הבדלים בין גרסאות בדף "עמוס קינן"

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הוסרו 31 בתים ,  לפני שנה
מ
הסרת קישורים עודפים
מ (הסרת קישורים עודפים)
'''עמוס קינן''' ([[2 במאי]] [[1927]] - [[4 באוגוסט]] [[2009]]) היה [[סופר]], [[סאטיריקן]], [[פובליציסט]], [[מחזאי]], [[מתרגם]], [[צייר]] ו[[פסל (מקצוע)|פסל]] [[ישראלי]].
 
לפני קום המדינה וב[[מלחמת העצמאות]] לחם קינן בשורות ארגון [[לח"י]]. לאחר מכן היה לפובליציסט ובטורו "עוזי ושות'" בעיתון [[הארץ]] מתח ביקורת חריפה על הממסד של [[מפא"י]]. בתקופה זו היה מקורב לתנועת [[הכנענים]]. בתחילת [[שנות ה-50 של המאה העשרים|שנות ה-50]] הועמד לדין בחשד שהשליך פצצות אל ביתו של [[שר התחבורה]], [[דוד צבי פנקס]], אך [[זיכוי מחמת הספק|זוכה מחמת הספק]]. מ[[דצמבר]] [[1953]] ועד [[יולי]] [[1954]] כתב טור בשם 'שועלים קטנים' בעיתון "[[חרות (עיתון)|חרות]]". מ-[[1954]] שהה ב[[צרפת]], ושב בשנת [[1962]]. לאחר [[מלחמת ששת הימים]] החזיק בעמדות יוניות בנוגע לפתרון [[הסכסוך הישראלי-פלסטיני]]. משנות ה-60 עד שנות ה-90 כתב טור שבועי בעיתון [[ידיעות אחרונות]], ובמקביל פרסם מספר ספרים, שהמצליח שבהם הוא ה[[דיסטופיה]] "[[הדרך לעין חרוד]]" הספר מתאר את מדינת ישראל תחת שלטון [[חונטה צבאית]] ימנית. קינן עסק אף ב[[ציור]] וב[[פיסול]], בסגנון "עברי" המנסה להיות קשור לתרבות [[המזרח התיכון הקדום]]. לצדו של [[סטף ורטהיימר]] היה ממייסדי [[המוזיאון הפתוח תפן]] ו[[אוצר (מקצוע)|אוצר]]ו הראשון.
 
==תולדות חייו==
אחד הנושאים שנהג לכתוב עליהם היה הממסד הדתי וה[[כפייה דתית בישראל|כפייה הדתית]], לה התנגד נחרצות.
 
בליל שבת, [[20 ביוני]] [[1952]], נזרקה פצצה אל מרפסת דירתו ב[[תל אביב]] של [[שר התחבורה]] [[דוד צבי פנקס]] שכיהן כנציג מפלגת [[המזרחי]]. פתיל הפצצה הוצת אך כבה בעת שפגע בקיר. למחרת היום, במוצאי שבת, בשעה אחת וחצי אחר חצות, נזרקה פצצה נוספת לדלת דירתו של השר ונגרם נזק רב לדירה, אך השר ובני ביתו לא נפגעו. המשטרה לכדה את עמוס קינן ו[[שאלתיאל בן יאיר]] בעת שיצאו מבניין מגוריו של השר, והשניים הועמדו לדין בחשד שהטילו את הפצצות, כמחאה על התקנה שהשביתה את תנועת המכוניות הפרטיות בישראל ב[[שבת]]ות לשם חיסכון ב[[דלק]]. בחקירתם במשטרה ניצלו השניים את [[זכות השתיקה]]. להגנתם טענו בבית המשפט המחוזי כי הזדמנו למקום המעשה, לאחר שקינן קיבל ידיעה אנונימית כי עומד להתרחש בו אירוע מעניין.{{הערה|{{דבר||עדות של עמוס קינן|1952/09/10|00408}}}} השופט [[זאב צלטנר]] קיבל את גרסת הנאשמים וזיכה אותם. המדינה ערערה על הזיכוי ב[[בית המשפט העליון]], אך הערעור נדחה [[זיכוי מחמת הספק|מחמת הספק]].{{הערה|1=ע"פ 139/52 [http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/g-5200139.pdf היועץ המשפטי נגד עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר], ניתן ב-27.3.1953 }} לאחר מותו של קינן סיפר [[יעקב חרותי]], אף הוא איש לח"י לשעבר שהיה מעורב במספר מחתרות באותה תקופה, שסיפק את הפצצה לקינן בלא שידע מה יעדה.{{הערה|{{הארץ|יוסי מלמן|ההונאה ששמה קץ לחברות שלי עם עמוס קינן|1.1275623}}}} ב[[הספד]] על קינן כתב [[אורי אבנרי]] כי קינן מעולם לא הסתיר ממנו את מעורבותו בהנחת הפצצות.{{הערה|1=[[אורי אבנרי]], [http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/925/965.html?hp=1&loc=7&tmp=1838 עמוס קינן הסתלק, כמו התרבות שהייתה וגוועה], nrg, {{כ}}5.8.2009 }} בספר "על דעת עצמו" מזכירה נורית גרץ רעייתו של קינן שיחה ביניהם בה הודה בפניה בהשלכת הפצצה.{{הערה|נורית גרץ, '''על דעת עצמו''', הוצאת עם עובד, 2009, עמ' 315–316|שם=עדע 31}} השר פנקס נפטר מ[[אוטם שריר הלב|התקף לב]], חודשיים לאחר השלכת הפצצה. לדבריו של קינן, כמוזכר בספרו הביוגרפי, המניעים למעשה היו תסכול של יוצאי הלח"י משלטון [[מפא"י]]. למעשה הכוונה הייתה ליצור הסלמה ולערער את שלטון מפא"י בארץ.{{הערה|שם=עדע 31}}
 
