צלה (דמות מקראית)

למך שר את שירתו לשתי נשותיו

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו:
עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי,
נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי;
כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי,
וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.
כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן;
וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

— ספר בראשית, פרק ד', פסוקים כ"ג–כ"ד

צִלָּה, אשתו השנייה של למך בן מתושאל, היא דמות מקראית הנזכרת בספר בראשית (פרק ד') בסדר הדורות שבין אדם לנח. שמות בניה: תובל-קין ונעמה.

למך שר לנשותיו, עדה וצלה: ”עדה וצלה שמען קולי, נשי למך, האזנה אמרתי: כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי. כי שבעתיים יוקם קין, ולמך, שבעים ושבעה”.

רש"י, בעקבות בראשית רבה, מסביר מדוע היו ללמך שתי נשים: "כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורבייה ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה". על צלה מוסיף רש"י "היא של תשמיש על שם שיושבת תמיד בצלו". בפירוש זה יש קושי, שהרי צלה ילדה בן ובת. הפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" מנסה ליישב קושי זה על פי הכתוב "וגם צלה ילדה", ודבריו: "דלהכי כתיב גם, כלומר אף צלה שנבחרה לתשמיש ילדה, ולא הועיל לה כוס של עקרין".