בוב מארלי
 | |
| בוב מארלי ב-1976 | |
| לידה |
6 בפברואר 1945 ניין מייל, סנט-או'ס, ג'מייקה |
|---|---|
| פטירה |
11 במאי 1981 (בגיל 36) מיאמי, פלורידה, ארצות הברית |
| שם לידה | נסטה רוברט מארלי |
| מקום קבורה |
ניין מייל  |
| מוקד פעילות |
ג'מייקה |
| תקופת הפעילות | 1962–1981 (כ־19 שנים) |
| מקום לימודים |
Stepney Primary and Junior High School |
| עיסוק | זמר ומוזיקאי |
| סוגה | רגאיי • סקא • רוקסטדי • רוק • פולק |
| סוג קול |
טנור |
| שפה מועדפת |
אנגלית, ג'מייקנית קריאולית |
| כלי נגינה | זמרה, גיטרה, כלי הקשה |
| חברת תקליטים | Studio One, Beverley's, Upsetter/Trojan, Island/Tuff Gong |
| בן או בת זוג |
ריטה מארלי (10 בפברואר 1966–11 במאי 1981) סינדי ברייקספיר |
| צאצאים |
זיגי מארלי, Julian Marley, Ky-Mani Marley, דמיאן מארלי, Rohan Marley, סדלה מארלי, סטיבן מארלי, שרון מארלי |
| פרסים והוקרה |
|
| bobmarley.com | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
נסטה רוברט מארלי (באנגלית: Nesta Robert Marley; 6 בפברואר 1945 – 11 במאי 1981), ידוע כבוב מארלי, היה מוזיקאי ופעיל פוליטי ג'מייקני. מארלי נחשב למי שהכניס את דת הראסטפארי לתודעה העולמית.
מארלי הוא זמר הרגאיי המפורסם ביותר בעולם, אשר זכה להוקרה ולפרסים רבים על פועלו. לאחר מותו יצאו מספר אלבומי אוסף ואלבומי גרסאות כיסוי לשיריו, שחלקם אף הגיעו למקומות הראשונים במצעדי המוזיקה השונים.[1] אחד מאלבומים אלו - "Legend" ("אגדה"), שיצא בשנת 1984 - נמכר בלמעלה מעשרה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, והוא אחד מ-100 האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. המגזין רולינג סטון דירג את מארלי במקום ה-19 ברשימת "100 הזמרים הגדולים בכל הזמנים" ובמקום ה-11 ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים".[2][3]
מארלי נחשב בעיני רבים ל"שליח", שזהו גם פירוש שמו "נסטה", למי שמעביר בשיריו את המסר להתאחד ולאהוב.[2] מסר זה בא לידי ביטוי בשיריו שחלקם מבוססים על ציטוטים מפסוקי תנ"ך, כמו בשירו "One love", שבו ניכרת ההשראה שקיבל מהפסוק ”וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד, וְדֶרֶךְ אֶחָד, לְיִרְאָה אוֹתִי, כָּל-הַיָּמִים--לְטוֹב לָהֶם, וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם” (ירמיהו, ל"ב, ל"ט)
בפעילותו הפוליטית ניסה לגשר בין הצדדים במהומות הפוליטיות בג'מייקה בשנות ה-70, ופעל למען השלום במדינות שונות באפריקה. פעילותו זכתה להכרה מטעם האו"ם. רבים משיריו משלבים מסרים פוליטיים למען אפריקה ומטיפים לעקרונות דת הראסטפארי. הוא נחשב עד היום לאחד ממובילי התנועה וממפיציה, ובעיני מאמיני דת הראסטפארי בוב מארלי נחשב לנביא.
נעוריו ותחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מארלי נולד בניין מייל (אנ'), כפר קטן באזור אוצ'ו ריוס, בתחום סנט-אנ'ס שבצפון ג'מייקה. אמו, סדלה מלקולם (1926–2008), הייתה נוצרייה אדוקה, ואביו, נורוול סנט-קלייר מארלי (1885–1955), היה ג'מייקני לבן ממחוז קלרנדון. אמו הרתה בגיל 18 וזמן קצר לאחר שהתגלה הדבר, נישא הזוג בחתונה צנועה בכפר, ב-9 ביוני 1944. יום לאחר החתונה עזב האב לעיר הבירה קינגסטון. הוא חזר לכפר כדי לפגוש את משפחתו רק לעיתים רחוקות. משפחת האב לא ראתה בעין יפה את נישואיו לאישה שחורה, ונישלה אותו מהירושה. נורוול מארלי לקח לו אישה נוספת, לבנה, בעודו נשוי לסדלה, וחי עמה בקינגסטון. למארלי ארבעה אחים ואחיות: ריצ'רד, פרל ואנתוני - אחים למחצה מצד אמו, וקונסטנס - אחות למחצה מצד אביו.
כשהיה מארלי בן שש, לקח אותו אביו מהכפר והצהיר כי בכוונתו לרשום אותו ללימודים בפנימייה. לאחר מספר חודשים שבמהלכם שהה בנפרד מאמו, היא גילתה כי מארלי אינו בפנימייה אלא נשלח על ידי אביו לטפל באישה זקנה וחולה בקינגסטון. אמו מצאה אותו והשיבה אותו לכפר. במשך ארבע השנים הבאות לא נפגש עם אביו כלל, ופגישתם הבאה הייתה חודשים ספורים לפני מות אביו, שלא הוריש לו דבר.[4]
אמו של מארלי נתקלה בקשיי פרנסה, עברה לגור בקינגסטון ועבדה כעוזרת בית. את מארלי הצעיר השאירה לגור אצל משפחתה בכפר, שם התחנך בבית הספר המקומי. האם הגיעה לביקורים ושלחה כסף לכלכלתו, אך משהבינה שמארלי הנער כבר אינו מקבל את מרותה ומתחיל לפרוק עול משמעת, צירפה אותו אליה בקינגסטון, בדירה משותפת עם אחת מאחיותיה ומשפחתה. מארלי החל ללמוד בבית הספר הממשלתי "אבנעזר" ולאחר מכן בבית הספר הפרטי "מודל". כשהיה בן 13 עברו לדירה ממשלתית בטרנצ'טאון, הנזכרת בשירו "No Woman, No Cry" ("לא אישה, אל תבכי"). כשנה לאחר מכן נסגר בית הספר ומארלי החל לעבוד כשוליה לרתך ולא שב עוד ללימודיו. הוא החל להתרועע עם פרחחים בשכונה והיה ידוע כעושה צרות, ואף זכה לכינוי "Tuff Gong" (בתרגום חופשי - בחור קשוח). באותה תקופה החל ליצור מוזיקה, שעד אז הייתה עבורו תחביב בלבד. בימים עבד ובלילות הופיע במועדונים ובמופעי כישרונות בעיר.
