שלום משאש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב שלום משאש
הרב שלום משאש.jpg

הרב שלום משאש
תאריך לידה כ"ב בשבט ה'תרס"ט (13 בפברואר 1909)
תאריך פטירה י' בניסן ה'תשס"ג (12 באפריל 2003)
השתייכות ציונות דתית, רבני ארץ ישראל וירושלים, רבני מרוקו, אחרונים
נושאים שבהם עסק הלכה, מנהג, אגדה
רבותיו אביו הרב מימון משאש, הרב יצחק אסבאג
תלמידיו הרב אליהו אברג'ל, הרב משה ארבל, הרב אריאל אדרי, הרב זכריה זרמתי, הרב אליהו אלחרר, הרב משה אלחרר, הרב משה מימון אבוטבול
חיבוריו מזרח שמ"ש, תבואות שמ"ש, שו"ת שמ"ש ומגן, בית שמ"ש, ילקוט שמ"ש, וחם השמ"ש

הרב שלום משאש (כ"ב בשבט ה'תרס"ט - י' בניסן ה'תשס"ג, 13 בפברואר 190912 באפריל 2003) היה רבה הראשי של העיר קזבלנקה שבמרוקו, ואחר כך רבה הראשי של מרוקו, ולימים הרב הראשי הספרדי של ירושלים במשך עשרים וחמש שנה. חיבר ספרים רבים בהלכה ובאגדה, ונחשב לפוסק הלכה חשוב ביותר שהוציאה מקרבה יהדות מרוקו במאה העשרים. הוא זכה לתארים "פוסק הדור", "גדול הדור" ו"מרן" בקרב בני העדה המרוקאית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת תרס"ט (1909) בעיר מקנס שבמרוקו, לרחל לבית סודרי ולרב מימון משאש, מחבר ספר 'אוצרות שמים'. הוא נקרא על שם סבו, הרב שלום משאש, שהיה רב ודיין בעיר מקנס וחיבר שו"ת 'דברי שלום'. מצד אם אביו הוא מצאצאי הרב רפאל ברדוגו. זיקתו של הרב משאש אליו התבטאה בהוצאת כתבי היד של ספרו "שרביט הזהב". בן דודו של אביו היה הרב יוסף משאש, רבה הראשי הספרדי של העיר חיפה.

הרב משאש החל ללמוד תורה מגיל צעיר, כשרבו המובהק היה הרב יצחק אסבאג. הוא נחשב לעילוי וחריף, והפך לפוסק בגיל צעיר. כך ספרו 'מזרח שמ"ש' נכתב בהיותו בגיל 17 ונדפס בהיותו בן 25. בהקדמה לספר זה הוא מעיד על עצמו 'כל ימי נעורי לא ידעתי צורתא דזוזא (=לא ידעתי כיצד נראה מטבע כסף) וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאַיִן נגד חשק תאוות לימוד תורה הקדושה'. הוא ניהל את קריית החינוך 'תלמוד תורה' שבעיר מקנס, בו למדו מגיל 4 ועד גיל 18. בשיאו למדו במוסד זה כ-2,000 תלמידים.

בשנת תש"ד, לאחר שנרפא ממחלת טיפוס, הקים את ישיבת 'כתר תורה' במקנס. בעת ששימש בראשות הישיבה, ניסה הרב משה חי אליקים, ראב"ד קזבלנקה, לשכנע את הרב משאש לשמש כדיין בבית הדין שבראשותו, אך הוא סירב. רק בשנת ה'תש"ט, לאחר פטירת הרב אליקים, נענה הרב משאש לבקשת הדיינים והקהילה בקזבלנקה ליטול על עצמו את עול הדיינות, והחל לכהן בדיינות בעיר הגדולה קזבלנקה, בגיל 39. בהיותו בן 52 נבחר לכהן כרב ראשי וראש אבות בתי הדין בקזבלנקה, ובהמשך כיהן כרב הראשי של מרוקו כולה. נישא לג'אמילה בתו של הרב משה אלכרייף ולשניים נולדו שני בנים - דוד ואברהם.