לאחר הזיכוי, כתב קינן טור בשם 'שועלים קטנים' בעיתון "[[חרות (עיתון)|חרות]]" מ[[דצמבר]] [[1953]] ועד [[יולי]] [[1954]].
===השהות בפריז===
 
בעקבות הפרשה פוטר קינן מ"הארץ". הוא התכוון לצאת ל[[פריז]], אך בתחילה סירבו הצרפתים להעניק לו [[אשרה (ויזה)|ויזה]], משום ש[[משרד החוץ]] הודיע להם שהוא מסוכן.{{הערה|1=[[אמנון דנקנר]], '''דן בן אמוץ''', הוצאת כתר, 1992, עמ' 178}} בשנת [[1954]] הצליח לצאת ל[[פריז]]לפריז ושהה בה עד שנת [[1962]]. בתקופה זו כתב עבור השבועון "[[העולם הזה]]" מדור בשם "הסכין המשוטטת", והתפרנס מהוראת עברית. בפריז ניהל מערכת יחסים זוגית עם הסופרת [[כריסטיאן רושפור]]. בתקופה זו פרסמה רושפור את הרומן הראשון שלה "מנוחת הלוחם" שהיה ל[[רב מכר]]. דמותו של הגיבור מבוססת במידה מסוימת על זו של קינן. מאוחר יותר תרגמה רושפור לצרפתית שלושה מספריו. בפריז עסק בפיסול ובמחזאות, בשיתוף פעולה עם אמנים כמאייר [[פייר אלשינסקי]] והכוריאוגרף [[מוריס בז'אר]]{{הערה|שם=Lexi}} בשנת [[1962]] פגש בפריז את [[נורית גרץ]], שהייתה לאשתו.
 