בשנת 1962 חתם על חוזה עם מפיק מקומי, לזלי קונג, והקליט את שני הסינגלים הראשונים שלו, "Judge Not" ו-"Do You Still Love Me", וכן גרסת כיסוי לשירו של קלוד גריי מ-1961, "One Cup of Coffee" (שאותו הוציא בשם בדוי, Bobby Martell). בהקלטות נעזר בג'ו היגס, זמר מקומי. השירים לא זכו להצלחה, ומאוחר יותר יצאו באוסף "Songs of Freedom". באותה שנה עזבה אמו את ג'מייקה ועברה להתגורר עם אחותה בדלאוור שבארצות הברית. מארלי נשאר בג'מייקה והתגורר לסירוגין בדירה בטרנץ' טאון ובחדר האחורי של אולפן ההקלטות של קלמנט "קוקסון" דוד, מפיק מקומי שלקח אותו תחת חסותו. מארלי הושפע רבות מקוקסון, אחד המפיקים החשובים ביותר בימיה הראשונים של סצנת הרגאיי והסקא בג'מייקה, הנחשב על ידי רבים למורהו הרוחני של מארלי. בין השאר, סייע מארלי לקוקסון לבחון אמנים וזמרים חדשים לחברת ההקלטות שלו ולחנוך אותם.
The Wailers[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1963 הקים מארלי את "The Teenagers" (בני הנוער), להקת סקא ורוקסטדי, ביחד עם נוויל ליווינגסטון (מאוחר יותר שינה את שמו לבאני ויילר), פיטר מקינטוש (מאוחר יותר שינה את שמו לפיטר טוש), ג'וניור בריית'וייט, בוורלי קלסו ושרי סמית'. מאוחר יותר שונה השם ל-"The Wailing Rudeboys" ולבסוף לשם בו הם מוכרים כיום, "The Wailers" (הוויילרס - "המייללים" או "המקוננים"). ב-1964 חתמו על חוזה ראשון, לחמש שנים, עם חברת ההפקות של קוקסון דוד, "Studio One". בעזרתו הקליטו סינגל ראשון, "Simmer Down", שהגיע למקום הראשון בג'מייקה, שבה נמכרו יותר מ-70,000 עותקים תוך שבועות ספורים. הלהקה הקליטה שירים רבים שיצאו בהפצה מקומית בלבד, וכן גרסאות כיסוי רבות, אחת מהן - לשיר "And I Love Her" של הביטלס. במצעד השירים השנתי של ג'מייקה של שנת 1965, תפסו הוויילרס שישה מבין עשרת המקומות הראשונים. לאחר מכן עזבו את הלהקה חלק מהחברים וב-1966 נותרו בה רק מארלי, ליווינגסטון ומקינטוש.
באותה תקופה הצטרף מארלי לתנועת הראסטפארי ועל פי עקרונותיה החל לגדל את שערו בסגנון שהפך עם הזמן לסימן ההיכר שלו, הראסטות. באולפנים של קוקסון דוד הכיר את אשתו לעתיד, ריטה אנדרסון, שהייתה אף היא זמרת והקליטה שם. הזוג נישא בג'מייקה ב-10 בפברואר 1966. ריטה הייתה אז בהיריון ממארלי, אך הפילה מאוחר יותר. זמן קצר לאחר החתונה הובילו קשיי הפרנסה את מארלי להצטרף לאמו שהתגוררה בווילמינגטון, בדלאוור שבארצות הברית, שם עבד לפרנסתו.[5]בעת הגשת הטפסים לבקשת דרכון, שונה שמו לראשונה על ידי הפקיד, מנסטה רוברט מארלי לשם בו הוא מוכר לכל כיום, בוב מארלי.[6] הוא שהה בבית אמו בדלאוור במשך כתשעה חודשים, ללא אשתו ריטה, ולאחר מכן שב לג'מייקה.
עם שובו לג'מייקה התחברה להקתו של מארלי ללי פרי ולהקת "The Upsetters", שגם את פעילותם ניהל קוקסון דוד באותו זמן. האיחוד נמשך פחות משנה, אך הקלטותיהם מתקופה זו נחשבות בעיני רבים לעבודתם הטובה ביותר של הוויילרס. פרי הקים חברת תקליטים (Upsetter), ואלבומיהם הראשונים של הוויילרס יצאו בחברה זו. הוויילרס ניסו להקים חברת תקליטים עצמאית משלהם, "Wail 'n Soul 'm", אך החברה כשלה. מאוחר יותר (1970) הקימו את חברת התקליטים "Tuff Gong" (על שם הכינוי שניתן למארלי בנעוריו ברחובות טרנץ' טאון), שבו יצאו רוב אלבומי הלהקה, במקביל ליציאתם בחברת "איילנד" וחברות אחרות.