בשנת 1978 עלה הרב משאש לישראל לכהן כרבה של ירושלים, ביוזמתם של הרבנים הראשיים, עובדיה יוסף ושלמה גורן. בתפקיד זה כיהן הרב משאש כעשרים ושש שנה עד לפטירתו, בי בניסן ה'תשס"ג (2003), בגיל 95. עשרות אלפי אנשים מכל קצות הארץ ומחוצה לה השתתפו בהלווייתו, ומקום קבורתו הפך למקום תפילה.

הגותו ודרכיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות כהונתו במרוקו, עמד הרב משאש בקשרים הדוקים עם המלך חסן השני, והמשיך לברך אותו ואת ממלכתו גם כשהתיישב בירושלים. הערבים במרוקו התייחסו לדמותו המלכותית בהדרת כבוד. במשך הזמן המלך הפך לידידו האישי, ולפחות פעמיים בשנה היה הרב משאש מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, כשהמלך מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה. המלך העניק לו תליון ותעודה, המעניקים לו מעמד של שופט במערכת המשפט של מרוקו, לא רק ליהודים אלא גם לגויים, והעניק לו סמכויות נרחבות נוספות, בכל הנוגע לביסוס מערכת הכשרות ועוד.

הוא היה רגיל לומר שאדם שאינו מסכים עם הדברים שלו מוזמן לכתוב לו באופן מנומק, ואם ימצא שנפלה אצלו טעות יחזור הוא מהפסק ללא חשש. הוא לא התעייף מלענות אפילו חמש ושש פעמים בחילופי מכתבים על אותו עניין ועם אותו אדם, גם כשהשואל היה צעיר לימים.

הרב דוד יוסף, רבה של הר נוף ובנו של הרב עובדיה יוסף סיפר[דרוש מקור], שבאחת מן הפעמים ששוחח עם אביו אמר לו שהוא כותב תשובה הלכתית החולקת על אחד מפסקי הרב משאש. אמר לו אביו: "אם הינך רוצה להשיב על דברי הרב משאש, חזור על הדברים עשר פעמים".

מודעותו לכתבי יד וזיקתו ליהדות מרוקו הובילה להקמת חברת 'דובב שפתי ישנים', עוד במרוקו. ייעודה היה הוצאת והדפסת ספרים מכתבי יד של רבני מרוקו, מהדורות הקודמים.

יחסו למנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות היות הרב משאש בקיא וחריף ובכל השאלות החדשות פסק על פי הנראה מעיונו, במה שכבר נהגו רבני מרוקו הוא נטה שלא לשנות, והיה מחזק ומברר את מנהגיהם. אף לאחר שעלה לארץ והתמנה לרבה של ירושלים לא שינה ממנהגי אבותיו. לדעתו של הרב משאש, על אף שבני עדות המזרח וצפון אפריקה נוהגים ככלל על פי פסקי רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, בנושאים בהם יש מנהג קדום שאינו כדעת השולחן ערוך, אין לשנות מהמנהג.

הרב משאש החשיב בעיקר את הדבר הנהוג, ולא את המנהג הכתוב. כך ביחס למנהגי האר"י, לדעתו חלים רק על אלו העוסקים בקבלת האר"י (כגון ילקוט שמ"ש סימנים כא, לד). כך לדוגמה הוא פסק שהמאחר לבוא לבית הכנסת ידלג בפסוקי דזמרה כדי להתפלל עמידה יחד עם הציבור, כדברי השולחן ערוך (נב, א), ושלא כדברי המקובלים שסברו שאין לדלג כלל (ילקוט שמ"ש כא).

בתפילת לחש הורה שהמתפלל צריך להשמיע את המילים לאוזניו בלא שהמתפלל לידו ישמעם, כדברי השולחן ערוך (קא, ב), ולא כמנהג המקובלים הסוברים שאין להשמיע את המילים לאוזניו אלא רק לחתכם בשפתיו (ילקוט שמ"ש לד). היה מסמיך תלמידים בסמיכת חכמים "איסור והיתר".