===לאחר שובו לישראל===
[[קובץ:Amos Kenan – winged lion 4.JPG|שמאל|ממוזער|250px|חתימתו של קינן, על גבי הפסל "אריה מכונף" בחזית [[היכל הספורט רוממה]] בחיפה]]
עם שובו לישראל החלה תקופת כתיבתו ב"[[ידיעות אחרונות]]", שארכה למעלה משלושים שנה. בפברואר [[1964]] החל העיתון לפרסם במוסף סוף השבוע מדור בשם "ציפור הנפש", שבו כתב קינן, לצד כותבים כ[[דן בן אמוץ]], [[חיים חפר]], [[בועז עברון]] ו[[שמעון צבר]]. המוסף תקף את ממסד [[מפא"י]], והביע דעות שמאליות. בתקופה זו התרחש המאבק על [[הפקעה|הפקעת אדמות]] ב[[הגליל|גליל]] לשם בניית העיר [[כרמיאל]]. קינן, ואחרים לצדו, נטלו במאבק זה חלק פעיל, ובאפריל [[1965]] אף נקנס קינן, ועמו הפסל [[יגאל תומרקין]] על ידי בית הדין הצבאי בנצרת ונדונו ל[[מאסר על תנאי]], משום ש"נכנסו לשטח צבאי סגור".{{הערה|1={{דבר|יואל דר|קנס ומאסר על תנאי לתומרקין ולקינן|1965/04/18|00830}}}} דעות אלו של הכותבים במוסף לא עמדו בקנה אחד עם נטייתו הממסדית של העיתון, ובמיוחד עם נטיותיו הימניות של העורך [[הרצל רוזנבלום]]. ב-[[1965]] החליטו עורכי "ידיעות אחרונות", רוזנבלום ו[[דב יודקובסקי]], להפסיק את הופעת המוסף. בתגובה, החליטו קינן, בן אמוץ, ואחרים, להוציא את המוסף כעיתון עצמאי בשם "ציפור הנפש". העיתון יצא לאור מספר שבועות בתחילת [[1965]] כאשר לצד קינן, בן אמוץ, וחפר כתבו בו גם [[דוד אבידן]], [[יגאל תומרקין]] ואחרים, אך הוא לא הצליח לעמוד מבחינה כלכלית, ונסגר. קינן הפסיד סכומים ניכרים בהוצאתו לאור של העיתון, ושקע בחובות. לאחר מכן שב והתקבל לעבודה ב"ידיעות אחרונות", והיה במשך שנים רבות בין העורכים של עמודי האמצע של המוסף הפוליטי ביום שישי, לצדם של [[חיים חפר]] ו[[בועז עברון]]. עמודים אלו כונו "פתחלנד" וכן "השובך האדום" בשל אופיים השמאלי.{{הערה|1=אמנון דנקנר, '''דן בן אמוץ''', הוצאת כתר, 1992, עמ' 208}} מדי שבוע, עד ל[[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] היה קינן מפרסם טור שבועי נוקב, ולצדו איור בסגנונו הנאיבי והמיוחד. בשנים אלו החל גם בפרסום ספריו, והיה פעיל גם כמחזאי ותסריטאי, כפזמונאי וכאמן פלסטי.
 
כתיבתו עסקה בעיקר בקשר אל אדמת [[ארץ ישראל]], אל נופה ומראותיה, אך באופן עקבי היה קינן בעד פשרה טריטוריאלית, והחל משנת [[1967]] נמנה עם הראשונים שהתנגדו לשליטה הישראלית ב[[יהודה שומרון וחבל עזה]]. עוד ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]] היה חבר בקבוצת "[[הפעולה השמית]]" לצד [[אורי אבנרי]] [[נתן ילין מור]] ו[[בועז עברון]], שקראה להקמת פדרציה ישראלית-פלסטינית, במסמך שכונה "המנשר העברי".{{הערה|שם=Avneri|1=אורי אבנרי [http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/avnery/1249756876/ המאהב של ארץ ישראל] הספד לקינן באתר [[גוש שלום]]}}
* "משהו לא נורמלי" (הועלה בתיאטרון [[האהל]]) (1969).
* "אולי זו רעידת אדמה" (1970).
* "חברים מדברים על ישו" (1972).
* "כי עודני מאמין בך" (הועלה על במת [[התיאטרון הקאמרי]]), (1974).{{הערה|1=[http://www.ithl.org.il/author_info.asp?id=138 עמוס קינן] באתר [[המכון לתרגום ספרות עברית]]{{קישור שבור|30 במאי 2017}}}}
 
* "בקט" מאת [[ז'אן אנווי]] (תיאטרון הבימה, 1967).
 
תרגומיו של קינן נעשו לעיתים מכלי שני. כך, תרגומו ל"[[חמור הזהב]]" ל[[אפוליאוס]] היה למעשה, כפי שהוכיח [[חיים וירשובסקי]], תרגום מילולי ל[[עברית]] מעיבודו של היצירה ל[[אנגלית]] על ידי [[רוברט גרייבס]], מבלי שהדבר צויין במפורש על ידי קינן (שכנראה לא היה מודע להיקפי החירות שנטל לעצמו גרייבס).{{הערה|1=חיים וירשובסקי, 'הרומן של אפוליוס ותרגום-תרגומו', [http://www.katharsis.co.il/images/magazine/K01.pdf קתרסיס 1, עמ' 121-127]}}
קינן כתב [[מערכון|מערכונים]] ו[[פזמון|פזמונים]], שבוצעו, בין היתר, על ידי [[יוסי בנאי]], [[אריק לביא]], להקת "[[החלונות הגבוהים]]", להקת "[[אחרית הימים (להקה)|אחרית הימים]]" "[[שלישיית התאומים]]" ושלישית "[[הגשש החיוור]]". בין הפזמונים המוכרים שכתב: "אהבה ראשונה", "בית הערבה" (עם [[חיים חפר]]), "למה לא אמרת לי", "פתחי לי את הדלת" ו"שיר סתיו". בסוף [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] היה, ביחד עם [[אורי ליפשיץ]], הבעלים של מועדון בשם "צוללת צהובה", ששימש כ"מרתף אומנותי" בו הועלו הופעות וערבי שירה.
 