מארלי וחבריו ללהקה ניסו להשיג צליל חדש ומסחרי יותר למוזיקה שיצרו, ובשנים 1968–1972 ערכו מחדש חלק משיריהם הקודמים. מאוחר יותר הצהיר ליווינגסטון כי "שירים אלו אינם צריכים להתפרסם באלבום כלשהו, הם היו רק דוגמאות עבור חברות תקליטים"[דרוש מקור]. בתחילת 1970 הצטרף מארלי שוב לאמו בדלאוור, הפעם עם אשתו וילדיהם. ריטה עבדה כעוזרת בית ומארלי עבד כפועל במפעלי קרייזלר. ב-1972 קיבל מארלי הזמנה מחברת התקליטים "איילנד" להגיע לבריטניה ולהקליט שם אלבום. מארלי קיבל את ההצעה ונסע לבריטניה. ריטה נשארה בארצות הברית וילדה את בנם השלישי, סטיבן. זמן קצר לאחר הלידה שבה ריטה לג'מייקה. מארלי שהה בבריטניה מספר חודשים בשל ההקלטות והופעות במועדונים קטנים ומכללות ברחבי המדינה. בשנים הבאות חי לסירוגין בבריטניה ועם משפחתו שנשארה בג'מייקה.
הוויילרס חתמו על חוזה עם חברת ההקלטות "איילנד" שאותה ניהל כריס בלקוול, ג'מייקני לבן שחי בבריטניה. האלבום הראשון של הוויילרס, "Catch A Fire", הופץ ברחבי העולם ב-1973 וזכה להצלחה. הם הופיעו בתוכנית חיה של רדיו ה-BBC ויצאו למסע הופעות בן כשלושה חודשים בבריטניה ובארצות הברית, ובמסגרתו הופיעו גם כלהקת חימום לברוס ספרינגסטין בניו יורק. באותה שנה הוציאו שני אלבומים נוספים, "African Herbsman" ו-"'Burnin", שכלל את הלהיטים "Get Up, Stand Up" ו-"I Shot the Sheriff" - שיר שבוצע בגרסאות כיסוי רבות, שהמפורסמת שבהן היא של אריק קלפטון משנת 1974. גרסה זו סייעה רבות לעליית הפופולריות של מארלי בעולם. בסוף 1973 יצאו הוויילרס לסיבוב הופעות נוסף שנמשך כחודשיים.
להקת הוויילרס התפרקה ב-1974, וכל אחד משלושת חבריה פנה לקריירת סולו. הסיבה לפירוק אינה ידועה. יש הטוענים כי הסיבה הייתה חילוקי דעות בנוגע להופעות ולכספים, ואחרים טוענים כי חברי הלהקה מיצו את שיתוף הפעולה ביניהם והעדיפו לפתח קריירות סולו.
קריירת סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שהלהקה התפרקה, המשיך מארלי להקליט ולהופיע בשם "בוב מארלי והוויילרס". הוא כתב והלחין את מרבית השירים. נגני הליווי החדשים שלו היו האחים קרלטון ואסטון ברט בתופים ובגיטרה בס, ג'וניור מרווין ואל אנדרסון בגיטרה, טיירון דווני וארל לינדו בקלידים ואלווין פטרסון בכלי הקשה. את קולות הרקע סיפקה להקת "I Threes" - ריטה מארלי, ג'ודי מוואט ומרשה גריפית'ס.
הלהקה זכתה לפריצת דרך עולמית בשנת 1975 עם הלהיט "No Woman, No Cry", מתוך האלבום "Natty Dread" שיצא בסוף 1974. סיבוב ההופעות של האלבום נערך בחודשים יוני-יולי 1975 ובמסגרתו הגיעו לבריטניה, לארצות הברית ולקנדה. האלבום "Rastaman Vibration" שיצא באפריל 1976 הגיע למקום השמיני במצעד "בילבורד" האמריקאי. מבין אלבומי האולפן של מארלי, היה זה האלבום שהגיע למקום הגבוה ביותר במצעדי בילבורד. מיד לאחר צאת האלבום יצאו לסיבוב הופעות בן שלושה חודשים ברחבי אירופה וארצות הברית. שתיים מההופעות בלונדון הוקלטו ויצאו באלבום "!Live", הופעה נוספת בקליפורניה יצאה במלואה באלבום "Live at the Roxy".
ב-3 בדצמבר 1976 ירו אלמונים במארלי, באשתו ריטה ובאמרגן דון טיילור. היה זה יומיים לפני קונצרט "Smile Jamaica" שארגן ראש ממשלת ג'מייקה, מייקל מנלי, בניסיון לפייס בין שתי הקבוצות הפוליטיות הנלחמות במדינה. השלושה נפצעו קשה מהירי. הסברה שלא הוכחה, שכן היורים לא נתפסו, היא כי הירי היה על רקע פוליטי בשל הטענות כלפי מארלי כי הוא מתומכיו של מנלי. למרות פציעתו עלה מארלי להופיע כמתוכנן. כשנשאל מדוע המשיך להופיע אחרי הפציעה וויתר על מנוחה, ענה: "האנשים שמנסים להפוך את העולם לגרוע יותר לא לוקחים יום חופש, כיצד אני אוכל?". הקליע פגע במארלי בחזהו, בסמוך לבית השחי ולשריר הזרוע, ולא הוצא מגופו מעולם.
זמן קצר לאחר תקרית הירי עזבו מארלי ומשפחתו את ג'מייקה ועברו לבריטניה, שם הקליט את האלבומים "Exodus" (יוני 1977) ו-"Kaya" (מרץ 1978). אקסודוס זכה להצלחה רבה ושהה במשך 56 שבועות רצופים במצעד האלבומים הבריטי. האלבום הבא שיצא באותה שנה, "Babylon by Bus", היה אלבום הופעות שזכה לשבחי הביקורת. השירים באלבום, במיוחד האחרון, "Jamming", ובו הקהל משתולל באקסטזה, הצליחו להעביר את עוצמתו של מארלי בהופעות מול קהל. לעומת זאת האלבום "קאיה" היה אלבום רך יותר וזכה לביקורות פחות אוהדות בשל כך. לאחר צאת האלבום אקסודוס יצא מארלי לסיבוב הופעות באירופה. לאחר צאת קאיה יצא לסיבוב הופעות עולמי. הקלטות מהסיבוב השני יצאו באלבום "Babylon by Bus".
בזמן שהותו בלונדון התיידד מארלי עם בני משפחת המלוכה האתיופית שחיו בגלות ונפגש עם אפסה ווסן, בנו הבכור של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה. אפסה ווסן העניק לו טבעת שהייתה שייכת לאביו, המורכבת מאריה, סמלו של שבט יהודה, על אבן אוניקס. הנסיך ענד את הטבעת על אצבעו של מארלי והצהיר "אתה זה שצריך לענוד אותה". מארלי אכן ענד את הטבעת כל חייו ואף נקבר עימה.
