ועידת סן רמו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ועידת סן-רמו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צירים לוועידה
המזרח התיכון על פי המפה המקורית של הסכם סייקס–פיקו

ועידת סן רמו הייתה ועידה בינלאומית שנערכה בסן רמו שבאיטליה מ-19 עד 26 באפריל 1920 בהשתתפות מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, ודנה בחלוקת האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופיות המנצחות. הוועידה נערכה בהמשך לפגישה שהתקיימה בין 12 ל-23 בפברואר בלונדון, ולמעשה רק אישרה את ההחלטות שהתקבלו בפגישה. בוועידת סן רמו השתתפו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, ונציגי יפן ובלגיה.

החלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה אישרה מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס–פיקו בין צרפת לבריטניה לחלוקת האזור, שנחתם ב-16 במאי 1916. ב-24 באפריל 1920 החליטה הוועידה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט. הוועידה החליטה לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת יישוב מחדש "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל".[1] הצהרת בלפור נכללה בתנאי המנדט בלחץ בריטניה, למרות הסתייגויותיה של צרפת.

כמו כן, הוחלט על מסירת סוריה ולבנון במנדט לצרפת, למרות התנגדות הערבים וכן על חלוקת מדינות צפון אפריקה בין המעצמות עצמן ולכונן מנדט בריטי בשטח המחוזות העות'מאניים לשעבר בגדאד, מוסול ובצרה שייקרא המנדט הבריטי על מסופוטמיה. לא הוגדרו גבולות בוועידה עצמה[2], אלה נקבעו מאוחר יותר, כשהגבול הסופי בין סוריה שבשלטון המנדט הצרפתי וארץ ישראל (פלשתינה) במנדט הבריטי נקבע בהסכם ניוקומב-פולה.

כדי לאכוף את המנדט שניתן לה, פלשה צרפת עם כוחות צבאיים לסוריה ונלחמה בקרב מייסלון ב-23 ביולי 1920 נגד הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה. בקרב זה כבש הצבא הצרפתי את דמשק והגלה את המלך פייסל הראשון מזרחה. פייסל, שנותר נאמן לבריטניה, הומלך מאוחר יותר על עיראק, תוך ביטול המנדט הבריטי על מסופוטמיה.

נוסף על החלטותיה, הוועידה דחתה את תביעותיה של גרמניה להכפיל את צבאה מ-100 אלף ל-200 אלף איש.

תחילת הממשל האזרחי בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הועידה עברה בריטניה לממשל אזרחי בארץ ישראל בראשות הנציב העליון הרברט סמואל ב-1 ביולי 1920. הוא ירש את סמכויות השלטון הצבאי. חבר הלאומים העניק לבריטניה את המנדט על פלשתינה ב-12 באוגוסט 1922, תוך הדגשת המטרה של הקמת בית לאומי לעם היהודי, כנזכר בהצהרת בלפור[3]

הסכם סוור והסכם לוזאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטותיה של הוועידה נכללו בהסכם סוור, שהיה למעשה הסכם הכניעה של טורקיה. חוזה הכניעה לא הושלם מעולם למרות כניעת הסולטאן, מכיוון שמוסטפא כמאל אטאטורק ארגן צבא טורקי עצמאי שהצליח להדוף את היוונים במערב, את הצרפתים מדרום ואת הארמנים במזרח, ובסופו של דבר גרם לנסיגת כל כוחות מדינות ההסכמה מאסיה הקטנה ומתראקיה המזרחית. חוזה חדש שנחתם בלוזאן, ב-23 ביוני 1923, הכיר בהישגיו של אטאטורק והביא ליצירת מדינה חדשה, היא טורקיה של ימינו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך מאגר המידע "מסע בארץ ישראל" מסדרת "סביבות למידע".
  2. ^ "גבולות המדינות האמורות ובחירת המנדט בהן ייקבעו על ידי מעצמות הברית הראשיות. ובמסגרת אותם גבולות שייקבעו על ידי הצדדים מסכימים להפקיד את ניהול פלשתינה, תוך יישום הוראות סעיף מעצמות הברית הראשיות, בידי בעל מנדט שייבחר על ידי המעצמות האמורות." החלטת ועידת סן רמו, מתוך "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
  3. ^ כתב המנדט של חבר הלאומים באתר מרכז המידע של האו"ם על "סוגיית פלשתינה"