החל בחודש ניסן שנת 70 לספירה, ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומה בחודש תמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש.‏‏

על פי התלמוד הבבלי,‏[5] לפני חורבן בית ראשון נפרצו חומות העיר בט' בתמוז, כפי שכתוב בספר ירמיהו[6], ומאחר שחורבן בית שני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר - י"ז בתמוז - כיום תענית לשני האירועים יחד. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי[7] נטען כי גם בזמן חורבן בית ראשון נפרצו חומות העיר בי"ז בתמוז, אך ירמיהו טעה בתאריך בגלל בלבול מניין הימים בימי המצור.

שריפת ספר תורה בידי אפוסטומוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ירושלים במסע הצלב הראשון, שנת 1099

ישנן מספר השערות לגבי זהותו של אפוסטמוס. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס, מימי החשמונאים, כמתואר בספר החשמונאים - א' (א', נו): "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש", אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס. השערה אחרת טוענת כי ספר התורה נשרף על ידי רומאי בכיר בשם אפוסטומוס, מתוך אמונה שרווחה אצל חלק מאויבי ישראל כי עם הספר לא יוכל להתקיים ללא הספר.

העמדת פסל במקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוכנס פסל עבודה זרה לבית המקדש. בתלמוד הירושלמי התלבטו לגבי זמן המעשה על פי הגרסה במשנה - לפי הגרסה והעמיד זהו מעשה של אותו אפוסטמוס, ולפי הגרסה והועמד מדובר על הפסל שהעמיד מנשה מלך יהודה[8].

אירועים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ירושלים במסע הצלב הראשון (15 ביולי 1099) הרג אכזרי של יהודים ומוסלמים בעיר ושריפת בית הכנסת עם היהודים שהתבצרו בו.

מועד התענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שבין חורבן הבית הראשון לבניין הבית השני חלה התענית ביום ט' בתמוז. עם בניין הבית השני הפכה התענית ליום שמחה. על פי הגמרא, לאחר חורבן בית שני הפכה התענית להיות אופציונלית:

Cquote2.svg

אמר רב פפא הכי קאמר: בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה; יש גזרת המלכות, צום; אין גזרת המלכות ואין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין

Cquote3.svg
מסכת ראש השנה יח:

זאת אומרת, בזמן השמד, כולם חייבים לצום אבל בזמן שאין שמד אבל אין גם שלום, הצום הוא אופציונלי. הראשונים מסבירים שזאת ההלכה רק במישור העקרוני, אבל אחרי שכלל ישראל קבלו את המנהג לצום (אפי' כשהמצב מוגדר "אין גזרת המלכות ואין שלום") מאז כולם חייבים לצום מתוקף מנהג. כאמור, אחרי חורבן בית שני הצום הרביעי הועבר ל-17 בתמוז כי זהו התאריך של פריצת החומה בחורבן בית שני.

בשנה שבה חל י"ז בתמוז בשבת נדחית התענית ליום ראשון כמו כל הצומות מלבד יום כיפור, י"ח בתמוז. המקור לכך מגיע מדברי הנביא זכריה פרק ח', אשר מכנה צום זה בשם "צום הרביעי", כלומר צום החל באחד מימי חודש הרביעי, הוא חודש תמוז. אין בפסוק ציון של היום המדויק בתמוז בו חל הצום. לכן קבעו כי במקרה שחלה התענית בשבת, בה יש חובה של עונג שבת ("וקראת לשבת עונג"- ישעיה נ"ח), תידחה התענית ליום המחר.

הכרזה על התענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל הספרדים ועדות המזרח (כמו גם בחלק מקהילות איטליה) נהוג להכריז על התענית בשבת שלפניו. וזה נוסח ההכרזה:

אחינו בית ישראל שמעו צום הרביעי יהיה ביום... יהפכהו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שנאמר: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ירמיהו לט, ב; נב, ז
  2. ^ תלמוד ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה
  3. ^ שלושת השבועות המתחילים ב-י"ז בתמוז, תשעת הימים המתחילים בראש חודש אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב (אחר חצות), ותשעה באב עצמו.
  4. ^ בספרו קדמוניות היהודים, י"ד, ד', ב'-ג', הוא כותב שהיה זה ביום צום בחודש השלישי. הרב אליהו כץ מביא השערה שלפיה מדובר בי"ז בתמוז.
  5. ^ בבלי, תענית כח; ועיין גם תוספות, ראש השנה יח
  6. ^ ירמיהו ל"ט, ב
  7. ^ ירושלמי, תענית פרק ד הלכה ה
  8. ^ דברי הימים ב' ל"ג ז'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.