מארלי לא זנח את פעילותו הפוליטית למען ג'מייקה ואפריקה. ב-1978 חזר למדינה לאחר היעדרות בת יותר משנתיים והופיע בקונצרט נוסף, "One Love Peace Concert", שאורגן אף הוא כדי לאחד את קבוצות האזרחים הנלחמות זו בזו. הקונצרט נערך ב-22 באפריל, יום השנה ה-12 לביקורו של היילה סלאסי במדינה. מארלי היה האחרון שהופיע בקונצרט (שארך שמונה שעות) ובסוף הופעתו ביקש מראש הממשלה מנלי ויריבו הפוליטי, אדוארד סגה, לעלות על הבמה וללחוץ ידיים, מול קהל של כמאה אלף איש.
אלבומו הבא, "Survival", יצא ב-1979 והיה מתריס וטעון במסרים פוליטיים. במקור תוכנן להיות חלק מטרילוגיה הכוללת גם את שני האלבומים הבאים, אך הם יצאו בנפרד. יציאת האלבום לוותה בסיבוב הופעות בארצות הברית, בקנדה, בטרינידד וטובגו ובאיי בהאמה. לאחר שני האלבומים הקודמים, שהיו רכים יחסית מבחינת מלל ולחן, הייתה באלבום זה חזרה לסגנונו הקודם והמתריס. ביולי 1979 השתתף מארלי בקונצרט נוסף שהתקיים בבוסטון ומטרתו הייתה לתמוך בעצמאות מדינות דרום אפריקה ובמאבקם של תושבי בוסטון בגזענות בעיר. במהלך הקונצרט נשא נאומים שהיו הבוטים ביותר שנשא בחייו, ועסקו לא רק במאבק למען השחורים אלא גם בהכרה בדת הראסטאפרים ובלגליזציה של קנאביס. בחלקים מנאומו השתמש מאוחר יותר בשיר "Redemption Song" ("שיר הגאולה").
האלבום "Uprising" יצא ב-1980 והיה אלבום האולפן האחרון של מארלי. אלבום זה הוא האלבום הדתי ביותר של מארלי, לדוגמה בשירים "Redemption Song" ו-"Forever Loving Jah" (לנצח נאהב את ג'ה/אלוהים). אחריו יצא לסיבוב הופעות נרחב במיוחד באירופה, שהיה גם סיבוב ההופעות האחרון שלו. אחת מההופעות הייתה במילאנו, שם הופיע מול קהל של כמאה אלף איש - שבוע קודם לכן נאם האפיפיור באותו אצטדיון, אך הקהל בהופעתו של מארלי היה גדול יותר. באותה שנה ביצע את שתי הופעותיו היחידות באפריקה, האחת בגבון, בהזמנת מלך גבון, והשנייה בזימבבואה.
האלבום "Confrontation" יצא שנתיים לאחר מותו, בשנת 1983, והורכב מחומרים שהוקלטו על ידי מארלי ולא יצאו קודם לכן באלבומיו וכן מסינגלים שיצאו לפני כן בג'מייקה בלבד.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרסים ותוארי כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "הוויילרס" זכו בתואר להקת השנה, 1976, על ידי מגזין רולינג סטון
- מדליית השלום לעולם השלישי מטעם האומות המאוחדות, 15 ביוני 1978
- עיטור המצוינות של ג'מייקה (Jamaican Order of Merit), העיטור השלישי בחשיבותו בהיררכיית העיטורים הג'מייקנית, 1981
- היכל התהילה של הרוק אנד רול, 1994
- האלבום "אקסודוס" זכה בתואר אלבום המאה של מגזין טיים, 1999[7]
- כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, 2001
- ב-2001, עשרים שנה לאחר מותו, זכה בפרס גראמי על מפעל חיים ובאותה שנה הוצג סרט תיעודי באורך מלא על חייו, "Rebel Music", שהיה מועמד לזכייה במספר פרסי גראמי, וזכה בחלקם. בסרט השתתפו גם אשתו, ריטה, וחלק מילדיו וממאהבותיו.
- ה-BBC דירג את מארלי במקום השלישי ברשימת כותבי השירים הטובים של כל הזמנים[8]
- המגזין "רולינג סטון" דירג את מארלי במקום ה-11 ברשימת 100 האמנים המצליחים בכל הזמנים, 2004[9]
- ב-2006 קראה עיריית ניו יורק שדרה בעיר על שם מארלי[10]
מחוות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2006 מחלקת החינוך של ניו יורק כינתה חלק משדרות צ'רץ' בחלק המזרחי של ברוקלין כ"שדרות בוב מארלי".[11][12] בשנת 2008 הוקם בסרביה פסל לזכרו.[13] גם בג'מייקה נבנה פסל לזכרו בשנת 2012.[14]
בשנת 2014 הסופר הג'מייקני מרלון ג'יימס הוציא את הספר "A Brief History of Seven Killings" כאשר אחת מהדמויות בספר הוא מארלי עצמו. הספר זכה בפרס בוקר בשנת 2015.[15]
ב-2020 הוכרז כי יעלה מחזמר בשם "Get Up, Stand Up! The Bob Marley Musical" המבוסס של המוזיקה ועל חייו של מארלי. ב-2021 המחזמר הועלה באופן רשמי.[16][17]
בנוסף במהלך השנים נעשו מספר סרטים הקשורים למארלי. בין היתר היה הסרט "Rebel Music" אשר זכה במספר פרסי גראמי.[18] ב-2012 יצא סרט תיעודי נוסף אודות מארלי תחת השם "Marly".[19] בנוסף לסרטים אלו יצא גם הסרט "Bob Marley: The Making of a Legend" אשר הוקרן גם בפסטיבל הסרטים "Edinburgh International".[20]
מבחינה דתית-לאומית, המסרים של מארלי המשיכו להדהד גם בקרב קהילות ילידים שונות. כך למשל ההאבוריג'ינים האוסטרליים הבעירו לאחר מותו להבה קדושה בפארק ויקטוריה שבסידני, בעוד השבטים האינדיאנים המשיכו להוקיר את עבודתו גם לאחר מותו. גם בהודו נעשו מחוות רבות למארלי במקומות כמו מסעדות, בתי מלון ופסטיבלים.