יחסיו עם הפלגים השונים ביהדות החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב משאש היה מקובל על כל החוגים האורתודוקסים. עם הרבי מליובאוויטש היו לו קשרים ענפים. למעשה הרב משאש הוא שאיפשר לחב"ד להתפתח בקזבלנקה. בראשית דרכם של אנשי חב"ד בקזבלנקה אנשים נמנעו מלהתפלל עימם עד כדי כך שלא היה להם מספיק אנשים למניין. עמידתו של הרב משאש לצידם של אנשי חב"ד ותמיכתו בפעולותיהם העניקו לגיטימציה לחב"ד לפעול בעיר. הרב משאש היה מגיע לכל אותם האירועים שנערכו על ידי חב"ד ולעתים אף היה דורש בהם.

גם ברמה האישית נוצרו קשרי ידידות בין הרב משאש לרב שלמה מטוסוב, שליח חב"ד למרוקו, והרב משאש התבטא עליו "אהבת עולם אהבתיו, אהבה שאינה תלויה בדבר"[דרוש מקור]. בשעה שהרב משאש שהה בניו-יורק אף נערכה פגישה בינו לבין הרבי מליובאוויטש. בשעה שהרבי מליובאוויטש ביקש את עזרתו במרוקו, הרב משאש אף יצא "בקול קורא" בשם הרבי להדליק נר שבת לכל בת.

לרב משאש היה קשר עם הפוסקים הליטאיים, כמו הרבנים אליעזר וולדינברג ויוסף שלום אלישיב. גם עם הרב יוסף קאפח היו לו חילופי מכתבים בעניינים הלכתיים, והוא העריכו מאוד‏[1]

דרכו בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב משאש היה פוסק מקורי שעסק רבות בשאלות מתחדשות התלויות במצבים משתנים וכן בהתפתחויות חדשות כגון התייחסות לטכנולוגיה וחשמל. כך לדוגמה הוא פסק שכל שכונות ירושלים המשלמות ארנונה ומסים לעייריה חוגגות את פורים בט"ו באדר (ילקוט שמ"ש סימן קצג).

בנושאים שונים הרב משאש פסק בייחודיות יחסית לפסיקה המקובלת; כשאף ייחודיות זו לעתים נעוצה בנוהג המקובל במרוקו. בין פסיקותיו בהקשר זה ניתן לציין את דעתו שבמקרים מסוימים מותר לומר לגוי להדליק את האור בשבת, אף שלרוב יש רק לסמוך על 'שבות דשבות' (ילקוט שמ"ש סימן קה, קו). כמו כן לפי דבריו במקום שאין הקהל מקשיב לדברי השליח ציבור בעת חזרת הש"ץ, אלא הקהל מדבר, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש"ץ, ובעיקר ניתן להקל כך בתפילת מוסף ובתפילת מנחה (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן ל"ז; ילקוט שמ"ש סימן לט).

בר הפלוגתא הגדול ביותר של הרב משאש, היה הרב עובדיה יוסף. למרות עשרות ההלכות שבהן נחלקו שררה ביניהם הערכה. הרב יוסף מוזכר רבות בספריו של הרב משאש, וכן להיפך.

אחד הנושאים הבולטים במשנתו של הרב שלום משאש היא סוגיית "עין הרע". שיטתו בסוגיא התלמודית (בבא מציעא, דף ק"ז עמוד א'), שעין הרע המוזכר אינו כפשוטו, ומדובר בהן על האדם עצמו שיתקן את העין הטובה שלו: "והפירוש האמיתי והנכון בדברי חכמינו זכרונם לברכה: 'תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם'. אין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע, אלא נהפוך הוא. שמתו בשביל שהם הטילו עין הרע באחרים."" ("שמש ומגן", חלק ב' עמוד שכ"ו, ודרשת הרב שנדפסה מכתב – יד בחוברת: "אחרית לאיש שלום", עמוד 15 ועמוד 17).

מפסיקותיו הבולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטילת ידיים לאחר בית הכסא: היוצא מבית הכיסא אינו צריך להקפיד ליטול ידיו מכלי, וכן אינו צריך להקפיד ליטול ידיו שלוש פעמים. ואמנם לפי הקבלה יש שמחמירים ליטול מתוך כלי שלוש פעמים, אבל להלכה אין צריך לעשות כן, אלא די שישפוך על ידיו מים מן הברז פעם אחת (ילקוט שמ"ש ד).