בשנת [[1968]] ערך קינן סדרת ראיונות מצולמים עם אישים כ[[ז'אן פול סארטר]], [[נעם חומסקי]] ו[[הרברט מרקוזה]].{{הערה|שם=Ofrat|1=[[גדעון עפרת]], '''עמוס קינן: אמנות עברית''', הוצאת בית אבי-חי, 2009}}
 
בשנת [[1974]] הופיע בסרטו של הבמאי [[ליונל רוגוזין]] "Arab Israeli Dialogue", בדו-שיח עם המשורר הפלסטיני הגולה [[ראשד חוסיין]], שעסק בשורשי הסכסוך ובדרכים אפשריות לפתרונו.{{הערה|[http://www.lionelrogosin.com/FilmographyLR.html פילמוגרפיה] אתר הבית של [[ליונל רוגוזין]]}}
 
בשנים 1974–1976 היה מהכותבים לתוכנית הטלוויזיה "[[ניקוי ראש]]".
בתקופת שהותו בפריז החל קינן לפסל פסלי אבן גדולים, בהשראת האידאולוגיה ה[[כנענים|כנענית]], וברוח יצירתו של [[יצחק דנציגר]]. עם שובו לישראל, בשנת [[1961]] עזב את הפיסול והחל בציור. סגנונו הושפע מציירים צרפתים כ[[פייר אלשינסקי]] ו[[ז'אן קוקטו]], אך לפי [[גדעון עפרת]], ההשפעה הגדולה עליו היא של [[נחום גוטמן]].{{הערה|שם=Ofrat}} יצירותיו הראשונות התמקדו ב[[רישום]] [[דיו]] על נייר, והתפתחו לצבעוניים יותר, ופשוטים יותר בקוויהם. לרוב צייר ב[[צבעי מים]] או [[אקריליק]] על נייר. לעיתים השתמש בטכניקה של [[קולאז']]. ב[[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] חזר לפיסול, ויצר פסלי ברונזה ברוח פסלי האבן המוקדמים, המתכתבים עם תרבויות המזרח הקדום.
 
על פסליו של קינן כתב [[אדם ברוך]] כי "הפיסול של קינן עצמו, במיטבו, הנו חידה שפתרונה רשום על פניה, אבל אין זה פתרון מהיר, אלא מסר המזמין קריאה איטית מתפענחת: מהפיסול כממצא ארכאולוגי טבעי ועד הפיסול הקטן, הממורק, כגון פיסול שולחן שדמותו דמות גמל; המימד המונומנטלי הטמון במעט כל פיסול שכזה; התפקודים החברתיים והקרבה הסמיכה לטבע; חזרה על תצורות אם עקרוניות: פיסול כדגם יסוד."{{הערה|1=[[אדם ברוך]], [http://www.artispo.com/article.aspx?articleId=165 עמוס קינן עדיין לבד] אתר Artispo}}
 
לפי [[גדעון עפרת]] ניסה קינן לעצב בפסליו ובציוריו אמנות עברית, מקומית, נטועה בשורשיה בתרבויות העבר. אך בעוד שציוריו הצבעוניים משדרים אופטימיות ים תיכונית, הרי פסליו גדולים וכבדים ומבטאים טקסיות ועוצמה. הניגוד, הזה, על פי עפרת, הוא בין קינן האישי, הפרטי, לקינן הציבורי.{{הערה|שם=Ofrat}}
* {{מטח||עמוס קינן|10407}}
* {{IMDb|nm0447534|עמוס קינן}}
*{{חרות|עמוס קינן|שועלים קטנים|1953/12/16|00400}} - הטור הראשון שפורסם בעיתון
* {{ynet||ראיון וסקירה ביוגרפית עם [[אריאנה מלמד]]|2794363|19 באוקטובר 2003}}
 

תפריט ניווט