לימים מארלי הפך לסמל גלובלי אשר זכה לאזכורים גם בעידן המדיה.
מחלת הסרטן ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביולי 1977 אובחנה אצל מארלי מחלת המלנומה (סוג של סרטן ממאיר) בבוהן כף הרגל. הוא סירב לקטיעה של האצבע, בשל אמונתו הדתית הראסטפארי לפיה הגוף צריך להישאר שלם ולא מושחת. לכן, מצבו הרפואי הידרדר ולאחר שתי הופעות במדיסון סקוור גארדן בניו יורק בספטמבר 1980, הוא התמוטט במהלך ריצת כושר בסנטרל פארק. בדיקות הראו כי הסרטן התפשט בגופו במהירות, מהבוהן לאיברים אחרים ובמיוחד למוח ולריאות, והרופאים העריכו כי נותרו לו רק שבועות ספורים לחיות. מארלי התעקש לקיים את ההופעה בפיטסבורג ב-23 בספטמבר. הייתה זו הופעתו האחרונה. אחריה פנה לקבלת טיפול רפואי, בתחילה בניו יורק ולאחר מכן במרפאתו של ד"ר יוזף איזלס, מומחה גרמני לרפואה הוליסטית, ליד מינכן, שם שהה מספר חודשים לצורך הטיפולים. הטיפולים לא הועילו, ומצבו הידרדר. במהלך שהותו שם נעזר באמו ובמספר חברים ששהו עמו בבית ששכרו לצורך כך. גם במצבו הקשה סירב מארלי לכתוב צוואה, שכן לפי דתו זוהי הודאה כי הוא בן תמותה, וויתור על אפשרות היותו אחד מהנבחרים לחיי נצח (Everliving).
במהלך טיסתו חזרה מגרמניה לג'מייקה חש מארלי ברע, והמטוס נחת במיאמי כדי לפנותו לטיפול רפואי דחוף. הוא נפטר ב-11 במאי 1981 בבית החולים של אוניברסיטת מיאמי, בגיל 36. מילותיו האחרונות לבנו זיגי היו "כסף לא יכול לקנות חיים". מותו הפתיע את רוב מעריציו, שכן הוא הסתיר את מצבו והתמיד בהופעותיו על אף הכאבים שחש.
הלווייתו נערכה ב-21 במאי. נערכה לו הלוויה ממלכתית בה נכחו המוני אדם, לצד ראש הממשלה הג'מייקני וראש האופוזיציה. בטקס שולבו אלמנטים מדת הראסטפארי וכן מהדת האתיופית האורתודוקסית. מארלי נקבר במאוזוליאום בכפר הולדתו ניין מייל; לצדו הונחו בקבר ספר תנ"ך, כדור כדורגל וגיטרת הגיבסון לס פול שלו.[21] המאוזוליאום הפך מאוחר יותר למוזיאון המוקדש לזכרו.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
צאצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מארלי היה נשוי לריטה מארלי במשך 15 שנים, מגיל 21 ועד מותו. במהלך השנים קיים גם מערכות יחסים עם נשים אחרות, לעיתים רומנים קצרים ולעיתים מערכות יחסים שנמשכו אף שנים, חלקם גם בידיעת אשתו. בחלוקת ירושתו הוכרו רשמית 13 צאצאים: שלושה מאשתו ריטה, שתי בנותיה של ריטה שאומצו על ידו רשמית, ושמונה ילדים מנשים אחרות.[22][23]
- אימני קרול, 16 במאי 1963, משריל מוריי
- שרון, 23 בנובמבר 1964, בתה של ריטה ממערכת יחסים קודמת
- סדלה מארלי (על שם אמו של מארלי), 23 באוגוסט 1967, מאשתו ריטה
- דייוויד (זיגי) מארלי, 17 באוקטובר 1968, מאשתו ריטה
- סטיבן (סטפן) מארלי, 20 באפריל 1972, מאשתו ריטה
- רוברט (רובי), 16 במאי 1972, מפאט ויליאמס
- רוהן, 19 במאי 1972 מג'נט האנט
- קארן, 1973, מג'נט בוון
- סטפני, 17 באוגוסט 1974, בתה של ריטה שאומצה על ידו רשמית
- ג'וליאן, 4 ביוני 1975, מלוסי פאונדר
- קי-מני, 26 בפברואר 1976, מאניטה בלנאויס
- דמיאן מארלי, 21 ביולי 1978, מסינדי ברייקספיר, שהייתה מיס עולם לשנת 1976.
- מקדה, 30 במאי 1981, מאיווט קריצ'טון
שבעה מילדיו הלכו בדרכו והיו אף הם למוזיקאי רגאיי. סדלה, זיגי, שרון וסטיבן הקימו כבר ב-1979 ובסיוע אביהם את הלהקה The Melody Makers, שהוציאה 13 אלבומים בין השנים 1986–2000. הלהקה ניגנה בהלוויית אביהם. בנוסף ג'וליאן, קי מאני ודמיאן הלכו בדרך המוזיקלית של אביהם.
אמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מארלי השתייך לתנועת הראסטפארי, שתרבותה הייתה אלמנט חשוב בהתפתחות מוזיקת הרגאיי. מארלי היה אחד התומכים הגדולים בתנועה, והפיץ את מוזיקת הרגאיי מחוץ לאזורים המקופחים בג'מייקה אל סצנת המוזיקה הבינלאומית. מארלי השתייך לזרם "12 השבטים של ישראל" של התנועה, שאנשיו מאמינים גם בישו. הוא קיים באדיקות את יסודות האמונה של הדת, ביניהם תזונה צמחונית ונטולת רעלים וכימיקלים (איטל), שימוש בקנאביס (בשהותו בבריטניה אף נעצר והורשע בהחזקת כמות קטנה של הסם), גידול הראסטות ואמונה בהיילה סלאסי כמשיח. מארלי, שביקר באתיופיה ב-1978, השתמש בחלקים מנאום שנשא סלאסי בביקורו בג'מייקה, ויצר ממנו את השיר "War".