אחיזת הציצית בקריאת שמע: בזמן קריאת שמע יאחז וינשק את שתי הציציות שלפניו בלבד, ולא את שתי הציציות שלאחריו, כדברי השולחן ערוך (או"ח כד, ה), וכך היה המנהג במרוקו (ילקוט שמ"ש ח).

הנחת תפילין של יד בעמידה: מנהג צפון אפריקה, שאת התפילין של ראש מניחים מעומד וחולצים מעומד. אך תפילין של יד אפשר להניחם ולחולצם בעמידה או בישיבה. וחכמים ואנשי מעשה מניחים וחולצים של יד מיושב, אך מנהג רוב העם אינו כן, ואין להוכיחם לשנות מנהגם (ילקוט שמ"ש י).

תפילין של ר"ת: גדולי החכמים במרוקו לא נהגו להניח תפילין של רבנו תם, אלא הניחו של רש"י בלבד (ילקוט שמ"ש יב). וסיפר הרב משאש על עצמו שכשהיה צעיר רצה להחמיר ולהניח גם תפילין של ר"ת, ולאחר מכן במשך כמה חודשים חלה במחלה קשה ומדבקת מאוד, שמפאת חומרתה ההוראה הרפואית היא שכל בגדי וחפצי החולה צריכים שריפה, כדי שהמחלה לא תעבור לאנשים אחרים. והוא נהג כדעת הפוסקים שבמצב כזה אין להניח תפילין, כדי שלא לגרום אחר כך לשריפתן. והסכים בדעתו שחלה באותה מחלה מפני שסטה ממנהג אבותיו והניח תפילין של ר"ת, ועל כן נענש שבמשך כמה חודשים לא יכול להניח תפילין כלל.

פאה נכרית: בהלכה השנויה במחלוקת של "פאה נכרית", הייתה דעת הרב משאש להתיר, ונלחם על כך בכמה וכמה תשובות המופיעות בשו"ת "שמש ומגן" ושו"ת "תבואות שמש", שם התווכח ארוכות עם פוסקים כמו הרב עובדיה יוסף והרב משה לוי, שאסרו את הפאה. רבים מנשות יוצאי מרוקו, ומכלל הציבור הספרדי החרדי, חובשות פאה נכרית לראשן כתוצאה מפסיקה זו‏[2].

מהלכות תפילה: מנהג מרוקו שבעת שמיעת קדיש וברכו אין הקהל צריך לעמוד (ילקוט שמ"ש כד-כו). במקום שהקהל מדברים בעת חזרת הש"ץ, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש"ץ. ובפרט יש להקל בכך בתפילות מוסף ומנחה (ילקוט שמ"ש לט). אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא (רמ"א צח, א). ויוצאי צפון אפריקה נוהגים שאחר שאדם עלה לתורה הוא מתנשק עם קרוביו וידידיו, ואין בזה שום פגיעה בכבוד שמים, שכן כל מה שמנשקים אותו הוא לכבוד התורה, שאחר שעלה לתורה ראוי לחבבו ולייקרו. ועוד שדווקא בנשיקת הקטנים יש חשש ולא בנשיקת גדולים.

בדין הדלקת נרות שבת: נהגו הנשים במרוקו (ובעוד מקומות בארצות המזרח) להדליק תחילה את הנרות ואחר כך לברך. ואף שהרב עובדיה יוסף פסק לברך לפני ההדלקה, הורה הרב משאש שלא לשנות המנהג (שם צג), והבין שכך היא דעתו של השולחן ערוך, וכפסיקת הבן איש חי. כאשר משפחה מתארחת אצל חברתה, אם גם האורחת תרצה להדליק נרות בברכה, מותר לה אפילו אם היא מדליקתם ליד נרות בעלת הבית. אבל יותר טוב שאם תרצה לברך - שתדליק את נרותיה בחדר שייחדו לאורחים (שם צד).