רבים משיריו של מארלי הכילו אזכורים תנ"כיים, לעיתים תוך שימוש במשחק מילים כדי לשלב בין הדת לבין השקפותיו הפוליטיות (לדוגמה, בשיר "Revolution" (מהפכה) - משחק מילים עם "Revelation" (התגלות).[24] החל מ-1975 הייתה תחושה כי למעשה מארלי מוביל את התנועה, והוא שימש כדובר שלה בפועל בהפיצו את מצעה התרבותי בעולם.
מארלי הוטבל בנובמבר 1980 לכנסייה האורתודוקסית האתיופית, בה היה חבר היילה סלאסי עצמו, שהסתייג מאמונת הראסטות במשיחיותו. מארלי הוטבל בידי אבונא (Abuna, מקביל לארכיבישוף מטרופוליטני) יסהק, בנוכחות משפחתו בלבד. הסיבה להטבלתו אינה ידועה, אך היא גרמה לסכסוך בין הנוצרים לראסטפארים, שבו טען כל צד כי מארלי היה "משלהם".[25][26]
השקפת עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
מארלי ראה בקנאביס עשב מרפא ו"עזר למדיטציה" ואף תמך בלגליזציה של הסם. הוא טען כי גם בתנ"ך היה שימוש בקנאביס ואף הביא לכך דוגמה מספר תהילים. מארלי החל להשתמש בקנאביס כשהמיר את דתו לאמונת הרסטפארי מהקתוליות בשנת 1966. הוא נעצר בשנת 1968 לאחר שנתפס עם קנאביס אך המשיך להשתמש במריחואנה בהתאם לאמונתו הדתית. על השימוש שלו במריחואנה, הוא אמר, "כשאתה מעשן עשב, העשב מתגלה אליך. הוא מנקה את הדברים הרעים שאתה עושה, הוא מנקה את המצפון שלך, הוא גורם לך לעשות מדיטציה ולחשוב צלול. הוא טבעי והוא צומח כמו עץ". מארלי ראה בשימוש במריחואנה גורם חיוני בצמיחה דתית ובקשר עם ג'ה, וכדרך להיות פילוסופי יותר וחכם יותר".
כדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוץ ממוזיקה, למארלי היה חיבור מאוד חזק לכדורגל במהלך חייו. הוא אהב לשחק כדורגל בכל מקום אפשרי, בין אם זה בחניונים, מגרשים ואולפני הקלטות ושכגדל עקב אחריי מועדון סנטוס ואף אחרי פלה.[27][28] בנוסף הוא גם היה אוהד של טוטנהאם הוטספר ושל אוסבלדו ארדילס. מארלי נהג להקיף את עצמו באנשים מעולם הספורט. למשל הוא הפך את הכדורגלן אלן קול למנהל סיבוב ההופעות שלו. הוא אמר כי בשביל להכיר אותו "כדאי לשחק כדורגל נגדו".
סגנון מוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת דרכו המוזיקלית, כשקוקסון דוד ניהל את פעילותו (1964–1966), היה סגנונם המוזיקלי של רוב השירים שיצר מארלי מהגל הראשון של הסקא, סגנון שמקורו בג'מייקה והוא מהיר יותר מהרגאיי. לאחר מכן הואט הקצב מעט והסגנון השולט היה הרוקסטדי, אך סגנון זה פרח בג'מייקה לזמן קצר ועל כן הייתה זו תקופה קצרה בקריירה המוזיקלית של מארלי. ב-1967, לאחר שהתחבר ללי פרי, הואט הקצב אף יותר והפך לסגנון המוכר כיום של מארלי, רוטס רגאיי.
בסוף שנות השישים, בהשפעת לי פרי, שינה מארלי את סגנונו: הוא נטש את סגנון שירתו העצל ואת הניואנסים הקוליים והלהקה הפחיתה בהרמוניות הגבוהות. השפעתו של פרי ניכרה גם בדגש על קולות הרקע לטנור של מארלי ובוני ויילר והבריטון של פיטר טוש.[29]
השפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
במוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מארלי הוא אחד המוזיקאים הראשונים שהפיצו את מוזיקת הרגאיי מחוץ לג'מייקה. קדמו לו רק דזמונד דקר, שהוציא להיט מצליח ב-1969, ופסקול הסרט "The Harder They Come" שיצא ב-1972 ובו השתתף הזמר ג'ימי קליף. מארלי זכה לפרסום רב יותר משני אלו, להצלחה מסחרית ולהערכה רבות יותר, ועל כן רבים מחשיבים אותו כראשון שזכה להצלחה ניכרת מחוץ לתחומי ג'מייקה, והמצליח ביותר בהיסטוריה של האי. פול מקרטני כתב את השיר "Ob-La-Di, Ob-La-Da" בסגנון הרגאיי-סקא שיצא בסוף 1968 ותרם רבות אף הוא להפצת הז'אנר במערב. מקרטני הקליט גם סינגל נוסף בשם "C Moon" (1972) שהיה בסגנון סקא.
מארלי יצר חיבור בין המוזיקה המערבית של זמנו, ז'אנר הרית'ם אנד בלוז והשפעות נוספות, עם מוזיקת הרגאיי והסקא המקומיות מג'מייקה. השפעותיו המוזיקליות חרגו מעבר להשפעתו הרבה בז'אנר הרגאיי. מוזיקאי רוק קלאסי כבוב דילן וכניל יאנג שאבו השראה מהז'אנר וממארלי, מפיצו העיקרי, שהשפיעה על יצירותיהם מסוף שנות השבעים. מוזיקאים רבים ביצעו גרסאות רגאיי לשירים קיימים, דוגמה אחת מני רבות היא ביצועו של דילן לשירו "Don't Think Twice, It's All Right" בסגנון רגאיי בהופעתו בטוקיו בשנת 1978. דוגמה נוספת היא גרסת רגאיי להמנון הלאומי של צרפת, שהקליט סרג' גינסבורג ב-1978, ביחד עם ריטה מארלי ואמני רגאיי נוספים. גם אמנים כמו אריק קלפטון ופטי סמית' השתמשו באלמנטים ממוזיקת הרגאיי בחלק מיצירותיהם.
מוזיקאים רבים מצאו במילות השירים ובמסרים שביקש מארלי להעביר הזדהות עם מסריהם שלהם, ורבים ביצעו גרסאות כיסוי לשיריו. חלקם אימצו את המסרים המהפכניים והמתריסים שבהם השתמש מארלי, והכלילו אותם בשיריהם. מילותיו, שתיארו את המציאות העגומה ואת הקיפוח של האדם הפשוט בג'מייקה, דיברו אל לבם של מאזינים גם במדינות שהמציאות היומיומית בהן שונה מהמציאות שתיאר מארלי.
מארלי עצמו הצהיר כי אחת ממטרותיו היא להגביר את המודעות לרגאיי ולראסטפארי בקרב בני הנוער בארצות הברית. הטמעת הדת הייתה משימה שבה השקיע מארלי מאמצים רבים, אך לא נחל בה הצלחה רבה. לעומת זאת, עלה בידו להפיץ את ז'אנר הרגאיי בקרב הצעירים במדינה: דוגמה לניסיון שלו לפנות לקהל זה היא בשיר "Roots, Rock, Reggae", המשלב אלמנטים של רית'ם אנד בלוז עם רוטס רגאיי. גם לאחר יותר מעשרים שנה מאז מותו ניתן לראות את השפעתו בהפצת הרגאיי לארצות הברית, ביצירתם של אמנים חדשים וצעירים, דוגמת מתיסיהו, סאבליים ו-311, וגם על אמנים בישראל, בהם מוש בן ארי, להקת אחרית הימים ועוד.
המוזיקה אינה חשובה; אנחנו מתעסקים במסר... המוזיקה היא לא בשביל לברוח, היא בשביל להקשיב לה.
— בוב מארלי, יוני 1976
השפעתו של מארלי על המוזיקה השחורה ניכרת אף יותר. מסריו בנוגע לאחדות השחורים מצאו קרקע פורייה אצל זמרים ומוזיקאים גם בשנות האלפיים.
בפוליטיקה ובחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מארלי היה פעיל למען אחדות השחורים באפריקה והטיף לכך בשיריו. על עטיפת אלבומו "Survival" משנת 1979 הוצגו דגלי 48 מדינות אפריקה (47 הם דגלים של מדינות אפריקניות, והדגל ה-48 הוא של פפואה גינאה החדשה, שסיבת הכללתו אינה ברורה). באלבום שירים כגון "Zimbabwe" ,"Africa Unite" (בהתאמה: "אפריקה התאחדי", "זימבבואה") ואחרים, המשקפים את תמיכת מארלי במאבקיהם של תושבי אפריקה. בשנת 1980 הוזמן מארלי להופיע במופעי יום העצמאות של זימבבואה, רפובליקה שאך הוקמה, שם ביצע את השיר הנושא את שמה, הנחשב מאז למעין המנון לאומי לא רשמי ברפובליקה. אלבום זה צונזר באופן חלקי בדרום אפריקה.
ב-15 ביוני 1978 קיבל מארלי את מדליית השלום לעולם השלישי מטעם האו"ם, על פעילותו ומסירותו לאחדות העולם ונגד דיכוי השחורים, "בשם חמש מאות מיליון אפריקאים".
ב-3 באוקטובר 1992 ביצעה הזמרת שינייד או'קונור בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב" גרסת א-קפלה לשירו של מארלי "War", כמחאה על ניצול מיני בכנסייה הקתולית ואף שינתה את מילות השיר בהתאם. בסוף השיר שלפה אוקונור תמונה של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, אמרה "הילחמו באויב האמיתי" וקרעה אותה לעיני המצלמות.
דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רשימה חלקית: אינה כוללת את האוספים הרבים שיצאו לאחר מותו, אלבומי מחווה, אלבומי רימקסים ובוטלגים.
אלבומי אולפן:
- 1965 - The Wailing Wailers
- 1969 - Soul Shakedown
- 1970 - The Best of the Wailers (על אף השם המטעה, אין זה אלבום אוסף)
- 1970 - Soul Rebels
- 1971 - Soul Revolution
- 1971 - Soul Revolution Part II, (גרסה אינסטרומנטלית לאלבום הקודם)
- 1973 - Catch a Fire
- 1973 - African Herbsman
- 1973 - Burnin'
- 1974 - Rasta Revolution
- 1974 - Natty Dread
- 1976 - Rastaman Vibration
- 1977 - Exodus
- 1978 - Kaya
- 1979 - Survival
- 1980 - Uprising
- 1983 - Confrontation
אלבומי אוסף מיוחדים:
- 1984 - Legend, אלבום אוסף, אלבומו הנמכר ביותר של מארלי
- 1992 - Songs of Freedom, מארז מיוחד של ארבעה דיסקים הכולל גם סינגלים שיצאו לראשונה מחוץ לג'מייקה
אלבומי הופעות חיות:
- 1975 - Live!,
- 1978 - Babylon by Bus,
- 1991 - Talkin' Blues, הוקלט בשנים 1973–1975
- 2003 - Live at the Roxy, הקלטה של הופעה מלאה מה-26 במאי 1976, בקליפורניה
סרט:
- time will tell - סרט באורך 85 דקות בו מספר בוב על עצמו וחייו, ועל המוזיקה ועל ענייני הרוח בצורה מרגשת וחיה, תוך שילוב שיריו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סדלה מארלי בוקר, בוב מארלי, הוצאת מודן, תרגום: גיל בונשטיין, 2001
- Davis, Stephen (1985) Bob Marley, Doubleday & Company
- Farley, Christopher (2007). Before the Legend: The Rise of Bob Marley, Amistad Press
- Goldman, Vivien (2006). The Book of Exodus: The Making and Meaning of Bob Marley and the Wailers Album of the Century, Aurum Press
- Marley, Rita; Jones, Hettie (2004) No Woman No Cry: My Life with Bob Marley, Hyperion Books
- Masouri, John (2007) Wailing Blues: The Story of Bob Marley's "Wailers", Wise Publications
- White, Timothy (2006). Catch a Fire: The Life of Bob Marley, Owl Books
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של בוב מארלי (באנגלית)