תפילת ליל שבת: פיוט 'לכה דודי' אומרים בישיבה, ורק בעת אמירת 'בואי בשלום' וכו' כל הקהל עומדים על רגליהם (שם ק).

מהלכות שבת: התיר לקפל את הטלית בשבת כפי סדר קיפולה הראשון (שם קטז). החמיר על פי דעת השולחן ערוך, שכל רחוב שרוחבו ט"ז אמה נחשב לרשות הרבים מהתורה, והעירוב שעושים בערים על ידי צורת הפתח אינו מועיל. ועל כן אסור לטלטל לדעתו בכל המקומות שאינן מוקפים בגדר ממש (שם קכז).

הלל בראש חודש: מברכים על אמירת הלל בציבור בראש חודש, אבל יחיד שאומר הלל בראש חודש אינו מברך, שכך היא דעת כמה ראשונים. והרוצה לצאת בברכת החזן רשאי, והמברך לעצמו תבוא עליו ברכה (שם קכט-קל).

ברכת הלבנה: המנהג לברך ברכת הלבנה במוצאי שבת, גם אם עברו שלושה ימים בלבד ממולד הלבנה. אבל אם מברכים ביום חול יש להמתין עד שיעברו שבעה ימים (שם קלא).

פורים בירושלים: כידוע התעוררה שאלה לגבי אותן שכונות חדשות בירושלים שיש בינן לבין עיקר העיר הפסק של שטחים פתוחים בלא בתים, האם דינן כדין ירושלים ויעשו פורים ביום ט"ו, או שדינן כשאר הארץ ויעשו פורים בי"ד. הרב עובדיה יוסף פסק שזה נחשב מחוץ לירושלים (יביע אומר), אולם הרב משאש בתור רבה של ירושלים, יחד עם עמיתו הרב קוליץ, פסק שכל השכונות שנחשבות כחלק מהעיר ירושלים לעניין מיסים וארנונות נחשבות כירושלים (שם קצג) גם לעניין פורים. ולדעתם הסכימו הרבנים הראשיים, מו"ר הרב אברהם שפירא והראשון לציון הרב מרדכי אליהו.

כללים בהלכה: אין חוששים לדעת ר"ת לעניין זמן צאת הכוכבים, ואפילו במקום ספק ספיקא (ילקוט שמ"ש צ). בשיעורי כזית וביצה וכיוצא בהם משערים לפי נפח ולא לפי משקל. והולכים לפי שיטת הגר"ח נאה (שם קלז-קלח).

שלמות הארץ והיחס למדינה: כשנשאל אם מותר לסגת מחלקים מארץ ישראל כדי להגיע להסכמים עם הערבים, השיב, כי אסור לתת לשלטון גויים אף שעל מאדמת ארץ ישראל. כמו כן, פסק לחגוג את יום העצמאות באמירת הלל. בתחילה סבר לומר את ההלל עם ברכה, אולם לאחר שראה את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בנידון, פסק כי הנוהגים לאומרו עם ברכה יתמידו במנהגם, ואילו אחרים לא יברכו. (שו"ת "שמש ומגן" חלק ג', ס"ג, ס"ו).

ממשיכי דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "דברי שלום ואמת" של הרב שלמה טולדנו, מאחד בתוכו את כל ההלכות החלוקות בין הרב משאש לרב עובדיה יוסף. הספר יצא עד כה בעשרות אלפי עותקים, ומבטא את המגמה של החזרה למנהגי מרוקו, ההפוכה לזו של הרב עובדיה יוסף, שביטל מנהגים מסוימים על מנת לערוך איחוד בין כל הפלגים הספרדיים.

כך לדוגמה ברוב בתי הכנסת המרוקאים ברחבי הארץ, מברך הציבור על ההלל בראש חודש, בהתאם לפסיקתו של הרב משאש, ואומר את כל הפיוטים שהוכנסו בתוך התפילה, במקומם, ולא לאחר התפילה כפי שהנהיג הרב יוסף. ב'קבלת שבת' הדבר בולט יותר, כשכל סדר התפילה משתנה, בהתאם למנהג המרוקאי העתיק.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מזרח שמ"ש - הלכות איסור והיתר, ספר זה הוא ספרו הראשון של הרב משאש, נדפס בהיותו בגיל 25. (תרצ"ג – 1933).
  • תבואות שמ"ש - ארבעה חלקים, על דיני השו"ע.
  • שו"ת שמ"ש ומגן - שו"ת ארבעה חלקים. החלק הרביעי יצא לאור ב י' בניסן תשס"ז
  • בית שמ"ש - על היד החזקה לרמב"ם
  • ילקוט שמ"ש - קיצור לפסיקותיו על חלק או"ח, נערך על ידי הרב אריאל אדרי (הוצאת ארז, ירושלים).
  • וחם השמ"ש - דרשות על התורה.

בנוסף עסק הרב משאש בהוצאה לאור של ספרים רבים, דרך חברת דובב שפתי ישנים (כ-12 ספרים), וכן הוציא כ-4 כתבי יד של הרב יעקב בירדוגו והרב רפאל בירדוגו.

הספר 'ילקוט שמש'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב משאש ידע כי תשובותיו הארוכות חתומות בפני מי שאינו תלמיד חכם, ולכן ביקש לכתוב ספר קיצור לפסקיו, כעין ספר 'ילקוט יוסף' המסכם את פסקי הרב עובדיה יוסף. הרב אריאל אדרי ערך את פסקיו בתמצות והוציא אותם לאור בשם 'ילקוט שמ"ש'. עם זאת, בשונה מספר ילקוט יוסף שם ההערות תופסות מקום ניכר, ב'ילקוט שמ"ש' כתב הרב אדרי הערות קצרות ובהן תמצית נימוקי ההלכה בלבד. הספר יצא עד כה באלפי עותקים.

ב-2011 הוציא לאור מכון "מורשת אבות" על שמו של רבי שלום משאש, סדרה הכוללת שלושה חלקים על פי פסיקותיו ודרכו של הרב משאש, אשר נלקטו בה למעלה מאלפיים מנהגי מרוקו בפירוט. חיבור זה הוא החיבור המקיף ביותר שיצא עד כה על מנהגי יהדות מרוקו וזכה לפרסום רחב.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב אליהו אברז'ל, אב בית הדין הרבני בירושלים, ורב שכונת בקעה בעיר.
  • הרב אריאל אדרי, דיין בבית הדין באשקלון, ר"מ בישיבת הר המור ורב שכונת חומת שמואל בירושלים.
  • הרב זכריה זרמתי, אב בית הדין לממונות בשכונת הר חומה וראש מכון תורת אמ"ת.
  • הרב משה אלחרר, רב היישוב שלומי

הנצחת זכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד הצגת הבול לזכר הרב משאש

בדצמבר 2007 הנפיקה חברת דואר ישראל בול מיוחד עם תמונתו של הרב משאש, כמחווה ליהודי מרוקו המוקירים את זכרו וכהוקרה לפועלו של הרב משאש. את הבול עיצב מיכאל רוזנטוב.

מלך מרוקו, מוחמד השישי, הגיב להנפקת הבול, במכתב מיוחד‏[3], שנכתב לבנו של הרב משאש, בשפה הצרפתית: "הבול ששלחת אלי באדיבותך הרבה הינו מרגש ומלא תקוה. דמותו ההיסטורית והסמלית של אביך המנוח, הרב הראשי שלום משאש, אכן הטביעה את חותמה על כל מרוקו בחיי הרוח בכל הרבדים. אנו רואים אותו כשותף לצבעים הלאומיים, וכממשיך ומחזק את המסר שאיתו ארצנו, מרוקו, לא חדלה מלהזדהות. המסר של עושר רבגוניותו ונאמנותו לזיכרון ולמורשת. אני מברך אותך ואת בני משפחתך על יוזמתכם הראויה לשבח".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהספדו עליו בשנת תשס"ג, אמר: "היה שר התורה, וקשה סילוקם של חכמים מהעולם מחורבן בית המקדש".
  2. ^ תשובותיו בעניין פאה נכרית, בקובץ PDF
  3. ^ כתבה באתר הבית של תנועת ש"ס

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]