בוב מארלי, ברשת החברתית פייסבוק
בוב מארלי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
בוב מארלי, סרטונים בערוץ היוטיוב
בוב מארלי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
בוב מארלי, באתר AllMovie (באנגלית)
בוב מארלי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
בוב מארלי, באתר אייטונס (באנגלית)
בוב מארלי, באתר ספוטיפיי
בוב מארלי, באתר Last.fm (באנגלית)
בוב מארלי, באתר AllMusic (באנגלית)
בוב מארלי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
בוב מארלי, באתר Discogs (באנגלית)
בוב מארלי, באתר Songkick (באנגלית)- בוב מארלי, באתר Genius
- בוב מארלי, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
בוב מארלי, באתר בילבורד (באנגלית)- ביוגרפיה, באתר Reggea.com
- Bob Marley, באתר הרולינג סטון
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על בוב מארלי, 7 בפברואר 2011- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על בוב מארלי - תוכנית נוספת, 11 במאי 2011
- עמוס הראל, איך הפך בוב מארלי לאחד האמנים המשפיעים של דורו?, באתר הארץ, 9 במאי 2011
- בוב מארלי, במסד הפרופילים Nndb (באנגלית)
- לילה בן הרוש, כנגד כל הסיכויים: נזכרים בבוב מארלי, באתר nrg, 19 בפברואר 2009
- אור ברנע, צעיר, מתוק ומארלי, באתר ynet, 6 במאי 2011
- רועי בהריר, שדות גראס לנצח: על בוב מארלי, באתר nrg, 13 במאי 2011
- ירון רוולסצ'י, ספיריטס: גאנג'ה סטייל, באתר וואלה!, 12 בפברואר 2013
לוויה של מרלי | קטע 1 | קטע 2 | מאי 1981, ארכיון AP- הקלטות נדירות של מרלי| קטע 1 | קטע 2| ארכיון AP
- אסי גל, דברים שלא ידעתם על בוב מארליי, באתר xnet, ב-6 במאי 2015
- ירון רוולסצ'י, הבנים לבית מארלי - אילן היוחסין, באתר מאקו, 5 באוגוסט 2016
בן שלו, 40 שנה אחרי לכתו, בוב מארלי הוא עדיין המוזיקאי־המת הכי חי שהיה, באתר הארץ, 11 במאי 2021- בוב מארלי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- בוב מארלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=icon}
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רשימת האלבומים ומיקומם במצעדי הבילבורד, באתר Allmusic
- ^ 1 2 100 Greatest Singers, באתר רולינג סטון, 2 בדצמבר 2010
- ^ 100 Greatest Artists, באתר רולינג סטון, 3 בדצמבר 2010
- ^ סדלה מארלי בוקר, "בוב מארלי", הוצאת מודן 2001, תרגום: גיל בונשטיין, עמ' 40–48
- ^ לפי הביוגרפיה שכתבה אמו, עבד מארלי כשרת במלון דופונט. לפי גרסאות אחרות, הוא עבד במפעלי חברת דופונט.
- ^ סדלה מארלי בוקר, עמודים 88–89
- ^ הכתבה, באתר מגזין טיים
- ^ דירוג ה-BBC, 23 במאי 2001
- ^ דירוג רולינג סטון, 24 במרץ 2004
- ^ שדרות ברוקלין יקראו מחדש שדרות בוב מארלי, באתר NY1 News
- ^ Mooney, Jake (2006-05-21). "Drum Roll for a Sign With a Reggae Beat". The New York Times (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-10-30.
- ^ Brooklyn Street Renamed Bob Marley Boulevard, www.ny1.com (באנגלית)
- ^ Марли у Соколцу, Politika Online
- ^ Bob Marley: So much things to say..., The Independent, 2012-04-18 (באנגלית)
- ^ https://www.washingtonpost.com/entertainment/books/marlon-james-wins-man-booker-prize/2015/10/13/e0480b10-71e0-11e5-9cbb-790369643cf9_story.html
- ^ Best of Theatre Staff, Brand-new musical Get Up, Stand Up! The Bob Marley Story announced today starring Arinze Kene, Best of Theatre News (באנגלית)
- ^ Dan Meyer, New Dates Set for Get Up, Stand Up! The Bob Marley Musical in London’s West End, Playbill, Tue Dec 01 10:17:21 EST 2020 (באנגלית)
- ^ Amazon.com: Rebel Music - The Bob Marley Story : Rita Marley, Bob Marley, Jeremy Marre, Brett Irwin, Dave Rosencrans, Jeremy Marre, Martin Disney, Mick Csaky, Susan Lacy: Movies & TV, www.amazon.com
- ^ Jamaica premiere for Marley tribute, independent (באנגלית)
- ^ Edinburgh International Film Festival 2011: Bob Marley - the Making of a Legend | Edinburgh News | STV Local, web.archive.org, 2011-06-25
- ^ Timothy White, Catch a Fire. Holt, Rinehart and Winston, 1983. ISBN 0030635314.
- ^ נשותיו של מארלי וילדיו, מרדית' דיקסון
- ^ סלעית סהר, "הנשים של בוב מארלי", אתר הרגאיי הישראלי
- ^ ראו גם - אזכורים דתיים בשיריו של בוב מארלי
- ^ הכנסייה האתיופית האורתודוקסית והטבלתו של מארלי
- ^ חלקים מראיונות עם אבונא יצחק
- ^ Bob Marley and the Beautiful Game, pastemagazine.com, 2014-09-25 (באנגלית)
- ^ "Bob Marley & his love affair with football". BBC Sport (באנגלית בריטית). נבדק ב-2021-10-30.
- ^ מאמר מאת טימוטי וויט, באתר מגזין רולינג סטון, 25 ביוני 1981
